חבל נחלתו יט מו

סימן מו

מורא מקדש

א. מצות מורא מקדש

כתב הרמב"ם בספר המצוות (מצות עשה כא):

"שצונו לירא מן הבית הזה הרמוז אליו מאד מאד עד שנשים בנפשנו משא הפחד והיראה וזה הוא מוראת מקדש והוא אמרו יתעלה (קדושים יט וס"פ בהר) ומקדשי תיראו. וגדר זאת היראה כמו שזכרו בספרא (קדושים פ"ז ה"ט) אי זהו מורא לא יכנס להר הבית במקלו ובמנעלו ובאפונדתו ובאבק שעל גבי רגליו ולא יעשהו קפנדריא ורקיקה מקל וחומר. וכבר התבאר במקומות מן התלמוד (יומא כה א, סט ב סוטה מ ב ובתוס' וש"נ) שאינו מותר כלל לשבת בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד. וזה כלו לאמרו יתעלה ומקדשי תיראו. וזה חובה תמיד ואפילו בזמננו זה שהוא חרב בעונותינו שרבו. ולשון ספרא (שם ה"ח) אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים בזמן שאין בית המקדש קיים מנין תלמוד לומר את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו מה שמירת שבת לעולם אף מורא מקדש לעולם. ושם (ה"ז) נאמר גם כן לא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שפקד על המקדש".

מורא מקדש היא מצות עשה, ובפשטות היא מן הדברים המסורים ללב, והמעשים המצווים אינם כלולים בגוף המצוה מן התורה. וצריך לעיין מה מקור הגדרים: לא יכנס להר הבית במקלו וכו'.

ב. מקור הציוויים

יש לעיין מה מן התורה בעשה זה ומה מדרבנן.

כתב המאירי (יבמות ו ע"א):

"יראת המקדש מצות עשה שנאמר ואת מקדשי תיראו ולא מן המקדש אתה מתירא אלא ממי שהזהיר עליו. ואי זו היא מוראת מקדש לא יכנס מפתח העזרה ולפנים במקלו או במנעלו ובאפונדתו או באבק שעל רגליו או במעות הצרורים לו בסדינו וכל שכן שלא ירוק ולא יעשנו קפנדריא, ומדברי סופרים אף בהר הבית כן, הא מן התורה הר הבית מותר בכך, שהרי מחנה לויה הוא ואין קרוי מקדש אלא מה שאם נכנס לשם בטומאה חייב, הא מדברי סופרים, אף הר הבית בכלל זה. ואיסור זה אף בזמן שאין בית המקדש קיים שנאמר והשמותי את מקדשיכם קדושתם אף כשהם שוממים, וכן כתוב את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו מה שבת לעולם אף מוראת מקדש לעולם".

עולה מדבריו כי מצות מורא מקדש מן התורה היא רק מפתח העזרה ולפנים משער ניקנור שהוא פתח מחנה שכינה. בכל הר הבית מצות מורא מקדש מדרבנן (ומחוצה לו לא הזכיר). מצות מורא קיימת לעולם. את מקור האיסורים: מקלו, מנעלו וכו' לא הביא.

וכך כתב בקרית ספר (הל' בית הבחירה פ"ז):

"ומה שאסור חוץ למקדש נראה דהוי דרבנן, דאי מדאוריתא אפילו בזמן הזה אסיר דיראת מקדש לעולם כדילפינן, ואיסור עשיית בית תבנית היכל וגו' איפשר דהוי נמי מדרבנן כל שלא איכוון לקדש".

לא ברור, פרט לסברא, מקור חילוקו בין בתוך המקדש לחוצה לו.

ונראה לענ"ד שכל הגדרים במעשים הם מדרבנן, ומן התורה מחוייב ביראה ופחד וזה נוהג בכל זמן במקום המקדש כמו שלמדוהו משבת, אבל שאר הגדרים הם חובות שציוו חכמים, ויש לדון במצוותם בימינו.

ומצאתי כדברַי בספר יראים (סימן תט) שכתב:

"מורא מקדש. ויראת מאלהיך צוה בהכנס אדם למקדש או בבית הכנסת או לבית המדרש שינהג בהם מורא וכיבוד דכתיב בפרשת בהר סיני את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו לא ממקדשי אתה ירא אלא ממי שהזהיר על המקדש פי' מן הב"ה (=הקדוש ברוך הוא) ומצינו בית הכנסת ובית המדרש שנקראו מקדש... למדנו כשאמרה תורה את מקדשי תיראו שבתי כנסיות ובתי מדרשות בכלל והמורא מה הוא אינו מפורש במקרא ופירשו חכמים כל אחד לפי סברתו לפי חומר קדושתו".

