חבל נחלתו י לא
סימן לא
עשיית פורים יומיים
שאלה
אדם שקיים את כל מצוות הפורים בי"ד בעירו, ונסע בפורים אחר הצהרים לירושלים האם מתחייב לקיים את כל מצוות הפורים פעם שניה?
תשובה
א. לא נכנס לעובי הקורה בענין מוקף בן יומו ופרוז בן יומו, אלא אתמודד לפי מיעוט יכולתי, עם השאלה העקרונית: האם החיוב של פורים הוא על הגברא וכיון שקיים את מצוות הפורים שוב אין צריך לשוב ולקיימן או שהמקום יוצר את החיוב, ולכן מתחייב פעם נוספת. כמו"כ יש השפעה לעובדה האם הוא פרוז בן יומו (בן כרך שבא לעיר) או בן עיר שבא לכרך.
בירושלמי מגילה (פ"ב ה"ג) נאמר: "ר' בון בר חייה בעי בן עיר שעקר דירתו לילי חמשה עשר נתחייב כאן, ובן כרך שעקר דירתו בליל ארבע עשר נפטר מיכן ומיכן".
שאלת ר' בון בר חייה היא לכאורה השאלה עקרונית אותה הצגנו לעיל, וניתן להבין את דבריו בכמה דרכים. ניתן לומר שהשאלה היתה דוקא בבן עיר שהעביר דירתו לכרך האם מתחייב בשנית, אבל סתם בן עיר שהלך לכרך לאחר שקיים מצות פורים פטור לגמרי. אולם לפי זה הצד השני לא ברור, מדוע יפטר כלל מפורים הרי אפילו יורדי הים וכד' חייבים לקרוא בי"ד.
וניתן לומר שרבי בון שאל אף לגבי מוקף בן יומו שלא העביר את ביתו אלא רק בא לשם בט"ו. אם מבינים כן צריך לומר שהמקום יוצר את החיוב ואין זה משנה אם כבר נפטר ביום הראשון. ולפי הצד השני (בן כרך שעקר דירתו) יוצא שרק המקום יוצר חיוב ולא מצוות הפורים בפני עצמם. כמובן שצריך לדון האם נפסקה הלכה כשאלת רבב"ח או שהצעתו של רבי בון נדחתה.
ב. ומצאנו מי שחייב פעמיים במגילה (יט ע"א): "ואמר רבא: בן כפר שהלך לעיר – בין כך ובין כך קורא עמהן. מאי טעמא? האי כבני העיר בעי למקרי, ורבנן הוא דאקילו על הכפרים כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם שבכרכין. הני מילי – כי איתיה בדוכתיה, אבל כי איתיה בעיר – כבני עיר בעי למקרי". היינו בני כפרים אם יצאו ממקומם ובאו לעיר פרוזה בפורים קוראים עמהם, אעפ"י שכבר קראו בכפריהם בימים שנתנו להם חכמים. אולם סיבת החיוב היא שהקריאה הראשונה היתה אפשרות יתרה שנתנו להם חכמים, ואם אין בה צורך – שבא לעיר יקרא ככל ישראל ונראה שיקיים עימם את שאר מצוות הפורים.
ג. הרשב"א (מגילה יט ע"א) כתב: "ולענין בן כרך שהלך לעיר ואין דעתו לחזור למקומו בלילי י"ד וקרא עמהם אם חזר למקומו בלילי ט"ו כתבו בתוספות שאין סברא שיחזור ויקרא פעם שנית עם בני הכרך שכבר נפטר, אבל בירושלמי מצאתי שהוא חייב דגרסינן התם ר' בון בר חייא בעי בן עיר שעקר דירתו לילי ט"ו נתחייב כאן וכאן, בן כרך שעקר דירתו לילי י"ד נפטר מכאן ומכאן. אלמא אפי' בן עיר שהיה פרוז בכל עת וקרא במקומו ואח"כ נמלך ועקר דירתו בלילי ט"ו והלך לכרך הרי הוא צריך לחזור ולקרות שנית עמהם וכ"ש בן כרך שהלך לעיר שלא נעשה פרוז אלא ליומו כשהוא חוזר בלילי ט"ו לדירתו שצריך לשנותה פעם שנייה עמהם". וכן כתב הריטב"א (מגילה יט ע"א).
עולה מדבריהם שדעת תוס' שאפילו פרוז בן יומו שחזר לכרך אינו קורא פעמיים. והרשב"א והריטב"א סברו עפ"י הירושלמי שהן פרוז בן יומו והן פרוז שהעביר דירתו בפורים לכרך מתחייבים בשנית בגלל המקום שמחייבם. אולם לא גילו דעתם מה לגבי הצד השני בדברי ר' בון על הפטור מכאן ומכאן. אולם הריטב"א במקום סמוך כתב: "אמר ר' מנא בעתיד לחזור למקומו (=מפרשי ימים והולכי מדבריות) אבל אם דעתו ליליך לכרך אינו קורא כלל שהרי כבר נעקר מן העיר ולכלל בן כרך לא בא, וזה כאותה שאמר בירושלמי במקום אחר בן כרך שעקר לילי י"ד נפטר מכאן ומכאן". ולפי"ז המקום גורם ופטור מעשיית פורים.
