חבל נחלתו י נט

סימן נט- חובל או מזיק לנכרי

שאלה

האם חובל או מזיק לממונו של נכרי חייב בתשלומים?

איסורי חבלה ונזקים בישראל

חיוב התשלומים בחובל או מזיק לישראל ידוע, והתורה קבעה תשלומים בכל מקרה. בחובל בגופו ישנם לאוין על הכאה וחמישה סוגי תשלומים (נזק צער ריפוי שבת ובושת). בנזק לממונו ישנם תשלומי נזק כאשר בנזקים מסויימים ישנו חילוק בין ממונו המזיק מועד או תם.

הראשונים והאחרונים הביאו מקור לאיסור להזיק לאדם מישראל. היד רמ"ה (ב"ב כו ע"א) כתב שהוא משום 'לפני עוור לא תתן מכשול', וכשם שאסור לתת מכשול ה"ה שאסור להזיק. ורבינו יונה בפתיחת פירושו למסכת אבות כתב: "שהרי כתוב לא תגזול ונזיקין בכלל אותו הלאו"*. הקהילות יעקב (ב"ק סי' א) כותב שאיסור נזק נלמד מדין השבת אבידה מלאו של 'לא תוכל להתעלם' ומביא שהראוהו שכ"כ הרש"ש (כתובות יח) והחלקת יואב (חו"מ סי' כ).

והטור (חו"מ סי' שעח) פתח: "כשם שאסור לגנוב ולגזול ממון חבירו כך אסור להזיק ממון שלו אפילו אם אינו נהנה כיון שמזיקו בין במזיד בין בשוגג חייב לשלם". וכן הלבוש (חו"מ סי' שעח ס"א) כתב: "מדחייבה התורה בכמה מקומות את האדם המזיק ממון חבירו לשלם, כמו שחייבה בגוזל וגונב ממון חבירו לשלם כדכתיב [ויקרא כד, כא] מכה בהמה ישלמנה, וכן בשאר נזקין שמזיק חבירו, שמע מינה כשם שאסור לגנוב ולגזול ממון חבירו כך אסור להזיק ממון שלו, אלא דבגונב וגוזל החמירה לעבור עליו גם בלאו להלקותו, אבל במזיק אינו אלא איסור דאורייתא ולא מלקות, ואין לומר דאפילו איסור נמי ליכא אלא שאם הזיק חייב לשלם ומותר להזיק על מנת לשלם, ועל זה כתבה התורה כל דיני נזיקין שישלם, הא מילתא דפשיטא היא, ועוד דהא אסרה תורה בבל תשחית אפילו בממון עצמו קל וחומר בשל חבירו, ואפילו לגרום נזק לחבירו אסור אלא שיש צד גורם שחייב לשלם ויש צד גורם שפטור כאשר יתבאר בעזה"י [בסימן שפ"ו], אבל איסורא מיהא בכוליה איכא, לפיכך המזיק ממון חבירו אפילו שאינו נהנה הוא ממנו כיון שמזיקו בין במזיד בין בשוגג חייב לשלם".

האיסור בחבלה בנכרי

בפרק זה נברר האם יש איסור בחבלת נכרי, לא בחיוב הממוני אלא במקור האיסור (אם יש) ומאפייניו.

חבלה באדם אסורה מדין צער בעלי חיים, ששייך אף באדם. הרשב"א בשתי תשובות (ח"א סי' רנב ו-רנז) כותב שיש חיוב פריקה וטעינה באדם הנלמד מק"ו בבהמה כאשר החיוב בה משום צער בעלי חיים*. וכן הרמב"ם בספר המצוות (עשין רג) כתב שיש חיוב הקמה באדם כבבהמה. וכן בס' החינוך (מצ' תקמא) כתב שהחיוב באדם כבבהמה. ובספר חסידים (מרגליות, סי' תרסו) כתב: "כל מעשה גרמות שאדם גורם צער לחבירו נענש ואף אם יעשה צער על חנם לבהמה כגון שמשים עליה משאוי יותר מאשר יכולה לשאת ואינה יכולה ללכת ומכה אותה עתיד ליתן את הדין שהרי צער בע"ח דאורייתא". אמנם בשו"ת רדב"ז (ח"ב סי' תשכח) ובשו"ת חוות יאיר (סי' קצא) סברו שאין איסור צעב"ח באדם משום שהוא בר דעת, אבל נראה שהלכה כדברי ראשונים אלו. וכ"כ הברכ"י (יו"ד סי' שעב, ב). וע"ע שו"ת חלקת יעקב (יו"ד סי' קמט) ובשו"ת עטרת פז (ח"א כרך ג, חו"מ הערות סי' ז הערה ג) שהביאו אחרונים נוספים שדברו בכך.

