חבל נחלתו יח כא

סימן כא- שמונה פסוקים אחרונים בתורה יחיד קורא אותם

שאלה

מה ייחודם של אותם פסוקים אחרונים בתורה, ומה הדינים העולים מכך?

א. המקור בש"ס

בבבא בתרא (טו ע"א) נאמר: "אמר מר: יהושע כתב ספרו ושמונה פסוקים שבתורה. תניא כמאן דאמר: שמונה פסוקים שבתורה יהושע כתבן, דתני': וימת שם משה עבד ה' – אפשר משה (מת) [מסורת הש"ס: חי] וכתב וימת שם משה? אלא, עד כאן כתב משה, מכאן ואילך כתב יהושע, דברי ר' יהודה, ואמרי לה ר' נחמיה; אמר לו ר"ש: אפשר ס"ת חסר אות אחת וכתיב: לקוח את ספר התורה הזה? אלא, עד כאן הקדוש ברוך הוא אומר ומשה אומר וכותב, מכאן ואילך הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב בדמע, כמו שנאמר להלן: ויאמר להם ברוך מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה ואני כותב על הספר בדיו. כמאן אזלא הא דא"ר יהושע בר אבא אמר רב גידל אמר רב: שמונה פסוקים שבתורה יחיד קורא אותן? לימא, (ר"י היא) ודלא כר"ש! אפילו תימא ר"ש, הואיל ואשתנו אשתנו".

נחלקו רבי יהודה ור' שמעון האם יהושע כתב את שמונת הפסוקים האחרונים בתורה (ר"י), או משה כתבם בדמע (ר"ש). ולכל אחד טעם מדוע יחיד קורא אותם, לר"י משום שיהושע כתבם ולר"ש משום שמשה כתבם בדמע.

ב. יחיד קורא אותן

בב"ב הנוסח כמובא לעיל, אבל במנחות נוספה מילה: "יחיד קורא אותן בבית הכנסת".

למשפט זה כמה וכמה פירושים ומהם נובעות הלכות בקריאתם:

א) רש"י (ב"ב טו ע"א) פרש: "יחיד קורא אותן – כלומר אין מפסיקין בהן".

וכן במנחות (ל ע"א): "שמנה פסוקים – מוימת משה".

"יחיד קורא אותן – אדם אחד קוראן ואין מפסיק בינתים כדי לעמוד אחר ולקרות".

וכן בפסקי רי"ד (מנחות ל ע"א): "יחיד קורא אותן, פי' שאין מפסיקין בהן אלא המתחיל לקרותן הוא גומרן".

והבית יוסף (או"ח סי' תכח) הוסיף: "וכן פירש הרא"ש בשם ר"ת (תוס' מנחות שם ד"ה שמנה)".

הטור (או"ח סי' תכח) הביא את פירוש רש"י: "קללות שבתורת כהנים אין מפסיקין בהן אלא אחד קורא כולם הלכך מתחילין בפסוק שלפניהן ומסיימין בפסוק שלאחריהן אבל קללות שבמשנה תורה יכולין להפסיק בהן. ח' פסוקים אחרונים שבתורה אין מפסיקין בהן אלא יחיד קורא כולם".

ויש ללמוד שכך פסק להלכה. עוד ניתן ללמוד מהקישור שבין ברכות וקללות לשמונה פסוקים אחרונים שבגלל שהם פסוקים של צער אין להפסיק בהם.

וכפירוש זה פסק בשולחן ערוך (או"ח סי' תכח ס"ז): "ח' פסוקים אחרונים שבתורה, אין מפסיקין בהם אלא יחיד קורא את כולם".

ב) תוספות (מנחות ל ע"א) ועוד ראשונים (תוספות ב"ב טו ע"א, האגודה ב"ב פ"א סימן לד) הביאו את פירוש רבינו משולם: "ה"ר משולם1 היה מפרש למעוטי שלא יקרא ש"צ עמו".

והקשו על פירוש זה: "וקשה לר"ת דבימי החכמים לא היה רגילות שיסייע שליח ציבור לקורא בתורה כדמוכח בפ' שני דמגילה (דף כא: ושם) דאמרינן קראוה שנים יצאו משא"כ בתורה. אלא כן עיקר כמו שפירש בקונטרס לאפוקי שלא יקראו זה אחר זה אותם ח' פסוקין כגון זה ד' וזה ד' או זה ה' וזה ג'. ומה שנוהגין עכשיו שמסייע ש"צ לקורא בתורה כדי שלא לבייש את מי שאינו יודע לקרות כענין שמצינו במס' ביכורים (פ"ג מ"ז) שהתקינו שמקרין את הכל וכי ההיא דבפ' בתרא דנדה (דף עא.) שהתקינו שמטבילין כלים על גבי כל הנשים, מ"ר".

