חבל נחלתו יח כב
סימן כב- פורים בטבריה ובשאר מקומות מסופקים
שאלה
עריכהאדם נסע לטבריה לפורים, האם חייב לשהות גם ביום השני כדי לקיים את מצוות היום?
בדיני ספקות רגילים אנו נוהגים לעשות את המצוה פעמיים כדי לצאת ידי הספק1, מה הדין במגילה ובשאר מצוות הפורים, והאם יש הבדל בין סוגי הספקות האם הוא ספק דיני או ספק בידיעה, ומה דין הברכות?
תשובה
עריכהא. בבבלי נאמר בענייני ערים מסופקות לקריאת מגילה (מגילה ה ע"ב): "ורבי, היכי נטע נטיעה בפורים? והתני רב יוסף: שמחה ומשתה ויום טוב, שמחה – מלמד שאסורים בהספד, משתה – מלמד שאסור בתענית, ויום טוב – מלמד שאסור בעשיית מלאכה! – אלא: רבי בר ארביסר הוה, וכי נטע – בחמיסר נטע, – איני? והא רבי בטבריא הוה, וטבריא מוקפת חומה מימות יהושע בן נון הואי! – אלא, רבי בר חמיסר הוה, וכי נטע – בארביסר הוה. – ומי פשיטא ליה דטבריא מוקפת חומה מימות יהושע בן נון? והא חזקיה קרי בטבריא בארביסר ובחמיסר, מספקא ליה אי מוקפת חומה מימות יהושע בן נון היא אי לא! – לחזקיה – מספקא ליה, לרבי – פשיטא ליה"...
ובהמשך אותו עמוד:
"גופא, חזקיה קרי בטבריא בארביסר ובחמיסר, מספקא ליה אי מוקפת חומה מימות יהושע בן נון היא אי לא. ומי מספקא ליה מלתא דטבריא? והכתיב וערי מבצר הצדים צר וחמת רקת וכנרת, וקיימא לן רקת זו טבריא! – היינו טעמא דמספקא ליה: משום דחד גיסא שורא דימא הות. אי הכי אמאי מספקא ליה? ודאי לאו חומה היא! דתניא: אשר לו חמה – ולא שור איגר, סביב פרט לטבריא שימה חומתה. – לענין בתי ערי חומה לא מספקא ליה, כי קא מספקא ליה – לענין מקרא מגילה: מאי פרזים ומאי מוקפין דכתיבי גבי מקרא מגילה, משום דהני מיגלו והני לא מיגלו, והא נמי מיגליא, או דלמא: משום דהני מיגנו והני לא מיגנו, והא נמי מיגניא. משום הכי מספקא ליה. רב אסי קרי מגילה בהוצל בארביסר ובחמיסר, מספקא ליה אי מוקפת חומה מימות יהושע בן נון היא אי לא".
מפרש רש"י: "כי מספקא ליה לענין מקרא מגילה – דלא מפורש בה חומה, אלא לשון פרזים ושאינן פרזים כתיב בה, ומספקא ליה האי לשון פרזים אי לשון גלוי הוא, או לשון עיר הנוחה ליכבש".
עולה כי לפי חזקיה הספק בטבריה הוא הלכתי האם נחשבת לגבי מגילה כמוקפת חומה ועושה בט"ו או שהיא ככל עיר פרזים ועושה בי"ד ומכיון שלא נפשט נהג שני ימים. הספק בהוצל הוא ספק בידיעה שלנו האם העיר מוקפת חומה מימות יהושע בן נון.
מקור נוסף בירושלמי (מגילה פ"א ה"א): "חזקיה קרי לה בארבעה עשר ובט"ו בו חשש להיא דתני רשב"י [ויקרא כה כט] ואיש כי ימכר בית מושב עיר חומה פרט לטיבריא שהים חומה לה, רבי יוחנן קרי לה בכנישתא דכיפרא ואמר הדא היא עיקר טיבריא קדמייתא ולא חשש להדא דתני רשב"י".
