חבל נחלתו יח ל

<< · חבל נחלתו · יח · ל · >>

סימן ל- ענף שהשתרש

שאלה

בעץ אתרוג קרתה התופעה הבאה: ענפים חדשים יצאו מהגזע מעל פני הקרקע, הענפים התפתחו כלפי מעלה ונתנו אתרוגים. במקביל הענפים פתחו מערכת שורשים. כמו"כ הגזע העיקרי התחיל להתנוון שינה את צבעו וגידל רק אתרוג אחד.

האם בגלל השורשים החדשים שהוסיפו הענפים החדשים צריך למנות לענפים החדשים שנות ערלה מחדש, וא"כ ממתי.

תשובה

א. לכאורה, שאלה חדשה לפנינו, של אילן המגדל ענף והענף מגדל שורשים והגזע הראשי מתנוון והולך, והענף הופך להיות אילן חדש בעצמו, אולם מסתבר ששאלה זו עתיקה היא כימי העץ.

הרב עמיחי שליט"א דן בשאלה והסתפק האם אילן חדש לפנינו, כאשר האילן הישן התנוון וכל יניקת הענפים החדשים היא משורשיהם בלבד. וכיון שאילן חדש לפנינו צריך למנות לו שנות ערלה מחדש.

הרב עמיחי דימה זאת להברכה בה נוטלים ענף של האילן כשהוא עדיין מחובר, מכניסים אותו לאדמה ומוציאים את ראשו מן האדמה. הענף משתרש בקרקע והחלק שמעל הקרקע הופך לגזע חדש. לאחר השתרשותו חותכים אותו מן האילן הישן, ולפנינו אילן חדש בעל שורשים, גזע, ענפים ופירות. וכן גם במקרה שלפנינו הענף שהשתרש (=חוטר) הוא ספק אילן חדש וצריך למנות לו שנות ערלה מחדש (מספק), מכיון שאנו חוששים שהוא יונק רק משורשיו ולא משורשי האילן הזקן, אילן האם.

לגבי הברכה, אם נתקו את הענף שהושרש מאילן-האם – מתחילים למנות לו שנות ערלה מחדש. כל זמן שהאילן החדש יונק את חיותו מאילן-האם, דין פירותיו כדין פירות האם. בעת שיש לו גם שורשים עצמיים וגם הוא יונק מאילן-האם, בוחנים האם עיקר יניקתו מן האם או משורשיו לפי כיוון העלים שבין אילן האם להשתרשות (ירו' ערלה פ"א ה"ג), ואז הוא חייב בערלה או פטור מערלה.

לענ"ד, הדמיון בין המקרה שלפנינו להברכה, הוא קלוש.

ב. הברכה היא פעולה מכוונת, בעוד שבמקרה שלפנינו מדובר בתופעה טבעית מוכרת ושכיחה1. היינו, אילנות המוציאים ענפים מגזעם סמוך לפני האדמה (=חוטרים), אותם ענפים שולחים לעתים ענפים-שורשים לתוך האדמה ומגדילים בכך את האילן כולו2. (לעתים החוטר העולה מהגזע אשר שלח שורשים מתעבה עוד יותר מהגזע הישן ורוב תנובת האילן היא מהחוטר ולא מהגזע הראשי הקדום.)

חוטר העולה כענף בצורה טבעית אינו נחתך בדרך כלל מהגזע, אלא נשאר מחובר ויונק מן השורשים של האילן כולו ולא רק מן השורשים שהצמיח. בין אם הוא דק יותר מהגזע, ובין אם התעבה יותר מן הגזע הראשי, עדיין הוא יונק גם משורשי כל האילן ולא רק מן השורשים שהוא הוסיף. והוא איננו נחשב לבריכה מפני שזו דרך הריבוי של האילן.

משני טעמים אין מונים לו שנות ערלה מחדש, הן משום שהוא חלק מן האילן ה'ישן' והן משום שהוא יונק מן השורשים של כלל האילן. בעוד שבהברכה – מנתקים את הבריכה (ילדה) בצורה מכוונת מן הזקנה – אילן-האם. ועוד שבריכה יונקת רק משורשיה!