וא"כ בעלי התוספות דחו פירוש זה כיון שכאשר נקבעה ההלכה של שמונה פסוקים, לא היתה משמעות לכך שיחיד יקרא אותם כי בלאו הכי יחיד היה קוראם. ואולי המנהג שכאשר מעלים את כל הציבור בשמחת תורה, רבים קוראים את הפסוקים בעצמם נובע מדעה זו.

ג) בשיטה מקובצת (ב"ב טו ע"א) הביא בשם הר"י מיגש פירוש מחודש: "שמונה פסוקים שבתורה יחיד קורא אותם. כלומר הקורא פסוקים שלפניהם אינו רשאי לגמור עד סוף התורה שנמצא קורא מה שכתב משה עם מה שכתב יהושע אלא מפסיק ועולה אחר וקורא פסוקים אלו בפני עצמם כדי שיהא ניכר שלא כתבן משה אלא יהושע".

כלומר חייבים להפסיק לפני שמונה הפסוקים האחרונים בתורה כדי שהם ייקראו בנפרד. (ובפירוש השני כתב כדברי רש"י). דעה זו אינה נהוגה להלכה וההפסקה לקריאת סיום התורה אינה לקריאת שמונה פסוקים אלו בלבד.

ד) היד רמ"ה (ב"ב טו ע"א, סי' קצב) חיבר את פירוש רש"י ופירוש הר"י מיגש וז"ל: "כמאן אזלא הא דאמר רב יהושע בר אבא אמר רב גידל אמר רב שמונה פסוקים שבתורה יחיד קורא אותן, נימא דלא כר' שמעון. אפילו תימא כר' שמעון כיון דאשתני דאיכתוב בדמע אשתני נמי למהוי יחיד קורא אותן. למאי הלכתא למימרא דלא פלגינן להו לתרי גברי, ומאן דקרי להו לא קרי להו אלא באנפי נפשייהו ולא קרי בהדייהו מידי אחרינא הילכך קמאי מטו עד ושמה לא תעבור ופסקי, וההוא דמסיים מתחיל מוימת שם וקרי עד סוף אורייתא".

כאמור בהפסקה רק לצורך פסוקים אלו איננו נוהגים.

ה) המאירי (ב"ב טו ע"א) מביא בין שאר הפירושים פירוש חדש, וז"ל: "שמנה פסוקים שבתורה שהם מוימת שם משה עד לעיני כל ישראל יחיד קורא אותם בבית הכנסת ודבר זה מתפרש בהרבה פנים יש שפרשו שאין מפסיקין אותם לשנים, ויש שפירשו שמיוחד שבצבור קורא אותם ויש שפירשו שאין הקורא פסוקים שלפניהם רשאי לקראן אלא מפסיק לשם ואחר קורא וכבר פרשנוה גם כן בפנים אחרים על ידי גלגול במסכת מגלה".

וכן בפענח רזא (לאחד מבעלי התוספות, דברים, פר' וזאת הברכה ד"ה וימת משה: "וי"מ יחיד וגדול, כמו יחידים מתענין, והוא יקראם לחשיבות סיום התורה ונוטל שכר כנגד כולם ומברכים אותו בצבור ונקרא חתן תורה, מוהר"ר חיים".

וכן מובא פי' זה באשכול (ח"ב ע' 65) ובמאירי (בקרית ספר מאמר ה' ח"א). וכן באורחות חיים (ח"א הל' קס"ת אות י); כלבו (סי' כ); הלכות קטנות למרדכי מנחות, (פרק הקומץ רבה, רמז תתקנה והו"ד בד"מ ופרישה או"ח סי' תכח).

וכתב באליה רבה (סי' תרסט) שיקרא דוקא גדול שבציבור: "מפני כבודו של משה כשמזכירים פטירתו".

בדרכי משה (הקצר או"ח סי' תרסט, ב) מביא: "כתב המרדכי הלכות קטנות (דף צ"ב ע"א, סי' תתקנה) דשמנה פסוקים אחרונים שבתורה תלמיד חכם צריך לקרותן ואין נוהגין כן אלא נוהגין שאף נערים עולים לסיום התורה וקורין אותו העולה חתן תורה ואפשר דבזמן הזה דהחזן קורא הכל אין לחוש מי העולה מאחר שאינו קורא רק החזן וכל שכן דשאר הפוסקים לית להו כדברי המרדכי כמו שנתבאר לעיל סימן תכ"ח".

והרמ"א (שו"ע או"ח סי' תרסט) הביא כדבריו בדיני שמחת תורה: "עוד נהגו לסיים התורה אף על קטן העולה, אף על גב די"א דדוקא תלמיד חכם צריך לסיים (מרדכי הגהות קטנות)".