ד. החזו"א (או"ח סי' קנב, ב) כתב: "לשון בעי משמש בירושלמי הרבה פעמים בלשון החלטה, וכן פירשוהו כאן הרמב"ן במלחמות והר"ן והריא"ז".
ומוסיף: "ואפשר לפרש לשון הירושלמי רבב"ח בעי ב"ע כו' בלשון קושיא למה לא אמרינן כן ולפי משנתנו משמע שאין אדם מתחייב לעולם ב' ימים, ואין אדם נפטר לעולם מיום אחד, ומ"מ קיי"ל כן שאין מתחייב בט"ו כל שנתחייב בי"ד ואינו נפטר מט"ו אף שהלך משם וזו דעת הרא"ש שכתב דבן עיר שהיה בכרך והיה בדעתו להתעכב עד האיר יום י"ד פקע מני' חוב פרוז וחל עליו חוב מוקף והלכך אף אם חזר לעירו קורא בעירו ביום ט"ו, ואפשר שזו דעת הר"מ שהשמיט חידוש זה שיהא אדם חייב ב' ימים או פטור משניהם".
היינו החזו"א מסיק כי הרא"ש עפ"י דרך לימודו בדין פרוז ומוקף בן יומו וכן הרמב"ם שלא הזכיר כלל את גוף השאלה סוברים שאין התחייבות של יומיים, ואינו פטור בגלל שלא היה במקום שבו קראו את המגילה ולכן דיני פרוז בן יומו ומוקף בן יומו פוטרים מעשיית פורים יום נוסף ומחייבים ביום אחד בלבד.
אולם החזו"א (שם אות ו) חזר בו חלקית וז"ל בסיכום העניין: "חזר לכרכו קדם כניסת ליל ט"ו נתחייב גם בט"ו, ואף אם דעתו לצאת קדם האיר המזרח ואפי' יצא, חייב בט"ו בלילה וביום, ואם נשאר בעיר בליל ט"ו, ודעתו ליכנס לכרכו קדם האיר המזרח, נראה דחייב בט"ו, כיון שהוא בן כרך, ואם היה דעתו להשתקע בעיר עד אחר האיר המזרח נפטר מט"ו".
ונראה שדעתו היא שבן כרך יכול להתחייב יומיים. אבל אינו יכול שלא להתחייב אפילו פעם אחת בקיום כל מצוות הפורים.
וכן בשו"ת הר צבי (או"ח ח"ב סי' קכח בכללים אות טו) כתב: "בן עיר אחרת שיוצא מעירו ביום י"ד בבקר ובא לירושלים להתעכב שמה גם ביום ט"ו חייב במגילה ביום י"ד וקורא בברכה אף בירושלים אבל ביום ט"ו יש חילוק בדבר אם הוא בן ירושלם והיה אורח בעיר אחרת וחזר לירושלם ביום י"ד בבקר חייב בי"ד וחייב שנית גם בט"ו כדין מוקף, אבל אם הוא בן עיר אחרת שבא לירושלים ביום י"ד להתעכב גם בט"ו לא חל עליו דין מוקף ואינו חייב אלא ביום י"ד לבד".
ולדבריו דוקא בן כרך שהיה פרוז בן יומו חייב לקרוא פעמיים, אולם פרוז שבא לכרך פטור מלקרוא פעמיים, ולדבריו משמע שפעם אחת חייב בכל מקרה שלא כירושלמי.
ובקיצור ההלכות של קונטרס פרזים ומוקפים למו"ר הגרא"א כהנא שפירא זצ"ל פסק שאף מי שכיון שלא להתחייב כלל כגון שיצא מן הכרך אחר עה"ש של י"ד והתכוין להישאר בי"ד עד אחר עה"ש של ט"ו בכ"ז התחייב כבן כרך ויקרא בט"ו (אע"פ שלרוב הראשונים שפסקו עפ"י הירושלמי לכאורה פטור עי"ש בסעיף יח). ולגבי בן כרך שקרא בי"ד וחזר לעירו קורא בט"ו (שם סעיף טו), ובן עיר שקרא בי"ד מחלוקת ראשונים האם חייב לחזור ולקרוא (שם סעיף טז).
וכן בשו"ת שיח יצחק (סי' שסז) הסיק שבן כרך שהיה פרוז בן יומו וחזר לעירו קורא עמהם.
ועיין בשו"ת מנחת יצחק (ח"ט סי' סז) ובשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' כג).
מסקנה
מי שיצא י"ח פורים בעירו ונסע לירושלים בפורים אפילו היה שם מהערב לרוב הפוסקים פטור ממצות פורים בשנית. ופרוז בן יומו שהתכוין לחזור לכרך וחזר חייב בשני המקומות. ומי שמכוין להיפטר מכל מצוות הפורים חייב לפחות בי"ד כרוב ישראל.