חבל נחלתו כא לה
סימן לה - זכין מאדם במכירת מבכירות
שאלה עריכה
האם ניתן לאדם שאינו קשור כלל לבעל המבכירה, למכור חלק מבהמה מבכרת לנכרי (על מנת שאם הולד יהיה זכר לא תהא עליו קדושת בכורה), ובכך להציל את בעל הבכור מאיסור גיזה ועבודה ולהציל את האוכל מבשר הבכור מאכילת קודשים בחוץ?
תשובה עריכה
א. בקצות החושן (סי' רמג ס"ק ח) דן בהפרשת חלה של משרתת ישראלית עבור בעלת הבית ומביא את תרומת הדשן (סימן קפח) שכתב: "יראה דשפיר דמי למיעבד הכי, דכיון דמתקלקל זכות הוא לבעה"ב וקי"ל זכיה מטעם שליחות אתרבי וכו', וה"נ המשרתת נעשית שלוחה אפילו שלא מדעתה מטעם דזכות הוא לה, ואפילו אין כאן [אלא] חשש קלקול העיסה כו'. ואף על גב דאמרינן בפ"ק דחולין (יב, א) דהאומר לשלוחו צא ותרום ושמע איניש אחרינא ואזיל ותרם דאין תרומתו תרומה כו' שהרי ציוה לשלוחו לתרום, מכל מקום הואיל ולדידיה לא עביד שליח לא מהני, וי"ל דדוקא התם כו' דאיכא למימר דדעת בעה"ב דשלוחו דוקא יתרום משום דיודע ומכיר באיזו מדה רגיל בעה"ב לתרום בעין יפה כו', אבל בהפרשת חלה בזמן הזה דהכל שוין ליטול בכזית ולשרוף אין לומר כלל קפידא".
והביא הקצות שהרמ"א (יו"ד סי' שכח ס"ג) פסק במשרתת כדברי תרומת הדשן. והביא הקצות שהט"ז (שם סק"ב) כתב שאפילו אין העיסה מתקלקלת, אפשר שהמשרתת תפריש משום זכין לאדם שלא בפניו ע"ש.
הקצות חלק על תרוה"ד עפ"י הרשב"א (נדרים לו ע"ב ד"ה הא) שכתב: "הא דאיבעיא להו התורם משלו על של חבירו צריך דעת או לא מי אמרינן כיון דזכות הוא לו כו', קשיא לי דהא שליחות לאו מדין דניחא ליה או לא ניחא ליה אלא גזירת הכתוב דמה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, ותדע לך שהרי האומר לחבירו צא ותרום לי והלך ומצאו תרום, למ"ד אין חזקה [שליח] עושה שליחותו אמרינן בפ"ק דחולין (יב, א) דלמא שמע אינש אחריני ותרם ורחמנא אמר (במדבר יח, כח) אתם גם אתם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, ואף על גב דהתם ניחא ליה שתיקן כריו, וי"ל דתורם משלו על של חבירו שאני, דלא בעינן שלוחו לדעתו אלא בתורם משל בעל הכרי על בעל הכרי, אבל בתורם משלו על של חבירו כיון שאינו של בעל הכרי לא בעינן שליחותו ממש ואין הדבר תלוי אלא אי זכות לו וזכין לאדם שלא בפניו, או לאו זכות דמצוה דנפשיה עדיף". והסכימו לדברים תוס' (נדרים שם ד"ה אלא).
הקצות דוחה את דברי תרומת הדשן והאחרונים ההולכים בדרכו, ומחלק בין תורם משלו על של חברו ובין תורם משל חברו על של חברו, בתורם משלו על של חברו דנים אם זו זכות עבורו שהמצוה נעשית עבורו או שהוא רוצה לקיים את המצוה בעצמו, ונפסק שניתן להפריש משום זכין לאדם שלא בפניו ובמיוחד כשיש הפסד לבעל הפירות, ואי"צ שליחות. אבל תורם משל חברו על של חברו בתרו"מ וחלה צריך שליחות ולא מספיקה זכיה עבורו, ולכן אם רוצה לתרום שלא בפניו צריך להיות רק על ידי שליחות, ולא מספיק דין זכין שלא בפניו. ועל כן המשרתת שמפרישה חלה מעיסה של בעלת הבית צריכה שליחות ואין די בכך שזו זכות לבעלת הבית שיפרישו חלה טרם התקלקלות העיסה, מה גם שניתן להפריש חלה אחר האפיה.
