חבל נחלתו יח מג
סימן מג- קול באשה ערוה
שאלה
עריכהבת שירות לאומי עובדת עם קשישות ומטפלת בהן. במסגרת עבודתה הן שרות יחדיו. במקום בו מתבצעת השירה נמצאים גם עובדים זרים (גברים) וגברים יהודים (זקנים ומוגבלים) שהם מטפלים בהם.
האם מותר לה לשיר כאשר הם נמצאים במרחק שמיעה, או שצריכה להקפיד שבמקום תהיינה רק נשים?
תשובה
עריכהא. נראה פשוט שאיסור קול באשה ערוה, אינו מצד הנכשל, אלא איסור עצמי על האשה, ולכן איסור שירה הוא אף בפני נכרי1.
ומצאתי בשו"ת להורות נתן (ח"ה קונטרס 'מבעד לצמתך' פרק ה, אשר משיב על דברי שו"ת אגרות משה בענין כיסוי ראש לאשה):
"ודעת הרא"ש דהא דאמרו קול באשה ערוה לא לענין ק"ש נאמר, ודעת הרמב"ם כן הוא אף לגבי שער באשה ערוה דמותר לקרות ק"ש כנגדה, וכמש"כ הב"י (סי' ע"ה), ובודאי פשוט דאף דלשיטתם מותר לקרות ק"ש בשומע קול אשה מ"מ אסור לאשה להשמיע קולה בפני אנשים, ולא רק משום איסור לפני עור לא תתן מכשול, אלא שיש בזה גם איסור עצמי משום פריצותא. ועיין במדרש רבה (פ' נשא פ"ט) "וחוטא ילכד בה זה שהוא רואה את אשתו שהיא קולנית ורגלה רמה ופרוצה בשחוק ואינו מקנא בה, לפי שדרכן של בנות ישראל לא קולניות ולא רגל רמה ולא פריצות בשחוק"– והך קולנית פי' ביפ"ת שם שמדברת בקול עזות, והיינו דכל שהיא מדברת בקול גדול ורעשני כדי להפנות אליה תשומת לבם של אנשים ה"ז פריצות. ומכש"כ כשמזמרת בקול בפני אנשים שהכתוב מעיד ע"ז שקולה היא תאוה וכרש"י ברכות (כד א) דהוי פריצות טפי – ומ"מ לענין ק"ש לא אסרו. ועיין סוטה (מח א) זמרי גברי ועני נשי וכו' וברש"י שם"...
ומוסיף שם: "ועיין שו"ת מהר"מ מרוטנבורג – ברלין תרנ"א – (סי' ש"י) 'מורי רבינו אסר לנשים הרוחצות במרחץ להיות נכרי מקיזם, משני טעמים, חדא דאפילו מגלה זרועותיה הויא עוברת על דת משה ויהודית וכל שכן כל גופה, וכן אמרינן (ברכות כא א) שער באשה ערוה כש"כ כל גופה, ואין חילוק בין נכרי לישראל' עיין שם"...
נראה לפי שו"ת מהר"ם שהביא הרב גשטטנר, שאין הבדל בין גוף לשיער ולקול שירה כולם אסורים בין לפני ישראל ובין לפני נכרים.
ב. לפי דברינו ששירת נשים לפני נכרים אסורה, צריך לעיין אם יש דרך אחרת להתיר זאת.
ונראה שבניגוד לחלקי גוף שאסור לגלותם או שיער שבהם אין לחלק בין אדם לאדם והם גורמים להרהורי עבירה לכל אדם, לגבי קול שירה יש סגנונות שונים אצל עמים שונים ולא ניתן לומר שכל שירה תגרום לאותו הרהור.
עפ"י הקדמה זו חשבתי לכאורה, שניתן אולי להתיר זאת מחמת ששירה מושכת את הלב דוקא אם השומע מכיר את סגנון השירה ונמשך לאופיה, היינו מי שמוצאו מארצות דרום מזרח אסיה וכד' סגנון המוסיקה כל כך שונה מן הסגנון במדינת ישראל, שלגביו השירה אינה מושכת ואף מרחקת (וכן מוסיקה שלהם לגבי אנשים שנולדו בישראל), והיא לדידו כצפצוף העורב ואינה גורמת להרהורי עבירה.
אולם דחו את דברי שלפי"ז נתת דבריך לשיעורין, מפני שאם המטפל אינו מארצות אחרות אלא אף הוא מארץ ישראל או גוי שהגיע לפני הרבה שנים לארץ ישראל ומבין את המילים ואף סגנון השירה חביב עליו, לגביו הרי זו ערוה ככל שאר הפרטים הגורמים לכך. וכן לגבי אדם מישראל לא מצאנו שחלקו בין מכיר את המנגינות ומתפעל על ידם לבין כאלה שהמנגינה או השירה הזאת רק מצערת אותם – לפני כולם אסור קול שירה של אשה.
ג. ונראה אולי להתיר עפ"י הדין של טרודים במלאכתם, נאמר בבבא מציעא (צא ע"א): "אמר רב יהודה: מין במינו מותר להכניס כמכחול בשפופרת, ואפילו משום פריצותא ליכא. מאי טעמא – בעבידתיה טריד".
וכן מביא בשו"ת רדב"ז (ח"ד סי' ב [אלף עו]): "שוב ראיתי שכתב בעל ספר כפתור ופרח כן וז"ל: מותר למשש הדפק לאשתו נדה אפי' בחולי שאין בו סכנה אפי' שיש שם רופא אחר אלא שאינו בקי בזה מטעמא דאמרינן בעבידתיה טריד כדאמרינן גבי מרביע מין במינו שמותר להכניס כמכחול בשפופרת דבעבידתיה טריד וליכא פריצותא דלא אסרה תורה אלא קריבה המביא לידי ערוה שנאמר לא תקרבו לגלות ערוה".
ועל אף שדברי הכפו"פ לא נתקבלו להלכה לגבי איש אצל אשתו (עי' שו"ת ציץ אליעזר חלק ו סימן מ – קונ' איסורי יחוד פרק יט), בכ"ז הפוסקים התירו עפ"י זה מקומות בהם יש חשש להרהורי עבירה כאשר האיש עוסק בעבודתו (כגון גניקולוג וכד').
ואף כאן אם העובד הזר עסוק בטיפול במטופלו ואינו יכול לשים ליבו לשירת הנערה בת השירות ניתן להתיר לה לשיר עם הזקנה בה היא מטפלת, אולם אם הוא יכול להיות בהקשבה (ואין לו אוזניות שהוא מקשיב לדברים אחרים), כגון שהמטופל אינו נצרך לו ברגעים אלו והוא יושב בצדו וממתין עד שהמטופל יזדקק לו וממילא שם את לבו לשירה, מן הראוי להימנע ממנה.2