עולה כי לפי ר' יוחנן טבריה המקורית (=קדמייתא) חייבת בקריאת מגילה בט"ו ולא חש לספק בערי חומה שהוא שייך גם בתק"ח של קריאת מגילה. לעומת זאת לפי דרשת רשב"י טבריה אינה נחשבת לעיר חומה, וחזקיה הסתפק האם ללכת אחר דרשת רשב"י ולכן קרא בי"ד ובט"ו.
ב. בראשונים שתי שיטות עיקריות באשר להתנהגות בעיר מסופקת.
הרמב"ם (הל' מגילה וחנוכה פ"א הי"א) פסק: "עיר שהיא ספק ואין ידוע אם היתה מוקפת חומה בימות יהושע בן נון או אחר כן הוקפה קוראין בשני הימים שהן ארבעה עשר וחמשה עשר ובליליהם, ומברכין על קריאתה בארבעה עשר בלבד הואיל והוא זמן קריאתה לרוב העולם".
הרמב"ם לא מתייחס לטבריה בלבד, אלא מכריע שכל ספק אם מוקפת מימות יב"נ עושים את הפורים בשני הימים. וכ"כ הטור (או"ח סי' תרפח). משמעות דברי הרמב"ם היא שהספק הוא ספק שקול והחיוב הוא חיוב של יומיים מספק כמו בספקות אחרים. ביום השני כיון שרוב העולם אינו קורא בו אין מברכים ומכיון שהברכה אינה מעכבת, יש להקל בה.
וכך השיב בשו"ת הרמב"ם (הל' מגילה וחנוכה פ"א הי"א; סימן קכד): "(לתלמידי רבינו אפרים) השאלה השישית: בהיות אנשי צור קוראין בי"ד וחמשה עשר ומברכין בשניהם לפניה ולאחריה האם הם עוברים בזה משום ברכה שאינה צריכה אם לא".
"תשובה: מה שאמרו ז"ל הוא האמת אשר אין ספק בו, וכל מקום מסופק (הל' מגילה פ"א הל' י"א) אם היא מוקפת חומה מימות יהושע או לא קוראין בי"ד ומברכין לפניה ולאחריה שי"ד זמן קריאה לכל היא, וקוראין בט"ו ואין מברכין לא לפניה ולא לאחריה לפי שברכה שאינה צריכה איסורא דאורייתא היא להיותו נושא שם שמים לשוא ולא יעשה זה מספק. וזה עיקר ישען עליו לא במגילה לבד אלא בכל מצוה בין מדאורייתא בין מדרבנן. ואם ינצחו ההמון ויתלו במנהג לברך בט"ו ראוי לכל ת"ח וירא שמים להמנע מזה ויזהר לבלתי ענות אמן על זאת הברכה והדומה לה וכל מי שיענה אמן אחר ברכה לבטלה או אחר ברכה שיש ספק בחיובה הרי הוא עתיד ליתן את הדין".
וא"כ הרמב"ם מכריע שיברך רק בי"ד שאז רוב העולם מברכים, אע"פ שמצד הספק אולי היה ראוי שלא יברך כלל מצד הספק שספק ברכות לקולא.
ג. הבית יוסף (או"ח סי' תרפח, ד) הביא את דעת הרמב"ם ואח"כ הוסיף: "אבל הר"ן (שם ד"ה ולענין) כתב שהורו הגאונים דעיירות המסופקות אם הן מוקפות חומה מימות יהושע הולכין בהן אחר רוב עיירות (שמא) [שרובן] אינן מוקפות חומה מימות יהושע וקורין בי"ד ועוד שאפילו תאמר שהוא ספק שקול ה"ל ספק של דבריהם ולקולא ונמצא פטורות בשניהם ומבטל ממנו בודאי מקרא מגילה לפיכך קורא בראשון ופטור בשני ודאמרינן בגמרא אטבריה והוצל שהיו קורין בהן בי"ד ובט"ו במדת חסידות היו נוהגין כן משום ספיקא דטבריה דתליא במגניא ומכסיא ובהוצל מפני שהיו נחלקין בה בקבלתן זה אומר מוקפת וזה אומר אינה מוקפת והיו קורין בה בלא ברכה דספק דדבריהם לא בעי ברוכי כדאיתא בפרק במה מדליקין (שבת כג.) אלא שראוי לברך בי"ד מפני שהולכים אחר רוב העולם והרב המגיד (שם) הזכיר סברא זו2. וכתב עוד שיש מפרשים שלא חשו לספק זה אלא בארץ ישראל שהיו ידועות בשעת התקנה מחמת דין בית בבתי ערי חומה אבל בחוצה לארץ מעיקרא כך התקינו שכל שהוא ספק לא יקראו אלא בי"ד3. ויש מפרשים שהיו סוברים ונוהגים כדברי רבינו וכן ראוי לעשות וכן נהגו העולם לעשות כדברי הרמב"ם ז"ל".