"מורא במקדש תנן ברכות פ' הרואה [נ"ד א'] לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח שהוא מכוון כנגד בית קודש הקדשים ואמר רב [ס"א ב'] לא אמרו אלא מן הצופים ולפנים וברואה איתמר נמי אמר ר' אבא בריה דר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן לא אמרו אלא מן הצופים ולפנים וברואה ובמקום שאין שם גדר ובזמן ש(אין) שכינה שורה, ותניא נמי אמר ר' יוסי לא אמרו אלא ברואה ר' יהודה אומר בזמן שביהמ"ק קיים אסור בזמן שאין ביהמ"ק קיים מותר ור"ע אוסר בכל מקום ואין הלכה כר"ע אלא כר' יהודה קיי"ל דקאי ר' יוחנן כוותיה דהא ר' יוחנן ורב ואביי דאמר התם דשדינהו ניהליה צפון ודרום כולהו פליגי עליה ופי' לא יקל מהו קלות ראש הנפנה לא יפנה צפון ודרום אלא מזרח ומערב פי' לצד הבדל מן הצופים ולפנים וברואה ותנן [שם נ"ד א'] לא יכנס אדם להר הבית לא במקלו ולא במנעלו ולא באבק שעל גבי רגליו ולא יעשנו קפנדריא ורקיקה מק"ו ואמר רב רקיקה בבית הכנסת שריא מידי דהוה אמנעל למדנו קלות ראש של הר הבית... פירשנו קלות ראש ומורא של כל אחד ואחד ותן לחכם ויחכם עוד שישמור אדם עצמו מקלות ראש הדומה לקלות ראש ששנו חכמים וכל שכן מחמור ממנו".

ג. מעשי כיבוד ומורא שאנו מצווים עליהם בתוך המקדש

נאמר ביבמות (ו ע"ב):

"אף מורא האמורה במקדש – לא ממקדש אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר על המקדש. ואי זו היא מורא מקדש? לא יכנס אדם בהר הבית במקלו, במנעלו, בפונדתו, ובאבק שעל גבי רגליו, ולא יעשנו קפנדריא, ורקיקה מק"ו; ואין לי אלא בזמן שבהמ"ק קיים, בזמן שאין בהמ"ק קיים מנין? ת"ל: את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו, מה שמירה האמורה בשבת לעולם, אף מורא האמורה במקדש לעולם".

ופסק הרמב"ם (הל' בית הבחירה פ"ז ה"א): "מצות עשה ליראה מן המקדש שנאמר ומקדשי תיראו, ולא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שצוה על יראתו".

ופרט בהלכה ב:

"ואי זו היא יראתו לא יכנס אדם להר הבית במקלו או במנעל שברגליו או באפונדתו או באבק שעל רגליו או במעות הצרורין לו בסדינו ואין צ"ל שאסור לרוק בכל הר הבית אלא אם נזדמן לו רוק מבליעו בכסותו, ולא יעשה הר הבית דרך שיכנס מפתח זו ויצא מפתח שכנגדה כדי לקצר הדרך אלא יקיפו מבחוץ, ולא יכנס לו אלא לדבר מצוה".

וכתב המשנה למלך (הלכה ב): "או במנעל שברגליו כו'. תנן בפ"ו דשבת בית קבול כתיתים טמא סמוכות שלו יוצאין בהם בשבת ונכנסים בהם בעזרה כסא וסמוכות שלו כו' ואין נכנסים בהם בעזרה ולא ידעתי אמאי השמיט רבינו חילוקי דינים אלו. בירושלמי פ"ז דפסחים רבנן שלחין סנדליהון תחת האגף של הר הבית הדא אמרה שלא קדשו תחת האגף של הר הבית ע"כ". עולה מדבריו שפרוטזות נחשבות כמנעל ואסורות, וכן שמתחת לאגף בהר הבית לא קדשו ומותר היה לללכת שם במנעל.

וכך באר בס' הר המוריה (הל' בה"ב פ"ז ה"ב):

"או במנעלו וכו'. שם ושם וברכות נ"ד א' ותוספתא שם פ"ו ובספרי תצא פיסקא רנ"ח. ומש"כ במנעלו שברגליו כן הוא הלשון בברכות ס"ב ב'. ור"ל וכ"ש כשאוחז מנעליו בידיו דזהו מגונה טפי אמנם שם במשנה ובתו"כ ובספרי ובתוספתא הגי' באופן אחר יעו"ש. וכן הוא ביבמות שם".