ו) הרמב"ם (הל' תפילה ונשיאת כפים פי"ג ה"ו) חידש פירוש והלכה חדשה וז"ל: "שמונה פסוקים שבסוף התורה מותר לקרות אותם בבית הכנסת בפחות מעשרה, אף על פי שהכל תורה היא ומשה מפי הגבורה אמרם הואיל ומשמען שהם אחר מיתת משה הרי נשתנו ולפיכך מותר ליחיד לקרות אותן".

הרמב"ם מחדש שכיון ששמונת הפסוקים הם לאחר מיתת משה רבינו, נשתנו ומותר לקוראם שלא בעשרה.

הראב"ד השיג והציב את שיטת רבינו משולם כשיטה בה נוהגים, וכך הוא אומר: "לא שמענו דבר זה מעולם ומה שאמרו יחיד קורא אותן לומר שאינו מפסיק בהן והכי איתא בירושלמי במגלה, ובמקומות הללו נהגו שהעולים לקרות בתורה הוא לבדו קורא ואין החזן קורא עמו, ומה שכתב הוא ענין זרות הוא מאד והצבור היכן הלכו עכ"ל".

על פירוש הרמב"ם במימרא הקשה בקרן אורה (מנחות ל ע"א): "שם גמרא, ח' פסוקים שבתורה יחיד קורא אותן. עי' רש"י ותוס' ז"ל, והרמב"ם ז"ל (ה' תפלה פי"ג ה"ו) פי' יחיד קורא ואין צריך עשרה כמו בכל קריאת התורה, ועי' ראב"ד ז"ל שם, וקשה לפירושו הא הרי"ף ז"ל במגילה (י"ד ע"א בדפי הרי"ף) הביא דברי הירושלמי (מגילה פ"ד ה"ד) בכל קריאת התורה אם התחילו בעשרה גומרה אפילו הלכו מקצתן, וכן פסק בש"ע (או"ח סימן קמ"ג סע"א)2 וא"כ הא הנך ח' פ' סוף קריאה הם, ואם מתחילה הי' עשרה מאי איריא הנך ח' פסוקים דקוראין ביחיד ומברך אחריהם הא בכל התורה כן הוא הדין, וכ"כ הרמב"ם ז"ל לדינא דהירושלמי בפ"ח מהל' תפלה (ה"ו) ועיין כ"מ ז"ל שם, ועי' בר"ן ז"ל במגילה (שם) שכ' דצריך שישאר רוב עשרה עכ"פ, וא"כ י"ל דהכא קוראן אפילו לא נשאר רוב, וצ"ע בדברי הראשונים ז"ל".

וכן הפרי חדש (או"ח סי' תכח ס"ז) השיב: "אין מפסיקין בהם וכו'. כן הוא פירוש העיקרי [בגמרא מנחות ל, א] (= כרש"י וכפסק השו"ע), אבל הרמב"ם מפרש דקורין אותם בפחות מעשרה, שכן כתב בפרק י"ג מהלכות תפלה [הלכה ו] שמונה פסוקים שבסוף התורה מותר לקרות אותם בבית הכנסת בפחות מעשרה, והראב"ד השיג עליו דדבר זרות הוא דהצבור להיכן הלך, ובכסף משנה [שם ד"ה הראב"ד] תירץ דמשכחת לה כגון שהתחילו בפחות מעשרה ויצאו מקצתן. ויש לדקדק על זה דמאי אירייא הני שמונה פסוקים אפילו כל התורה כולה נמי דינא הכי כמו שכתוב בריש סימן קמ"ג. ושמא י"ל דכפי מה שכתב הר"ן [מגילה יג, ב ד"ה ירושלמי] והביאו המחבר בסי' נ"ה [סעיף ב] דבעינן נשתיירו רובן, בהני שמונה פסוקים אפילו לא נשתיירו רובן גומרים, ודוק".

הכסף משנה (הל' תפילה ונשיאת כפים פ"ח ה"ו) הסתפק בענין הברכות של העולה לתורה כשיצאו מקצת עשרה וז"ל: "ירושלמי כתבו הרי"ף ז"ל בפרק הנזכר אין פורסין על שמע וכו' בפחות מעשרה התחילו בעשרה והלכו להם מקצתם גומר ועל היוצאים הוא אומר ועוזבי ה' יכלו וז"ש רבינו אף על פי שאינן רשאין. ומספקא לי מילתא אי הני מילי לדידהו שהעולין לקרות לא היו מברכין אלא הראשון והאחרון וכיון שהתחיל האחד ובירך אף ע"פ שלא נשארו עשרה אינו מפסיק מלקרות עם כולם משום דכולהו כחד גברא דמו אבל לדידן דכל אחד מברך תחלה וסוף נימא דדוקא אותו הקורא כיון שבירך תחלה ישלים לקרות ויברך בסוף ולא יעלה עוד אחר לקרות או נימא כל שלא עלו כל העולים לא נגמרה המצוה וכיון שהתחיל אחד לעלות ובירך אף על פי שלא נשארו עשרה צריכין כולם לעלות ולזה האחרון דעתי נוטה".