עולה מן הב"י כי מחלוקת נטושה בין הרמב"ם לגאונים האם בכל עיר מסופקת יש לנהוג יומיים פורים, אלא שביום השני יש לקרוא ללא ברכה (=רמב"ם), או שתקנת חכמים היתה שבכל מקום מסופק אין לקרוא כלל בט"ו (=גאונים), וממילא כל מצוות פורים האחרות לא לנהוג בו. ומה שעשו רב אסי וחזקיה הוא ממידת חסידות בלבד.
ד. בשולחן ערוך (או"ח סי' תרפח ס"ד) פסק: "כרך שהוא ספק אם הוקף בימי יהושע אם לאו, קורין בי"ד ובט"ו ובליליהון, ולא יברך כי אם בי"ד שהוא זמן קריאה לרוב העולם". ופסק כרמב"ם, ולפי"ז בכל ערים מסופקות קוראים בשני הימים ומקיימים את שאר המצוות ללא ברכה כמבואר להלן.
הטור (או"ח סי' תרפח) פסק כרמב"ם, ומוסיף: "ולענין ברכה כתב אחי הר"י ז"ל מסתברא שיקראו בלא ברכה בשני הימים ביום ט"ו לא יברכו דשמא אינה מוקפת חומה וביום י"ד לא יברכו דשמא היא מוקפת ועדיין לא הגיע זמנה והויא ברכה לבטלה וכיון דברכה לא מעכבה למה יכניס עצמו בספק ברכה לבטלה והרמב"ם כתב שמברכין בי"ד כיון שהוא זמן קריאה לרוב העולם".
היינו כיון שאנו עסוקים בספק השקול אין לברך בשום יום בעיר המסופקת מחשש ברכה לבטלה.
ה. לעומתם הב"ח הביא לגבי הברכה (אליבא דשיטת הרמב"ם): "כתב מהר"ש לוריא (בביאורו לטור) וזה לשונו: ותימה ולמה אין מברכין עליה בשני הימים כשאר ספיקא דיומא ביום טוב לענין ברכה ודוחק לומר ולחלק בין יום טוב דאורייתא למקרא מגילה דרבנן בשלמא בלא ספק היקף ליכא להקשות אמאי לא נקראת המגילה בי"ד ובט"ו משום ספיקא דיומא כשופר ולולב דכבר תירץ המרדכי (סי' תשעה) משום דכתיב (אסתר ט כז) ולא יעבור מאחר שאנן בקיאין בקביעא דירחא אבל בספק ממש לא שייך לומר ולא יעבור דשמא היום עיקר זמנה ולמה לנו למיחש לספק ברכה לבטלה יותר מספיקא דיומא לענין יום טוב? ויש לחלק דהתם קדושת היום גורם לחייבו אף בברכה מכח ספיקא שאם לא תנהוג בו קדושת היום אף לענין ברכה אם כן אתה עושה אותו חול ועוד קדושת המועדות תלויה בבית דין והם כך קיבלו עליהם וק"ל עכ"ל".
