חבל נחלתו יט י

<< · חבל נחלתו · יט · י · >>

סימן י

חיובי ביעור חמץ של בן סמוך על שולחן אביו

שאלה

נערים ונערות החייבים במצוות הדרים בבית הוריהם האם חייבים בביעור חמץ כגון בדיקה, שריפה, מכירת חמץ וביטול חמץ? ומדוע לא מצאנו שחייבו אותם בפירוש.

תשובה

א. ברור שכל מי שחייב במצוות – חייב בביעור חמץ, וכשם שאסור באכילת חמץ בפסח כן מצווה על השבתת חמצו לפני פסח.

הרמב"ם (הל' חמץ ומצה פ"ב ה"א) באר בראש פרק ב את חיוב השבתת חמץ וז"ל: "מצות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו שנאמר (שמות י"ב) ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, ומפי השמועה למדו שראשון זה הוא יום ארבעה עשר, וראיה לדבר זה מה שכתוב בתורה (שמות ל"ד) לא תשחט על חמץ דם זבחי כלומר לא תשחט הפסח ועדיין החמץ קיים, ושחיטת הפסח הוא יום ארבעה עשר אחר חצות".

והסביר בהלכה ב: "ומה היא השבתה זו האמורה בתורה היא שיבטל החמץ בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל, ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל".

והשלים בהלכה ג:

"ומדברי סופרים לחפש אחר החמץ במחבואות ובחורים ולבדוק ולהוציאו מכל גבולו, וכן מדברי סופרים שבודקין ומשביתין החמץ בלילה מתחלת ליל ארבעה עשר לאור הנר, מפני שבלילה כל העם מצויין בבתיהן ואור הנר יפה לבדיקה, ואין קובעין מדרש בסוף יום שלשה עשר, וכן החכם לא יתחיל לקרות בעת זו שמא ימשך וימנע מבדיקת חמץ בתחלת זמנה".

ולכן כל אדם מישראל החייב במצוות חייב בהשבתת חמץ מן התורה ומדרבנן לפני פסח.

ב. וכך כתב בספר החינוך (מצוה ט):

"להסיר כל לחם חמץ ממשכנותינו ביום ארבעה עשר בניסן, שנאמר [שמות י"ב, ט"ו] אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, ופירוש ראשון, קודם לפסח... ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות".

וא"כ ברור שאף גדול הסמוך על שולחן אביו חייב במצות ביעור חמץ. ובכ"ז לא הוזכר כלל בש"ס ופוסקים חיוב נערים לבדיקה וביטול בבית הוריהם, וק"ו למכירה.

ג. כך כתב בשולחן ערוך הרב (או"ח סי' תלא ס"ב): "...אבל קודם שהגיע זמן איסור הנאתו יכול הוא לבטלו ולהפקירו ומותר לו מן התורה להשהותו עמו בבית כל ימי הפסח שאינו עובר מן התורה בבל יראה ובל ימצא אלא על חמץ שלו שלא הפקירו שנאמר ולא יראה לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל הפקר".

אמנם הוסיף בסעיף ג:

"אבל חכמים גזרו שאין ביטול והפקר מועיל כלום לחמץ אף קודם שהגיע זמן איסור הנאתו אלא הוא צריך לחפש אחריו במחבואות ובחורים (אם דרך להשתמש שם כל השנה כמו שיתבאר בסי' תל"ג) ולבדוק ולהוציאו מכל גבולו ולעשות לו כמשפט שיתבאר בסי' תמ"ה".