ב. האחרונים הבינו מדברי הקצות שהבעיה בזכיה היא ממונית, לא ניתן לזכות לאדם על ידי חיסור ממונו, אלא רק בהוספת ממון לרשותו. כלומר בעיה טכנית שאין זכין מאדם אלא רק זכין לאדם1.
כך כתב בשו"ת באר יצחק (או"ח סי' א): "ענף ג. ועכ"ז יש לדון ע"פ ראיות אחרות בנ"ד שמועיל שפיר זכיי' והוא שנקדים דברי התה"ד סימן קפ"ח המובא ביו"ד סימן שכ"ח סעיף ג' דכתב דהיכא דהעיסה מתקלקלת יכולה ליטול חלה בלא רשותה דזכין שלא בפניו, והש"ך סק"ה שם העלה דאף אינה משרתת יכולה להפריש חלה בלא רשות בע"ב, והקצה"ח בסימן רמ"ג סק"ח הקשה עלי' מהתוספת נזיר דף י"ב שהקשו בהא דאשה עושית שליח לחברתה שתפריש חלה מהעיסה והא הוי דבר שלא בא לעולם כיון דעושית שליח מקודם הלישה כו', ואי נימא דלא בעינן כלל דעת הבע"ב רק בתורת זכות אתינן עלה ואף בלא קלקול העיסה וכמש"כ הט"ז שם ליו"ד, א"כ לא גרע מה שעושית שליח מאלו לא עשתה שליח כלל והפרישה בעצמה כו' אע"כ מוכח דלא כסברת התה"ד משום דלא שייך בזה זכות, דזכות שלא בפניו אינו שייך רק במזכה לו חפץ או גט לאשתו דזוכה האש' בגט או במפריש משלו אבל לא במפריש מבעה"ב דאין זה זכיי' אלא ניחותא איכא, ובעי לדעתכם דוקא עכ"ל הקצה"ח. וכה"ג כתב המרכבת המשנה בפ"ו ה' גירושין גבי גט שכותבין לנשתטית דהקשו מי איכא מידי דהשתא לא מצי למיעבד ויעביד שליח ע"ז על אח"ז ורצו לומר דמשום זכות נגעו בה, וע"ז כתב המרכבת המשנה דלא שייך זכות רק במזכין חפץ לפלוני ולא בנוטלין חפץ שלא מדעתו בתורת זכות דלהוציא מרשות הנותן לא דיינינן בזה דיני זכיי', ודבריו נוטה לדברי הקצה"ח הנ"ל". "ויש להסביר דבריהם ביותר ביאור משום דהא הרשב"א בגיטין דף כ' כתב דכי מקנה להם זקן מאי הוי והא אינהו לא ידעי דזקן מקנה להו, וקשה מההיא דיבמות דעודר בנכסי הגר וסבר שהן שלו דלא קנה, ותירץ דשאני התם היכא דאיכא דעת אחרת מקנה דבזה לא בעי כוונה לקניי' עכ"ל, ובכל זכיי' שמזכין לו חפץ הא חסר בזה כוונת הקונה, אך י"ל דכיון דדעת אחרת מקנה לו שאני, וכיון דדעת המזכה להקנות להזוכה לכן זכה אף בלא כוונה, משא"כ להוציא מרשות הנותן דלא שייך בזה דעת אחרת מקנה וחסר כוונת המקנה, לכן אפשר דלא שייך בזה דיני זכיי' כן יש לומר בדבריהם".
