חבל נחלתו י כא
סימן כא
תוכן הוידוי על חטא וביום הכיפורים
שאלה
איך צריך להיות הוידוי של אדם על חטאיו והאם זה הוידוי שאומר ביום כיפור?
א. חובת וידוי מפורט חלק מסדר התשובה
הרמב"ם פותח את הלכות תשובה (פ"א ה"א) כך:
"כל מצוֹת שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא שנאמר איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו זה וידוי דברים, וידוי זה מצות עשה, כיצד מתודין אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של וידוי, וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה הרי זה משובח, וכן בעלי חטאות ואשמות בעת שמביאין קרבנותיהן על שגגתן או על זדונן אין מתכפר להן בקרבנם עד שיעשו תשובה, ויתודו וידוי דברים שנאמר והתודה אשר חטא עליה, וכן כל מחוייבי מיתות בית דין ומחוייבי מלקות אין מתכפר להן במיתתן או בלקייתן עד שיעשו תשובה ויתודו, וכן החובל בחבירו והמזיק ממונו אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו אינו מתכפר עד שיתודה וישוב מלעשות כזה לעולם שנאמר מכל חטאות האדם".
עולה מדברי הרמב"ם שהוידוי צריך להיות לפני* ה', וצריך להיות מפורט בו החטא שחטא בו (=ועשיתי כך וכך), ואין החטא מתכפר ללא וידוי.
וכן חוזר הרמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות (פ"ג הי"ד ו-טו) על חיוב הפירוט: "וכיצד סומך, אם היה הקרבן קדש קדשים מעמידו בצפון ופניו למערב והסומך עומד במזרח ופניו למערב ומניח שתי ידיו בין שתי קרניו ומתודה על חטאת עון חטאת ועל אשם עון אשם, ועל העולה מתודה עון עשה ועון לא תעשה שניתק לעשה".
"כיצד מתודה אומר חטאתי עויתי פשעתי ועשיתי כך וכך וחזרתי בתשובה לפניך וזו כפרתי, היה הקרבן שלמים סומך בכל מקום שירצה מן העזרה במקום שחיטה, ויראה לי שאינו מתודה על השלמים אבל אומר דברי שבח".
וכן המאירי (יומא לו ע"ב) כותב: "וכשהוא מתודה על העולה מתודה תחילה דרך כלל וחוזר ומזכיר הפרט שמתודה עליו והוא שאומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך וחזרתי בתשובה לפניך וזו כפרתי".
ובספר חסידים (סי' מב) מלמד: "התשובה צריך ארבעה דברים האחד שיתנחם על כל חטא וחטא עון ואשמה. הב' שיעזוב אותן. הג' שיתודה בלבו. הד' שיקבל עליו בלב שלם ויגמור בלבבו שלא ישוב לעשות עוד פן ידמה לטובל ושרץ בידו. שאין התשובה מועלת לו עד שישליך השרץ מידו. וצריך לפרט את החטא שנאמר (שמות לב, לא): אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב. וכן יתודה אנא ה' חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי נחמתי ובושתי ממעשי ואני מעיד עלי יודע כל תעלומות שאני גומר בלבי שלא אשוב עוד לעשות וכן כתיב (ירמי' לא, יז) השיבנו (ה' אליך ונשובה) [ואשובה] כי אתה ה' אלהי כי אחרי שובי נחמתי ואחרי הודעי ספקתי על ירך בושתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי". וכ"כ הרמב"ם בסה"מ (עשין עג), סמ"ג (עשין טז, קפג).
יותר מכן מוסיף הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ב ה"ג): "כל המתודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו שאין הטבילה מועלת לו עד שישליך השרץ, וכן הוא אומר ומודה ועוזב ירוחם, וצריך לפרוט את החטא שנאמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב".
