חבל נחלתו יט מה

סימן מה

נחבל שמת – דין התשלומים

שאלה

נחבל שמת שלא כתוצאה מן החבלה, ולא עמד בדין ולא נתחייב החובל בתשלומים, האם יורשיו זכאים לתשלומים או שכיון שמת אין למי לשלם מפני שהתשלומים מגיעים דוקא לנחבל עצמו, ואינו מוריש ליורשיו את הזכות לתשלומים. וכן אם מת בטרם נשתלמו לו התשלומים שנפסקו לו אלו מהם חייב החובל ליורשים, ומאלו הוא פטור.

תשובה

א. נתייחס בהמשך לכל חמשת התשלומים המשתלמים לנחבל: נזק1, צער, ריפוי, שבת ובושת.

בתשלום נזק כגון שקטע את ידו של הנחבל, החיוב קיים משעת החבלה ואין מיתת הנחבל משנה מאומה, ועל כן כיון שרגע החבלה יוצר את החיוב נראה שהחובל חייב בתשלומים ליורשים, ונראה שגם מוריש זאת ליורשיו. ולא יהא גופו שונה מממונו, וכשם שאם הרג את שורו של חברו, היורשים של בעל השור יכולים לתבוע את המזיק ה"ה בחובל בתשלומי נזק, ואע"פ שהנחבל מת. ונראה שאין הכרח לאמוד בנחבל עצמו אלא ניתן להעריך את גובה הנזק גם לאחר מיתת הנחבל.

אולם לגבי שאר התשלומים השאלה תקפה ועומדת.

ב. בבבא קמא (מב ע"ב): "והתניא: הכה את האשה ויצאו ילדיה – נותן נזק וצער לאשה ודמי ולדות לבעל, אין הבעל – נותן ליורשיו2, אין האשה – נותנת ליורשיה". והגמרא דנה ומסיקה שנזק וצער ליורשי האשה ולא לבעל משום שהתשלום הוא ראוי ולא מוחזק. וכ"כ הנימוקי יוסף (ב"ב נד ע"א): "והכי מוכח בהדיא בפ' שור שנגח ארבעה וחמשה (דף מב ב) דתניא התם הכה את האשה ויצאו ילדיה נותן נזק וצער לאשה אין אשה נותנם ליורשיה ולא לבעל". עולה שתשלום צער עובר ליורשים, לפחות לאחר שנפסק בבית דין.

וכ"כ בפסקי ריא"ז (בבא קמא פ"ה סי' ג): "מת הבעל משלם דמי וולדות ונזק השבח ליורשיו, נזק חבל האשה וצערה משלם לאשה, וכן הבושת במתכוין. מתה האשה אין הבעל יורש את נזקיה אלא הרי הן ליורשיה, וכבר ביארנו זה בפרק יש נוחלין. וכל שכן אם הרגה שור המועד, שאין הבעל יורש את הכופר, אלא הרי הוא ליורשיה לפי שאין הכופר משתלם אלא לאחר מיתה, ואין הבעל יורש את אשתו אלא במה שהוחזק לה בחייה ולא במה שראוי לבוא לאחר מיתתה".

ג. בתוספתא (בבא קמא פ"ט ה"ו) נאמר: "אמדוהו לחיים ומת משלם נזק וצער ריפוי שבת ובשת ליורשין. אמדוהו למיתה והקל ממה שהיה והכביד ומת אומדין אותו אם מחמת המכה הראשונה מת הרי זה חייב ואם לאו הרי זה פטור. ר' נחמיה אומר: אפילו מת מחמת מכה ראשונה פטור".

