חבל נחלתו כא יז

<< · חבל נחלתו · כא · יז · >>

סימן יז - הנשימות בתקיעות

שאלה

מתי מותר לתוקע לנשום ('לקחת אויר'), או שהתוקע חייב בכך (חייב 'לקחת אויר') ומתי אסור לו?

תשובה

א.. נאמר בתוספתא (ראש השנה פ"ב הט"ו): "תקע והריע ותקע בנשימה אחת לא יצא1".

ובסוכה (נג ע"ב): "כמאן אזלא הא דאמר רב כהנא: אין בין תקיעה לתרועה ולא כלום, כמאן? – כרבי יהודה. (אי רבי יהודה), פשיטא! [נד ע"א] מהו דתימא אפילו כרבנן, ולאפוקי מדרבי יוחנן, דאמר: שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום – יצא, קא משמע לן. – ואימא הכי נמי! – אם כן, מאי ולא כלום?".

פרש רש"י: "ולא כלום – לא היה מפסיק בינתים, אלא כדי נשימה".

היינו, לפי ר' יהודה אין להפסיק בין התקיעות, אבל מפסיק כדי נשימה, ולא כתב אם חייב להפסיק בנשימה או מותר להפסיק בנשימה.

ב. כתב המאירי (סוכה נג ע"ב): "יש למדים מסוגיא זו האמורה כאן ששלשה שברים אין להפסיק בהם בנשימה בין שברים ותרועה של קשר"ק שהרי לדעת ר' יהודה שהיה עושה תקיעה ותרועה ותקיעה אחת אמרו אין בין תקיעה ותרועה ותקיעה ולא כלום והם מפרשים ולא כלום אפי' הפסק נשימה ולא נחלקו עליו חכמים אלא בכל הסימן ומפני שלדעתם ענינים חלוקים הם, אבל במה שהם מודים שהוא קול אחד כגון שלשה שברים או שלשה שברים ותרועה של קשר"ק שהרי לשם תרועה נעשים אין ראוי להפסיק בכלום".

היינו, לשיטה זו, מחלוקת חכמים ור' יהודה היא בשהיה והפסקה בין סימנים שלמים (כגון תש"ת ותר"ת) שמותרת לחכמים ואסורה לר' יהודה, אבל בתוך הסימן עצמו אין להפסיק לדעת שניהם. ועל כן תקיעת: שברים-תרועה – צריכה להיות בנשימה אחת.

ממשיך המאירי: "ואין זה כלום! שלא אמרו ולא כלום, אלא שלא להפסיק ולשהות בין זה לזה אבל הפסק נשימה אינו הפסק, ולשון ולא כלום לאו דוקא אפי' בהפסק נשימה אלא שלא לשהות ביניהם כעין מה שאמרו בברכות ל"ז א' אינו מברך עליה כלום בקצת דברים שמברכין עליהם שהכל וכן בחולין מ"ב א' ניטלה הכבד ולא נשתייר הימנה כלום ופירשו שם מ"ו א' אפי' נשתייר בה מעט כל שלא נשתייר ממנה כזית שכל כיוצא בזה לאו כלום הוא קרי. וראיה לדבר ג"כ ממה שאמרו עליה מהו דתימא רבנן והאי דאמר ולא כלום לאפוקי מדר' יוחנן דאמר שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא הא הפסק מועט אינו הפסק קמ"ל, אלמא שהפסק מועט נידון בערך הפסק שעות שהוא ענין שהייה ואף גדולי הרבנים פירשוה כן להדיא, הא הפסק נשימה אינו כלום ועוד שאף הגניחה בהפסק נשימה היא ודיו לבא מן הדין להיות כנדון כמו שביארנו במסכת ראש השנה. וראיה אצלי לדבר זה שאף לר' יהודה אילו היה דעתו בהפסק נשימה האיך אפשר לתקוע כל הסימן בשיעור כשר או בשיעור מהדר (?) בנשימה אחת, ואף על פי שבראשון של חולין כ"ו ב' אמרו בתקיעה של יום טוב הבא בערב שבת שתוקע ומריע בנשימה אחת תקיעה ותרועה אפשר להיותם בנשימה אחת ולא עוד אלא שאף זו כתבו בה גדולי הרבנים שלא נשימה אחת דוקא אלא בתכיפה וכבר ביארנו כל זה בארוכה בקצת חבורינו, ולענין תשע תקיעות בתשעה שעות הלכה שיצא הא שלשה שברים אין להפסיק ביניהם מתורת שהייה שהרי שלשתן תרועה אחת ואם שהה בין שלשתן ודאי לא הועיל, הא הפסק נשימה אינו הפסק כמו שביארנו".

משמע מדבריו שהפסק נשימה אינו הפסק אף בין ג' שברים, ונראה שה"ה בין היבבות של תרועה.