מבאר הכסף משנה: "וצריך לפרט החטא וכו'. ברייתא בפ' בתרא דיומא (דף פ"ו:) וצריך לפרוט החטא שנאמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב דברי רבי יהודה בן בבא. ר"ע אומר: אשרי נשוי פשע כסוי חטאה אלא מה זה שאמר משה ויעשו להם אלהי זהב כר' ינאי, דא"ר ינאי אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא רבש"ע כסף וזהב שהרבית לישראל עד שאמרו די גרם להם שיעשו להם אלהי זהב. ואף על גב דהלכה כר"ע מחבירו לא פסק רבינו כוותיה משום דאמר התם רב יהודה רמי כתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה וכתיב מכסה פשעיו לא יצליח ל"ק כאן בחטא מפורסם כאן בחטא שאינו מפורסם. והא כר' יהודה בן בבא אזלא דאילו לר"ע אפילו מפורסם נמי לא דהא חטא העגל מפורסם הוה ואפלו הכי אמר עליה אשרי נשוי פשע ודריש לויעשו להם לדרשא אחריתי אלא ודאי כר' יהודה בן בבא אתיא, וכיון דסבר רב כוותיה הכי נקטינן. ואף על גב דרב זוטרא בר טוביה אמר רב נחמן משני האי רמיא דרמי רב כאן בעבירות שבין אדם למקום כאן בעבירות שבין אדם לחבירו והאי שינויא מצי אתי כר"ע ופסקה רבינו לההיא שנוייא סובר דמ"מ הלכה כר' יהודה בן בבא כדמשמע מדרב יהודה אמר רב. ומיהו אין נראה כן מדברי הרי"ף והרא"ש ז"ל ויש ראיה לדברי רבינו מדאיפליגו התם על עבירות שהתודה עליהם ביוה"כ שעבר אם יכול להתודות עליהם ביוה"כ אחר אם לאו וע"כ במפרש חטאיו מיירי אלמא דלדברי הכל כל שלא התודה עדיין עליהם צריך לפרטם".
והוסיף הלחם משנה לאחר שהביא דברי הכס"מ ודן בדבריו: "וא"ת היכי קאמר הכא הפורט חטאו שהוא עבירות שבין אדם למקום שכן הביא ראיה מקרא דאנא חטא העם הזה חטאה גדולה שהוא עבירות שבין אדם למקום הא אמרינן לקמן דעבירות שבין אדם למקום אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. וי"ל דהיינו דוקא לגלותם ברבים אבל בינו למקום צריך לגלותם ולפרטם. זהו שכתב רבינו לקמן אלא שב לפני האל ברוך הוא ופורט חטאיו לפניו כלומר בינו למקום וכן למעלה בריש פרק א' כשהזכיר הוידוי אמר עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך כלומר שצריך לפרט החטא לפניו יתברך אבל לא ברבים וזה שאמר ר"י בן בבא וצריך לפרט החטא ולר"ע אפילו בינו למקום לא צריך ולית הלכתא כותיה מטעמא דפירשתי".
עולה מן הדברים שהחיוב לפרט את החטא בוידויו לפני ה' במהלך תשובתו מכל חטא ועוון, אינו תוספת או הידור אלא הוא חלק הכרחי ממהלך תשובתו.
ב. וידויי יום הכיפורים בימינו
כתב בספר הלכות גדולות (סי' יג, עמ' קפז-קפח): "ומיחייב בר ישראל לאודוי ביומא דכיפורי, שנאמר (ויקרא טז, ל) כי ביום הזה יכפר עליכם ואשכחן דהא כפרה וידוי דברים היא, דתניא (יומא לו ב) (ויקרא טז, ו) וכפר בעדו ובעד ביתו, בהרצאת דברים הכתוב מדבר, אתה אומר בהרצאת דברים או אינו אלא בהרצאת דם, אם נפשך לומר נאמר כאן כפרה ונאמר גבי שעיר המשתלח (שם י) כפרה, מה להלן הרצאת דברים אף כאן בהרצאת דברים. מאי אם נפשך לומר, וכי תימא לגמר משעיר הנעשה בפנים דהרצאת דם הוא, אמר קרא (שם יא) והקריב אהרן פר החטאת אשר לו ועדאן לא נזרק הדם, אלמא בהרצאת דברים הכתוב מדבר".
וכן הרמב"ם כתב בהלכות תשובה (פ"ב ה"ז ו-ח): "יום הכפורים הוא זמן תשובה לכל ליחיד ולרבים והוא קץ מחילה וסליחה לישראל, לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתודות ביום הכפורים. הוידוי שנהגו בו כל ישראל אבל אנחנו חטאנו (כולנו) והוא עיקר הוידוי".
ובספר החינוך (מצוה שסד): "ועובר על זה ולא התודה על חטאיו ביום הכפורים שהוא יום קבוע מעולם לסליחה וכפרה ביטל עשה זה, ואוי לו לאדם אם ימות בלא וידוי ונשא עונו. ועיקר הוידוי שקיבלנו מרבותינו ונהגו בה כל ישראל לאומרו בימי התשובה הוא אבל חטאנו אשמנו וכו'".