"באפונדתו. רש"י ז"ל פי' שם שהוא חגור חלול להכניס בו מעות אבל רבינו פי' שם בפי' המשניות דהוא בגד התחתון מפני הזיעה ואסור ליכנס בו אם לא שיהיה עליו בגד אחר מלמעלה יעו"ש והנה מלשון התוספתא שם דאיתא שם ובאפונדתו החגורה עליו מבחוץ ועיי"ש בירושלמי משמע לכאורה כרבינו דמבחוץ דווקא אסור. ולרש"י י"ל דה"ק דווקא כשהוא מבחוץ אסור משא"כ כשנושא בצנעא שרי וכמש"כ התוס' בפסחים ז' א' יעו"ש אמנם שם בש"ס איתא ולא במעות הצרורים לו בסדינו ובאפונדתו מופשלת לאחוריו. לרש"י ניחא יותר ולרבינו צ"ל דה"ק שהיא מופשלת לאחוריו מלמעלה על הבגדים ואין לו בגד אחר מלמעלה, ויותר נראה לומר כי גרס בש"ס דידן כמו שהוא בתוספתא וירושלמי וכבר העירותי מזה בחי' בברכות שם ועי' ב"מ כ"ו א' תוס' ד"ה בהר וכו' שחילקו בענין אחר בזה וכתבו דבאמת כשאוחז המעות בידו שרי ורק בצרורות בסדינו אסור יעו"ש היטיב ודע דמדלא הזכירו התוס' שם הא דפונדתו י"ל דמפרשים כפי' רבינו א"נ י"ל דס"ל דפונדתו אסור אפי' בלא מעות רק כיון שהוא מיוחד למעות נראה שהוא הולך לעסקיו והרי הוא דרך בזיון וצ"ע בזה וע"ע שבת ק"כ א' בפירש"י ורבינו שהולכים כ"א לשיטתו".

וכ"כ בקרית מלך (הל' בה"ב פ"ז ה"ב): "או במעות הצרורין לו כו', ודוקא אם מגולה מבחוץ קה"ר פ"ד סי' י"ז ועי' ב"מ כ"ו א' תד"ה בהר".

והמשנה למלך (הל' בה"ב פ"ז ה"ה) כתב פעולה נוספת שמראה על חוסר מורא מקדש: "גנאי הוא לעמוד בלא מצנפת בעזרה. תוס' פ"ב דיומא (דף כ"ו) ד"ה והא".

בהלכה ג כתב הרמב"ם: "וכל הנכנסין להר הבית נכנסין דרך ימין ומקיפין ויוצאין דרך שמאל חוץ ממי שארעו דבר שהוא מקיף על השמאל לפיכך היו שואלין לו מה לך מקיף על השמאל, שאני אבל השוכן בבית הזה ינחמך, שאני מנודה השוכן בבית הזה יתן בלבבך ותשמע לדברי חבריך ויקרבוך".

ולא ברור לי מה צד מורא מקדש בהקפה דוקא דרך ימין.

בהלכה ד כתב הרמב"ם: "כל שהשלים עבודה ונסתלק לו אינו יוצא ואחוריו להיכל אלא מהלך אחורנית מעט מעט ומהלך בנחת על צדו עד שיצא מן העזרה, וכן אנשי משמר ואנשי מעמד ולוים מדוכנן כך הם יוצאין מן המקדש כמי שפוסע אחר תפלה לאחוריו, כל זה ליראה מן המקדש".

ד. ישיבה בעזרה

כתב הרמב"ם (הל' בית הבחירה פ"ז ה"ו): "ואסור לכל אדם לישב בכל העזרה1 ואין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד שנאמר ויבא המלך דוד וישב לפני ה', והסנהדרין שהיו יושבין בלשכת הגזית לא היו יושבין אלא בחציה של חול".

כתב המשנה למלך (הל' בית הבחירה פ"ז ה"ו): "ואין ישיבה בעזרה כו'. לא נתבאר איסור זה אם הוא מדאורייתא או מדרבנן וראיתי לרש"י ז"ל בפרק חלק (דף ק"א) שכתב גמירי דאין ישיבה הלכה למשה מסיני ולא מקרא אך בפ"ב דיומא (דף כ"ה) ובפ"ז (דף ס"ט) כתב אין ישיבה בעזרה דכתיב לעמוד ולשרת העומדים שם לפני ה' כו' אלמא מקרא נפקא לן. ומיהו יש ליישב דהני קראי אסמכתא נינהו אך מאי דקשיא לי הוא מ"ש רש"י פ"ז דסוטה (דף מ') אין ישיבה בעזרה דאין כבוד שמים בכך ואפי' מלאכי השרת אין להם ישיבה כו' נראה דס"ל דמדרבנן הוא איסור זה. ומיהו יש ליישב דבא לתת טעם למה אסרה תורה הישיבה, וכן נראה ממ"ש שם חוץ ממלכי בית דוד שחלק להם המקום כבוד כו' אלמא דס"ל דהכל הוא דבר תורה האיסור וההיתר".