וכתב הרי"א ספקטור כך: "ומש"כ הקצה"ח דלא מצינו זכיי' רק במזכה החפץ לפלוני ולא היכא דלא הוי רק ניחותא בעלמא ובעינן לדעתיכם. זה נסתר מן הא דאיתא בכתובות דף י"א דגר קטן מטבילין אותו ע"ד הב"ד משום זכות וזכין שלא בפניו והתם מאי זיכוי חפץ איכא דהא אין מזכין לו התם איזה חפץ, ובע"כ מוכח דגם היכא דלא מזכין לו איזה חפץ ג"כ שייך זכות לזכות שלא בפניו, ולא שייך בזה לומר דבעי לדעתיכם משום דכיון דאמדינן דעתו דודאי יתרצה הוי כמו לדעתיכם ממש". "אך מש"כ המרכבת המשנה הנ"ל לחלק דהיכא שנוטלין החפץ להוציא מרשות הבעלים לא שייך בזה תורת זכות ולכן בגט דאף שהוי זכות לו, עכ"ז לא שייך דין זכיי' להוציא את הגט מרשות הבעל. זה לא נסתר מן הא דכתובות הנ"ל דהא התם לא מוציאין שום חפץ מן גר קטן הנ"ל, ולפ"ז יש לדון שפיר בהך דחידש התה"ד הנ"ל דבחשש קלקול עיסה אינה יכולה להפריש חלה בתורת זכות דהא זה הוי הוצאות ממון מרשות בעל העיסה ולא שייך בזה זכות".
היינו מגיור גר קטן על ידי בית דין הוא דוחה את דברי הקצות שכן אין בגיור שום זיכוי חפץ ובכ"ז הדבר אפשרי, אבל לגבי דעת מרכבת המשנה שאין אפשרות של זיכוי כשמוציאים ממון זה לא נסתר מגר קטן, ולכאורה לדעתו עדיין אין לנהוג כתרוה"ד בהפרשת חלה. אולם סיים: "אך יש להוכיח דאף היכא שמוציאין הממון מרשות בעל הממון שייך ג"כ זכות".
ומאריך בכך בסוף ענף ג להוכיח שגם אם נוטלים ממון מרשות בעל הממון אפשרית זכי' עבורו ללא שליחות מפורשת. (וראה דבריו שהובאו להלן).
ג. באבני מילואים (סי' לז ס"ק יב) הביא בסופו ג"כ את דברי הרשב"א והפנה לדבריו בקצות. וכתב על דבריו בחידושי ר' שמעון שקופ (קידושין סי' כח): "ומש"כ בס' אבני מילואים סי' ל"ז ס"ק י"ב לחלק בין האיש להאשה דבאיש הוא זכין לאדם חפץ חדש ובאשה אין כאן זכות דבר חדש, והוכיח דבריו מדברי הרשב"א בחי' לנדרים (דף ל"ו) ובתוס' שם דכתבו דהא דמהני תורם משלו על של חברו משום זכיה ל"ד לאומר לחברו צא תרום דאם אחר תרם דלא מהני דהתם מהני משום זכיה ובתורם משל חברו צריך שליחות דוקא ולא מהני ניחותא, יעו"ש. ונשנו דבריו בס' קצו"ה סי' רמ"ג. – באמת אין דבריו מוכרחין כלל. דאם נימא דרק בזכיית חפץ לחברו נאמר בתורה דין זכיה, הנה גם בתורם משלו אין כאן זכיית דבר חדש דמה שצריך לדעת חברו הוא רק לפטור את כריו ובזה הוא רק ניחותא. ואם נאמר דרק היכא שע"י המעשה שעושה ירויח ממון בעין זה הוה זכות ושאר זכותים שאין בהם הרוחת ממון אינו נקרא זכות אז גם מצד האיש ליכא דין זכיה, דאין קניית