חבל נחלתו יח נא

<< · חבל נחלתו · יח · נא · >>

סימן נא- שלוליתו של נהר בידי אדם

שאלה

אדם העמיד למכירה על מדרכות בכמה מקומות ספרי קודש ישנים בתוך ארונות ישנים, הארונות היו פתוחים ומי שנטל ספרים שילם לבעליהם. יום אחד העיריה שלחה מכונית לאיסוף אשפה והעלתה את הארונות עם כל תכולתם לשם העברתם לאשפה העירונית. אנשים שהבחינו בכך נטלו ספרים מהארונות. האם הם חייבים בתשלום לבעל הארונות?

תשובה

א. נדון על כך מצד יאוש שלא מדעת ומצד אבדה ששטפה נהר. הספרים הם בעלי סימן, ואפילו אם המוכר אינו מכיר בסימניהם, בכ"ז הארונות הם דבר שיש בו סימן והוא ידוע לבעליהם, אלא שהעמיד אותם במקום שאסור להעמידם, אבל ודאי שידוע שהם שייכים לפלוני.

בבבא מציעא: "איתמר (כא ע"ב) יאוש שלא מדעת. אביי אמר: לא הוי יאוש, ורבא אמר: הוי יאוש. בדבר שיש בו סימן – כולי עלמא לא פליגי, דלא הוי יאוש. ואף על גב דשמעיניה דמיאש לסוף – לא הוי יאוש, דכי אתא לידיה – באיסורא הוא דאתא לידיה. דלכי ידע דנפל מיניה לא מיאש, מימר אמר: סימנא אית לי בגויה, יהבנא סימנא, ושקילנא ליה. בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר, אף על גב דאית ביה סימן – רחמנא שרייה, כדבעינן למימר לקמן. כי פליגי – בדבר שאין בו סימן. אביי אמר: לא הוי יאוש, דהא לא ידע דנפל מיניה. רבא אמר: הוי יאוש, דלכי ידע דנפל מיניה – מיאש. מימר אמר: סימנא לית לי בגויה, מהשתא הוא דמיאש".

היינו כל דין יאוש שלא מדעת אינו שייך בזוטו של ים ושלוליתו של נהר ואף שבעל החפץ אינו יודע או יודע ומכריז שאינו מתיאש – התורה הוציאה את החפץ מרשותו והרי הוא הפקר. ואפילו השטפון הטיל את חפצי ראובן לחצרו של שמעון, ועדיין ראובן אינו יודע כלום החפצים שייכים עתה לשמעון.

ב. בסוף הסוגיא (כב ע"ב) נאמר: "תא שמע, דאמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל בן יהוצדק: מנין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת – דכתיב וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה הימנו ומצויה אצל כל אדם, יצאתה זו שאבודה ממנו, ואינה מצויה אצל כל אדם. ואיסורא דומיא דהיתירא, מה היתירא – בין דאית בה סימן ובין דלית בה סימן שרא, אף איסורא – בין דאית בה סימן ובין דלית בה סימן אסורה. תיובתא דרבא, תיובתא".

ואם כן אבדה ששטפה נהר, אפילו יש בה סימן כיון ששטפה נהר והיא אבודה ממנו ואבודה מכל אדם – מותר ליטלה ואין אומרים שבאיסורא אתא לידיה אע"פ שאנו פוסקים שיאוש שלא מדעת אינו יאוש. ונראה לומר שהחידוש באבדה ששטפה נהר שהתורה קבעה שהחפץ הפקר בגלל שהוא אבוד מבעליו ומכל אדם, ולכן אפילו אין בעליו יודע מכלום החפץ יצא מרשותו.

וכ"פ השולחן ערוך (חו"מ סי' רנט ס"ז): "המציל מהארי והדוב וזוטו של ים (פי' לשון ים החוזר לאחוריו עשרה או ט"ו פרסאות ושוטף כל מה שמוצא בדרך חזרתו וכן עושה בכל יום) ושלוליתו של נהר (פי' כשהנהר גדל ויוצא על גדותיו ופושט, רש"י), הרי אלו שלו אפילו הבעל עומד וצווח".