היינו, המהרש"ל שואל מדוע לא נתייחס לפורים כיו"ט שני של גלויות, וכשם שבכל ימים טובים של גלויות מברכים כן צריך להיות בפורים בספק מוק"ח. ומהרש"ל השיב בתירוץ הראשון שביו"ט שש"ג, הספק ביום הוא הגורם לברך כדי שלא נאמר שהוא חול ואם לא נברך הרי זה כחול, אבל בפורים הברכה על המגילה היא רק נגרמת כתוצאה מחובת היום, ותירוץ שני שזו היתה תקנת חכמים.
ו. בשיירי כנסת הגדולה (הגהות טור אורח חיים סימן תרפח) השיב לשאלת המהרש"ל, על החילוק בין ברכות ביו"ט שני של גלויות לפורים, בחילוק בין סוגי הספק: "ולי נראה, דבשלמא ביום טוב שני דאנו עושין אותו משום ספיקא דיומא דשמא יום א' הוא, אנו מברכין כיון דאפשר דיום טוב ראשון הוא. אבל מה שאנו קורין בב' הימים, לא משום ספיקא, אלא שמא לא היתה מוקפת חומה מימות יהושע וזמנה בי"ד או היתה מוקפת וזמנה בט"ו, אזלינן בתר הרוב שהוא בי"ד שהוא זמן קריאה לכל העולם, ולכן מברכין בו".
היינו, ביו"ט שני ישנו ספק שהוא יום ראשון עצמו ולא ניתן להכריע עפ"י רוב. אבל בקריאת מגילה ניתן להכריע עפ"י רוב ולדון שרוב העולם אינם מוק"ח.
הפרי חדש (או"ח סי' תרפח ס"ד) אף הוא הקשה כרש"ל ואלו דבריו: "אלא דאכתי קשה, בכרכין המסופקין אי מוקפות חומה או לא, למה לא יברכו בשני הימים, וכך הקשו בשם מהרש"ל ז"ל [בביאורו לטור]. ואינה קושיא, שהולכין אחר רוב עיירות שאינן מוקפות חומה מימות יהושע. ואפילו תימא דהוי ספק שקול דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, הא אמרינן בפרק במה מדליקין [שבת כג, א] ספק דדבריהם לא בעי ברכה, ופרכינן והא יום טוב שני דספק דבריהם הוא ובעי ברכה, התם כי היכי דלא ליזלזולי ביה. ומינה לנידון דידן דלא שייך האי טעמא, דלא בעי ברכה. ואפילו לרש"י ז"ל שפירש [שם ד"ה רבא אמר] דלרבא ספק דבריהם בעי ברכה, היינו במידי דעיקר מדאורייתא. ואף על פי שמעיקר הדין יראה, דגם ביום ראשון לא יברכו, כבר נהגו לברך ביום ראשון, ע"ד הרמב"ם ז"ל [מגילה א, יא]".
עולה מן הפר"ח שאמנם מעיקר הדין לפי שיטת הרמב"ם ראוי שלא לברך כלל כדין ספק ברכות אבל נהגו לברך ביום הראשון וכנראה משום שהלכו אחר הרוב המוק"ח.
ז. הט"ז (סי' תרפח ס"ק ד) הביא דברי מהרש"ל והקשה על תירוציו: "ושני התי' אין הקושיא מתורצת בהם דהא גם גבי מגילה יש בו קדושת היום לענין כל הדינים התלוים בפורים וגם על התירוץ הב' קשה על הב"ד גופיה למה לא קבלו עליהם בשוה? ונלע"ד לתרץ קושייתו דשאני גבי י"ט דיש צד א' לו' שלא יקיים מצות י"ט כלל דאם היום השני קודש לא יועיל מה שנהג אתמול קודש כי חול היה ע"כ מן הספק צריך לנהוג גם ביום השני קודש וכן להיפך. אבל במגילה מצינו בלא"ה הרבה זמנים דיש למגילה דהיינו י"א י"ב י"ג וילפי' לה מדכתי' בזמניהם הרבה זמנים יש וגם במקום שעושין בט"ו מקדימין כגון אם חל בשבת. ויש בב"י בשם הירושלמי כל החודש עד ט"ו כשר למגילה וא"כ אפי' באותו צד שתאמר שביום ט"ו עיקר החיוב מ"מ מועיל מה שקראו בי"ד דמצינו בלא"ה קדימה לענין זה ע"כ אין חשש גמור וסגי בי"ד כיון שהיא לרוב העולם וזה נכון לע"ד".
