חבל נחלתו כא יד
סימן יד - אחד מברך לכולם בספירת העומר
שאלה
עריכהנאמר בתוספתא ברכות (פ"ו הט"ו): "עשרה שהיו עושין עשר מצות כל אחד ואחד מברך לעצמו, היו עושין כולן מצוה אחת אחד מברך לכולן"... וכך אנו נוהגים בקידוש שופר וסוכה, מדוע איננו נוהגים כך בספירת העומר? כמו"כ כיון שהם מקיימים מצוה אחת האם אחד יכול לספור ספירת העומר לכולם?
א. ברכת ספירת העומר
בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' קכו) כתב: "תחלת כל דבר דע ששליח צבור מוציא את השומעים שהשומע כעונה ואפילו לכתחלה. כמו שאמרו במסכת סוכה בפרק לולב הגזול (דף ל"ט) אמר רבא הלכתא גבירתא איכא למיגמר מהלילא. הוא אומר ברוך הבא והן אומרין בשם ה' מכאן לשומע כעונה. ואמר רבי חייא בר אבא חכימיא ודרושיא וספריא ורישי עמא אמרי שמע ולא ענה יצא. וגרסינן במסכת ר"ה (פ"ג דף כ"ט) תני אהבה בריה דרבי זירא כל הברכות כולן אף על פי שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וברכת היין. כלומר כל הברכות של חובה חוץ מברכת הלחם וברכת היין וכיוצא בהן שהן ברכת הנהנין ומי שנהנה הוא שמברך. ומה שנחלקו רבן גמליאל וחכמים בברכות של ראש השנה ויום הכפורים ושל שאר הימים וקיימא לן כרבנן בשאר הימים שאינו מוציא את הבקי. היינו דוקא בתפילה כדי שיהא כל אחד ואחד מבקש על עצמו. וביחיד שאינו מוציא בתפילה לכולי עלמא אף למי שאינו בקי כטעמא דאתמר בירושלמי. דגרסינן התם כל הברכות כולן אף על פי שיצא מוציא חוץ מן התפילה וקריאת שמע וברכת המזון. תפילה לפי שאין שליחות ליחיד. קריאת שמע כדי שיהא כל אחד ואחד משנן בפיו. ברכת המזון דכתיב (דברים ח) ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא יברך. ודוקא למי שהוא בקי אינו מוציא בברכת המזון אבל למי שאינו בקי מוציא וכדאמרינן חכם מברך ובור יוצא. וכל שכן בעונה אמן שהאומר אמן כמוציא ברכה מפיו דמי. וכל שכן כאן שאין עיקר המצוה הברכה אלא הספירה. ואם ירצה השומע יוצא ידי חובה על ידו מן הברכה ואחר כך כל אחד סופר לעצמו כדרך שאנו נוהגין בברכת ההלל".
ועוד כתב בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' תנח): "שאלת עוד כשהחזן מקדים לברך והקהל עונין אחריו אמן. מי שחזר וברך לאחר מיכן אם היא ברכה לבטלה?" "תשובה. אם דעת היחידים שלא לצאת בספירת שליח צבור צריך לחזור ולברך. ואף על גב דקיי"ל דמצות אין צריכות כונה כתבו חכמי הצרפתים דדוקא מן הסתם אבל אינו רוצה לצאת בו לא".
אם כן, בכל המצוות מלכתחילה ראוי שאחד יברך לכולם והם יענו אמן ויקיימו את המצוה.
המבי"ט בשו"ת (סי' קיז ו-קפ) האריך שאין שום חשיבות בריבוי אמנים ששומע ברכות השחר מהרבה אנשים ואומר אמן, אלא צריך שאחד יברך לכולם, ואז יצא ידי חובה.