ובאר בסעיף ד: "ומפני ב' דברים נזקקו חכמים לכך הא' לפי שהביטול וההפקר תלוי במחשבתו של אדם שיפקירנו בלב שלם ויוציאנו מלבו לגמרי ולפי שאין דעת כל בני אדם שוין ואפשר מי שיקל בדבר ולא יפקירנו בלב שלם ולא יוציאנו מלבו לגמרי לפיכך גזרו שאין ביטול והפקר מועיל כלום עד שיוציא את החמץ מכל גבולו (עיין סי' תמ"ה). הב' לפי שהאדם רגיל בכל השנה בחמץ ומחמת רגילותו קרוב הוא לשכחה שישכח את איסורו ויאכל ממנו אם יהיה מונח בגבולו בפסח לפיכך הצריכו לחפש אחריו ולבדוק ולהוציאו מכל גבולו קודם שיגיע זמן איסור אכילתו".

ד. גדול הסמוך על שולחן אביו שיש לו חדר בישיבה או במעונות סטודנטים או בכל פנימיה אחרת ודאי חייב לנקות את חדרו ולבער את חמצו ולבדוק חמץ כמבואר בפוסקים, ואם צריך למכור חמץ ודאי שהוא חייב למכור אם רוצה להשתמש בחמצו לאחר הפסח.

ה. לגבי מכירת חמץ בבית הוריו בדרך כלל אבי המשפחה מוכר את החמץ של כל המשפחה, ומרכז את כל החמץ הנמכר למקום אחד, ולכן בדר"כ אין גדול המתגורר בבית הוריו צריך למכור חמץ, כשם שאשה בבית בעלה אינה מוכרת חמץ במקביל לבעלה. כיון שהרכוש משותף והבעל מוכר חמץ, הוא מוכר של כל המשפחה, ובדר"כ גם מרכזים את החמץ בבית במקומות מסוימים ומסומנים.

אולם לגבי גדול הדר בבית הוריו, לא נזכר בפוסקים שהוא חייב בביעור חמץ ולא בבדיקת חמץ.

ו. נראה שהתשובה 'להתעלמות' הפוסקים מחיוב הבנים לביעור ובדיקה הוא משום שאין להם רשות בפני עצמם שהיא שלהם ויכולים לעשות בה כרצונם, והרי בל יראה ובל ימצא הוא על חמץ שבגבולו וממילא מי שמתגורר אצל הוריו, החדר שהוא גר בו שייך להוריו, ומן הראוי שהבן יבער את החמץ שלו או בהשבתה או בהנחתו עם שאר החמץ העומד להימכר, אבל נראה שגם בעל הרשות (האב) עובר אם נשאר חמץ ברשותו ולא בטלו.

ז. הדגיש זאת בספר החינוך (מצוה יא) באיסור בל ימצא:

"שלא ימצא חמץ ברשותנו כל ימי הפסח, שנאמר [שמות י"ב, י"ט] שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם. וביארו חכמינו זכרונם לברכה, לאו דוקא ביתו, אלא כל שברשותו. ולאו דוקא שאור שהוא מחמץ, דהוא הדין לחמץ, דשאור וחמץ חד הוא לענין איסורו"...

"ונוהגת בזכרים ונקבות. בכל מקום ובכל זמן".

"ועובר עליה ונמצא חמץ ברשותו במזיד עבר על שני לאוין משום בל יראה ובל ימצא, ולוקה כל זמן שעשה בו מעשה, כגון שחימץ עיסה והניחה בביתו, או שלקח חמץ והצניעו בביתו. אבל אם לא עשה בו שום מעשה אלא שנשאר בבית מקודם הפסח, אין לוקה עליו, שהלכה היא לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, כמו שאמרנו".