היינו ביו"ט שני של גלויות הוא ספק שקול, אבל במגילה בכל יום שיקיים משניהם יצא בדיעבד, ולכן כיון שיצא י"ח בי"ד אינו מברך בט"ו.
ח. המור וקציעה (סימן תרפח) הסביר את המהרש"ל ודחה את דברי הט"ז וז"ל:
"ועט"ז [ס"ק ד] מ"ש בשם רש"ל שהקשה למה לא יברכו בב' ימים כשאר ספיקא דיומא. ותירץ בשני דרכים. והט"ז השיב עליו דאין הקושיא מתורצת ע"ש. ולי נראין דברי מהרש"ל ברורים, ור"ל דמשו"ה מברכינן אספיקא דיומא, דלא ליתו לזלזולי ביה בי"ט שני ויבואו לעשות בו מלאכה. ומטעם זה לדעתי, הפקיעו בו מצוה חמורה, שהיא מצות תפילין שעונש המבטלה מרובה, ואעפ"כ העמידו בו דבריהם כדי לחזק גזרתם, שכן כחם יפה בשב ואל תעשה, כמ"ש בכמה מקומות. ולא יהא כח ברכה של דבריהם גדול מזה אף על פי שזה בקום עשה וזה בשב ואל תעשה, ובמקום תקנת חז"ל אין כאן חשש דברכה לבטלה שהרי אינה לבטלה, משא"כ בפורים, דלא קבילו עלייהו איסור מלאכה. ואפילו את"ל דקבלוה, אין לה עיקר מן התורה ולא סייג לשל תורה כי"ט שני של גליות".
"ועוד אפי' תימא דשוין נינהו י"ט שני ופורים, מ"מ אין הנדון דומה לראיה, לפי שבי"ט שני, ודאי הברכה תלויה בקדושת היום, ואם תזלזל בה, הרי אתה עושהו חול בפומבי, משא"כ במקרא מגילה, שהוא דבר בפ"ע, אף על פי שהוא חובה ליום, אין העדר ברכתה עושה זלזול בקדושת היום שעדיין יש היכר גדול בקריאתה בלבד. הא למה זה דומה לשופר, שהוא חובה לי"ט דר"ה, שאע"פ שאין תוקעין בו כשחל בשבת, מ"מ י"ט הוא, או ישיבת סוכה, שאף אם ירדו גשמים ואוכל בבית אין זה זלזול בקדושת היום, שהוא במקומו עומד, ולא הורע כח קדושתו בשביל זה. והוא הדין בפורים, כשקורין המגילה, אף על פי שאין מברכין עליה, אין בזה משום זלזול ליום, ומדוע נכניס עצמנו לספק ברכה בחנם, ומודה נמי רש"ל בספק דפורים, דצריך להזכיר מעין המאורע בשני הימים דומיא דברכה ותפלה די"ט שני, כך נ"ל ברור בדעת רש"ל. והט"ז לא ירד לסוף דעתו. גם התירוץ השני נכון, ובמ"כ הט"ז אגב שיטפיה לא הבין דעת רש"ל גם בזה, דמאי קשיא על הב"ד גופיה שלא קבלו בשוה, זו אינה קושית רש"ל, שכבר נתיישב לו זה בדברי המרדכי וק"ל. אבל ספק דהיקף, הוקשה לרש"ל, כיון שהוא ספק בעיקר הזמן למה לא נברך עליו, ועל זה תירוצו עולה יפה, דלא דמי למה שמברכין על ספקא דיומא, שאינו נחשב ספק, אחר שקדושת היום תלוי בב"ד, והם כך קבלו עליהם, ונתקדש גם יום שני על ידיהם, דכתיב מועדי ה' אשר תקראו אתם, משא"כ בכאן, שאתה מצריך לקרות המגלה בשני ימים, מחמת ספק העדר ידיעה, אם מוקפת, אם לאו, בזה לא שייך קדושה ליום והולכין ודאי אחר רוב העולם. ומ"ש הט"ז לא נהיר ולא צהיר. אמנם לכל הטורח הזה אין אנו צריכין דספק דדבריהם לא בעי ברוכי, ודאי"... והר"י עמדין מחזק את הבנת תירוצי הרש"ל ודוחה את תירוץ הט"ז.
