חבל נחלתו יח מד
סימן מד- רוב בעילות אחר הבעל בפרשת המקלל
א. רש"י (ויקרא כד, י) מפרש: "...ומתניתא אמרה מבית דינו של משה יצא מחוייב. בא ליטע אהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו מה טיבך לכאן, אמר להם מבני דן אני. אמרו לו (במדבר ב) איש על דגלו באותות לבית אבותם כתיב. נכנס לבית דינו של משה ויצא מחוייב, עמד וגדף".
וכמפורש במדרש שאביו הוכה ע"י המצרי ואותו הרג משה לאחר שהמצרי בא על אמו.
ב. נשאלת השאלה: מדוע יצא מקלל מחויב מבית דינו של משה, לפני שקילל – הלא קי"ל רוב בעילות אחר הבעל ואפילו ידוע לנו שאמו נזקקה לאחרים, וא"כ היו צריכים להכריע שהוא משבט דן.
כך פסק השולחן ערוך (אה"ע סימן ד סט"ו):
"אשת איש שיצא עליה קול שהיתה מזנה תחת בעלה, והכל מרננים אחריה, אין חוששין לבניה שמא הם ממזרים, שרוב בעילות תולים בבעל. אבל היא בעצמה, חוששין לה משום זונה. וכהן חושש לה מדין תורה. (ואם בעלה כהן, חוששין על בניה שהם חללים) (מהרי"ו סימן כ"ד). וישראל, אם רוצה להתרחק מן הכיעור ואם היא פרוצה ביותר, חוששין אף לבנים".
ורמ"א הגיה: "ומ"מ היא נאמנת לומר על בניה שהם כשרים (מהר"מ פאדוואה סימן ל"ג). היתה פרוצה כשהיתה פנויה או ארוסה, ולא היתה פרוצה לאחר נישואין, אף על פי שראוה מנאפת פעם אחת, בניה כשרים (ג"ז שם)".
ג. ובט"ז (ס"ק ו) "קול שהיתה זונה וכו' – פשוט שאפילו זינתה בודאי הויין בניה כשרים כיון דרוב בעילות אחר הבעל אלא נקיט כל משום סיפא לענין היא עצמה שחוששין לה משום זונה".
וכן חלקת מחוקק (ס"ק יד) אשת איש שיצא עליה קול – ה"ה אם באו עדים שזינתה גם כן בניה כשרים (פי' דזיל בתר טעמא דרוב בעילות תולין בבעל ואם כן אף שיש עדים שזינתה רק לרבותא דסיפא נקטיה שאף על רינון וקול כהן חושש לה מדין תורה) (ועיין לקמן סי' זה ס"ק כ"ח)".
וכן הבית שמואל (ס"ק כב): "שרוב בעילות תולין בבעל – אפילו אם העדים העידו דזנת' מ"מ בניה כשירים מטעם זה ולרמב"ם מותר לכתחל' לישא את בתה ורש"י פי' שם ישא בת דומ' היינו כשא"א לו לישא אחר' אלא דומ' או בת דומה ישא בת דומה".
והוסיף בפתחי תשובה (ס"ק יט): "שרוב בעילות – עיין בתשוב' חוט השני סי' י"ח שכתב דסמכינן ע"ז אפי' לענין ירושה עש"ב".
וא"כ עפ"י מה פסק משה רבינו שכבן איש מצרי אינו יכול לנטות את אהלו בשבט דן, הרי הוא שייך לגמרי לשבט דן ויורש את אביו (אם היה משבט דן או משבט אחר), ואף אם למשה רבינו היה ידוע שהוא נזרע מביאת המצרי הרי ידיעה זו אינה תקפה בבית דין1, וא"כ מה הבסיס ההלכתי למדרש חכמים.
ד. שאלה זו שאל בס' משיבת נפש2 (ויקרא פר' אמור כד, י): "ויצא בן אשה ישראלית וכו'. פירש"י יצא מב"ד של משה מחוייב כו'. רש"י סתם דבריו, וכן הפי' שיהא שייך ויקוב השם, כי לא היה יודע שאביו לא היה ישראל עד שבאו למחלוקות ואמרו לו למשפחותם לבית אבותם, הלך אל אמו ואמר מי אבי, אמרה לו הוא המצרי שהרג משה בשם המפורש. אז קילל השם מפורש והבן. אכן קשה לי למה דחו אותו לומר בן איש מצרי, הלא רוב הבעילות אחר הבעל ולא בא עליה המצרי כ"א פעם אחת ובשוגג כמו שפירש"י כסבורה שהוא בעלה. ועוד קשה שפירש"י שנתגייר, והלא אינו צריך שהרי בנך הבא מן הגוי קרוי בנך, וכן אמר רבינא ביבמות ובקידושין פ' האומר ע"ש, וצ"ע".
וא"כ אחד מאחרוני הראשונים נשאר בצ"ע בשאלה זו!