ח. וכך כתב בשולחן ערוך הרב (או"ח סי' תמ ס"א): "כתוב בתורה לא יראה לך חמץ יכול אם טמן אותו בבור עד שאינו נראה או שהפקיד אותו ביד נכרי לא יהיה עובר עליו שהרי אינו נראה לו כל ימי הפסח תלמוד לומר שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם אפילו הטמינו או הפקידו בין ביד נכרי בין ביד ישראל אפילו אם הנפקד קיבל עליו אחריות שאם יגנב או יאבד ממנו יתחייב לשלם לו דמי חמצו ונמצא שהנפקד עובר עליו בבל יראה כמו שיתבאר אף על פי כן עובר עליו גם המפקיד בבל יראה ובל ימצא כיון שגוף החמץ הוא שלו ואף על פי שנאמר לא ימצא בבתיכם וחמץ זה אינו בביתו מכל מקום כיון שהנפקד קיבל הפקדון מדעתו ונותן לו רשות להניחו בתוך ביתו הרי השאיל להמפקיד את המקום שהחמץ מונח עליו והרי מקום זה קנוי להמפקיד לפיכך עובר הוא על החמץ המונח שם כאלו היה מונח בביתו שהוא דר בו שהרי אמרה תורה לא יראה לך שאור בכל גבולך כל מקום שהוא גבולו אף על פי שאינו ביתו שהוא דר בו".

"אבל מי שהטמין חמצו בחצירו של חבירו שלא מדעתו שלא השאיל לו חבירו מקום בחצירו להניח שם חמצו אינו עובר עליו מן התורה (=המטמין) כיון שאינו מונח לא בביתו ולא ברשותו של בעל החמץ".

"ומכל מקום מדברי סופרים חייב לבערו או למכרו לא"י בערב פסח קודם שעה ששית כיון שגוף החמץ הוא שלו אלא שאינו מונח ברשותו ואם לא מכרו עד שהגיע שעה ששית חייב לבערו מן העולם לגמרי וכל רגע ורגע שאינו מבערו הוא עובר עליו בבל ימצא מדברי סופרים ואם עבר עליו הפסח ולא ביערו הרי חמץ זה אסור באכילה ובהנאה לכל אדם מישראל כדין חמץ שעבר עליו הפסח בבית ישראל".

והוסיף בסעיף ב:

"הואיל והאדם עובר על חמצו אעפ"י שהוא מופקד ביד אחרים או שהוא טמון שאינו נראה לו א"כ למה אמרה תורה לא יראה לך לומר לך שאף החמץ הנראה לך והוא מצוי בביתך אף על פי כן אין אתה עובר עליו אלא אם כן אני קורא בו לך כלומר שהוא שלך פרט לחמצו של נכרי המופקד ביד הישראל אפילו הוא עמו בביתו שהוא דר בו בפסח הרי זה מותר מפני שאינו שלו ואפילו החמץ הוא של גר תושב שיד הישראל שולטת עליו ועל נכסיו ואפילו הוא שרוי בחצירו של ישראל והוא וכל אשר לו כבוש תחת יד ישראל אף על פי כן כל זמן שאין שם הישראל נקרא על זה החמץ אין צריך לבערו".

היינו, אדם עובר על חמץ מדרבנן, אם הוא שלו או ברשותו (פרט לחמץ של נכרי), בחמץ של סמוכים על שולחנו המונח ברשותו נראה שהוא עובר כמוהם מפני שהם סמוכים על שולחנו, ועל כן חובה עליהם ועליו לבער. על הבנים חובה מעשית כי הוא שלהם, ועל האב חובה לבדוק ולבטל כשאינו ידוע לו.

ט. עולה שאדם שיש לו חמץ בכל מקום שהוא – עובר עליו לפחות מדרבנן. ואם ביערו אינו עובר עליו. ואין מבטלים מדרבנן חמץ ידוע, אלא, או שמבערים אותו לפני זמן איסורו או שמוכרים לנכרי.

אדם שברשותו חמץ והוא של נכרי או הונח ברשותו ללא ידיעתו – אינו עובר עליו.

ואם הוא של ישראל יבער אותו או ימכרנו לנכרי ואז אינו עובר עליו, ואם אינו ידוע לו יבטלנו.

ולכן חמץ של בניו שאינו ידוע לו ובטלו אינו עובר עליו.

ונראה שבטולו של האב שהוא בעל הרשות מועיל גם לבנו ואין צריך שהבן יבטלו.