וכך כתב בשו"ת המבי"ט (ח"א סוף סי' קפ): "וכתב (=החכם איתו הוא מתוכח) הכלל העולה כי מנהג הכשר הוא ושראוי לנהוג אותו שיברכו כל אחד לעצמו ולא מפי אחרים כו', ואני אומר דאין למדין מכלל זה כי הוא הפך הדין כמו שכתבתי למעלה כי בכל הברכות הנאמרות ברבים אחד הוא המברך וכולם יוצאים בעניית אמן כמו בברכת הלל וברכת שמיעת שופר ונטילת לולב וכן נוהגים ג"כ בישיבת סוכה וקידוש והמוציא שאחד מברך לכולם. וענין ברכת ספירת העומר שנהגו ברוב המקומות לברך כל הקהל ביחד ואח"כ ש"צ ובמקומות מועטים הש"צ קודם ואח"כ כל הקהל יחד כמו שנוהגים האשכנזי' בברכת הנטילה נראה לי כי הטעם הוא מפני שצריכין כולם לכוין ספירת הימים שלא יטעו בה ויהיה הברכה לבטלה, ואם היו צריכים לכוין לצאת ידי חובה בשמיעה ולענות אמן היה קרוב לטעות ולכך נהגו לברך כל אחד ולספור מיד ובזה לא יטעה כיון שאינו נותן דעתו למה שאומ' חבירו אלא למה שאומר הוא ובטעם זה ג"כ מתיישב ברכת כהנים שמברכין כולם ביחד שאם היה א' מהם מברך והשאר עונים אמן היה קרוב לטעות בהתחלת יברכך אבל עתה שכולם מברכים מיד אומרים יברכך בלי טעות ובענין זה אמרו על ש"ץ שלא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטירוף...".
ועי' שערי תשובה (סימן ו ס"ק ו) שהביא את דברי המבי"ט.
עולה מהסברו של המבי"ט שמלכתחילה ראוי שהברכה תהיה לכולם יחד בדרך של שומע כעונה שאחד מברך לכולם ורק מחשש טעות העבירו זאת ליחידים. ואצל התימנים אחד מברך לכולם וכל אחד סופר בעצמו.
וכך הגיה רבי עקיבא איגר (או"ח סי' תפט ס"א): "[מג"א ס"ק ב] ואם ירצה שומע הברכה. וטוב שיברך א' ויוציא אחרים לקיים ברוב עם הדרת מלך עיין לעיל סי' רצ"ח סי"ח. ע' שו"ת מבי"ט. סי' ק"פ".
ב. אחד סופר לכולם בספירת העומר
כתב הרי"ף (פסחים כז ע"ב): "ומיחייבין למימני יומי דשבעה שבועי מאורתא דחמיסר בניסן נגהי שיתסר דכתיב וספרתם לכם ממחרת השבת [מנחות ס"ה ע"ב] ות"ר וספרתם לכם כל אחד ואחד מונה לעצמו".
ובאר הר"ן (על הרי"ף שם): "ומיחייבין למימני יומי דשבעה שבועי וכו' ותנו רבנן וכו'. במנחות בפ' ר' ישמעאל היא (דף סה ב) וספרתם לכם כל א'. גמרי רבנן דהאי וספרתם מנין ממש מה שאין כן בשאר ספירות הכתובות בתורה".
הלבוש (או"ח סי' תפט ס"א) חידש: "ומצוה על כל אחד מישראל לספור לעצמו, ואין אחד יוצא בספירת חבירו אפילו אומר אמן, שכן משמעות וספרתם לכם שתהא ספירה לכל אחד ואחד".
האליה רבה (סי' תפט ס"ק א) הקשה על דברי הלבוש: "אין אחד יוצא וכו'. כ"כ באגודה בפ' ר' ישמעאל [מנחות סי' לב], וספרתם לכם [ויקרא כג, טו], לכל אחד ואחד ולא לש"ץ בשביל כולם. וכ"מ ברשב"א [ח"א] סי' קכ"ו שאם מכוין לצאת סופר בלא ברכה אם אינו מפסיק, עיין סימן ח' בטלית [א"ר סק"ו]. ובאליה זוטא [סק"א] הקשיתי דהאי דקאמר בפ' ר' ישמעאל [מנחות סה ע"ב] וספרתם לכם לכל אחד ואחד, היינו לאפוקי מספירה דשמיטה דנמסר לב"ד כמ"ש בכלבו [סי' נה] ואבודרהם [עמוד רמ], אבל מנ"ל דאם אחד מכוין לצאת לחבירו וחבירו מכוין לצאת דאינו יוצא ידי ספירה, כיון דקי"ל בקידוש ומצות דתליין באמירה דשומע כעונה. ולא דמי ללולב דאמרינן [סוכה מג ע"א] ולקחתם שתהא לקיחה בכל אחד, דהתם לא תליא באמירה, ובסי' תרנ"א שם [א"ז סק"ב] כתבתי דאפשר דלמד מגז"ש מספרתם מולקחתם וצ"ע".