והוסיף המגן אברהם (סי' תרז ס"ק ה) "אבל אנחנו חטאנו – פירוש כאן מתחיל הוידוי עד אחר אשמנו [של"ה] ופשטא דתלמודא משמע דא"צ יותר דא"צ לפרט בחטא ואחר כוונת הלב הן הדברים, אין לדבר בשעת הוידוי [הגמ"נ]".
וכן במשנה ברורה (סי' תרז ס"ק ה): "א"צ לפרט – אלא כשיאמר סתם חטאתי יצא ידי מצות וידוי".
וצ"ע הלא איננו מפרטים את החטא בוידויי יום הכיפורים. כדברי הרמ"א (שו"ע או"ח סי' תרז ס"ב): "אין צריך לפרט החטא; ואם רצה לפרט, הרשות בידו; ואם מתודה בלחש, נכון לפרט החטא. הגה: אבל כשמתפלל בקול רם, או ש"צ כשחוזר התפלה, אין לפרט החטא; ומה שאומרים על חטא בסדר א' ב' לא מקרי פורט, הואיל והכל אומרים בשוה אינו אלא כנוסח התפלה (ד"ע)".
אם כן נמצא שביום כיפור עיקר הוידוי חסר שהרי אינו מפרט, ומדוע השאירו את החיוב העיקרי במצוה לרצונו של המתוודה? עוד שאלה שבעיקרה היא פרשנית: מדוע המפרשים ראשונים אחרונים לא התייחסו כלל להבדל הגדול בין וידוי לכל חטא לבין וידוי של יום הכיפורים?
ג. בין כפרת המקדש לימינו
נראה שההסבר לכך שהוידוי של יום הכיפורים אינו וידוי מלא ומפורט, מבואר עפ"י האמור בספר יראים (סי' רסג): "וידוי יום הכפורים. צוה יוצרינו לכהן גדול שיתודה על חטאת יום הכפורים ב' וידויין אחד עליו ועל ביתו ועל שעיר המשתלח עון ישראל. בשעיר המשתלח בהדיא כתוב בפ' אחרי מות והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם. ומן התורה בכפרת דברים הכתוב מדבר או אינו אלא בכפרת דמים נאמר כאן לכפר ונאמר להלן לכפר מה להלן בעגלה ערופה בכפרת דברים הכתוב מדבר אף כאן בכפרת דברים".
"תולדה למצות עשה. צוו חכמים שכל ישראל יתודו בין איש בין אשה ביום הכפורים. כדתניא בסוף פ' יוהכ"פ [פ"ז ב'] מצות וידוי יוהכ"פ עם חשיכה וחכמים אומרים צריך שיתודה קודם שיאכל וישתה שלא תטרף דעתו. אע"פ שיתודה ערבית אחר סעודתו צריך שיתודה קודם סעודתו התודה ערבית צריך שיתודה שחרית בשחרית יתודה במוסף במוסף יתודה במנחה במנחה יתודה בנעילה. אמר בר [המדורי] לא שנו אלא שלא אמר אבל אנחנו חטאנו אבל אמר אבל אנחנו חטאנו תו לא צריך וקיי"ל הכי והוסיפו עליו על חטא שחטאנו וכו' ובא הדבר שלא לשגות".
נראה שעיקר הוידוי ביום הכיפורים הוא וידויו של כהן גדול, הוא המצווה מן התורה (ולהלן נביא על מה הוא מכפר), וידוי זה ודאי שאינו מפורט, שהרי אין כהן גדול יכול להתודות על כל חטאי עם ישראל בפירוט. חז"ל הוסיפו חיוב וידוי נוסף על היחידים ביום הכיפורים. וידוי זה אינו בא להחליף את הוידוי שעל היחידים בדרך תשובתם הפרטית המחייבת פריטת החטא, אלא בא בנוסף לוידוי זה העיקרי ולכן ניתן לעשותו בצורה כוללנית ואחר כוונת הלב הן הדברים.
וכן נראה מסידור דברי הסמ"ג שפתח (מ"ע טז) בחיוב וידוי היחיד ופריטת החטא. וז"ל: "וידוי זה מצות עשה, כיצד מתודה אומר אנא ה' חטאתי עויתי ופשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי נחמתי ובושתי ממעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה". ומוסיף הסמ"ג לבאר שזו חובת בעלי חטאות ואשמות. וממשיך: "וכן ביום הכיפורים מתודה כהן גדול וידוי דברים שלשה פעמים. ואיזו כפרה קודמת לשחיטה הוי אומר זו כפרת דברים". ואח"כ מוסיף: "ועכשיו שחרב בית המקדש בעונותינו לא נשאר לנו כי אם כפרת דברים, וחייבין כל ישראל ביום הכיפורים לשוב ולהתודות". נראה מדבריו שכפרת הדברים (=וידוי) של יום הכיפורים נקבעה לאחר החורבן כאשר בטלה האפשרות של כפרת כהן גדול.