המדובר בנחבל, כשהשאלה היא האם החובל חייב מיתה ולכן פטור מתשלומים, או שפטור מן המיתה וחייב בתשלומים. והברייתא קובעת שאם האומד היה שיחיה, ולכן בית דין קבעו באלו תשלומים החובל חייב וכמה חייב על כל סוג מסוגי התשלומים, ואח"כ מת הנחבל, חייב החובל בתשלומים ליורשי הנחבל אע"פ שמת. ולכאורה מכאן ראיה שמשלמים ליורשים את כל התשלומים אחר מיתה. אולם בברייתא המדובר שקודם שהנחבל מת כבר נקבעו בבית דין התשלומים לנחבל, ונראה שמרגע שנקבעו בבית דין, החובל משועבד ללא תלות במצב הנחבל.

ד. בסנהדרין (עח ע"ב) מובאות ברייתות באותו נושא: "תנו רבנן: המכה את חבירו ואמדוהו למיתה וחיה – פוטרין אותו, אמדוהו למיתה והקל ממה שהיה – אומדין אותו אומד שני לממון, ואם לאחר כן הכביד ומת – הלך אחר אומד האמצעי, דברי רבי נחמיה. וחכמים אומרים אין אומד אחר אומד".

"תניא אידך: אמדוהו למיתה אומדין אותו לחיים, לחיים – אין אומדין אותו למיתה. – אמדוהו למיתה והקל ממה שהיה – אומדין אותו אומד שני לממון, ואם לאחר כן הכביד ומת – משלם נזק וצער ליורשים. מאימתי משלם – משעה שהכהו. וסתמא כרבי נחמיה".

מפרש רש"י (סנהדרין עח ע"ב):

"פוטרין אותו – ממיתה, ונותן חמשה דברים".

"אומד שני לממון – כמה ראוי לשכב מחולי זה, ולכמה יעלה שבתו ורפואתו".

"אומד האמצעי – היינו אומד שני".

"אין אומד אחר אומד – לחשב כיוצא מבית דין זכאי ולהפטר אם לאחר מכאן הכביד ומת, אלא בתר מעשה דהשתא אזלינן, דהואיל והכביד ומת חייב המכה מיתה".

"אמדוהו למיתה אומדין אותו לחיים – אם ראינו שהקל ולא אמרינן הואיל ויצא מבית דין חייב הרי זה יהרג".

"לחיים אין אומדין אותו למיתה – לומר טעינו באומד ראשון ולחייבו לזה, שהרי יצא מבית דין זכאי, ואמרינן: מחמת חולי אחר שבא עליו הכבידה המכה".

"נותן נזק וצער ליורשין – והוא הדין לרפוי ושבת ובשת, דהא בתר אומד האמצעי אזלינן ולכולהו אמדוהו, אלא לאו אורחיה דתנא למחשב כרוכלא".

"אימתי משלם – [כלומר] מאיזו שעה אומדין אותו כשהקל".

"משעה שהכהו – אומדין כמה היה יפה קודם הכאה, וכמה היה יפה אחר הכאה, ולא אמרינן הואיל ועד השתא לא אמדינן [ליה] אלא למיתה והשתא הוא דאמדינן ליה לממון נאמדיה כדקאי השתא והרי הוקל, ומפסדינן ליה לניזק".

"וסתמא כר' נחמיה – והך סתמא כר' נחמיה מוכחא דפטר ליה ממיתה אף על פי שהכביד ומת".

בלי להיכנס למחלוקת בין ר' נחמיה לחכמים עולה שאם אמדוהו ומת משלם את כל תשלומי חובל. ורש"י מדגיש שאף לאחר מיתת הנחבל משלם עפ"י האומד שעשו קודם שמת.

אף בברייתות אלו המדובר, לא באומד לאחר מיתה אלא לפני מיתה ומת כתוצאה מן החבלה, והשאלה היא האם החובל משלם או חייב מיתה ואינו משלם, אולם אף בברייתות אלו המדובר במיתה לאחר עמידה בבית דין.

נראה מרש"י שאין חילוק בתשלומים וכל סוגי התשלומים (נזק, צער, ריפוי, שבת, בושת) משלם לאחר מיתה. ועדיין לגבי אומד לאחר מיתה לא שמענו מדברי רש"י.