החק יעקב (או"ח סי' תפט ס"א ס"ק ד) פרט עוד יותר את דעת הלבוש וז"ל: "לספור לעצמו. לשון אגודה במנחות [סימן לב] וספרתם לכם שיהא ספירה לכל אחד ואחד, ולא שליח ציבור בשביל כולם. וכן הוא משמעות הש"ס [מנחות סה, ב] ופוסקים ראשונים, וכן כתב הרשב"א בתשובה [ח"א] סימן קכ"ו להדיא. ואף על גב דשומע הוי כעונה, היינו דוקא לענין ברכה, כמו שכתב הרב בסעיף ג' בהג"ה, והוא מדברי הרשב"א בתשובה [שם סימן תנח] שהביא בב"י [ד"ה כתב ה"ר (א)], אכן הספירה מתמעט מן המקרא להדיא וספרתם שיהא הספירה לכל אחד ואחד, כמו דדרשינן [סוכה מג, א] ולקחתם דגבי לולב שיהא לקיחה לכל אחד ואחד, הוא הדין כאן. וכן משמע בתוספות ריש פרק לולב הגזול [כט, ב ד"ה בעינן]. אף על גב דדעת רוב הפוסקים דספירה בזמן הזה דרבנן, מכל מקום כעין דאורייתא תקון, והוא פשוט ממשמעות הפוסקים. וכן כתב הלבוש [סעיף א] (והמ"מ) [והמ"א] [ס"ק ב]. אך לבסוף העלה בשם הרשב"א שהביא בב"י דאף בספירת השליח ציבור יצא, וזה אינו, דכוונת הרשב"א רק על הברכה דוקא, וכמו שכתב להדיא בתשובתו סימן קכ"ו. ומה שכתב הב"י בספירת השליח ציבור, הוא לאו דוקא, כמשמע ומבואר מתחלת וסוף לשונו ודבריו, ע"ש בב"י. וכן מבואר להדיא משמעות הרב בסמוך סעיף ג' בהג"ה, שהוא מדברי הרשב"א שבב"י, דאברכה קאי".
ולא השיב על התמיהה של אליה רבה.
השיב על דעת הלבוש והחק יעקב בפרי חדש (או"ח סי' תפט ס"א): "ומסתברא דלכתחילה מצוה גם כן שיספור כל אחד לעצמו ולא ישמענה מחבירו, אבל אם כיון המשמיע להוציאו וכיון השומע לצאת בספירת חבירו יצא דשומע כעונה. והכי מוכח מתשובות הרשב"א [ח"א] סימן תנ"ח שכתב אם דעת היחידים שלא לצאת בספירת השליח ציבור צריך לחזור ולברך, משמע שאם ירצו לצאת יצאו. והחכם השלם כמה"ר דניאל גיראסי נר"ו הקשה מהרשב"א גופיה [שם] בסימן (תכ"ו) [קכו] שנשאל מפני מה שליח ציבור אומר הברכה בקול רם, שהרי אינו בא להוציא שום אדם שכל אחד ואחד חייב לברך לעצמו ואין אחר יכול להוציאו, והשיב שכל הברכות אף על פי שיצא מוציא וכל שכן גבי ספירת העומר שאין עיקר המצוה הברכה אלא הספירה, ואם ירצה השומע יוצא ידי חובתו על ידו מן הברכה, ואח"כ כל אחד סופר לעצמו כדרך שאנו נוהגים בברכת ההלל, ע"כ. משמע דדוקא בברכה מוציא אבל בספירה לא. ולדידי לא קשיא דכלפי שהיה סבור השואל שאפילו הברכה אינו מוציא לאחרים, השיב שאפילו לכתחילה אם ירצה השומע יוצא ידי חובתו על ידו מן הברכה, אבל הספירה לא מצי למימר דלכתחילה ישמענה מהשליח ציבור, או דלהכי תקינו שיאמרנה השליח ציבור בקול רם, דהא קיימא לן דלכתחילה כל אחד ואחד סופר לעצמו, אבל אם כיון השליח ציבור בפירוש לפוטרו מן הספירה והוא כיון לצאת יצא, ואף על גב דבעלמא שליח ציבור מסתמא מוציא את הרבים ידי חובתם, שאני הכא דכיון דמצוה על כל אחד לספור אפשר דלא מסיק אדעתיה שליח ציבור לפטור את אחרים מספירה. ואל תשיבני מלשון הר"ן בפרק קמא דפסחים [ד, א ד"ה ואיכא] דקרי לספירת העומר מצוה שאי אפשר להתקיים ע"י אחר, דהא ודאי אם אמר לחבירו שיספור בשבילו אינו כלום, לאפוקי מילה וביעור דאפשר להתקיים ע"י אחר, אבל לעולם דגם בספירה אם שמע יצא דשומע כעונה, כן נראה לי. ומשמע ודאי דאף לכתחילה ודלא כדכתיבנא לעיל, והכי מוכח מתשובת הרשב"א דלעיל, ע"ש. ולאפוקי מהלבוש [סעיף א] בדין זה, ע"ש".