ובאר הסמ"ע (ס"ק טז): "הרי הוא שלו. אפילו בא (ליד הבעל) [לידו] לפני יאוש, דשם בגמרא [ב"מ כ"ב ע"ב] יליף לה מדכתיב [דברים כ"ב ג'] וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה, דמיתורא ד"ממנו"דרשינן את שאבדה הימנו ומצויה אצל כל אדם הוא בכלל אבידה וחזרה, יצאת זו שאבודה ממנו ואינה מצויה אצל כל אדם, ואפילו אמר לא מייאשנה, ואפילו מרדף אחר שטיפה, בטלה דעתיה אצל דעת כל אדם, וה"ל כצווח על ביתו שנפל".

ג. לפי"ז אם נדון על פעולת העיריה כשלוליתו של נהר, אפילו שהפעולה נעשית ע"י אדם ולא ע"י ים או נהר, אם כן אין זה משנה שבספרים יש סימנים בגופם ומקום נטילתם מסומן כאמור לגבי זוטו של ים ושלוליתו של נהר.

אלא שצריך לעיין האם הדברים דומים. בזמן התפשטות הים או שטפון הנהר אין הבדל בין אדם לחברו כולם אינם יכולים לזכות בחפצים שנשטפו, ורק אח"כ שהים נסוג (עי' רש"י שמפרש בגאות ושפל – סמ"ע ס"ק טו) והטיל ליבשה את ששטף, או לאחר ששטפון הנהר חלף, נותרים חפצים ועליהם אנו דנים שהם מותרים.

אולם, שונה הדבר בפועלים של העיריה, כשהם באו ונטלו, בא אדם ונטל לעצמו ממה שהעמיסו לפני שסיימו להעמיס את הארון על ספריו, ובעת נטילתם הספרים אינם אבודים מכל אדם כמו בעת שטפון וכד', אלא כיון שהבעלים אינו כאן – הוא אינו יכול להציל.

ומצאתי בקונטרס הראיות לריא"ז (בבא מציעא פרק ב) שהתייחס קצת לשאלה זו, וז"ל: "ומשמ' דאין שום אדם יכול להציל, אבל אם יכולים אחרי' להציל היאך מותרת לו לזה שהציל, וי"ל דהאי דקאמ' יצאת זו שהיא אבודה ממנו ואינה מצויה אצל כל אדם אינה מתפרש אינה מצויה לשום אדם, אלא אינה מצויה לכל אלא למקצת כגון לזה שמציל לעצמו, ולא דמי לאבידה שחייבה תורה בהשבתה דהתם כתי' אשר תאבד ממנו שאינה אבודה אלא ממנו בלבד לפי שנעלמה ממנו, אבל מצויה היא אצל כל אדם הרואה אותה, וגם הוא אם היה רואה אותה היתה מצויה לו, אבל זו ששטפה נהר היא אבודה ממנו ואינה מצויה לכל, שהרי הוא רואה אותה ואינו יכול להצילה ורבים כמוהו, וזה שיכול להצילה הוא מצילה לעצמו, שכיון שהבעל רואה אותה ואי' יכול להצילה לו ואין מי שיצילה לו הוא מתייאש ממנה".

ולפי דבריו 'אינה מצויה אצל כל אדם' אין המדובר שכלל לא ניתן להצילה אלא למיעוט יש דרך להציל ובגלל שרוב הציבור אינו יכול להציל אף המאבד נכלל ברוב אע"פ שמיעוט יכול להציל, והצלתו לעצמו.

לפי"ד הריא"ז עולה שאפילו רוב הציבור אינו יכול ליטול משלוליתו ומיעוטו יכול, קיים דין שלוליתו של נהר, ונראה על כן שגם כאן בזוטו של ים על ידי אדם – יכולים הרואים לבוא וליטול לעצמם ואינם צריכים להשיבם לבעל הספרים ואינם צריכים לשלם לו על מה שנטלו, בין מה שנטלו מהמשאית ובין אם לפני שהעלו הספיקו לחטוף לעצמם כמה ספרים.