ג. לעומתו כתב כתב הר"ן (על הרי"ף, ראש השנה י ע"ב): "ומסתברא שאם בא לרבות בשברים ולעשות מהן ארבעה או חמשה או יותר עושה ואינו נמנע שהרי שברים לתנא דברייתא כיבבות לתנא דידן ותנן שיעור תרועה כשלש יבבות והמנהג הפשוט שמוסיפין ביבבות ועושין מהן אפילו כמה וה"נ בשברים וכן כתב הרב רבי יצחק אבן גיאת בשם הגאונים ז"ל, ומ"מ צריך להזהר לעשות השברים כולן והיבבות כולן בנשימה אחת דשברים ויבבות לדידן ודאי מצוה אחת נינהו כתקיעה ותרועה לרבי יהודה וכי היכי דלרבי יהודה צריך שיעשה תקיעה ותרועה בנשימה אחת כדמוכח בפרק החליל (שם) ה"נ בשברים ויבבות לדידן דמצוה אחת נינהו, ואם הוסיף שבר אחד ועשאו בנשימה אחרת לדברי הרמב"ם ז"ל פסול כל הסימן דכיון שהפרידו לעצמו אינו מן השברים והפסיק בין שברים לתרועה. ור"ת ז"ל כתב בתשובה דשלשה שברים בנשימה אחת עבדינן להו דבמקום תרועה נינהו אבל ג' שברים ותרועה דתשר"ת לא מסתבר דגנוחי וילולי בחדא נשימה לא עבדי אינשי והרמב"ן ז"ל חולק עליו דהא תרועה אחת היא ואין ראוי להפסיק בה ואף על פי שהן קולות מוחלקין הרי אינן יותר מוחלקין מפשוטה ושברים או תרועה אליבא דרבי יהודה שהוא מצריך לעשותן בנשימה אחת משום דסבירא ליה דמצוה אחת הן והוא הדין בשברים ותרועה לדידן".

לפי הר"ן, כולם מסכימים כי לפי ר' יהודה צריך לעשות את כל הסימן (תר"ת) בנשימה אחת (ואולי התירוץ לקושית המאירי על הקושי בעשיית תשר"ת בנשימה אחת הוא דוקא מדין תורה, וצ"ב). כמו"כ אין להפסיק בתוך סוג תקיעה אחת (=שברים, תרועה) אפילו בנשימה, ובמקרה והוסיף בשברים-תרועה שבר נוסף לאחר נשימה יש הפסק בין השברים לתרועה, המחלוקת היא לגבי הפסקה בנשימה בין השברים לתרועה, לפי ר"ת יש להפסיק מפני שאינן ממין אחד וכך הרגלם של אנשים, לפי הרמב"ן כיון ששברים תרועה באים כתרועה דאוריתא אין להפסיק ביניהם אפילו בנשימה. ומשמע כי לפי ר"ת יוצא י"ח גם אם עשה שברים תרועה של תשר"ת בנשימה אחת, לעומת זאת לפי הרמב"ן אם אינו עושה בנשימה אחת משמע שאינו יוצא י"ח. וכולהו פליגי על רש"י והמאירי שהפסק נשימה הוא הפסק.

ונראה שכולם דנו לפי טעמו של הרמב"ם לתקנת רבי אבהו שתיקן מחמת הספק, אבל לשיטת הגאונים שיוצאים י"ח בכל דרכי התקיעות אין הדבר ברור.

ד. הרא"ש (ר"ה פ"ד סי' י) מסכים עם הרמב"ן ומביא ירושלמי ממנו משמע שמותר לעשות את כל הסימן בנשימה אחת, ואי"צ לחלק בין התקיעות בסימן בנשימות. וז"ל: "ושברים ותרועה יש לעשות בנשימה אחת משום דלמא גנוחי גנח וילולי יליל והכל תרועה אחת הן. ואף על פי שאין דרך האדם לגנוח ויליל בנשימה אחת מ"מ תרועה היא גנוחי ויליל בעינן שתהא התרועה כאחת בלא הפסק. ואם עשה תקיעה תרועה ותקיעה בנשימה אחת לא יצא מפני שאין כאן לא סוף ולא ראש. ומיהו בירושלמי לא משמע הכי דגרסי' התם (הל' י) תני עשאו בנפיחה אחת יצא. והתניא ג' של ג'. התם שלא יפחות פי' והתנן ג' של ג' ואם עשאן בנפיחה אחת אין כאן ג' של ג' ומשני הא דאמר ג' של ג' היינו שלא יפחות מן השיעור אבל לענין שיפסיק ביניהם לא נאמר".

אמנם מתוספות (סוכה נד ע"א) עולה שחייבים בהפסקה של נשימה ושלא כירושלמי. והר"ן (על הרי"ף, ר"ה יא ע"א) כתב שמותר לעשות סדר שלם בנשימה אחת משום שהקולות בלאו הכי מופסקים בקולם.