והמשנה ברורה (סי' קמג ס"ק ו) פסק מה הם גומרים: "גומרין – היינו בחול כל השלשה וביו"ט חמשה ובשבת כל השבעה קרואים אבל לא יוסיפו על זה ואומרים קדיש שאחר הקריאה אבל למפטיר לא יקרא דהוא ענין אחר ולא נגרר בתר קריאת התורה וכ"ש שלא יפטיר אח"כ בנביא ויש שכתבו שמ"מ טוב לומר הפטרה בנביא בלא ברכותיה. ובהפטרה נמי דינא הכי דאם התחילו ברכות של הפטרה בעשרה ויצאו מקצתן גומרין לומר ההפטרה עם ברכותיה שאחר כך".

והעיר בביאור הלכה (סי' קמג ס"א ד"ה ויצאו מקצתן): "ויצאו מקצתן גומרין – עיין במ"ב דהיינו כל השבעה קרואים והוא מהמ"א בשם הכסף משנה ועיין בכסף משנה שכן הוא מצדד במסקנא אף דבתחלה מספקא ליה ע"ש ואחריו נמשכו כל האחרונים. אכן באשכול מצאתי שכתב להיפוך וז"ל בהלכות ברכת כהנים וכן בקה"ת אותו שהתחיל לברך קורא וגומר ומברך אף על פי שבינתים יצאו מקצתן כיון שהתחיל בי' אבל אחרים שוב אין מברכין בתורה כיון דאין כאן י' עכ"ל וצ"ע".

החתם סופר (בבא בתרא טו ע"א) באר שקוראים אף בפחות מעשרה (אבל משמע שרוב מניין חייב להיות) והסביר את שיטת הרמב"ם:

"שמנה פסוקים שבתורה יחיד קורא אותן רמב"ם פי"ג מהל' תפלה מפרש אם יצאו הציבור מבה"כ ונשארו יחידי' מותר לקרו' אותן ח' פסוקים כן פי' כ"מ. וכ' אף על גב שגם הם ניתנו מפי הגבורה מ"מ הואיל ומשמעתן שנכתבו אחר מיתת משה ע"כ נשתנה בדין זה והראב"ד כ' שהוא זרות ע"ש. ולפע"ד לקרב הדבר אל השכל עפ"י מ"ש בטו' ש"ע א"ח רס"י נ"ה דאם התחילו בעשרה ויצאו מקצתן מותר לגמור אותו הענין ולא להתחיל ענין אחר ע"ש חילקו דיני' וענינם בזה ונ"ל אם יצאו בין גברא לגברא לא יקראו גברא אחר דה"ל ענין חדש. אבל אם יצאו אחר שקרא המפטיר פסוקי תורה שלו מ"מ יפטיר בנביא דכיון דכל עצמו לא קרא ג' פסוקי' בתורה אלא מפני כבוד התורה שלא יאמרו עולין לנביא כשם שעולין לתורה כמבואר פ' הקורא עומד פי' ולא ירגישו ההפרש שהתורה היא מפי הגבורה ולא בנביאות שאר נביאי' ע"כ להיכר דבר זה הצריכו שהמפטיר יקרא בתורה תחלה. והשתא אי יצאו מקצתן ולא יפטיר בנביא יסברו שהנביאי' עולין בפ"ע ואינו נגרר אחר התורה שקרא כבר ואכתי יש חשש שישוה התורה לנבואת שארי הנביאי'. והנה כי כן למ"ד ח' פסוקים יהושע כתבן א"כ נהי שלא הצריכו שהעולה לח' פסוקי' אלו יתחיל בפסוקי שלפניו. מ"מ דין הוא שאם יצאו מהציבור בין קריאת שאר לח' פסוקי' אלו יעלה ויקרא להורות שהכל ענין א' ונגרר לקריאה שכבר קראו כדי שלא להשוות דברי תורה שמפי הגבורה למרע"ה לדברי יהושע. וע"ז כ' רמב"ם אפי' למאי דקיי"ל משה כ' בדמע והכל מפי הגבורה למרע"ה. מ"מ כיון שמשמעות הכתובי' לפי פשוטי' לא כתבן מרע"ה ויכשלו בו המון עם ע"כ יחיד קורא בלא ציבור ועל אופן הנ"ל כנ"ל נכון בעזה"י".