המגן אברהם (על שו"ע או"ח סי' תפט ס"ק ב) לא הכריע וכתב: "לספור לעצמו. ואם ירצ' שומע הברכה מהש"ץ וסופר לעצמו דכל הברכות אף על פי שהוא בקי יוצא בש"ץ חוץ מב"ה וק"ש ותפלה (רשב"א בתשו' סי' קכ"ו) עסי' נ"ט ס"ד הרי דס"ל דעכ"פ צריך שיספור בעצמו וכמ"ש בגמ' וספרתם שתהא ספיר' לכל א' וא' כדרך שאמרו גבי לולב ולקחתם שתהא לקיחה לכל א' וא', ובב"י כתוב בשם הרשב"א שיוצא בספירות הש"ץ ע"ש וצ"ע ואפשר כיון דקי"ל דשומע הוי כעונה ה"ל כאלו ספר הוא בעצמו"... ועי' מחצית השקל ופרי מגדים בבירור דעתו. ועי' ברכ"י (אות ו) אשר דן בדעות השונות.
והעיר החתם סופר (או"ח סי' תפט ס"א): "(מג"א ס"ק ב) ספר הוא בעצמו. נ"ב, ולא דמי ללקיחת לולב, דמצוה שנעשה ע"י גופו של אדם כגון הנחת תפילין ונטילת לולב אין אחד מוציא חבירו, מה שאין כן מצוה שע"י אמירה ודבר פה שומע כעונה, ע"ש כפות תמרים סוכה דף מ"א ע"ב [ד"ה גמרא מנא ה"מ]. והא דאמרינן וספרתם שתהא ספירה לכל אחד ואחד, היינו לאפוקי ספירת היובל שהוא רק לבית דין הגדול בירושלים, כמו שכתבו התוספות במנחות דף ס"ה ע"ב ד"ה וספרתם וכו', ע"ש. ועיין [שו"ת] חתם סופר או"ח סימן ר"א".
ואם כן אף החת"ס הבין כפר"ח שאחד מוציא את כולם בספירת העומר.
כך הכריע בשולחן ערוך הרב (או"ח סי' תפט ס"א): "מצות עשה מן התורה שיספ[ו]ר כל אחד מישראל שבעה שבועות ימים מיום הבאת קרבן העומר שנאמר וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה ואומר שבעה שבועות תספר לך וגו' ודרשו חכמים תספר לך יכול בבית דין כמו ביובל שסופרין בבית דין שבע שבתות שנים ומקדשין שנת החמשים ליובל תלמוד לומר וספרתם לכם כדי לסופרה לכל אחד ואחד ואין הציבור או שליח צבור יכולים לספור בעד כולם אף אם אחד מצוה לחבירו שיספור בשבילו ועשאו שליח לכך אינו יוצא ידי חובתו כשלא שמע הספירה מפי חבירו". "אבל אם הוא בעצמו שמע הספירה מפי חבירו אם נתכוין לצאת ידי חובתו בשמיעה זו וגם חבירו המשמיע נתכוין להוציאו יצא ידי חובתו מן התורה שהשומע הוא כאומר והוא ששמע מפי המחויב במצוה זו ויש חולקין על זה ואומרים שצריך שתהא ספירה לכל אחד ואחד ממש שכל אחד יספור בעצמו ויש לחוש לדבריהם לכתחלה שלא לסמוך על שמיעת הספירה מהש"ץ". "אבל הברכה יכול לשמוע מהש"ץ לכתחלה אף אם הוא יודע לברך בעצמו שעשרה שעושין מצוה בבת אחת יכול אחד מהן לברך בשביל כולם כמו שנתבאר בסימן ח' ואחר ששמע הברכה יספור מיד".