ה. דברי רש"י קשים לנכתב בקובץ שעורים (כתובות אות ריח) וז"ל: "[דף סה ע"ב] ובחובל עבד כנעני הריפוי לעבד דבעי איתסויי ביה, גיטין י"ב, ולכאורה מה בכך דבעי איתסויי ביה מ"מ מה שקנה עבד קנה רבו, ומוכח מזה דחיוב ריפוי אינו חוב ממון, רק צריך לרפאותו ממש, ואם אינו יכול לרפאותו צריך לשכור רופאים, כיון דזכות הנחבל שירפאוהו ממש אין שייך לומר בזה מה שקנה עבד קנה רבו, וכן חיוב הבעל לרפאות אשתו הוא ג"כ חיוב ריפוי ולא חיוב ממון, ומה שהחובל נותן להבעל דמי ריפוי, היינו שהבעל יתעסק בשכירות רופא אבל לא שהריפוי שייך לבעל, ונראה שאם נתחייב החובל הריפוי ואח"כ נהרג הנחבל א"צ לשלם ליורשיה, ולא אמרינן כבר זכה הנחבל בדמי רפואתו, דאין זה זכות ממון אלא שיוכל לתבוע להחובל לרפאותו בכל טצדקי דאית ליה למיעבד...".

לפי דברי הקובץ שעורים עולה שחובת ריפוי של חובל לנחבל רק נאמדת בממון, אבל ביסודה היא חובה בפועל לרפאות את הנחבל, ולכן אם מת הנחבל אין צריך לשלם ריפוי ליורשיו. דבריו נסתרים על ידי דברי רש"י שכל התשלומים משתלמים לאחר מיתת הנחבל, אם כבר עמד בדין וקצבו עליו את התשלומים.

עולה מדברי קוב"ש שאם לאחר אומד בבי"ד פטור מתשלום ריפוי ליורשים, ק"ו לגבי ריפוי קודם שעמד בדין ומת הנחבל (שלא מחמת החבלה) שהחובל פטור מתשלומים.

דבריו של קוב"ש אינם שייכים לגבי שאר התשלומים (צער, שבת, בושת) שיסודם ודאי ממון שבא לפצות את הנחבל על מיני נזקים ישירים ועקיפים שנגרמו לו, והשאלה היא האם הוא מוריש את זכות קבלתם ליורשיו בטרם שנפסקו.

ו. כרש"י כתב רבינו יהונתן מלוניל (על רי"ף סנהדרין משניות יח ע"ב): "ולר' נחמיה דפטר ליה ממיתה משלם ממון באומד שני שאמדוהו לחיים וחייבוהו בחמשה דברים"...

וכן המאירי (סנהדרין עח ע"ב) כתב: "וכל שאמדוהו לחיים ולא הספיק לגבות חמשה דברים עד שמת נותנן ליורשים על הדרך שביארנו במקומו ונזק שלו אומדין משעת הכאה ר"ל כמה היה שוה קודם הכאה וכמה שוה לאחר הכאה אפילו אמדוהו תחלה למיתה ואח"כ אמדוהו לחיים וחייבוהו בחמשה דברים ולא הספיק ליתנם עד שמת שהוא חייב ליתנם ליורשים אומדין אותו משעת הכאה ואין אומרין הואיל ולא אמדנוהו עד עכשיו וקודם שעה זו חשבנוהו כמת לא יהא האומד אלא משעה זו ועדיין הוא חולה וערכו מועיל אלא משעת הכאה על הדרך שבארנו".

ונראה מדברי רש"י ורבינו יהונתן מלוניל ומאירי, שלאחר שעמד בדין ונפסק הממון הרי זה ככל חוב אחר שהחייב משועבד לשלמו לבעל חובו, ואינם מודים לאבחנה של קובץ שיעורים וסוברים שאף אם ריפוי יסודו חיוב ריפוי ולא ממון, אולם לאחר שנפסק כממון בבית דין אפילו מת הנחבל חייב החובל בתשלומים. ואולי יודו לקובץ שיעורים שאם לא עמד בדין אינו מוריש ליורשיו את זכותו לריפוי.