וכך באר התורת חיים (בבא בתרא טו ע"א) את שיטת הרמב"ם:

"שמונה פסוקים שבתורה יחיד קורא אותן. כתב הרמב"ם ז"ל בפרק עשירי מהלכות תפילה שמונה פסוקים שבסוף התורה מותר לקרות אותם בבית הכנסת בפחות מעשרה אף על פי שהכל תורה היא וכו', משמע דמפרש הא דקאמר יחיד קורא אותן היינו אפילו אין שם עשרה קורא אותם כדין קורא בציבור בברכה תחילה וסוף וכן נראה דהכי משמע לישנא דיחיד קורא אותן דלפירוש רש"י ור"ת ז"ל דאתי לאפוקי שלא יקראו אותן שנים זה ארבעה פסוקים וכו' הוה ליה למימר אחד קורא אותן דאחד הוא ההיפך משנים אבל יחיד הוא ההיפוך מרבים כמו יחיד ורבים הלכה כרבים ובפרק ארבעה ראשי שנים קאמר והכתיב דרשו ה' בהמצאו התם ביחיד הכא בציבור ובפרק בני העיר קאמר אבל קללות שבמשנה תורה פוסק מאי טעמא הללו בלשון רבים אמורות והללו בלשון יחיד אמורות וכן בכולהו דוכתי אשכחן דיחיד היפוך רבים הוא".

"לכך נראה דהכא נמי קאמר יחיד קורא אותן לאפוקי שאין צריך לקרותן ברבים בציבור. ועוד קשה דלפירש"י ור"ת ז"ל כיון דאתי לאשמעינן דאין מפסיקין בהן הוה ליה למימר בהדיא שמונה פסוקים שבתורה אין מפסיקין בהן אלא אחד קורא אותן כדקתני בפרק בני העיר גבי קללות דתנן התם אין מפסיקין בקללות אלא אחד קורא את כולן והתם נמי אחד קורא את כולן קתני ולא קתני יחיד קורא את כולן משמע כדפירשתי דיחיד היפוך ציבור הוא ולא שייך למיתני יחיד קורא את כולן ועוד קשה דלדבריהם מלתא בלא טעמא הוא וכי בשביל דהנך קראי נשתנו משאר כל התורה יהא אסור להפסיק בהן מה ענין זה לזה דהא דאין מפסיקין בקללות טעמא מפרש התם משום דכתיב מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו אי נמי לפי שאין אומרים ברכה על הפורעניות והנך טעמי לא שייכי הכא אבל מה שמותר לקרותן בפחות מעשרה בשביל שנשתנו ניחא משום דאף על גב דתורה נינהו ומשה מפי הגבורה אמרן הואיל ומשמעתן שהן אחר מיתת משה הרי נשתנו לכך אין קדושתן חמורה כל כך ומותר ליחיד לקרותן וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל שם ולפי זה הא דמשני הואיל ואשתני אשתני לאו משום דכתבן בדמע קאמר כדפירש רש"י ז"ל אלא הואיל ואשתני משמעותן קאמר דאשתני קריאתן ובשולחן ערוך טור או"ח סימן תכ"ח כתב שמונה פסוקים אחרונים שבתורה אין מפסיקין בהן והיינו כדפירשו רש"י ור"ת, ופירוש הרמב"ם ז"ל עיקר ולפיכך מותר להפסיק בהן".

וכך כתב בדברי ירמיהו (הל' תפילה ונשיאת כפים פי"ג ה"ו): "שמנה פסוקים שבסוף התורה מותר לקרות אותם בביהכ"נ בפחות מי' אף על פי שהכל תורה היא משה מפי הגבורה אמרם הואיל ומשמען שהם אחר מיתת משה הרי נשתנו ולפיכך מותר ליחיד לקרות אותן. ועי' בראב"ד שפי' יחיד וכו' שאינו מפסיק וכמ"ש ברש"י במס' מנחות עיין ובמרדכי מובא בד"מ בסי' תכ"ח פי' יחיד ת"ח עיין שם. והנה לכאורה יש להבין האיך יאמר ברכו וכו' דאין פורסין וכו' במסכת מגילה כ"ג ע"ב ובמס' סופרים פ"י ה"ז בתוס' שם בד"ה ואין בפרוע וכו' ברכו וכו' דנראה לאו משום קדיש בלבד גם משום ברכו צריך עשרה. ועיין ברכות מ"ט ע"ב בעשרה והוא אומר ברכו עיין שם".