ד. ונראה שאיסוף אשפה על ידי העיריה אינו רק פעולה מעשית של נטילה אלא הפקעה מבעלות, במיוחד באיסוף דברים המוטלים על המדרכות ומפריעים לציבור.

כלומר, אם באיסוף אשפה רגיל אין פעולת הפקעה לשם נטילה, אלא איסוף חומרים שאינם נצרכים לציבור, ומכיון שבעליהם הניחום בריכוז אשפה והפקירום באה העיריה ואספה והשליכה לאשפה (ולכן חפצים שנזרקו בטעות בעליהם אינם מתייאשים מהם ומחפשים אחריהם גם במקום ריכוז האשפה). אולם בפינוי מסוג זה הרי הבעלים לא סוברים שזו אשפה, אלא העיריה השומרת על רה"ר עבור כל הציבור, מפקיעה את הרכוש מיד בעליו ומפנה אותו לאשפה, ולכן אין לראות באיסוף רק פעולה כוחנית שתוצאתה יציאת החפץ מיד בעליו, אלא פעולה מתוכננת של נטילת כל הציוד על המדרכות לשם שמירת הנקיון ברה"ר, ואין ההוצאה מיד הבעלים תוצאה, אלא פעולה לשם הפקעה וענישה.

ה. כיון שמדובר בהפקעה צריך לדון אם שייכת כאן הגהת הרמ"א בהמשך למצוטט לעיל:

"הגה: מ"מ טוב וישר להחזיר, כמו שנתבאר סעיף ה'. ואף על גב דמדינא אין חייבין להחזיר באבידות אלו, אם גזר המלך או ב"ד חייב להחזיר מכח דינא דמלכותא או הפקר ב"ד הפקר. ולכן פסקו ז"ל בספינה שטבעה בים, שגזר המושל גם הקהלות שכל מי שקונה מן העובדי כוכבים שהוציאו מן האבידה ההיא שיחזיר לבעליו, שצריכין להשיב, ואין לו מן הבעלים אלא מה שנתן (מרדכי ריש פרק אלו מציאות)".

ובסעיף ה דיבר השו"ע באבדה ברוב נכרים שיש בה סימן אע"פ שהתיאשו הבעלים ממנה צריך להחזיר מצד לפנים משורת הדין.

היינו, בדרך כלל באבדה ששטפה נהר מדובר על שלשה גורמים שונים: בעל האבדה, הנהר, והמוצא את האבדה. וכיון שאין כאן פעולה מכוונת נגד אדם מסוים ואין בכך ענישה, יש מצוה, בין אם מצד לפנים משוה"ד ובין אם גזרת מלך, להשיב את מה ששטף הים או שחטפו שוללים לבעליהם הראשונים

אולם בניגוד לשוללים שעשו שלא עפ"י דין והשליכו במנוסתם דברי ערך, ויש מצוה לפנים משוה"ד להשיבם לבעליהם הראשונים, הרי כאן העיריה עשתה כדין כבאת כוחם של הציבור ושלחה לנקות את רה"ר. העיריה כשלוחה על ידי הציבור, אינה מעונינת שהספרים והארונות יוחזרו לבעליהם משום שאז הוא יציבם בשנית בקרן רחוב אחר והם יצטרכו לפנותם בשנית, וא"כ ההפקעה של העיריה היא כדי לנקות וכדי לא להחזיר, ואיך נאמר שהמצילים יחויבו להחזיר לפנים משוה"ד. ולפנים משורת הדין כלפי פלוני בעל הספרים, היא פוגעת והיא עבירה כלפי שאר הציבור שניזק מהעמדת הארונות וטינוף רה"ר. ולכן מעת נטילתם ע"י העיריה יצאו לגמרי מיד בעליהם והם אינם צריכים להחזירם או לתת את שווים לבעל הספרים.

מסקנה

מי שתפס ספרים כאשר מפני האשפה של העיריה עסקו בפינוי הספרים והארונות, פטור הן מתשלום לבעליהם והן מהשבתם לבעליהם הקודמים1.