אשה ענין הרוחת ממון, כמש"כ במק"א. ומניין לנו לבדות מעצמנו כללים מחודשים כאלה, דהרי גם בגר קטן מטבילין אותו ע"ד בי"ד משום דין זכיה, אלא ודאי דליכא שום חילוק בדיני זכיות אם רק יש לנו אומדנא שהדבר זכות למי שעושים בעבורו מהני דין זכיה בכל מקום בין זכין מאדם או לאדם". "ומה שהוכיח דבריו מדברי הרשב"א אין כוונת הרשב"א ז"ל כדבריו רק כפשוטו. דהנה יש שני אופני אומדן דעת בזכיה, דהנה היכא שאמדינן לדעתו שאם היה יודע היה ניחא ליה, קי"ל כאביי ביאוש שלא מדעת דלא מהני, עי"ש בריש אלו מציאות, דזה כלל לאביי בכל דבר שצריך התרצות, וגם לרבא דס"ל בכל דוכתא דמהני כה"ג, וא"צ התרצות וידיעה בפועל, מודה בשליחות דלא מהני, דילפינן מאתם דצריך לדעתכם, וכן בהכשר זרעים עי"ש בסוגיא. ובזכיה היינו שהדבר שנעשה יהיה טובה לפני' אז לכו"ע א"צ ידיעה ורצון בפועל, וזה ילפינן מקרא דנשיא אחד למטה. ורק אם ליכא זכות וטובה למי שנעשה רק יש לנו אומדנא שהיה מתרצה, בכה"ג בכל דוכתא פליגי אביי ורבא אבל מדין שליחות לכו"ע לא מהני. וזה ממש כוונת הרשב"א דרק בתורם משלו שהדבר זכות, היינו שאם ניחא ליה הרי זכות לו שמרויח – א"צ דעת. אבל בתורם אף אם מתרצה ליכא זכות וטובה גם לרבא לא מהני, דצריך שימנה שליח בפירוש. דהיכא דליכא זכיה צריך מינוי שליחות בפירוש". "ועפ"ז נראה דמש"כ בס' קצו"ה לדחות דברי תה"ד והרמ"א שפסק להלכה כדבריו ביו"ד סי' שכ"ח לענין הפרשת חלה אם הדבר זכות לבעה"ב, כגון אם תתקלקל העיסה, דיכול אחר להפריש משום דין זכיה, וכ' הקצו"ה שדבריהם נגד התוס' והרשב"א, ולדברינו פסקי תה"ד והרמ"א נכונים. ובמק"א כתבנו עוד ביאור אחר בדברי הרשב"א ז"ל, אבל מש"כ כאן הוא פירוש פשוט ואמיתי".
הגר"ש שקופ דוחה שאין שום הבדל בין זכין לאדם לבין זכין מאדם בכל מקום זכיה מועילה בתנאי שזו זכות עבורו.
ד. וכך כתב הלבוש מרדכי (לרמ"מ אפשטייין, בבא קמא סימן נד אות ט): "והנה פירשו (קצוה"ח סימן רמ"ג ס"ק ח') כוונת הרשב"א דס"ל זכין לאדם אבל אין זכין מאדם שלא בפניו, ומשו"ה התורם משל בעה"כ צריך דעת דאין זכין ממנו שלא בפניו, ובנו ע"ז הרבה בנינים". "אך כל רואה יראה דלא כוון הרשב"א לזה, דאם היה כן כוונתו, א"כ לתירוצו בשליחות לא בעינן כלל דעתו, והחסרון בתורם משל בעה"כ (=בעל הכרי) על של בעה"כ הוא דאין זכין מאדם, וא"כ היה להרשב"א לומר כן, דלא כדהוה סבירא ליה דבשליחות בעינן דעת, ומסיק דבתורם משלו על של בעה"כ כיון שאינו משל בעה"כ לא בעינן שליחותו ממש, ואילו לדברי המחדשים הרי באמת גם