ה. בעל ההפלאה בפירושו פנים יפות (ויקרא כד, י) משיב לשאלה זו: "יש לפרש מפני דבאמת אף דאיתא במדרש [שמו"ר א, כח] דמ"ש והוא בן איש מצרי הוא בן אשתו של דתן דכתיב בפ' שמות וירא איש מצרי מכה איש עברי שראה מה שעשה לו בבית וכו' שבא על אשתו ונתעברה ממנו, מ"מ כיון דקי"ל [סוטה כז א] בא"א שזינתה אין חוששין על בניה שהם ממזרים משום דרוב בעילות אחר הבעל, וסברו העולם שהיה בנו של דתן ותקע אהלו במחנה ראובן, אבל אחר מחלוקת של דתן שאמר משה [במדבר טז, לג] וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה, דהיינו נשיהם ובניהם וטפם, וכיון שהוא נשאר בחיים נתברר שאינו בנו של דתן ונכנסו לבית דינו של משה דוקא, מפני שהוא אמר וירדו הם וכל אשר להם ויצא חייב וגרשוהו ממחנה ראובן, ורצה לתקוע אהלו במחנה דן לפי שהיתה אמו משבט דן וינצו עמו ונכנסו לבית דינו של משה, וגם בזה יצא חייב שהוא ראה מה שעשה לו בבית כנ"ל".
מתבאר לפי בעל פירוש פנים יפות שלאחר מעשה קורח התגלה שאינו בנו של דתן כיון שלא ירד עמו חיים שאולה. ואז התברר שהוא בן המצרי. אמנם תירוץ זה קשה הרי גם בני קורח לא מתו וא"כ אולי גם הוא עשה תשובה. ואף אם לא עשה תשובה, ולכן הוברר שאינו בן דתן הרי סו"ס ממתי הכרעה כזו קבילה בבית דין?!3 ועי' ס' תורת משה על פר' אמור מדברי החת"ס באותו ענין.
ו. בספר שלל דוד4 (ויקרא כד, י) דן אף הוא בשאלה זו וז"ל: "וכתב רש"י לחד פירושא, שיצא חייב מב"ד של משה לפי שמשפחותם לבית אבותם כתיב. וקשה לי, נהי דאמת שבא המצרי עליה מ"מ איך מוכח דלאו בן ישראל הוא, דהא קיימ"ל [חולין יא, ב] דרוב בעילות הולכין אחר הבעל, ואפילו שניהם אומרים על העובר שבמעיה שהוא ממזר אין נאמנין. וכעת לא ראיתי מי שהרגיש בזה, שוב ראיתי במלאכת הקודש [ד"ה ושם אמו] שהקשה כן, ותירץ דאותו לילה ליל טבילה הוה, וכשידע בעלה שבא עליה המצרי פירש ממנה כדי לקיים הפרשה. וקשה דבמדרש [ויק"ר לב, ד] מוכח דבאותו לילה בא עליה בעלה, ותו מאי ראיה אף על גב דליל טבילה הוה ולא בא עליה, דלמא היתה מעוברת מקודם ואעפ"כ ראתה דם כמו שזה שכיח בנשים".
"והיה נראה לומר ע"פ מה שאמרו בפרק יום הכפורים [יומא עה, א] דהמן היה מגיד איזה בן שבעה לראשון או בן ט' לאחרון, וכן בעבד אי מכרו רבו או לאו, הכי נמי ע"י המן היה נודע שלא שייך למשפחת בית אביו שלא נפל חלקו במן עמהם. אמנם ראיתי למהר"ם בן חביב בתוספות יום הכפורים [ד"ה תניא אידך] שכתב, דאין נביא יכול לפסוק הדין ע"פ נבואתו, וגבי המן לא פסק משה על כך אלא שמשה פסק ע"פ הדין והלכה, אלא שהמן היה מברר אמיתות דברי משה בפסקו, ולפ"ז ודאי קשה דאיך משה היה יכול לפסוק שהוא ממזר. וראיתי להרב ברכי יוסף או"ח בסימן ל"ב [סעיף ד'] האריך להביא ראיות נגד מהר"ם בן חביב מן התוספות ורשב"א, וכן דעת הרב משנה למלך [הל' אישות ט, ו] שהביא שם דבספק מציאות יוכל הנביא להורות. אבל לדברי מהר"ם ב"ח וכן כתב בספר בני דוד קשה, וכפי מה שהביא בילקוט [רמז תרנז] בשם פדר"א [פרק מח] (בנהר) נבעלה בלילה שנשאה ניחא. ובמדרש [שם] ר' לוי אמר ממזר ברור היה, אמנם כבר כתב הרמב"ן דהוא דלא כהלכתא דגוי הבא על בת ישראל הולד כשר. ובאמת היה נראה דלהך מ"ד דס"ל דיצא מב"ד של משה לא ס"ל שהיה בן המצרי שהרג משה, אלא שהיה מפורסם שאינו בן ישראל כגון מצרי שבא על הפנויה, אבל רש"י כתב בפירוש שהוא בן המצרי. ובמד"ר פרשת שמות [א, כח] איתא, דאשתו של דתן היתה שבא עליה. ועיין בתרגום המיוחס ליונתן ב"ע, דשם כתב כי המצרי הרג את איש ישראל ובא על אשתו, ע"ש".