"וקצת נ"ל להכריח דאיסור זה מן התורה מההיא דאמרינן בפרק עשרה יוחסין (דף ע"ח) דמפסקינן לקרא דושמואל שוכב בהיכל ה' משום דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד ואי אמרת דאיסור זה הוא מדרבנן לא ידעתי מנ"ל דמזמן שמואל נאסר דבר זה אימא דב"ד שאחריו אסרוהו. אך ראיתי להתוס' פ"ב דזבחים (דף ט"ז) ד"ה הגה"ה ז"ל ושמא אינו מן התורה תדע כו' והנראה מדבריהם דספוקי מספקא להו אם איסור זה הוא מן התורה או מדרבנן ועיין במ"ש פ"ב דיומא (דף כ"ה) ד"ה אין שהקשו והיכי אכל כו' דמוכח מדבריהם דס"ל דמן התורה אסור. אך קשיא לי אם איסור זה מן התורה אמאי לא תני לה בפ"ק דכלים גבי מעלות דעזרת ישראל. ודע שראיתי למהרימ"ט בדרשותיו פרשת קרח שכתב דכשעולה להשתחוות ולזבוח יש שם ישיבה ולא ידעתי זו מנין לו וצ"ע. ואף בלשכות הבנויות בחול אם פתוחות לקדש אסור לישב בהם כ"כ התוס' פ"ק דיומא (דף ח' ודף כ"ה) ופ"ק דיבמות (דף ו'). (א"ה עיין במ"ש הרב המחבר פ"ה מהלכות ביאת מקדש דין י"ז)".

והפרי חדש בחידושי מים חיים כתב: "ואין ישיבה בעזרה אלא למלכי ב"ד. מוכח בסוטה (דף מ') וכ"כ התוספות לשם דאין ישיבה בעזרה אפילו לכ"ג. ומיהו כתבו התוספות בפ"ב דיומא (דף כ"ה) דלאכילה ולצורך גבוה שרי לישב".

האור שמח (הל' מלכים פ"ב) מסיק כי לכהן גדול הותר לשבת בעזרה בזמן שלובש את הציץ, וכן למלך.

ביצחק ירנן (הל' בית הבחירה פ"ז ה"ו) מסיק כי האיסור לשבת בעזרה הוא מן התורה עפ"י דברי הרמב"ם בספר המצוות. וכן כתב גם בכתר המלך (הל' בית הבחירה פ"ז ה"ו).

ובמעשה רקח (הל' בית הבחירה פ"ז ה"ו) כתב: "מדברי התוס' בזבחים דף ט"ז נראה שאיסור זה אינו אלא מדרבנן וביומא דף כ"ה כתבו דלאכילה ולצורך גבוה שרי ולפ"ז קשה קצת דלמה לא הותר גם למלכי ישראל כיון דאין האיסור אלא מדרבנן וגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת של תורה מכ"ש איסור דרבנן ומכ"ש מלך דבעינן שתהא אימתו עליך. שוב ראיתי להמל"מ שנסתפק אי הוי דאורייתא או דרבנן ושם הקשה על מהרימ"ט ז"ל פרשת קרח שכתב דכשעולה להשתחוות ולזבוח יש שם ישיבה ולא ידע מנין לו וצ"ע. ולענ"ד נראה שיש לו למהרימ"ט ז"ל סיוע מדברי התוס' הנ"ל דיומא עיין עליהם וגם בהקומץ רבה דף נ"ז כתבו התוס' דהשתחוואה צורך עבודה היא עיין עליהם".

ובמעשי למלך (הל' בה"ב פ"ז ה"ו) כתב כי לרמב"ם אסור לשבת כלל בעזרה אבל לראב"ד הביא מפירושו לתמיד שכתב: "כללא דמילתא נראה שכך הוא בכל מקום שא"א לעשות בעזרה שום דבר שהצריך הכתוב לעשות כ"א בישיבה זו יוכל לעשות בין כהן בין מי שיהי' כגון קידוש ידיו ורגליו מן הכיור אי לאו דכ' לעמוד לשרת וכגון שמירת המקדש שא"א בלי שמירה כדילפינן בגמ' וצריך לשמור הכהנים במקום הקודש ממש וכדאיתא בספרי וכדכתיב אתה ובניך אתך לפני אוה"מ הכהנים בפנים והלוים בחוץ בהכא"ג לא חיישינן לישיבה בעזרה עכ"ד".

ולאחר שהקשה על הרמב"ם מחדש:

"ולכן נראה לי דבר חדש דהא דישיבה אסור בעזרה הוא רק על כסא אבל על קרקע העזרה שרי לישב זולת משום עבודה ולעמוד ולשרת בעינן לסמוכן שלי מהא דריש תמיד דתנן דהי' ישנים איש כסתו על הארץ ולא הי' ישנים על המיטות משום דלאו אורח ארעא". ועפ"י חידושו מתרץ קושיותיו על הרמב"ם (והאריך כדרכו).

ה. קלות ראש כנגד שער המזרח

במשנה בברכות (פ"ט מ"ה) נאמר:

"לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח שהוא מכוון כנגד בית קדשי הקדשים, לא יכנס להר הבית במקלו ובמנעלו ובפונדתו ובאבק שעל רגליו"...