משלו על של בעה"כ בעינן שליחות, רק שליחות מועיל היכא דזכין שלא בפניו". "אלא דבודאי כוונת הרשב"א דבודאי היכא דצריך שליחות אין מועיל זכין לאדם שלא בפניו, דבשליחות בעינן דעת, והרי דעת אין כאן אף דזכות הוא, אלא כוונת הרשב"א דאימתי בעינן שליחות, היינו דוקא בתורם משל בעה"כ, דכיון דהתרומה היא משל בעה"כ א"כ בעה"כ הוא התורם, נמצא דהוא שליח של בעה"כ, ובעינן דוקא מדעתו דשליחות בעינן דעתו, אבל בתורם משלו על של בעה"ב, כיון דהתרומה משלו, הוא בעצמו התורם, דיש כח ביד אדם לתרום משלו על של חבירו, אלא כיון דהוא תורם על של חבירו בעינן רצון חבירו, שבלא רצונו איך יכול לתרום על של בעה"כ, שהרי הוא פוטר את תבואתו ואיך יכול לפטור שלא מדעתו, משו"ה בעינן דוקא רצונו, וכיון דלא בעינן שליחות אלא רק רצון משו"ה זכין לאדם שלא בפניו, היינו דהוי כנתרצה, כן הוא לדעתי ברור בכונת הרשב"א". "וא"כ ג"כ בכתובות (יא א) גבי גר קטן, ג"כ הכי פירושה, כיון דב"ד הם היו המגיירים שהרי משפט כתיב ביה, אלא דבעינן רצונו, משו"ה כיון דזכות הוא לו אמרינן זכין לאדם שלא בפניו, היינו דהיכא דזכות הוא לו, הוי כנתרצה בפירוש". "הרי דב"ד הם היו המגיירים, ובכה"ג לא מהני שליח ב"ד ובעינן אלהים, ואעפ"כ היו מקבלין גרים אף בעת שלא היו סמוכים, הרי דלתורת ב"ד אלהים לא בעינן סמיכה אלא רק רשות, וכיון דשליחותייהו קא עבדינן היינו שנתנו רשות מפני נעילת דלת לכל העולם שיקבלו גרים ומקריא אלהים".
ה. עולה מן הדברים שגדולי האחרונים חולקים על הקצות שאמנם זכין מאדם שלא בפניו (בתנאי שאין צורך שם בשליחות), וכן חולקים על מרכבת המשנה הסובר שזכיה אינה מועילה כשנוטלים מן האדם אלא רק כשמוסיפים לו.
יש הבדל גדול בין הפרשת תרו"מ או חלה לבין מכירת מבכירות. במבכירות אין שום מצוה אלא רק הצלה מאיסורים חמורים של גיזה ועבודה ואכילת בשר קודשים בחוץ. בתרו"מ חל השיקול אולי רוצה לקיים בעצמו את המצוה אבל במבכירות אין מצוה אלא הצלה מאיסורים חמורים ולכן היא זכיה בלבד ללא שום חובה או נטילת מצוה ממנו.
כמו"כ במבכירות אין נטילה ממנו בפועל, הלא מוכרים קנה וושט שנשארים ביד בעל הבהמה המבכירה וחוזרים אליו מרגע שהמליטה, כמו"כ המקנים נותנים את ממונם ולא מוציאים מהמוכרים ממון וא"כ גם לקצות ולמרכבת המשנה נראה שאין שום מניעה מכך. ורק לפי התופסים זכיה כדבר טכני שלא ניתן לשלוט בממונו של אחר תהיה בעיה בכך.
מכירת מבכירות דומה לאיסור חמץ וכמו שבחמץ מצינו שמוכרים לאדם בלא דעתו ה"ה במבכירות ניתן הדבר.