.[לולא דמסתפינא הוה אמינא שכל סוגיית הגמרא האם צריך לפרוט את החטא היא דוקא ביום הכיפורים, אבל מצד הלכות תשובה בינו לבין הקב"ה ודאי צריך לפרוט את החטא, והלא אף ר"ע הסובר שאי"צ לפרוט את החטא מודה שעל הקרבנות היו מפרטים את החטא עליהם הובא, וא"כ מדוע אין צורך לפורטו?! אלא שכל מחלוקתם היא דוקא בוידוי של יוה"כ, וכ"נ מדברי הכס"מ שהובאו לעיל.]
הסבר נוסף לשאלת פריטת החטא ביוה"כ ניתן ללמוד מדברי ערוך השולחן (או"ח סי' תרז ס"א):
"כבר נתבאר בסי' תר"ג דלתשובה צריך וידוי ושוידוי הוי מצות עשה מן התורה דכתיב [במדבר ה, ז] והתודו את חטאתם, ועיקר מצות וידוי הוא ביוה"כ ובזמן המקדש היה הכהן הגדול מתוודה בעד כל ישראל על השעיר המשתלח כדכתיב [ויקרא טז, כא] והתודה עליו את כל עונות בני ישראל וגו', ולכן כל אחד חייב להתוודות ביוה"כ בכל תפילה מהתפילות". מתבאר מדבריו שוידוי היחידים ביום הכיפורים הוא מעין זכר לוידויו של כהן גדול, ולכן תקנו שמתוודים ביוה"כ עשרה וידויים. כדברי הר"ן (על רי"ף יומא ו ע"א): "המנהג הפשוט אצלנו כשמגיע ש"צ למוחל לעונותינו ואומר לפני ה' תטהרו מתחיל בפסוקים ודברי רצוי ואחר כך [מתודה] ג' פעמים בכל תפלה ותפלה של שלשה תפלות היום ובנעילה מתודה אחת והם עשרה וידויין כנגד עשרה פעמים שמזכיר כהן גדול את השם ביוה"כ ובלילה אין ש"צ מתודה אלא ביחיד. ויש מקומות שנוהגין שאין ש"צ מתודה בכל תפלה אלא פעם אחת וצבור פעם אחת והן שמנה ושתים של ליל יוה"כ הרי עשרה זהו סדרן של וידויין ביוה"כ". וכר"ן כתבו: העיטור (הל' יום הכיפורים קח ע"א), האשכול (הל' יום הכיפורים קס ע"ב), הכלבו (סי' ע), האגור (סי' תתקמד), המבי"ט (קרית ספר הל' עבודת יוה"כ פ"ב) והמשנ"ב (סי' תרכ ס"ק ב).
נמצא כי עיקר הוידויים ביום הכיפורים הם וידויי כהן גדול, ולגבי כל העם המדובר בוידויו על שעיר המשתלח, ווידויי היחיד ביום הכיפורים הם תוספת מדרבנן.
וכן נראה מדברי הט"ז (או"ח סי' תרז ס"ק א) שהתקשה בדברי הטור: "וק' דבריו אהדדי דבסוף דבריו משמע שצריך לפרט דאפי' להרי"ץ גיאות עכ"פ צ"ל בפעם א' גנבתי וברישא כ' שאין צריך לפרט". ותרץ: "ונראה לי דיש חילוק בזה דברישא מיירי שאין ברור לו שום חטא בבירור אלא אומר הוידוי סתם מה שרגיל האדם כל השנה לעשות, ואם זה לא עשה מ"מ חבירו עשה, וכל ישראל ערבים זה בזה. בזה הכריע שא"צ לפרט אבל בסיפא מיירי בעבירות שהוא עשה בעצמו ובזה כ"ע מודים דצריך לפרט אותו החטא אלא פליגי בוידוי שניה ומסקנתו שיכול להתודות שנית ולהזכירו ואף בגמרא י"ל דמייתי בברייתא תחלה הפלוגתא בהתודה כבר ולא שנה ואח"כ אמר וצריך לפרט את החטא דר"י בן בבא רע"א א"צ לפרט וק' דמעיקרא ס"ל לתנא בפשיטות דצריך לפרט לד"ה ומאי מתחיל אח"כ דצריך לפרט כו', אלא כדפי' דמעיקרא אמר בבירור לו עצמו החטא דכ"ע מודים דמפרט ואחר כך מיירי במתודה סתם אי צריך לפרט, ואף על גב דמייתי קרא דאלהי זהב ושם היה החטא בבירור מ"מ לא חטא כל העם בעגל דהא הרבה לא חטאו בו אלא ודאי מצד הערבות תלה החטא בכולם וראינו מ"מ דמפרט החטא ומיניה ילפי' לכל וידוי שסתם אדם מתודה כנ"ל לדעת הטור". וכ"כ באנ"ת (ערך ודוי) בציון שכתב בחיבור התשובה למאירי (עמ' ) בשם הגאונים.