במקרה שלפנינו הגזע הראשי של אילן-האם מתנוון והולך (ולכן הוא הוציא רק אתרוג אחד), אבל שורשיו עדיין חיים (ואפילו הם מתנוונים והולכים), והראיה שהוא גידל אתרוג, ועוד החוטרים שגדלו אף הם יונקים משורשי האילן עד שהוציאו גם שורשים מעצמם וגדלו אתרוגים. ולכן משני הטעמים יש להחשיבו כחלק מן האילן ולא כאילן חדש.

ג. לענ"ד, אף אם במועד מאוחר יותר כל השורשים של גזע-האם ימותו והענפים שיצאו ימשיכו לגדול ולהצמיח פירות מן השורשים שפיתחו לפני ניוון השורשים של גזע-האם – גם אז לא צריך למנות להם שנות ערלה מחדש, כיון שהם חלק והמשך של האילן הישן. כך טבע הקב"ה בעולמו שאילנות מתפתחים ומתרבים, ורק במעשי אדם של ניתוק החדש מן הישן יש למנות שוב שנות ערלה.

ויש להוסיף ששילוח שורשים מענפים שיצאו מן הגזע היה נפוץ בימי חז"ל, מפני שנושא ההרכבה של כנה ורוכב מאותו מין כלל לא נהג, ולא מצאנו שהעירו על כך שזהו אילן חדש. וא"כ חז"ל ראו לנגד עיניהם יציאת שורשים מענפים שיצאו מן הגזע בתחתיתו ולא העירו על כך מאומה.

כך נאמר באיוב (יד, ז-ט):

"כי יש לעץ תקוה אם יכרת ועוד יחליף וינקתו לא תחדל. אם יזקין בארץ שרשו ובעפר ימות גזעו. מריח מים יפרח ועשה קציר כמו נטע".

הנושא הוא העץ, ואיוב מסביר שהעץ ממשיך קיומו גם אם נכרת והתפתח מחדש על ידי ענפיו.

מפרש רש"י בפסוק ז: "כי יש לעץ תקוה – שיחלוף (=שיעלה חליפין – ענפים חדשים). ויונקתו – אשר מגזעו. לא תחדל – מהיות ענף".

ומוסיף רש"י בפסוק ט: "ועשה קציר – היא יונקת כמו (תהלים פ) תשלח קציריה עד ים".

מתבאר כי ענפיו שיצאו מגזעו קרויים על שם אותו אילן ממנו יצאו, אע"פ שגזעו מת3.

וזה נראה לי פירוש "ריכבא דדיקלא" (כתובות קט ע"ב) ומפרש הר"ן: "שורת דקלים מורכבין זה על זה". וכידוע אין הרכבה בדקלים, והרכבת דקלים בפסחים (פ"ד מ"ח) היא האבקה. אלא המדובר באילן שחוטריו הפכו לעצים והוציאו עוד חוטרים, ובדקלים שאינם מטופלים הדבר נפוץ.

ד. בירושלמי (ערלה פ"א ה"ג) נאמר:

"אמר ר' חייה בר בא מתניתא אמרה כן סיפוק גפנים סיפוק על סיפוק אף על פי שהבריכן לארץ מותר וחש לומר שמא השרישה הילדה עד שלא תתאחה מן הזקינה. רבי חנניה בריה דרבי הלל דרבי יהודה היא. דרבי יהודה אמר מתאחה היא עד שלא תשריש".

מפרש הריבמ"ץ (ערלה פ"א מ"ה): "סיפוק גפנים. פי' כן הוא סיפוק לגפנים כהברך לאילן".

ומפרש הפני משה ערלה פ"א ה"ג) את שאלת הירושלמי:

"וחש לומר שמא השרישה וכו'. ואמאי לא ניחוש לומר שמא השרישה הילדה בארץ עד שלא תתחבר בחיבור ובדיבוק גמור בהזקינה בכדי שתוכל לינק ממנה ושוב לא תהני לה הזקינה שהרי כבר השרישה וכאילן בפ"ע הוא".