המשנה ברורה (ס"ק ה) הפך את הדעות והסביר שדעת הלבוש היא כבי' הדעה העיקרית ותימה על דבריו. וז"ל: "לספור לעצמו – דכתיב וספרתם לכם משמע שהמצוה חל על כל יחיד ויחיד והנה משמע מזה דבספירה אינו כמו בשאר מצות התלוי באמירה לענין קידוש והבדלה וכיו"ב דאם שמע לחבירו ונתכוין לצאת דיוצא בזה משום דשומע כעונה והכא גילתה התורה דלא יצא כל כמה דלא ספר בעצמו אבל יש מאחרונים שכתבו דכונת התורה הוא רק דלא נימא דמצוה זו אב"ד לבד קאי כמו בשמיטין ויובלות דכתיב שם וספרת לך אלא קאי אציבור אבל באמת אם שמע מחבירו שספר והתכוין לצאת וגם חבירו כוון להוציאו יצא כמו בכל מקום דקיי"ל שומע כעונה וכל זה בספירה אבל בברכה שמברכין על הספירה דכו"ע אפשר לצאת ע"י חבירו אפילו הוא בקי וכמו בכל הברכות מיהו מנהג בכל ישראל שכל אחד מברך וסופר לעצמו ואין סומכין על הש"ץ. כתבו האחרונים דספירה מותר בכל לשון ובלבד שיבין אותו הלשון ואם אינו מבין אפילו סיפר בלשה"ק אינו יוצא דכיון דלא ידע מאי קאמר אין זה ספירה".
וכך כתב בביאור הלכה: "ומצוה על כל אחד וכו' – עיין מ"ב שכתבתי מחלוקת האחרונים אם אמרינן בזה שומע כעונה והוא מחלוקת הלבוש וח"י עם הפר"ח דלבוש וח"י כמו דלענין לולב דרשינן ולקחתם לכם לכל אחד ואחד כמו כן הכא צריך כל אחד ואחד בעצמו לספור ופר"ח מיקל בזה וכן נוטה דעת הברכי יוסף ולענ"ד ד"ז פלוגתא בין הראשונים דרש"י פירש שם במנחות ס"ה ע"ב על מה דקאמר שם בגמרא לכל אחד ואחד שכל אחד חייב לספור וביאר בחידושי הרשב"א דבריו דאי כונת התורה לצבור לבד ולא לכל יחיד ויחיד הו"ל למימר וספרתם לבד ולשתוק ומדקאמר לכם משמע דבא לומר לכל אחד ע"ש הרי דהמצוה שייך על כל יחיד ויחיד בפ"ע ולעומת זה מלשון הקדמון הרי"ץ גיאות משמע שאחד יכול להוציא את חבירו בזה דז"ל שם בהלכות ספירה ואנו כך קבלנו מרבותינו אסמכתא לספירת העומר בעמידה מדכתיב מהחל חרמש בקמה שאין ת"ל בקמה ללמדך שבקומה ובעמידה ובמוצ"ש שאומרים לאחר תפלת ערבית ויהי נועם וקדושה דסידרא כשהן יושבין נהגו ראשונים לברך ש"ץ מעומד וכל הקהל עונין אמן בכונה שלא להטריח הצבור לחזור ולעמוד עכ"ל וכ"כ בעל אורחות חיים בשם ר"ה גאון עי"ש ומשמע מזה דיוצאין בספירתו דאם כוונתם הוא שאין יוצאין רק בברכה גרידא וא"כ עכ"פ צריכין לעמוד בשביל הספירה גופא שצריכה להיות מעומד וכנ"ל [ולענ"ד יש לעיין אפילו לפירש"י הנ"ל היכא שאינו בקי לספור בעצמו אפשר שחבירו יכול להוציאו ולא גרע ממה דקי"ל לענין בהמ"ז שאין אחד יכול להוציא את חבירו לכו"ע אא"כ אכל בעצמו משום דכתיב ואכלת ושבעת מי שאכל הוא יברך ואפ"ה קי"ל דסופר מברך ובור יוצא ואפשר ה"ה הכא וצ"ע] הרי ביררנו דד"ז פלוגתא דרבוותא הוא וע"כ לכתחלה בודאי צריך כ"א לספור בעצמו אכן בדיעבד אם שמע מחבירו וכוון לצאת יחזור ויספור בלי ברכה וכ"כ הפמ"ג".
בשולי דבריו, לא מצאתי ראשון הכותב זאת בפירוש. ואף האגודה עליו הסתמך החק יעקב לא כתב את מה שתלה בו ולכן צל"ע מדוע להחשיב שיטה זאת – שאינו יוצא בשומע כעונה – כשיטה העיקרית להלכה.
ולמעשה יש לנהוג כפי שפסק בשו"ע הרב.