ז. כתב היד רמ"ה (סנהדרין עח ע"ב): "תניא אידך אמדוהו למיתה וטעו חוזרין ואומדין אותו לחיים אמדוהו לחיים וטעו אין חוזרין ואומדין אותו למיתה שהרי יצא מבית דין זכאי ודברי הכל היא ולא מצית למימר דהאי אמדוהו למיתה חוזרין ואומדין אותו לחיים בשהקל הוא דאם כן היינו סופא דקתני סופא אמדוהו למיתה והקל כו' משלם נזק וצער ושבת3 ליורשין. מאימתי משלם את השבת משעה שהכהו ולא אמרינן כיון דההיא שעתא לא אמדוהו לממון לא משלם אלא מההיא שעתא דאמדוהו אלא כיון דהדור אמדוהו לממון איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא ממונא הוה מיחייב ולאו מיתה ואמרי לה דהא קמ"ל דלא תימא כל זמן שהיה אמוד למיתה הרי היא כמת ואין עליו לשלם אלא צער ושבת שנצטער ובטל מאותה שעה ואילך קמ"ל דמשעה שהכהו".

"ואם תשאל מאי שנא דקתני בברייתא נזק וצער ושבת ושבקיה לריפוי ולבשת וכי תימא כיון דמית ליה לית ליה ריפוי ולא בשת לא ס"ד דמאן שמעת לה האי סברא רבי נחמיה האמר רבי נחמיה ונקה המכה זה שאמדוהו למיתה והקל ממה שהיה ולאחר מכאן הכביד ומת וקאמר קרא רק שבתו יתן ורפא ירפא אלמא מיחייב נמי בריפוי ותו מדקא מיבעיא לן בפרק החובל (פ"ו ב) גבי ביישו ישן ומת מכלל דגבי ביישו ער ומת פשיטא ליה דחייב בדמי בשתו".

"לא תיקשי לך הא דתבע מיניה ריפוי מחיים מיחייב לאסוייה כפשטיה דקרא דכתיב ורפוא ירפא דמשמע בשעה שצריך לרפואה והיינו מחיים ולא כתיב רפואתו יתן כדכתיב גבי שבת שבתו יתן ומשמע בין מחיים בין לאחר מיתה דממונא חסריה והאי דלא איירי האי תנא גבי ריפוי משום דמיירי לאחר מיתה ולאו בר אסויי הוא ולא קרינא ביה ורפוא ירפא אבל בשת לא שנא הכי ולא שנא הכי מיחייב כדאמרינן לעיל".

"מיהו לא ידעינן אמאי לא תנייה בברייתא אלא משום דלא אצטריך ליה לאשמעינן אלא נזק צער ושבת, נזק דאע"ג דמית וליכא למימר כמה היה יפה וכמה הוא יפה דאין דמים למתים אפ"ה משלם נזק דאמר כמה היה יפה קודם הכאה וכמה היה יפה לאחר הכאה כשאמדוהו לחיים. צער ושבת נמי אצטריך לאשמועינן מאימתי משלם אבל בשת לא איצטריך לאשמועינן ולא מידי. ואי קשיא לך ההיא דאמרינן בהחובל (צ"א א) אמדוהו והבריא נותנין לו כל מה שאמדוהו אלמא אף על גב דלא צריך ריפוי יהבינן ליה ואלו הכא קאמרינן דכיון דמית ולא חזי לריפוי לא יהבי' להו ליורשין דידיה אמרי שאני התם דאמדוהו מתחלה בכך".

עולה מדברי הרמ"ה שאדם מוריש את כל סוגי התשלומים לנחבל בין אם עמד בדין ובין אם לאו, פרט לריפוי, שאם עמד בדין לפני שמת מוריש לבניו, ואם לא עמד בדין אינו מוריש.

ועי' פתחי חושן (חלק ו [נזיקין] – הערות פרק יא – תשלומי חבלות באדם וה' דברים [א]).