אמנם בביאור הגר"א כתב בפירוש כשיטת הט"ז שיוצאים י"ח בקריאה בי"ד אף בני ט"ו וז"ל: "כי אם בי"ד. דאף בני כרכים יוצאין בדיעבד בי"ד כמ"ש בירושלמי בפ"ב דמגילה הלכה ג' בן עיר מהו שיוציא בן כרך י"ח ייבא כהדא כל שאינו מחוייב בדבר כו' בן כרך מהו שיוציא את בן עיר י"ח ייבא כהדא כו' הכל יוצאין בי"ד שהיא זמן קריאתה וכן שם פ"א הלכה א' ה' ד' ולכן מברכין בי"ד אף לכתחלה כמ"ש תוס' וש"פ בברכה שמסופקין אם בפה"א או בפה"ע וכמ"ש בפ"ו דברכות שקפץ ר"ע ובירך מעין שלש וא"ל ר"ג למה אתה כו'".
ט. לגבי ברכות במסופקות בט"ו, פסק המשנה ברורה (ס"ק יא): "ולא יברך – שהברכה אפילו במצוה של תורה הוא מדרבנן וא"כ בדבר שהוא ספק לענין הברכה הוא ספיקא דרבנן וכ"ש בזה שהוא מצוה של דבריהם לכו"ע א"צ ברכה ומה שמברך בי"ד משום דביום י"ד הוא זמן קריאה לרוב העולם כדלקמיה ור"ל דע"כ אפילו הוא מוקף חומה שדינו בט"ו אם קרא ביום י"ד יצא בדיעבד ולא הוי ברכה לבטלה"4.
י. באשר לשאר מצוות היום לפי שיטת הרמב"ם והשו"ע. המג"א (ס"ק ה) הסיק לשיטת השו"ע: "קורין בי"ד ובט"ו – ונוהגין שמחה5 ומתנות לאביונים6 בשניהם (ש"ג כ"ה)". הרמב"ם וכן השו"ע והמג"א לא הזכיר קריאת התורה, שהיא עצמה תקנה לפורים, מה דינה בעיר מסופקת בט"ו.
לגבי על הנסים, פסק הרמ"א (שו"ע או"ח סי' תרצג ס"ב): "ואין אומרים על הנסים רק ביום י"ד, אבל לא בט"ו (ב"י בשם א"ח ומנהגים)"...
והמשנה ברורה (ס"ק ו) העיר: "כרכים הספיקות אם הם מוקפות חומה אומרים על הנסים בתפלה בשני ימים ואין זה הפסק כיון דמספק אומרים".
לגבי קה"ת של פורים, ברוב המקומות המסופקים לא נהגו כלל לקרוא בתורה בט"ו. אולם ארץ חיים (סתהון, סי' תרפח) מזכיר כי קהילת המוסתע'רבים בצפת נהגו לקרוא בתורה בברכות בט"ו. וכן הבן איש חי (תצוה, שנה ראשונה) מזכיר כי בבגדד כעיר מסופקת נהגו לקרוא בתורה אף בט"ו בברכות.