ופרש הרמב"ם: "קלות ראש, היפך כובד ראש שקדם, וענינו שלא ישתקע בשעשוע ושחוק וזמר. ושער המזרח, ר"ל השער המזרחי משערי העזרה, והוא הידוע שער ניקנור. וקדש הקדשים במערב העזרה מול אותו השער. וביאור מכוון, מקביל".

עולה מדבריו2 שהמדובר בהקלת ראש בתוך בית המקדש, בעזרת נשים שהיא מחנה לויה, ומשער ניקנור ולפנים הוא מחנה שכינה (תוספתא כלים פ"א ה"ב). וסדר ההלכות הנזכרות במשנה הן מבפנים החוצה, ממחנה לויה להר הבית.

אמנם ר' עובדיה מברטנורא מפרש:

"לא יקל אדם ראשו – לא ינהג קלות ראש".

"כנגד שער המזרח – חוץ להר הבית אשר בחומה הנמוכה3 אשר לרגלי הבית למזרח, לפי שהוא מכוון, שכל השערים מכוונים זה כנגד זה שער מזרח שער עזרת נשים ושער עזרת ישראל ופתח האולם וההיכל ובית קדש הקדשים בימי בית ראשון4".

וא"כ לפי רע"ב המדובר מחוץ להר הבית, וסדר המשנה מן החוץ לפנים.

פירושו של הרע"ב נשען על הסוגיא בברכות (סא ע"ב):

"לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח שהוא מכוון כנגד בית קדשי הקדשים וכו'. אמר רב יהודה אמר רב: לא אמרו אלא מן הצופים ולפנים, וברואה. איתמר נמי, אמר רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא, הכי אמר רבי יוחנן: לא אמרו אלא מן הצופים ולפנים, וברואה, ובשאין גדר, ובזמן שהשכינה שורה".

ופרש רש"י:

"מן הצופים – מקום שיכולין לראות משם הר הבית, ומשם והלאה אין יכולין לראותו".

"וברואה – שיכול לראות משם, פרט אם מקום נמוך הוא".

"ובשאין גדר – מפסיק בינו להר הבית".

"ובזמן שהשכינה שורה – שבית המקדש קיים".

וכ"פ הרי"ף (ברכות מד ע"ב): "אמר רב יהודה אמר רב לא אסרו אלא מן הצופים ולפנים וברואה ואמר רבי יוחנן ומקום שאין גדר ובזמן שהשכינה שורה". וכ"פ הרא"ש (ברכות פ"ט סי' כז).

המאירי הביא את שני הפירושים.

וכך פסק הרמב"ם בהלכה ה:

"לא יקל אדם את ראשו כנגד שער מזרחי של עזרה שהוא שער ניקנור, מפני שהוא מכוון כנגד בית קדש הקדשים, וכל הנכנס לעזרה יהלך בנחת במקום שמותר לו להכנס לשם, ויראה עצמו שהוא עומד לפני י"י כמו שנאמר והיו עיני ולבי שם כל הימים, ומהלך באימה וביראה ורעדה שנאמר בבית אלהים נהלך ברגש".

והראב"ד העיר: "מהלך בנחת. פי' שלא ילך דרך הדיוטות".

וא"כ שיטת הרמב"ם כפירושו למשנה, ולא כבבלי. ויש להסיק מכאן כי דברי הרמב"ם בהלכה ז ו-ח מתאימים עם פסיקתו לגבי שער המזרח.

שכן כתב רמב"ם (הל' בית הבחירה פ"ז ה"ז):

"אף על פי שהמקדש היום חרב בעונותינו חייב אדם במוראו כמו שהיה נוהג בו בבניינו, לא יכנס אלא למקום שמותר להכנס לשם ולא ישב בעזרה ולא יקל ראשו כנגד שער המזרח שנאמר את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו, מה שמירת שבת לעולם אף מורא מקדש לעולם שאע"פ שחרב בקדושתו עומד".

והוסיף בהלכה ח:

"בזמן שהמקדש בנוי אסור לו לאדם להקל את ראשו מן הצופים שהוא חוץ לירושלים ולפנים, והוא שיהיה רואה את המקדש, ולא יהיה גדר מפסיק בינו ובין המקדש".

בהלכות אלו דיבר הרמב"ם על ההתנהגות בתוך הר הבית והמקדש וקבע שהמעשים שהיינו מחוייבים בהם בזמן שביהמ"ק קיים אנו חייבים בהם גם עתה. ובהלכה ח דיבר על חוץ מהר הבית ושם קבע שהכל רק בזמן שביהמ"ק בבניינו.

נמצא שלכו"ע אין בימינו חובות מורא מקדש מחוץ להר הבית. הן לסוגיית ברכות שכל האמור לגבי שער המזרח הוא חוץ לשער המזרחי של הר הבית וחייבים בו רק בפני הבית, והן לרמב"ם שאף הוא מחוץ להר הבית תולה זאת במקדש בנוי5.