אבל אם איסור החבלה בגוי הוא משום צער בעלי חיים הרי הוא נאסר דוקא שלא לצורך, אבל לצורך ישראל הותר ככל צעב"ח. ולכאורה היה עולה שמותר לצער נכרי לצורך ישראל כגון לקחת ממנו תרומת דם בעל כרחו. ואין הדין כן, אלא כשם שנאסר לחבול בבהמת אדם אחר, אפילו על מנת לשלם שכן היא בבעלות רשות ממונית אחרת, כן אסור לחבול בגוי משום צורך של החובל כגון שהחובל או אדם אחר מישראל זקוק לכליה להשתלה או לעירוי דם, והם נוטלים זאת ללא הסכמה מנכרי. ונראה שכיון שלנכרי יש בעלות ממונית על גופו ונכסיו, כל זמן שאינו נותן רשות אסור לחבול בו* אפילו לצורך*.

איסור נזק על ישראל בנכרי

הלאוין שהביאו הראשונים והאחרונים ביחס לאיסור נזק בישראל אינם שייכים בהכרח לגבי המזיק לגוי, שכן הלאוין נאמרו לגבי ישראל בהשבת אבידה. אמנם מקורו של היד רמ"ה על איסור הכשלה שייך אף בנכרי שכן עוברים על לאו זה אף בנכרי. וכן רבינו יונה שלמד זאת מאיסור גזילה, לפי הנפסק שגזל נכרי אסור אף להזיק לו אסור. וא"כ אם פוסקים שיש איסור בגזל נכרי קיים אף איסור נזק.

כמו"כ ניתן להוסיף איסור בל תשחית. וברמב"ם (הל' מלכים פ"ו ה"ח) כתב שלוקה על השחתת עצים, נראה שנחלקו הכס"מ והמהדיר למל"מ האם איסור השחתה מן התורה הוא בכל דבר (כס"מ) או רק מדרבנן (מל"מ). והפמ"ג (תיבת גמא בראשית פי"ג, ג) כתב שנלמד ב'במה מצינו' לגבי שאר דברים ולכן אין לוקים עליו.

אולם אף אם לומדים מאיסור בל תשחית לאיסור נזק לנכרי הרי לצורך האיסור הותר, בהתחשב במגבלות הבעלות הממונית.

חיוב התשלומים בחובל או מזיק לנכרי

בבבא קמא (לח ע"א) נאמר: "שור של ישראל שנגח שור של כנעני – פטור. אמרי: ממה נפשך? אי רעהו דוקא, דכנעני כי נגח דישראל נמי ליפטר! ואי רעהו לאו דוקא, אפילו דישראל כי נגח דכנעני נחייב! א"ר אבהו, אמר קרא: (חבקוק ג) עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים, ראה שבע מצות שקיבלו עליהם בני נח, כיון שלא קיימו, עמד והתיר ממונן לישראל". וכן בירושלמי בבא קמא (פ"ד ה"ג).

ולכן שור של ישראל שהזיק שור של נכרי פטור. אולם אם ישראל חובל בנכרי או מזיק לרכושו בידיו במזיד לא ניתן ללמוד מכאן לפטור. וכן בתוספות (ב"ק שם): "עמד והתיר ממונן לישראל – משמע דוקא בענין זה שנגח שור שלנו שור שלהם ולמ"ד בפ' בתרא (לקמן דף קיג.) גזל כנעני אסור ניחא אבל למ"ד מותר קשה". הרב שפיץ (שערי הוראה ז' – קובץ בית הוראה מערב ב"ב) רצה לומר עפ"י תוס' וראשונים אחרים שחיוב התשלום בנזיקין תלוי בשאלת הפסק של גזל נכרי, שלמ"ד גזל נכרי אסור חייב בתשלומים על נזק לנכרי, ולמ"ד גזל נכרי מותר פטור מתשלומים. כאשר הר"ן* (סנהדרין נז ע"א) והיראים (סי' רכד) סברו שאין איסור בגזל נכרי מן התורה ואסור רק מצד חילול השם. ולדעתם אין חיוב תשלומים בנזק לנכרי.