וכך השיב בתרומת הדשן (סימן קמב): "שאלה: שברים ותרועה יש לעשות בנשימה אחת או לאו?" "תשובה: יראה דהך מילתא אין הכרע, דבהך מילתא פליגי בה רבוותא. ר"ת כתב שברים ותרועה אין לעשותם בנשימה אחת דגנוחי וילולי בנשימה אחת לא עבדי אינשי, וכן כתב במרדכי וה"ג באשירי בשם מהר"ם, דאין לעשותם בנשימה אחת. ובאשירי כתב אף על גב דלא עבדי אינשי בנשימה אחת, מ"מ הואיל ותרווייהו במקום תרועה קיימי, צריך לעשותם בנשימה אחת ואין להפסיק בהו, כמ"ש ר"ת אג' שברים דצריך לעשות בנשימה אחת. ונראה דהמדקדק בדבריהם יתבאר לו, דלמר לא נפיק בהא ולמר לא נפיק בהא, אם עשה אפילו בדיעבד. אף על גב דמייתי ראיה אשירי מן הירושלמי, דאם עשאן כולן בנפיחה אחת יצא, פי' אם עשה תקיעה תרועה ותקיעה דהיינו תרועה דקרא דצריכה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, לא תקשה מהא לר"ת. דאיכא לאוקומי בקש"ק או בקר"ק דבדידהו אין קפידא דליכא למימר בהו לא עבדי אינשי הכי, דמנ"מ /צ"ל: דממ"נ/ תרועה ותקיעה תרי מילי נינהו, אבל שברים ותרועה תרוייהו במקום תרועה קיימי, משום דילפינן תרועה מאימא דסיסרא, ומספקא לן דילמא עבדי גנוחי וילולי, ובחד נשימה לא עבדי אינשי ולא הוי תרועה. ונראה להביא ראיה לצאת ידי חובתו אליבא דכולהו, במקום שתוקעים שלשים קולות בסדרים כגון בניאושט"ט, נקל הדבר שיתקע בנשימה אחת שברים ותרועה ובסדרים בב' נשימות או איפכא. ובמקום שנהגו לתקוע רק קשר"ק לכל סדר, כגון ברוב אושטרי"ך ואגפיה, צריך שיתקע בישיבה ש"ת בנשימה אחת, ובסדרים בב' נשימות. אבל איפכא לא דכיון דטעמא דר"ת שהנהיג לתקוע קשר"ק לכל סדר, משום דאית ביה נמי קר"ק וקש"ק, ונפק ממ"נ ולהפסיק לא חיישינן, וא"כ אי עביד שברים תרועה בנשימה אחת, דילמא קר"ק אמת הוא ושברים לאו כלום הוא, ואי הוה מתחיל בשברים באותה נשימה של תרועה לא חשיבא תרועה כלל כה"ג, דבשילהי פ"ק דחולין [דף כו ע"ב] חשיב כה"ג תוקע ולא מריע, כשהוא מריע מתוך תקיעה באותה נשימה. ובמקום שנהגו לתקוע בסדרים קשר"ק קר"ק כמנהג רוב אשכנ"ז אין נקל כל כך לצאת ידי כולם. מ"מ יתקע על שני דרכים בישיבה ובסדרים כדלעיל, כיון דאותו מנהג משום דשמא קי"ל כמ"ד אחת מדברי תורה ושתים מדברי סופרים, ולכך תוקעים בענין דסתרן אהדדי. ולפי זה בנ"ד נמי נפיק ידי חובתה מן התורה לכ"ע וק"ל. ועוד נראה דבכל זמן שיתקע ש"ת בנשימה אחת, יזהר שלא יתקע כמו שרגילין תוקעים לתקוע ש"ת בכח אחד בלתי שום הפסק, דבכה"ג לא מיקרי בנשימה אחד [צ"ל: אחת]. אלא יפסיק מעט, רק שלא יעשה נשימה בנתים, כך מפרש רש"י שלהי פ"ק דחולין".

ה. סיכם הטור (או"ח סי' תקצ) ובאר: "כתב ר"ת דג' שברים צריך לעשותן בנשימה אחת שהוא במקום תרועה, אבל ג' שברים ותרועה דתשר"ת לא עבדינן בנשימה אחת דגנוחי ויליל בנשימה אחת לא עבדי אינשי. וכן כתבו רוב המפרשים שחשבו ל' קולות בתקיעות. אבל רי"ץ גיאת כתב שצריך לעשותן בנשימה אחת ועל כן לא חשב בהן אלא כ"ז קולות וכ"כ אדוני אבי ז"ל וז"ל ושברים ותרועה יש לעשותן בנשימה אחת משום דלמא גנוחי גנח וילולי יליל והכל תרועה אחת ואף על פי שאין דרך האדם לגנוח וליליל בנשימה אחת מ"מ תרועה היא גנוחי ויליל ובעינן שתהא התרועה בלא הפסק ואם תקע תקיעה ותרועה ותקיעה בנשימה אחת לכאורה לא יצא שאין כאן לא ראש ולא סוף ומיהו בירושלמי לא משמע כן דגרסינן התם עשאן בנפיחה אחת יצא ע"כ".