"וראיתי בספר יד המלך שכתב לפרש יחיד קורא שאינו אומר ברכו וכו' רק כמו בכל ברכת התורה אשר בחר וכו' עיין שם. אבל כמ"ש לעיל דזה שצריכה בעשרה נדע דבלא"ה מצות החיוב בתורה ומהתקנה שיהיה כן ברבים וא"כ ביחידות למה לברכה בפ"ע. ומה היה התקנה בזה. ונראה דעל כרחך פי' כמ"ש ז"ל שיצאו מהעשרה בקריאת השביעי. והנה צריך להיות שבעה קרואים בזה מותר שיהיה האחרון קורא אף בפחות מעשרה. עי' בספר תורת חיים במסכת ב"ב דף ט"ו שהעיר היטב כמה לשון רבינו מסכים ביותר ללשון יחיד קורא ולא נאמר אחד קורא אותם או אין מפסיקין בהם כמצינו כיו"ב כן עיין שם".

"והנה להבין לכל הפירושים למה אמרו לשנות ולהראות כעין קולא באלה מקראי קודש וכמ"ש רבינו שכולמו למשה מפי הגבורה נאמרו".

"ונראה לענ"ד לומר כי באו להעיר לנו על יסוד גדול ולתת לנו סימני דאורייתא על זה כדרכם בקודש ככה בזולת זה. והנה מיסודי התורה להרים התורה הנאמרה למשה רבינו ע"ה נבואת התורה היוצאה מפיו על כל דברי הנביאים אחריו. והבדל גדול מנבואה למשה להנבואה אחר מותו אלה הדברים וכו' מכאן שאין נביא רשאי לחדש דבר. ונביא שקר יקרא המנבא דברי תורה מפי ה'. ועיין בהל' יסוה"ת לעיל ובכמה דברים אמרו להראות מעלת התורה על נביאים וכתובים במסכת ב"ב בפ"ק לא לכרוך תורה ונביאים וכו' עיין שם. וכמו כן למאן דאמר יהושע כתבן אמרו דמשו"ה יחיד וכו'. ולפי' רש"י וראב"ד שאין מפסיק בהן. וזה כנראה להראות שהיא פרשה בפ"ע ולא במעלות הנאמרה מפי משה. ואף לדידן דמשה אמרה אבל כיון שנכתבה כלאחר מותו ולא כהוא כותב מפי ה' עשו הכירא לידע ההבדל הנאמר בין הנאמר קודם מותו להנאמר אחר מותו ולדעת רש"י וראב"ד ההכירא שלא יהיה בהפסק וכמ"ש בטעמו ולרבינו דאפילו ביחידות נקרא. ולדעת היד המלך בלי ברכו כן נראה לענ"ד לומר. ועיין מ"ש לעיל ה"א פי"ב מנ"ל תפילה ברבים מתקנת משה ועזרא דהנה משום הברכה ברכו צריך להיות בעשרה והברכה נראה הוי אח"ז מרבנן אבל למ"ש נראה מדאי' בזה יחיד דבעלמא צריך עשרה. ואם כמ"ש ביד המלך משום דאין אומר ברכו. וא"כ היה נראה דהתקנה בעשרה רק משום ברכו. וא"כ לא נכון לומר כן למ"ש רבינו לעיל דמתקנת משה רבינו ע"ה הקריאה ברבים. ואולי גם בזה דמצינו רבים מקרי שלשה. וי"ל מהתקנה די בשלשה ומשום הברכה ולהוציא רבים צריך עשרה. אבל לפ"ז האיך מוציא האחרון הרבים בפחות מעשרה ונראה כמ"ש לעיל דהקריאה עיקר התקנה ולא השמיעה מכל אחד ואחד וצ"ע ועיין בשו"ת ח"צ סי' י"ג עיין שם".

ג. משה כותב בדמע

בפשטות הכוונה לכתיבה כשעיניו דומעות כיון שכותב על עצמו שהוא מת ולא נכנס לארץ ישראל. ואפשר להגיד שהדמעות הן גם דמעות שמחה וגם דמעות עצב. שמחה על השלמת התורה ועצב על מיתתו שאינו זוכה לפירות עבודתו עם כל עם ישראל.

ופרש רש"י (ב"ב שם): "הואיל ואישתנו – ליכתב בדמע, אישתנו".

המזרחי (דברים לד, ה) באר את רש"י: "[וימת שם משה] אלא הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב בדמע. ולא בדיו, כדי לתת הבדל בין שמונה פסוקים הללו לשאר כל התורה, שיהא יחיד קורא אותם".

וכתב בס' דף על הדף (מנחות שם): "הוספה נפלאה לדברי רש"י מצאתי בבן יהוידע על ב"ב (ס"ו א) וז"ל: ויש מפרשים בדמעות שלו כתבם ולא בדיו, כי היה זה ביום שבת, ואסור לכתוב בדיו, ורק במשקים אסור לכתוב מדרבנן, ועדיין לא גזרו רבנן בזה מפני שאין זה דבר המתקיים, ואתא יהושע אחר שבת ועשה עליהם העברת קולמוס בדיו".