נראה ששאלת הגמרא לפי הפ"מ אינה על הברכה שכן בהברכה הענף מוטמן באדמה בעודו מחובר לאילן-האם. אלא השאלה בענף שנתקו מהאילן, ועשו בו שתי פעולות: הטמינו את חלקו באדמה ואת חלקו הרכיבו לעץ וקובעת הגמרא שעוד לפני שהוא מפתח שורשים הוא מתחבר לאילן-האם ולכן כל זמן שלא נתקוהו מהאילן פטור מערלה.

וקל וחומר במקרה דנן שהענף המחובר לגזע הצמיח שורשים, הוא ודאי יונק מהאילן הרבה לפני ששורשיו התפתחו. וכיון שהאילן 'עשה' את התהליך של העברת מרכז הכובד של האילן בעצמו ללא התערבות חיצונית מלאכותית – הרי זה אותו אילן כשפעם ענף זה נותן פירות ופעם ענף אחר אפילו הוסיף מעצמו שורשים.

ה. במשנה בערלה (פ"א מ"ד): "אילן שנעקר ונשתייר בו שורש פטור וכמה יהא השורש רבן גמליאל אומר משם רבי אלעזר בן יהודה איש ברתותא כמחט של מיתון". מדובר באילן שכל חיבורו לקרקע הוא בגודל שורש של מחט של מיתון (=מחט מתיחה של אורגים) ואעפ"כ אין מונים לו שנות ערלה מחדש וכש"כ לגבי מקרה דנן שהגזע על שורשיו ממנו התחיל הענף לינוק ורק אח"כ הוסיף עוד שורשים.

ו. הרמב"ם (הל' מע"ש ונ"ר פ"י הי"ט) פסק: "אילן היוצא מן הגזע פטור מן הערלה, מן השרשים חייב"... וכבר שאל הר"י קורקוס (שם): "בתוספתא שלנו ה"ג לה אילן העולה בין מן הגזע בין משרשים חייב רבי יהודה אומר מן הגזע חייב מן השרשים פטור ע"כ ולפי תוספתא זו דברי רבינו אינם כת"ק והפך מדעת רבי יהודה"... ומסיקים מהר"י קורקוס והכס"מ שלרמב"ם היתה גירסא אחרת בתוספתא.

עכ"פ הרמב"ם לא סייג זאת בהצמיח שורשים או לאו וסבר שכל העולה מן הגזע אינו ערלה.

וכך פסק בדרך אמונה (הל' מעשר שני פ"י הי"ט):

"אילן היוצא מן הגזע. באילן זקן שכבר עברו עליו שני ערלה ויצא עתה ממנו אילן אחר מן הגזע סמוך לקרקע או ענפים חדשים: פטור מן הערלה. ואפי' יוצא מן הטפח התחתון סמוך לארץ דנחשב הכל האילן הזקן: מן השרשים חייב בערלה. והיינו כל שאינו רואה פני חמה נחשב מן השרשים וכל שרואה פני חמה נחשב מן הגזע: חייב בערלה. דנחשב אילן חדש וי"א דאינו אלא מדרבנן מפני מראית העין ומ"מ אפי' יתחבר אח"כ עם האילן ולא יהא ניכר מ"מ כבר נאסר ויש פוסקים דבין מן הגזע בין מן השרשים פטור4 ויש פוסקים דשניהן חייבין אבל קי"ל כדעת רבנו".

ואף בדרך אמונה לא תלה את עליית האילן החדש מן הגזע אם גידל שורשים או לאו.

מסקנה

נראה שענף שעלה מן הגזע הוא המשכו של האילן ממנו עלה ואין מונים לו שנות ערלה, אפילו אם גידל בעצמו שורשים ואפילו אילן-האם עם שורשיו התנוון, ותקופת הגידול המשותפת של הישן והחדש קובעת שהוא המשך של הישן. ורק אם בפעולה חיצונית הפרידו בין שני האילנות ושורשיהם מונים לאילן החדש מזמן הפרדתו שנות ערלה.