המנחת חינוך (מצוה יא אות ז בקומץ המנחה) כתב: "ובדין חמץ שקיבל עליו הישראל אחריות, נשאלתי איך הישראל יבער החמץ דהא גוזל הגוי, ובפרט להני שיטות דגזל גוי מן התורה, ואפילו ישלם חשוב גזל. והשבתי דכהאי גוונא לא הוי רק מזיק גוי, ובזה לא מצינו לכולי עלמא איסור בגוי, דגם בישראל נראה דלא הוי רק מכח דהתורה ציותה להשיב אבידתו מכל שכן שלא להזיקו, אבל בגוי לא שייך זה, ואף דבישראל אפילו רוצה לשלם לו אסור להזיקו, היינו משום מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך ומה דסני עלך וכו', אבל בגוי לא שייך זה, ופשוט"*. ובשו"ת שבט הלוי (ח"ו סי' נג) כתב שלפי המנ"ח צריך לשלם על היזק לנכרי אבל מותר לגזול ע"מ לשלם לנכרי.

בפתחי החושן (נזיקין פ"א ס"א) הסיק מדברי הטור והלבוש שהובאו לעיל, שכיון שישנו איסור גזילה וגניבה מנכרי כך חל איסור אף על חבלה או נזק לנכרי, ולכן חייב בתשלומים.

וכן החזו"א (ב"ק סי' י, יד) כתב: "נראה דדוקא שור של ישראל שנגח שור של עכו"ם פטור אבל אדם שהזיק ממונו של עכו"ם חייב, וכן מבואר בתשובת הרא"ש הובא בטוש"ע סי' שע"ח ס"ט. אלא ודאי המזיק חייב גם נגד העכו"ם". וכתב שם בסוף אות יד: "והיכי דחייב ישראל עכו"ם מן הדין נראה דמצי לתבוע נזקיו דחשיב כאילו הזיק ממונא דידיה "*.

וכן מצאתי שכתב המשך חכמה (ויקרא כד, יח): "ומכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש. נראה הא דלא כתביה קרא במשפטים, משום דכאן מיירי אפילו בשל עכו"ם. לכן אתי שפיר דלא כתוב "מכה אדם מות יומת", רק "יומת" לחודיה, דמצאנו במיתה בידי שמים, וכמו (במדבר ג, י; יח, ז) "והזר הקרב יומת", דממית עכו"ם דינו מסור לשמים ויומת בידי שמים, וכמו שאמר במכילתא משפטים איסי בן עקביא, יעויין שם. ואתי שפיר, דכתוב בנפש בהמה "ישלמנה נפש תחת נפש", ואטו על הזיקה או הכחישה באבנים לא מחייב, כדרמי בתלמודין ריש פרק הנחנקין. ולפי זה אתי שפיר, דבפרק קמא דעבודה זרה בירושלמי (הלכה ו) אמרו דלא ימכור לו, משום דמפקיע מגיזה וממתנות ובכורה. לכן כתוב "ישלמנה נפש תחת נפש", שמותר למסור לו בהמה בתשלומים, אע"פ דנפקעת מכל הקדושות. [ומזיק אינו בגדר הפקעת הלואתו, דשריא בעכו"ם, רק בגדר גזל, דאסור בעכו"ם.] ולכך לא נכתב בסדר "אלה המשפטים", דשם (שמות כא, א) "אשר תשים לפניהם" – ולא לפני עכו"ם [יעויין סוף גיטין].

"ובזה אתי שפיר השמועה דריש בבא קמא (ה, ב) דאמר: וכולהו כי שדית בור בינייהו אתיא (כולהו במה הצד לבד מקרן. אלא למאי הילכתא כתבינהו רחמנא?) להלכותיהם: אדם – לחייבו בד' דברים. ויפלא, הלא על אדם דאזיק שור למה כתב קרא, דזה אתיא מכולהו? ועל כרחין דקרא לחייב אדם דאזיק בהמה דעכו"ם, דבנזקי ממונו שהזיק את של עכו"ם פטור (בבא קמא לז, ב), ד"רעהו" כתיב. ועל זה צריך קרא דעכו"ם, שגופיה אם הזיק את ממונו דעכו"ם דחייב. לכן לא קאמר רק על קרא דהמשפטים".

מבואר שאדם חייב בתשלומי נזקו לנכרי בין אם חבל בגופו ובין אם הזיק לממונו.

מסקנה

אף שהאיסור לחבול בנכרי או להזיק לנכרי אינו ברור, הרי קיים חיוב בתשלומים לפי רוב הפוסקים.