"ובזה פירשו 'שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך', פירוש אין לומר – במה נחשבים הדמעות, לכך אמר הלא בספרתך ס"ת שנכתב סופו בדמעות עכ"ד".

ועולה לדבריו שכתיבת משה בדמעותיו היתה כדי לא להפר את קדושת השבת.

המהרש"א (חי' אגדות ב"ב טו ע"א) אף הוא הסביר שמשה כתב בדמעותיו ומפרש:

"א"ל ר"ש אפשר ס"ת חסר אות אחת כו'. ר"ש נמי חש לקושית ר' יהודה אפשר משה מת וכתיב וימת משה דבחייו ודאי לא היה כותב כך דמחזי כשקרא שכותב וימת משה ועדיין לא מת וכן הגירסא בפרק הקומץ אפשר משה חי וכותב וימת משה עבד ה' אלא כו'. ור"ש קאמר דודאי ס"ת של משה לא חסרה אפי' אות אחת וכולה הוא כתבה בחייו ומיהו לא מיחזי כשיקרא דכולה ס"ת עד וימת משה הקדוש ברוך הוא אומר ומשה אומר וכותב וכאן מן וימת שינה שהקב"ה אומר ומשה כותב ולא היה משה אומר ומ"ה לא מחזי כשיקרא שהרי לא היה אומרה בשעת כתיבה כמו בשאר כל התורה והוסיף עוד לומר דגם הכתיבה מוימת משה נשתנה משאר הכתיבה שהיה בדיו וכאן בדמע דלא הוה כתב גמור כההיא דפרק המביא גט רושם להם ברוק ולכך לא מחזי כשיקרא כלל לא האמירה ולא הכתיבה ואהא מייתי כולה מלתא מברוך דכתיב מפיו יקרא אלי דמשמע שגם ברוך הכותב היה קורא והיה הכתיבה בדיו וכיון דבמשה שינה שלא היה הכותב קורא גם שלא היה בדיו רק בדמע לא מחזי כשיקרא לא הקריאה ולא הכתיבה ורש"י בפרק הקומץ פירשו בע"א דאהכי מייתי ראיה מברוך דקאמר מכאן ואילך משה כותב בדמע ולא היה אומר אחריו מרוב צערו כן בברוך מפיו יקרא ולא היה אומר אחריו משום דקינות הוו עכ"ל ע"ש".

לדברי המהרש"א משה היה כותב בדמע בלא חזרה בפיו ולכן אף שכתב על מיתתו אין בכך מיחזי כשיקרא.

וכך כתב בתורת חיים (ב"ב שם): "הכי גרסינן עד כאן הקדוש ברוך הוא אומר ומשה אומר וכותב מכאן ואילך הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב בדמע. ופירש"י ז"ל בפרק הקומץ הקדוש ברוך הוא אומר ומשה אומר אחריו כדי שלא יטעה בכתב וכותב מכאן ואילך משה כותב בדמע ולא היה אומר אחריו מרוב צערו כמו שנאמר להלן מפיו יקרא וגו' שלא היה אומר אחריו מחמת צער משום דקינות היה וכתב בטור או"ח סימן ל"ב ובשו"ע דלא יכתוב הסופר על פה כשמקרא אותו אחר אלא א"כ יחזור הוא ויקרא בפיו".

והתורת חיים אף הוא מפרש שמשה כתב בדמע בלא חזרה בפיו על מה שכותב.

ובדף על הדף (ב"ב שם) הביא: "פי' הגר"א מוילנא "דמע" הוא מלשון "מלאתך ודמעך אל תאחר", והיינו לשון תערובות. והיינו שהתורה שנבראה לפני בריאת העולם, לא היתה התורה הכתובה במרום כלפנינו, אלא היתה התורה עם הפסקות בין המילים אחרות וצירופין אחרים. וזהו מ"ש כאן שמשה כתב בדמע – היינו בתערובות, וימת משה בצירוף אחר, לא כמו שכתוב לפנינו. וכ"כ החתם סופר עה"ת. ועיין ברמב"ן בהקדמה על התורה".