ו. פסק השו"ע (או"ח סי' תקצ ס"ד): "ג' שברים צריך לעשותם בנשימה אחת, אבל ג' שברים ותרועה דתשר"ת י"א שאינו צריך לעשותם בנשימה אחת, והוא שלא ישהה בהפסקה יותר מכדי נשימה, וי"א שצריך לעשותם בנשימה אחת; וירא שמים יצא ידי כולם, ובתקיעות דמיושב יעשה בנשימה אחת; ובתקיעות דמעומד יעשה בב' נשימות".

ורמ"א הגיה: "והמנהג הפשוט לעשות הכל בב' נשימות, ואין לשנות".

ותמוה בעיני מנהג ספרד שבתקיעות דמיושב שבהן יוצאים ידי חובה מן התורה הם יושבים, ואילו בתקיעות דמעומד הם תוקעים שברים תרועה בהפסק, ואע"פ שיוצאים ידי חובה בישיבה סו"ס הן התקיעות שיוצא בהם מן התורה לשיטתם והיה ראוי לעמוד בהן.

ז. באר המשנה ברורה: "(טז) בנשימה אחת – דזה אנו עושין בשביל תרועה הכתוב בתורה ואין להפסיקה לשנים. וכתבו רוב הפוסקים דזהו לעיכובא אפילו בדיעבד". "(יז) שא"צ לעשותם בנשימה אחת – דגנוחי וילולי לא עבדי אינשי בנשימה אחת ועיין בב"י וב"ח דבדיעבד גם לדעה זו אם עשה בנשימה אחת יצא אלא דלכתחלה ס"ל דאין נכון לעשותם בנשימה אחת". "(יח) וי"א שצריך לעשותם בנשימה אחת – וטעמם דהא מה שאנו עושין שברים תרועה הוא מפני דשמא כונת התורה בתרועה לשתיהן דוקא דאז יוצא ידי תרועה א"כ אין להפסיק ביניהן בנשימה דהוי כמו תרועה שנחלקה לשתים ואינה כלום וע"כ אפילו בדיעבד אם עשה כן מחזירין אותו ומ"מ לא יתקע ש"ת בכח אחד בלתי שום הפסק דבכה"ג לא מיקרי נשימה אחת אלא יפסיק מעט רק שלא יהיה בכדי נשימה בינתיים". "(יט) ובתקיעות דמעומד יעשה בשתי נשימות – אבל איפכא לא ובמקומות שנוהגין לתקוע למלכיות תשר"ת תש"ת תר"ת וכן לזכרונות וכן לשופרות יכול לעשות ג"כ להיפך במיושב בשתי נשימות ובמעומד בנשימה אחת". "(כ) והמנהג הפשוט וכו' – ובמקומות שנוהגין לעשות בנשימה אחת ג"כ לא ישנו מנהגם. ואפילו לפי מנהגינו אם עשה בנשימה אחת יצא". "(כא) לעשות הכל בשתי נשימות – אך יזהר שלא יפסיק יותר מכדי נשימה כנ"ל וע"כ טוב שיקרא לפניו המקרא שברים תרועה בפעם אחת דאם ימתין התוקע עד שיקרא הקורא לפניו תיבת תרועה עלול מאד שיהיה עי"ז הפסק יותר מכדי נשימה".

ח. פסק השו"ע (שם סעיף ה): "אם תקע תר"ת בנשימה אחת, יצא; ויש מי שאומר שלא יצא".

והעיר בביאור הגר"א שגירסת התוספתא (הובאה בראש דברינו) שלא יצא היא מוטעית. ומה שכתוב ש'משך כשתיים לא יצא' הוא דוקא כאשר משך כן בתקיעה אבל בתקיעות ממין שונה מותר.

וכן באר המשנה ברורה: "(כב) שלא יצא – דאין כאן לא ראש ולא סוף וסברא ראשונה ס"ל כיון דניכר סלקי לכל אחד ואחד ועיין בביאור הגר"א שמסכים לדעה הראשונה".

מסקנות

א. בתוך תקיעה מסוג אחד (תקיעה, שברים, תרועה) אין להפסיק לא בקול אחר ולא בנשימה והפסק כזה פוסל את כל הסימן.

ב. בין שברים תרועה נוהגים שתקיעות דמיושב תוקעים בנשימה אחת, ותקיעות דמעומד תוקעים בשתי נשימות.