ומצאתי שקדמני בביאור המחלוקת בין הרמב"ם לרע"ב בחי' הר המוריה (הל' בית הבחירה פ"ז ה"ה) וז"ל:

"של עזרה וכו'. כ"כ ג"כ רבינו בפי' המשניות שם בפ"ט דברכות יעו"ש אולם רש"י ז"ל פי' דקאי על כותל המזרחי של הר הבית שהוא שער שושן והנה לרבינו משמע קצת דיכול להקל את ראשו בהר הבית גופיה ורק כנגד פתח שער ניקנור אסור, ולרש"י פשיטא דבהר הבית אסור להקל ראש ואתי לאוסופי דבחוץ להר הבית אסור כל שהוא כנגד שער המזרחי. אבל לכאורה יקשה על רבינו דהא לקמן בסעי' ח' אסר אף מן הצופים ולפנים והוא חוץ לירושלים ופשיטא שאסור חוץ לשער הבית ג"כ וג"כ מבואר ביומא ט"ז א' דשער שושן הוא מכוון כנגד שער נקנור ונגד בית קה"ק יעו"ש כל הסוגייא ועי' לעיל פרק ו' הלכה ד' אף על גב דהעזרה לא היתה מכוונת באמצע הר הבית כמו שנתבאר למעלה פרק ה' ה"ו מ"מ השערים היו מכוונים זה נגד זה"...

ו. מורא מקדש בזמן הזה

נאמר בספרא (קדושים פרשה ג, פרק ז,ח): "אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים בזמן שאין בית המקדש קיים מנין תלמוד לומר את שבתותי תשמורו, ומקדשי תיראו מה שמירת שבת לעולם, אף מורא מקדש לעולם".

וכך כתב בעל הכתב והקבלה (ויקרא כו, לא): "והשימותי את מקדשיכם. מכאן אמרינן קדושתן עליהן אף כשהם שוממים, לכן בית הכנסת שחרב אין מספידין בו הספד של יחיד ואין מפשילין בתוכו חבלים ואין פורשין לתוכו מצודות ואין שוטחין על גגו פירות ואין עושין אותו קפנדרא (מגלה פ"ג מ"ג) בתי"ט מבאר דרשה זו מדלא כתיב ואת מקדשיכם אשימם, ושפיר טען עליו רמ"ז, דבכל המקומות יקדים פעולת הפועל להתפעלות הפעול כדכתיב והשמדתי את במותיכם, ובתוספות ר"ע איגר הביא ביאור לדרשה זו בשם תשובת מהרי"ט ולא ירדתי לסוף כוונתו, ובאמת אין צריך לזה דהאי קרא אסמכתא בעלמא הוא, כמו שכתב הרב בטורי אבן שם, דאף על גב דמוזהרין על מורא מקדש מהתורה כדכתיב ומקדשי תיראו, אפילו הכי כשהוא חרב בטל קדושתו לר"י דמתניתן דס"ל לא קדשה לעתיד לבא, ורק מדרבנן בקדושתו קאי, מיהו בפרק קמא דיבמות (ד"ו ב') ילפינן בברייתא דמוזהר על מורא מקדש לעולם אפילו בזמן שאין בית המקדש קיים מקרא שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו מה שמירה האמורה בשבת לעולם אף מורא האמורה במקדש לעולם, וס"ל להאי תנא דקדשה לעתיד לבא אף בחורבנה, והיא דרשה גמורה כדמוכח התם".

הרמב"ם פסק (הל' בית הבחירה פ"ז ה"ז): "אף על פי שהמקדש היום חרב בעונותינו חייב אדם במוראו כמו שהיה נוהג בו בבניינו, לא יכנס אלא למקום שמותר להכנס לשם ולא ישב בעזרה ולא יקל ראשו כנגד שער המזרח שנאמר את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו, מה שמירת שבת לעולם אף מורא מקדש לעולם שאע"פ שחרב בקדושתו עומד".

ונראה כי הרמב"ם לשיטתו בהלכות בית הבחירה (פ"ו הי"ד):

"כל מקום שלא נעשה בכל אלו וכסדר הזה אין קדוש גמור וזה שעשה עזרא שתי תודות זכרון הוא שעשה לא במעשיו נתקדש המקום שלא היה שם לא מלך ולא אורים ותומים, ובמה נתקדשה בקדושה ראשונה שקדשה שלמה שהוא קידש העזרה וירושלים לשעתן וקידשן לעתיד לבא".