בספר דף על הדף הביא מספר פרדס יוסף החדש (פר' וזאת הברכה):

"ומצאתי להגה"ק הרמ"ע מפאנו זצ"ל בספרו עשרה מאמרות מאמר חיקור דין (פרק י"ג) שכתב דברים נפלאים וז"ל: ופשוטן של דברים כי דמוע תדמע עינו של משה על מה שיודע אחרי מותו כי השחת ישחיתון, ושלא זכו שיכנס עמהם לא"י לתקוע אותם יתד במקום נאמן ולבטל גזרת הגלות שנאמר' בין הבתרים, והיה אותו דמע מגוון הדיו מן השחור שבאישון בת עין יורד טפין טיפין לכל אות נוזלו מבהיק כעצם השמים עד שהיו האותיות מתאימות, ואין עינו של משה ולא ספר התורה חסרים כלום, והיו אמנם הפסוקים ח' שנתייחדו עמה באותה שעה שמנה אותיות של שם הכתיבה ושם הקריאה וכל דכוותייהו משמעות הייחוד, וכנגדן נזכר בהם שמו של משה ח' פעמים, והתיבות יב"ק שסודו ידוע, והאותיות כמנין חשק. ודי בזה להעיר המשכיל אבל בי"ב ספרים שכתב משה לכל שבט ושבט, נתקיים נוצר תאנה יאכל פריה, ויהושע כתבן לח' פסוקים הללו וכל דברי חכמים קיימים, ואין ספק שראויה כל התורה ליכתב באותו דמע, אלא שלא זכינו להשתמש בו, כי האיש משה שכתוב בו מן המים משיתיהו ליודע סודו, חזר ליסודו בהעלותו מן המדומע לשמי מרום וכו' עכד"ק".

"ולפי דבריהם צ"ל דנשאר רושם הכתיבה בדמעות, עד אחר שבת בדרך נס, ועשה עליהם יהושע העברת קולמוס. ובזה נפרש בס"ד דקדוק גדול בכתוב שאמר ומשה בן מאה ועשרים שנה לא כהתה עינו ולא נס ליחה, וקשה כיון דאמר לא נס ליחה, למה פרט על העין בפ"ע, ובזה ניחא כיון דכתב בדמעות אל תחשוב דכהו עיניו מרבוי הדמעות שירדו כנחל, הלכך כתב בהם לא כהתה עינו. עכתד"ק והוא דבר נפלא".

ממשיך בספר דף על הדף: "והנה מפורסם מאוד פירוש נוסף בענין מש"כ בגמ': ומשה כותב בדמע, דר"ל מלשון מש"כ (שמות כ"ב כ"ח) מלאתך ודמעתך וגו'. ור"ל ערבוב אותיות, והיינו כי בתוה"ק יש ס' רבוא אותיות, וסך מנין האותיות אלו נבראו אלפיים שנה קודם לבריאת העולם, ובשעת נתינת התורה וכל מצוה, אז נצטרפו האותיות לתיבה עד תשלום המצוה, ומצינו בלשון חז"ל דמע לשון עירוב, כמו המדמע. וזהו פי' בדברי ר"ש, מכאן ואילך הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כתב בדמע, ר"ל בעירוב האותיות הצריכי' מן וימת שם משה עד לעיני כל ישראל, לתשלום ס' ריבוא אותיות, אבל כל תיבה ותיבה מן וימת וכו' לא כתב רק האותיות בעירוב, ע"כ".

"ומקורו הראשון של פירוש זה אינו ידוע, אך הוא כתוב הרבה בסה"ק, ובספר מאור ושמש (רמזי שמחת תורה), מביא זאת בשם האור החיים הק', אך הגרב"ש שניאורסון בברכת שמעון זצ"ל פר' וזאת הברכה (עמ' תמ"ג) מעיר שאין נמצא כן באור החיים שלפנינו ע"ש. וראה בבית אלוקים למבי"ט (שער היסודות פרק כ"ח) שכ"כ, וכן הביא הפנים יפות פר' חוקת (בנד"מ עמ' של"ד) בשם השל"ה ע"ש, וראה גם בקובץ כרם שלמה (שנה ו' קו' ח עמ' י"א) שמביא החתם סופר זצ"ל פי' זה בשם השל"ה ע"ש. ובקובץ צפונות (קובץ ו עמ' נ"ג – נ"ד) הביא זה מחדושי הגה"ק ר' אליהו זצ"ל אב"ד לאנדצבורג בשם הגאון בעל עטרת זקנים, ובקובץ הנ"ל (קובץ ח' עמ' קט"ו) העיר הגר"י בוים שליט"א שכן מובא במחזה אברהם (פרשת וזאת הברכה) ובערבי נחל (פר' בהעלותך) ועוד ספרים בשם הבעש"ט ע"ש, ויש להוסיף ג"כ מהערבי נחל (פר' וירא) ע"ש. ובקובץ הנ"ל (קובץ י' עמ' קכ"ד – קכ"ה) מביא רבי יעקב שמואל שפיגל שיחי' מקור הדברים בספר פרחי שושנים (פר' בראשית) וע"ש עוד מה שמביא בענין זה מהגרי"ז שטרן זצ"ל המציין בענין זה לחוות יאיר חדש ע"ש".