ויש מהראשונים שכתבו שאף וידוי הכהן הגדול על שעיר המשתלח היה מעורר את היחידים להתוודות על חטאיהם. כך מחדש המאירי בחיבור התשובה (עמ' ): "וכן אמר בשעיר המשתלח שהוא הערה לכפרת חטאים רבים כמו שתראה שאמרו עליו שהיתה בו כפרה לכל ישראל מצד היות המיוחד שבעם והמנהיגו מתודה, והוא שהוא היה מעיר את הישן להיות כל אחד ואחד מתודה על כל עונותיו בפרט להיות כל יחיד ויחיד נמשך אחר הנהגתו". וכן עוד שם (עמ' ): "ואחר שהתודה עליו והתודה עמו כל מי שלבו נוקפו כמו שהקדמנו היה מוסר את השעיר".
וזה טעם נוסף לסמוך את וידוי היחידים על וידוי כהן גדול.
ד. כפרת יום הכיפורים
במסכת שבועות (פ"א מ"ו, ב ע"ב) נאמר: "על שאר עבירות שבתורה, הקלות והחמורות, הזדונות והשגגות, הודע ולא הודע, עשה ולא תעשה, כריתות ומיתות בית דין – שעיר המשתלח מכפר".
מפרש הרמב"ם: "וקלות הוא קורא מצות עשה ומצות לא תעשה חוץ מלא תשא בלבד. וחמורות הם כרתות ומיתות בית דין ולא תשא שהיא מן החמורות אף על פי שהיא לא תעשה בלבד, וכפל אותם כדי לבארם. ואמרו השגגות והזדונות, כלומר בין שעשה דבר מאותם הקלות והחמורות בשוגג או במזיד ובין הודע אליו הדבר אשר שגג בו או לא הודע, שעיר המשתלח מכפר*, ואפילו לא שב מן הקלות, אבל החמורות שעיר עם התשובה מכפרין".
הרמב"ם פרש ופסק לפי שיטת חכמים החולקים על רבי יהודה הנשיא (יומא פה ע"ב) שסבר: "על כל עבירות שבתורה, בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה, יום הכפורים מכפר, חוץ (מפורק עול) [מסורת הש"ס: מהלועג על חבירו] ומגלה פנים בתורה ומיפר ברית בשר, שאם עשה תשובה – יום הכפורים מכפר, ואם לא עשה תשובה אין יום הכפורים מכפר*!".
לעומת זאת כאשר אין שעיר המשתלח מבאר הרמב"ם ביומא (פ"ח מ"ו): "זכור כללים אלו וסמוך עליהם, והוא אם שגג אדם בעשה ולא תעשה או הזיד בעשה ועשה תשובה מתכפר לו מיד. והתשובה היא שיתודה על חטאו לפני ה' ויתנחם על מה שעשה ויקבל עליו שלא יעשה אותו מעשה לעולם. נאמר בודוי והפרישה מן החטא ומודה ועוזב ירוחם, ונאמר בחרטה עליו כי אחרי שובי נחמתי וכו'. ואם הזיד בלאו ועשה תשובה, תשובה תולה ויום הכפורים מכפר. ואם שגג בכרתות ומיתות בית דין בדבר שחייבין עליו חטאת או שעשה עבירה שחייב עליה אשם ודאי והביא חטאתו ואשמו ועשה תשובה נתכפר לו מיד. ומפורש בתורה שהמביא חטאתו צריך תשובה שנאמר: והתודה אשר חטא עליה. ואם הזיד בכרתות ומיתות בית דין ועשה תשובה. תשובה ויום הכפורים תולין ויסורין ממרקין, וכשימות תגמר כפרתו. וכל זה אם עבר ברצונו, אבל באונס הרי זה פטור. במה דברים אמורים בזמן שאין עבודת יום הכפורים, אבל אם יש – כבר ידעת שבשעיר המשתלח מתכפרין כל העונות כמו שנבאר בתחלת שבועות".