הראב"ד (על אתר) השיגו: "בקדושה ראשונה שקדשה שלמה. א"א סברת עצמו היא זו ולא ידעתי מאין לו ובכמה מקומות במשנה אם אין מקדש ירקב ובגמ' אמרו דנפול מחיצות אלמא למ"ד קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא לא חלק בין מקדש לירושלים לשאר א"י ולא עוד אלא שאני אומר שאפילו לרבי יוסי דאמר קדושה שנייה קדשה לעתיד לבא לא אמר אלא לשאר א"י אבל לירושלים ולמקדש לא אמר לפי שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד י"י לעולם כך נגלה לי מסוד ה' ליראיו לפיכך הנכנס עתה שם אין בו כרת".

עולה כי לפי הרמב"ם אותן הלכות שנהגו בעזרות ובהר הבית בבניינו נוהגות אף עתה בחורבנו, משום שקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, ואע"פ שאין שכינה שורה בו. לפי הראב"ד כיון שקדושת מקדש לא קדשה לעת"ל, נראה היה להסיק שאין איסור תורה בעשיית דברי קלות ראש בהר הבית, אולם אפשר שגם לפי הראב"ד ישנם איסורי דרבנן של מורא מקדש.

וכך כתב במנחת חינוך (מצוה רנד, א): "לירא מן המקדש. ע' ר"מ פ"ז מהבהב"ח ה"ה כ' לא יקל את ראשו כנגד שער מזרחי של עזרה והכ"מ ציין להש"ס פ' הרואה במשנה וגם בה"ז כתב הר"מ והביאו הרהמ"ח לקמן דאף בחורבנו לא יקל ראשו נגד שער מזרחי ולא הגביל מקום מהיכן אסור6 ואח"ז בה"ח כתב בזמן שבהמ"ק בנוי אסור להקל ראשו מצופים ולפנים וברואה ובאין גדר ולא כתב כאן נגד שער המזרח. נראה מדבריו דמצופים ולפנים ורואה ושאר התנאים א"צ תנאי זה נגד שער המזרח, ולעיל דכתב שער המזרח לא כתב שום תנאי נראה דנגד שער המזרח אסור בכ"ע ובפי' כ' וגם הרהמ"ח דאף היום שהמקדש חרב בעונינו אסור להקל נגד שער המזרח ע"ש בה"ז".

"ובאמת תמוה לי מאוד הא במשנה על האידנא דלא יקל כו' נגד שער המזרח מבואר בגמ' דס"א אר"י א"ר ואתמר נמי לא אמרו אלא מן הצופים ולפנים וברואה ואין גדר ובזמן שהשכינה שורה מבואר בהדיא דנגד שער המזרח צריכים לכל התנאים וצריך שיהיה בהמ"ק קיים ואיך כתב ז"ל דאסור אף האידנא ולא הגביל מקום, ושלא כנגד שער המזרחי נראה דאין איסור אף מן הצופים לפנים כי האמוראים לפרושי המשנה קאתי ע"ש דוקא נגד שער המזרחי אסור בתנאים הללו וצע"ג שלא הרגישו בזה נ"כ הר"מ ז"ל... והנה לפמש"ל שדברי הר"מ צ"ע שאסור היום בזה"ז להקל ראשו נגד שער המזרח ניחא דהטור והש"ע השמיטו ד"ז כי אינו נוהג היום ואלו היו סוברים כהר"מ הנ"ל ה"ל להביאם, וע' בהל' הרי"ף דמביא מימרא זו ואפשר דכוונתו להתיר האידנא ע"כ הביא דוקא בשכינה שורה".

לפי המנ"ח מורא מקדש מחוצה לו, כיון שהוא מדרבנן, איננו חייבים בו היום שהרי אין אדם יודע היכן היה שער המזרח וכד'. לגבי מניעה מדברים בתוכו כאן קיימים אסורי דרבנן כפי שכותב הרמב"ם בפ"ו מהל' בית הבחירה. ויש להעיר שהמנ"ח מתקשה בקלות ראש כנגד שער המזרח מכיון שמניח שמדובר מחוץ להר הבית וכנגד שער המזרח. המנ"ח לא הרגיש כי לפי הרמב"ם שער המזרח הוא שער ניקנור, שבלאו הכי אסור להיכנס לשם בטומאה. (כיון שאסור מדרבנן לטמאי מתים להיכנס מן החיל ולפנים – כלים פ"א מ"ח).