ח. הערוך לנר (סנהדרין עח ע"ב) חולק על כל הדעות שהובאו עד עתה וז"ל: "ברש"י ד"ה נותן נזק וצער ליורשים. וה"ה לרפוי שבת ובושת. ולפענ"ד אפשר לומר דדוקא הני נקט דמשלם גם אם מת לפי אומד ראשון כיון דנזק כבר נתחייב כולו בשעת חבלה דמאז אם ימכרנו לעבד נפחת דמו וכן צער הוא ג"כ בשעת חבלה דוקא. אבל ריפוי ושבת שאמדוהו לימי חליו והוא מת בתוך אותן הימים א"כ לא הוצרך לכך ולא צריך לשלם כל מה שאמדוהו מתחלה ליורשים. ואף דאמרינן בב"ק (צא א) דאמדוהו והבריא משלם כל האומד היינו משום דאמרינן דרחמנא חס עלי' משא"כ אם מת. וכן בושת המשלם לפי הזמן שילך בשוק כדמוכח מהירושלמי הביאו הרא"ש בפ' החובל דאם הכהו על ראשו במקום שאינו נראה פטור מבושת א"כ גם זה לא משלם לפי האומדנא אם מת ולא הלך בשוק".

עולה מדברי הערוך לנר שריפוי שבת ובושת שנפסקו בבית דין אינו מוריש את התשלומים שמזמן המיתה ואילך ליורשיו. ריפוי ושבת מפני שלאחר מיתה אינו צריך ריפוי ואינו בטל בביתו. וכן בושת כיון שלא הלך בשוק, אינו חייב בתשלומים. וא"כ ק"ו שאינו מוריש ליורשיו תשלומים אלו לאחר מיתה. ואמנם נראה שאם הוציאו על רפואתו ועל ישיבתו בביתו ממון עד שמת – מוריש זאת ליורשיו, שהרי הנחבל היה זכאי להם ורק אחרי מיתתו שוב אינו מוריש.

ט. בערוך השולחן (חו"מ סי' תכ סמ"ו) נותן מעמד מיוחד לתשלום בושת וז"ל: "ואם מת בתוך השינה ולא הרגיש בהבושת הוי ספיקא דינא אם חייב בבושת משום דלבני משפחתו נשאר הבושת או כיון שהוא לא ידע מהבושת פטור המבייש. ופסק הרמב"ם ז"ל דאין גובין הבושת ואם תפסו יורשיו אין מוציאין מידם כדעתו בכל מקום דבספיקא מהני תפיסה. ויש חולקים דלא מהני תפיסה. ולבד מזה נראה יותר מסוגית הש"ס [שם] דהבושת הוא רק לדידיה ולא להמשפחה [עי' תוס' פ"ו: ד"ה ביישו ישן] ולכן י"א שהוא פטור".

סיכום

א. מרש"י וראשונים נוספים עולה שכל התשלומים שנפסקו קודם מיתת זוכים בהם היורשים. וכנראה סברו שהחובל השתעבד בפסיקת בית דין, ואם מת הנחבל קודם שפסקו בית דין לא שמענו.

ב. היד רמ"ה מצמצם שריפוי (ואולי אף שבת) אע"פ שקצבו לו אינו מוריש לבניו משום שבפועל החולה לא נצרך להם, ומשמע ששאר מיני התשלומים מוריש לבניו אע"פ שלא עמד בדין.

ג. לפי הערוך לנר, ריפוי שבת ובושת אע"פ שעמד בדין אינו מוריש לבניו מה שחוייב משעת מיתה ואילך.

ד. לפי ערוה"ש בושת היא אישית ובין אם עמד בדין ובין אם לא עמד בדין אינו משלם לאחר מיתה.

ה. לפי הקובץ שיעורים בריפוי החיוב הוא לרפאות ולשם כך ניתן הממון וכאשר הנחבל מת – בטל חיוב הריפוי, אפילו כבר נקצב בבית דין.