ו. הסיק בשו"ת באר יצחק (או"ח סי' א) העוסק במכירת חמצו של אדם שלא מדעתו מדין זכין לאדם שלא בפניו: "וכיון דאתינן להכי לכן בנדון מכירת חמץ שזה הוי כמו קלקול עיסה שכתבו דיכולים להפריש חלה מחמת אנן סהדי דניחא לי', וכל שכן בחמץ שאם לא יחול המכירה אז יפסיד כולו, ואלו בחשש קלקול העיסה כתב שם הקצה"ח לחלק דאיזה קלקול שייך בי' דהא יכולים להפריש חלה אחר האפייה וע"ש אבל בחמץ דהוי פסידא וודאית וודאי דאנן סהדי דמסכים על המכירה בתורת זכות, וכמ"ש התוס' בע"ז (דף ע"א) בד"ה רב אשי כו' בסה"ד דאע"פ ששוה יותר כפלים אפ"ה אין לחוש משום ביטול מקח דאנן סהדי שגמר ואקני כדי להפטר מבכורה כו' והתוס' בב"מ (דף למ"ד) בד"ה אפקרי' כו' ע"ש, ולחלק דשאני במכירת חמץ שהי' יכול בעצמו למכור היכא שהי' בע"פ ולהציל הפסידו, משא"כ בעיסה הטבולה לחלה, זה לא שייך בנ"ד דהא מבואר בהשאלה דנ"ד שהבעלים הי' במקום שלא הי' יכולים למכור את חמצם, וגם לאו כ"ע דינא גמירי בהלכות מכירה, וגם הא כבר ידוע שהנכרים אינם רוצים לקנות את החמץ בערב פסח, וכיון דלא הי' יכול להציל בעצמו מן הפסידו וודאי דהוי זכות ואנן סהדי דניחא לי' בזה וכש"כ בנ"ד דאומר כעת בפנינו שרצה באמת לבא להב"ד בזמן ההיתר למכור את החמץ, והוי כגלוי דעת המבואר באה"ע (סימן ל"ה ס"ק מ') ואף דלא היה הגילוי דעת בפני עדים, עכ"ז הא לא אברי סהדי אלא לשקרי, ובאיסורין הא כל אדם נאמן על עצמו ונאמן לומר דהוי גילוי דעת ממנו מקודם המכירה דנעשה בב"ד". "ועוד דהא נ"ד דומה להא דסוטה (דף כ"ה ודף כ"ז) דמי שהלך בעלה למדינת הים דב"ד מקנין לאשתו בתורת זכות משום דסתמא דמילתא אדם מסכים ע"ד ב"ד, ולא חיישינן דילמא אתי בעל ומחיל ואיכא זילותא דבי דינא משום דכיון דב"ד עושין זה משום זכותו לכן לא חיישינן דיבא וימחה על הזכות שזיכו לו, א"כ הוא הדין בנ"ד דהב"ד זיכו לטובתו ומכרו את החמץ וודאי דאמרינן אדם מסכים ע"ד הב"ד והוי המכירה מכירה מעליא, והא התם בעוברת על דת הא קיי"ל דאינו רק מצוה לגרשה ולא חובה, ובמכירת חמץ הא הוי חובה עלי' לקיים מצות בדיקת חמץ, א"כ זהו כש"כ מהך דסוטה".
נראה על כן שאף לפי הבאר יצחק מכירת מבכירות אפשרית בזכיה שלא מדעת.
ז. וכך כתב בערוך השולחן (יו"ד סי' שכ סי"ז): "וכבר נתבאר דבזמה"ז מצוה למכור מבכרת ואף אם אין האיש בביתו תמכור אשתו גם בלא רשותו דוודאי ניחא ליה וזכין לאדם שלא בפניו כמו שמוכרת חמץ כשאינו בביתו ואף שיש שמסתפק בזה לא ידעתי מקום הספק, ויותר נלע"ד דאף אם אין האשה בביתה ביכולת אחד מבני בית למוכרה מטעם זכין לאדם שלא בפניו".
וכן ענה בקצרה הרי"א הרצוג בשו"ת היכל יצחק (או"ח סי' נ) לגבי חמץ: "היום הגיעני מכתבו ע"ד מכירת חמץ, מי הם המורשים למכור החמץ של הג'וינט. אפשר שכבר הכל נאכל ואין שום נ"מ לדינא". "לעצם הדבר הי' אפשר למכור בלי להמלך בבעלים – בתורת זיכוי, וכמפורש בשו"ת באר יצחק להגאון מקובנא ז"ל, [באר יצחק, סימן א']".