יא. כאמור שיטת הגאונים היא שבערים מסופקות עושים רק יום אחד שכך היתה התקנה. דן בכך המשנה למלך: "וכתב הר"ן וז"ל ולענין עיירות המסופקות אם הם מוקפות חומה מימות יהושע בן נון או לא הורו הגאונים שהולכין בהן אחר רוב עיירות שרובן אינן מוקפות חומה וקורין בהן בי"ד ועוד שאפילו תאמר שהוא ספק שקול הו"ל ספק של דבריהם ולקולא ונמצא פוטרו בשניהם ובטל ממנו בודאי מקרא מגילה לפיכך קורא בראשון ופטור בשני ע"כ. וכונת דבריו נראה דכיון דמן הדין הוי ספק של דבריהם ולקולא אלא דלא אפשר למיזל לקולא דא"כ נמצא אתה פוטרו בשניהם דבכל יומא ויומא איכא למימר שמא אינו חייב ביום זה מש"ה אמרינן דיקרא בראשון ופטור בשני משום דהוי ספק של דבריהם דשמא נפטר במה שקרא בראשון ומאי דאמרינן דיקרא בראשון הוא משום דכיון דעכ"פ צריך לקרות יום אחד או בי"ד או בט"ו צריך לקרות בי"ד דתיכף שבאה המצוה לידו צריך שיקיימנה".
מוסיף המל"מ ומקשה: "אך מה שיש לי לדקדק בדברי הר"ן הללו הוא דכיון דלא מצינא למימר דהו"ל ספק של דבריהם ולקולא משום דא"כ אתה פוטרו בשניהם ומבטל ממנו מקרא מגילה א"כ נחייב אותו שיקרא בי"ד ובט"ו דמאי חזית דנקיל בט"ו טפי מי"ד. והר"ן עצמו בפרק ערבי פסחים עלה דההיא דאמרינן והשתא דאתמר הכי ואתמר הכי כולהו צריכי היסבה כתב דאע"ג דבעלמא קי"ל איפכא דכל ספיקא דרבנן לקולא מ"מ הכא בעו למעבד היסבה בכולהו דאי ניזול לקולא אמאי נקל בהני טפי מהני ואי ניקל בתרוייהו הא מיעקרא מצות היסבה לגמרי ע"כ. ולפי מ"ש הר"ן במגילה ה"נ גבי היסבה הול"ל שיעשה היסבה בתרי קמאי דוקא. ונראה דיש לחלק בין כשהספק הוא בתקנת חכמים דאז כדי שלא תיעקר תקנתם צריך לקיים בכל מאי דאפשר שתקנו כגון במצות היסבה דאי אמרת דדוקא קמאי צריכי את"ל דתקנת חכמים היתה בכסי בתראי נמצא שנתבטלה תקנת חכמים מכל וכל וכן איפכא אבל גבי מגילה דתקנת חכמים במקומה עומדת אלא דיש קצת עיירות דמסופקות באיזה יום יקראו נהי דלא מהני טעמא דספק של דבריהם לפוטרם מכל וכל מ"מ היכא דקרא בי"ד מהני טעמא דספק של דבריהם לפוטרו מקריאה בט"ו".
נראה כי לפי המל"מ יצא שיהיה הבדל בין טבריה לספקות אחרים. בטבריה הספק הוא בתקנת חכמים ועל כן יצטרכו לקרוא בשני הימים אף לפי הגאונים, לעומת זאת בשאר ערים שהספק אם מוק"ח מימות יב"נ לגביהן יוצא בי"ד בלבד.
יב. כיוון דומה נמצא בפני יהושע (מגילה ה ע"ב) שכתב: "ונראה לענ"ד ליישב עפ"י מה שכתב הב"י (בסי' תרפ"ח) בשם רבינו יוסף אביוב ז"ל דכל היכא שהספק בעיקר המקום אם היתה מוקפת מימות יהושע או לא יש לקרותה בי"ד שהוא זמן קריאה לרוב עולם וא"כ לפי"ז צריך לברך עליה בי"ד, משא"כ אם הספק הוא מחמת ספיקא דדינא צריך לקרותה בשני הימים"... וכן משמע מהמג"א שכתב (ס"ק ד) שצריך לקרוא בטבריה בשני הימים.
וכ"פ המשנה ברורה (ס"ק ט): "וטבריא צריך לקרות בה בי"ד ובט"ו שספק אם הים חשוב כחומה [גמרא]".