הרי"ד זינצהיים בונה את תשובתו על ראיות על-טבעיות כגון נסי המן, או על נבואת נביא שמשה רבינו, רבן של נביאים, בודאי יכל לדעת מי היה אביו. אולם הבעיה היא ש'לא בשמים היא' ואין פוסקים הלכות עפ"י נבואה ועי' בספרי ח"א סי' ב שהארכתי בביאור שאלה זו, והאם הכרעות במציאות ולא בהלכה נשענים על נביא ורוה"ק. ועי' ברכי יוסף (או"ח סי' לב ס"ק ד) ובהערות המביאים לבית הדפוס, ובהקדמת הגרר"א מרגליות לשו"ת מן השמים שההדיר והוציא. ועדיין לפחות לחלק מהדעות השאלה עומדת: איך יצא חייב מבית דינו של משה הרי רוב בעילות אחר הבעל ועפ"י גילויים רוחניים עליונים לא ניתן לפסוק את הדין.
ז. ונראה לענ"ד לומר בדרך אחרת שמשה רבינו פסק מדין מלך ולא כסנהדרין ובתור מלך יכל להתבסס על ידיעות רוחניות שקיבל בנבואה5.
על כך שלמשה רבינו היה דין מלך למדים מזבחים (קב ע"א): "חמש שמחות היתה אלישבע (=בת עמינדב) יתירה על בנות ישראל: יבמה מלך (=משה רבינו), אישה כהן גדול (=אהרן), בנה סגן (=סגן), בן בנה משוח מלחמה (=פינחס), ואחיה נשיא שבט (=נחשון בן עמינדב), ואבילה על שני בניה (=נדב ואביהו); קתני מיהת: יבמה מלך, מלך אין, כ"ג לא! אימא: אף מלך". וכן בהמשך הסוגיא נאמר שמשה עצמו היה מלך שלא הוריש מעלתו לזרעו.
וכן בירושלמי (סנהדרין פא ה"ג) נאמר לגבי הוספה על העיר והעזרות: "רב הונא בר חייה בשם רב מייתי לה דבר תורה [שמות כה ט] ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת כל כליו וכן תעשו כן תעשו לדורות. משה זה מלך ונביא אהרן אילו אורים ותומים".
וכיון שדין משה כמלך היה יכול להסתמך על ידיעותיו ברוה"ק.
ח. על כך שמלך ישראל יכול לדון שלא בעדים והתראה כבית דין, כתב הרמב"ם (הל' סנהדרין פי"ח ה"ו): "וזה שהרג יהושע עכן ודוד לגר עמלקי בהודאת פיהם הוראת שעה היתה או דין מלכות היה"...
וכן בירושלמי (סנהדרין פ"ו ה"ג): "מעשה בחסיד אחד שהיה מהלך בדרך וראה שני בני אדם נזקקין לכלבה. אמרין נן ידעין דו גברא חסידה אזיל ומסהיד עלן ומרן דוד קטיל לן אלא ניקדמיה וניסהוד עלוי אסהידו עליה ונגמר דינו ליהרג. הוא שדוד אמר [תהילים כב כא] הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי מחרב מחרב אוריה מכלב מכלבו של חסיד".
וא"כ אותם רשעים ידעו שדוד המלך ידון אותם עפ"י עדות יחיד של אותו חסיד ולכן נועצו להעיד עליו ולהורגו.
ט. בראש השנה (כא ע"ב): "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. וחד אמר: בנביאים – לא קם, במלכים – קם, אלא מה אני מקיים בקש קהלת למצא דברי חפץ – בקש קהלת לדון דינין שבלב, שלא בעדים ושלא בהתראה, יצתה בת קול ואמרה לו: וכתוב ישר דברי אמת – על פי שנים עדים וגו'".
ומצינו בשלמה המלך שדן שלא עפ"י עדים והתראה בדין שתי הנשים הזונות (מל"א ג). ונראה ששלמה רצה לדון עפ"י חכמת לבו ועל כך היתה גערה עליו משמיא. ובחשוקי חמד (ב"מ ב ע"א) מביא ממהרי"ץ חיות וז"ל: "הכוונה, דראינו חריצת משפט שלמה, במעשה דשתי זונות לא היה הולך על פי הדין של תורה רק עפ"י אומדנא לבד. יצאה בת קול להזהירו שלא יזוז מהיום והלאה מדיני התורה ורק עפ"י שנים עדים יקום דבר".
וכן שלמה עצמו הודה לגבי פרה אדומה 'אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני'. שעפ"י חכמה בלבד לא ניתן לדון. אמנם עפ"י אספקלריא המאירה של משה רבינו ודאי משה רבינו יכל לדון.
ואולי משום כך יצא חייב דוקא מבית דינו של משה. משה רבינו בענוותנותו לא רצה שיצא הדין עפ"י דן יחידי אף שהיה לו דין מלך, אלא כיון שידע שהוא בן איש המצרי הביא זאת לבית דין ולכן כל בית הדין יכל להוציא דינו שאינו שייך לשבט דן אלא מקומו כאחד הגרים אע"פ שהיה בן ישראלית ולא היה צריך גיור.
ועי' דרשות הר"ן דרוש י"א.