וכך כתב בשו"ת מנחת שלמה (תניינא (ב – ג) סימן קז): "ברם אי משום הא נלענ"ד דלאו פקפוק הוא כלל, דהנה בתפארת צבי חאה"ע סי' מ"ב ובברית אברהם חאה"ע סי' ק"א ובבא"י חאו"ח סי' א' ועוד גדולי המחברים האריכו בזה ואסיקו לדינא דמהני שפיר זכיה גם להוציא ממון, ועיין בשערי תשובה או"ח סי' תל"ד2 ובשד"ח מערכת חמץ ומצה סי' ט' או"ב ובפת"ש יו"ד סי' ש"כ שהאריכו מאד במכירת חמץ ובהמה מבכרת שלא מדעת הבעלים מדין זכין לאדם שלא בפניו, גם ראיתי בחת"ס חאה"ע סי' א' שכתב, וכן הלכה רווחת למכור חמצו של חברו בשעה חמישית מטעם זכין לאדם שלא בפניו אף על פי דהוי זכיה ממנו לאחר והדבר פשוט ומובן עכ"ל, ואף שלכאורה י"ל דשאני חמץ דאי לאו דמזבין ליה נאסר בהנאה ולכן אין המכר חשיב כהוצאת ממון אלא כהכנסת ממון כיון שמצילו בכך מהפסד ועיין גם במג"א ס' קנ"ג ס"ק ל"ז מ"מ הרי החת"ס לא נחית כלל לסברא זו"...
וכן בחשוקי חמד (ביצה ז ע"ב) כתב: "אבל אם הבעל לא מתנגד למכירת החמץ, אלא שעדיין לא הגיע לדרגת שיתוף פעולה עם האשה, ועדיין לא בשל בקיום המצוות עד כדי להגיע לרב כדי למכור את החמץ לגוי, בכה"ג תמכור האשה את החמץ מדין זכין לאדם שלא בפניו, כי המכירה היא זכות לבעל. וכבר פסק רבנו רבי יצחק אלחנן שבי"ד יכול למכור את חמצן של אלו שלא באו למכור, מדין זכין לאדם שלא בפניו".
ועי' שרידי אש (בבא מציעא סי' לה אות ב).
ח. בימינו כל המגדל ברפת או דיר מסודר במדינת ישראל מחוייב לקיים ספר עדר בו לכל בהמה מספר מתוך כלל הבהמות בארץ. על כל תמותה או מכירה או קניה צריך לדווח לרשויות הפיקוח. מי שרוצה למכור בהמות לשחיטה ואכילה צריך להוכיח שמכר מבכירות כראוי (עם מכירת חמץ), ואם לא מכר מבכירות הוא מפסיד כל מה שגידל לפיטום. ולכן מגדל שמגדל בהמות לשם עסק מסתבר שידאג למכירת מבכירות אף אם אינו שומר מצוות (במידה והוא יודע על חיוב מכירת מבכירות).
הבעיה של בכורות זכרים הקדושים בקדושת קרבן ואסורים בגיזה ועבודה ובאכילת בשרם קודם שנפל בהם מום קיימת אצל מגדלים קטנים שמגדלים לשם שעשוע כגון פינת חי או כתחביב. שם קשה לפקח, וגם אם הם מוכרים בהמה אין זה עובר בצינורות הרגילים של המשחטות הגדולות. וכיון שאין על כך פיקוח יכול להיות שבשר הנמכר ליהודים הוא חס ושלום מבכורות.
נראה מכל האחרונים שהובאו שאין מניעה שהרבנות הראשית תמכור את כל המבכירות של אותם שלא מכרו מבכירות שלהם אף ללא דעת בעלים. ותהיה בכך הצלה זכיה עבור כל מי שקונה מהם וכן זכיה עבורם שלא ימכרו בכורות הקדושים בקדושת קרבן לאכילה.