בכתר המלך (הל' בית הבחירה פ"ו הט"ז) סובר שהמצוה בימינו כמו בעת בניינו עפ"י הרמב"ם וזו מקצת מלשונו:

"...וכמו שכתב רבינו לקמן בפ"ז ה"ז אף על פי שהמקדש היום חרב בעוה"ר חייב אדם במורא וכו' כמו שנאמר את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו מה שמירת שבת לעולם אף מורא מקדש לעולם וזהו שאמר הקרא והשימותי לא את מקדשי מה שהקב"ה מקדש בהשראת השכינה דזה תשאר לעולם ורק והשימותי את מקדשיכם היינו מה שאתם הקדשתם הכסף והזהב עצים ואבנים וכל מעשי ידי אדם דברים גשמיים אשר על זה נאמר באו בה פריצים וחללוה שנתחלל ויצא לחולין ואח"כ נשרף אבל את מקדשי תיראו היינו מה שאני מקדש שאשרה שכינתי וכמו שבת לעולם דלא נתבטל מקום הקדושה כמו שהיה מתחלה וכקדושת שבת שהוא לעולם וזהו שאמר הקרא הכא והשימותי את מקדשיכם היינו שבזה שנחרב לא יריח ריח ניחוחכם שיתבטלו הקרבנות ועבודה והתם אמר את מקדשי היינו המקדש שלי הוא כמו את שבתותי לעולם וזהו שאמר ר' יהודה ביהמ"ק שחרב ובקדושתו מדכתיב והשימותי את מקדשיכם ולא כתיב מקדשי כמו התם גבי מה שהוקש לשבת להראות דהקדושה לא בטלה וקדושתן בזמן שהן שוממים".

וכן הסיק במעשי למלך (הל' בית הבחירה פ"ו הט"ז).

בחשוקי חמד (שבועות טז ע"א – ענין ב) דן "האם בזמן הזה יש את המצוה של מורא מקדש". וזו לשונו:

"שאלה. האם בזמן הזה יש את המצוה של מורא מקדש, או שמא בזמן הזה אין מצוה?"

"תשובה. כתב הרמב"ם (פ"ז מהלכות בית הבחירה ה"ז) אף על פי שהמקדש היום חרב בעונותינו חייב אדם במוראו כמו שהיה נוהג בו בבניינו, לא יכנס אלא למקום שמותר להכנס לשם ולא ישב בעזרה ולא יקל ראשו כנגד שער המזרח שנאמר את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו, מה שמירת שבת לעולם אף מורא מקדש לעולם שאע"פ שחרב בקדושתו עומד".

"והנה נחלקו הרמב"ם והראב"ד אם המקדש עדיין בקדושתו עומד, דהרמב"ם (שם פ"ו הי"ד) כתב שקדושה ראשונה שקדשה שלמה, שהוא קידש העזרה וירושלים לשעתן, וקידשן לעתיד לבא. אבל הראב"ד כתב לגבי קדושה ראשונה שקדשה שלמה לא ידעתי מאין לו זה. אלא שאני אומר שאפילו לרבי יוסי דאמר קדושה שנייה קדשה לעתיד לבא, לא אמר אלא לשאר א"י אבל לירושלים ולמקדש לא אמר, לפי שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד ה' לעולם, כך נגלה לי מסוד ה' ליראיו, לפיכך הנכנס עתה שם אין בו כרת".

"וכתב המאירי בשבועות דף טז ע"א וגדולי המפרשים כתבו בהגהותיהם שאף בקדושה שניה לא נאמרה אלא לשאר ארץ ישראל, אבל ירושלם ומקדש יודע היה עזרא שעתידין להשתנות ולהתקדש בכבוד עולמי, והנכנס עכשיו לשם אין בו כרת, והמנהג פשוט ליכנס שם לפי מה ששמענו".

"וכיוצא בו כתב הטורי אבן (מגילה דף כח ע"א) שדברי הרמב"ם שגם בזמן הזה יש מצות מורא מקדש, הוא לשיטתו שסובר שעדיין בקדושתה עומדת, אבל לשיטת הראב"ד שאין קדושתה עליה, אין איסור מורא מקדש. וכן כתב בשו"ת חת"ס (יו"ד סימן רלד7), והוסיף המנחת חינוך (מצוה רנד אות טו) שמ"מ אף לשיטה זו, מדרבנן אסור".

"אולם המנחת חינוך כתב דאף להסוברים דלא קידשה לעתיד לבא, מ"מ אין אחריה היתר, וגם שם עתיד להיות הבית השלישי במהרה בימינו במקום הזה, אפשר דגם האידנא אסור מן התורה, וכן נראה לי, עכ"ד".

"ולמעשה פסק המשנ"ב (סימן תקסא סק"ה) שהנכנס עתה למקום מקדש חייב כרת, שכולנו טמאי מתים, וקדושה הראשונה קדשה לשעתה, וקדשה לעתיד לבא".

ותשובתו היא לגבי דברים שבתוך הר הבית או העזרה אבל מחוץ להר הבית לא ענה. ובמיוחד שאיננו יודעים היכן הוא שער המזרח שעליו כותב הרמב"ם שלא יקל ראשו.

נלענ"ד, כי אף לרמב"ם אין חובה בימינו שלא להקל ראשו8 כנגד שער המזרח מחוץ להר הבית. ובתוך הר הבית קיימים כל הציווים הן של כניסה והן של מורא מקדש.

ועי' עוד בסי' ה 'כיווני התפנות ושינה בזמן הזה'.