אולם בביאור הגר"א (או"ח סי' תרפח ס"ד) כתב: "והגאונים הורו שלא יקרא אלא בי"ד דאזלינן בתר רובא דעלמא ועוד ספק דבריהם לקולא אלא שלא תיבטל ממנו בודאי מקרא מגילה יקרא בי"ד ופטור מט"ו. מ"מ ור"ן. ור"ל כיון שבי"ד יוצא בדיעבד וכמש"ל שזהו טעמו של הרמב"ם שכת' ולא יברך כו'. ובמשנה למלך האריך בחנם בזה. וכתבו הגאונים אף על גב דאמרינן דחזקיה קרי כו' מדת חסידות היה ועוד דוקא בא"י שהיו עריה ידועות בשעת התקנה מחמת בתי ערי חומה כו' וצ"ל דגרסי' בגמרא הוצל דבית בנימין ועמ"ש בס"א". והאריך מאד בבירור הסיבה שאין מברכים ביום השני.
מתבאר שהגר"א לא הבחין מה סיבת הספק, וכתב כי עפ"י הגאונים כל מה שנהגו בעיירות מסופקות הוא מצד מידת חסידות וגם זה בא"י שלעירותיה המוקפות היתה מסורת, אבל עתה בימינו אי"צ לפי הגאונים כלל לקרוא בט"ו. וטעמם של הגאונים לגבי עצם החיוב הוא טעמו של הרמב"ם לגבי ברכות. ונראה שהגר"א נוטה לּפּסּוּקּ הלכה למעשה לפּיּ שיטת הגאונים.
יג. מי שדן במפורש בצדדי הספק הוא הפרי מגדים (משבצות זהב סי' תרפח ס"ק ד):
וכתב: "הנה בשו"ע [סעיף ד] לא ביאר הספק, אם ספק דדינא כמו טבריא [מגילה ה, ב], או עד אחד אומר הוקף ועד אחד אומר לא הוקף, כהוצל [שם], עיין ב"י [מעמוד תרמח ד"ה כרך עד עמוד תרמט ד"ה בן] (בבאר הגולה אות כ' ציין חזקיה, ושם הוה ספיקא דדינא היקף ים, אבל הוצל כו' מגילה ה' ב'). ומיהו הב"י [עמוד תרמט ד"ה ולי] צידד דכל עיר שיש לה חומה ראוי לספק, אף בלא קבלה. ומיהו סיים [שם ד"ה אח"כ] בשם ספר אשכנזי [שו"ת מהרי"ל סימן נו אות ה] דיראה כל שאין ספק קבלה קורין בי"ד, יע"ש. ויראה כן לדינא, ובפרי חדש [ריש אות ד] לא משמע כן".
ובהמשך מעיין האם הספק במוק"ח הוא איקבע איסורא.
ובאשל אברהם (שם ס"ק ד) כתב: "עיין מ"א טבריא ספיקא דדינא. ואף על גב כל ספק ותיקו בדרבנן לקולא, מכל מקום אי אמרת שלא לקרות כלל עוקר בוודאי מצות עשה מדברי סופרים, וכל שכן למה שכתבתי בסימן תרפ"ו [משבצות זהב אות א] בשם הרז"ה [המאור שם ד, א] דברי קבלה אין אומרים בו ספק לקולא. ועיין ר"ן [שם ב, א ד"ה ולענין] כתב דמדת חסידות הוא לקרות בטבריא בב' הימים, כי ראוי לקרות בי"ד, ושוב בט"ו הוה ספק דרבנן ולקולא". ועי' שו"ת בית יצחק (שער הספיקות סימן עה).
מסקנה
עריכהנראה כי אע"פ שרוב הפוסקים לא הבחינו בין טבריה לספקות אחרים, כיון שלפי המג"א והמשנ"ב הכריעו שבטבריה הוא ספק שקול, יש להחמיר ולקיים את פורים בשני הימים, ועל כן ראוי שלא יתכנן יציאה בט"ו מטבריה ויקיים את כל מצוות היום ללא ברכה.
ובערים אחרות שספיקן עפ"י מסורת ותלויות באי ידיעה נראה שאם מאד נצרך לצאת מותר לצאת וינהג כגאונים רק יום י"ד.7