חבל נחלתו יז מט

סימן מט - הבועל ארמית קנאים פוגעים בועריכה

שאלהעריכה

האם דין 'הבועל ארמית' הוא חלק מכל דיני נפשות בישראל, ונוהג כאשר הם נוהגים, או שהוא דין עצמאי הנוהג אף בדורנו?

תשובהעריכה

א. הטור מזכיר דין 'קנאים פוגעים בו' פעמיים, פעם אחת באבן העזר סימן טז בפירוט ופעם שניה בחו"מ (סי' תכה) בקצרה.

בחו"מ פותח את הסימן בדברים אלה:

"מצוה לדון בחייבי מיתות ב"ד ושיגלה הרוצח לערי מקלט ועתה אין אנו דנין דיני נפשות שאף בזמן הבית בטלו דיני נפשות וכ"ש עתה שאין לדונם שצריכין ב"ד של כ"ג וכן ערי מקלט אין לנו שיגלה בהן הרוצח. והרב נטרונאי גאון כתב דעל כל חייבי מיתות ב"ד האידנא אין בידינו לא להלקותו ולא להגלותו ולא להרגו ולא לחבטו אלא מנדין אותו ומכין אותו מכת מרדות ומבדילין אותו מן הקהל ואיפשר שלא כתב כן אלא מצד הדין דודאי אין בידינו לדונו אלא במה שצריך לעשות לו משום דמיגדר מילתא בזה לא דיבר כי מי חולק על ר"א שאמר ב"ד מכין ועונשין כדי לעשות גדר".

הטור מסביר כמה סיבות שאיננו יכולים לדון דיני נפשות בימינו. ראשית מפני שכבר מזמן בית שני בטלו דיני נפשות כאמור בשבת (טו ע"א):

"ארבעים שנה עד שלא חרב הבית גלתה לה סנהדרין וישבה לה בחנויות. למאי הילכתא? אמר רבי יצחק בר אבדימי: לומר שלא דנו דיני קנסות. – דיני קנסות סלקא דעתך? – אלא אימא: שלא דנו דיני נפשות".

סיבה נוספת, שאין לנו בי"ד של עשרים ושלשה לדון דיני נפשות. ועוד סיבה שמובלעת בדבריו שאין לנו חכמים סמוכים. וכל שמותר הוא דברים למיגדר מילתא.

ב. אולם בהמשך הטור מסייג את דבריו וז"ל:

"בד"א דיני נפשות שצריכין ב"ד ועדים אבל הנהרגים בלא ב"ד נידונין גם עתה. ואלו הם: "הרודף אחר חבירו להרגו שמצוה על כל הרואה אותו שרודף שיהרגנו כדי להציל הנרדף"...

"וכן הרודף אחר כל אחת מהעריות לאנסה בין חייבי מיתות ב"ד בין חייבי כריתות או הרודף אחר הזכור יכול להצילו בנפשו ומצוה להרגו כדי להצילו1 אבל הרודף אחר בהמה לרבעה או לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה אפילו לחלל שבת או לעבוד ע"ז אינו נהרג אלא בב"ד ובהתראה ועדים וכל אותן הנהרגים דוקא קודם שיעשו העבירה אבל אם כבר עשו אותה אפילו לא גמרה רק שהערה בה אין רשאין להרגו"...

"הבא במחתרת ג"כ מותר להרגו והטעם שחשוב כרודף שעל עסקי נפשות הוא בא שאין אדם עומד על ממונו אלא ודאי בעל הממון יעמוד על ממונו להצילו וזה יקום עליו ויהרגהו לכך אמרה תורה להרגו להציל בעל הממון לפיכך אין להרגו אלא כשיודע בודאי שאם יעמוד בעל הממון להציל ממונו שזה יקום עליו ויהרגהו"...

המשותף להלכות של דיני נפשות הנוהגים אף בזמן הזה הוא משום שהם עסוקים בהצלה ולא בהענשה. ההצלה היא לנפגע הנרדף והיא מותרת אף בפגיעה בנפש הרודף. ולכן אם כבר הרודף ביצע זממו ברציחת הנרדף, או בבעילה האסורה, או בא במחתרת שיצא ממחתרתו – אסור לפגוע בו, גם בימינו.

ג. לאחר פירוט מקרים אלו ובירור שאר הלכותיהם (לא הובאו כאן) מביא הטור לגבי 'בועל ארמית':

"הבא על הגויה מי שמקנא לשם יכול להרגו אבל אם בא לב"ד לישאל אין מורין לו להרגו אבל אם הוא בעצמו יקנא לבו בחטאים וירצה להרגו הרשות בידו, ודוקא בשעת מעשה ובפרהסיא, אבל בצנעא או שפירש הבועל אין המקנא רשאי להרגו ואפילו אם לא פירש והרג הוא למקנא אינו נהרג עליו, הרג אדם אחר למקנא להציל הבועל נהרג עליו".

מסמיכות המקרה הזה למקרים לעיל משמע שכוונת הטור שדין 'בועל ארמית' נוהג אף בימינו שהרי 'הנהרגים בלא ב"ד נידונין גם עתה'. ובמיוחד יש להוכיח כן מן ההלכות הבאות בטור:

ד. "מינֵי (אות נ' בצירה) ישראל והם שעובדים לע"ז ואפיקורסין והם שכופרים בנבואה ובתורה שבע"פ והעוברים על אחת מכל המצות להכעיס מורידין אותן שאם הרואה יש בו כח להרגו בפרהסיא יעשה ואם לאו יבוא עליו בעלילה כיצד נפל לבור ויש סולם בבור יסלקנו בעלילה שיאמר לו הריני צריך להוריד בני מן הגג וכן כל כיוצא בזה".

"אבל הרועים בהמה דקה וכיוצא באלו שעוברין עבירות תמיד אין מורידין אותם לבור לסבב מיתתן אבל אם ירדו לבור אינו צריך להעלותן שנאמר לא תעמוד על דם רעך והאי לאו רעך הוא".

ולכאורה מה הדחיפות הגדולה להרוג מין או אפיקורס הרי אין בכך שום הצלה לאף אחד, ולפי הטור משמע שהלכות אלו נוהגות אף בימינו. ולכן צריך לומר שאף הריגת בועל ארמית בשעת מעשה היא הלכה הנוהגת אף בימינו משום שהותרה לקנאים ללא בית דין הריגת העבריין, או לשם הצלה אחר מפגיעה בו במיתה או בעבירה חמורה או משום חילול השם שבדבר בבועל ארמית ובמין ואפיקורוס.

דין בועל ארמית שונה מכל הדינים האחרים בכך שאין מדובר בעבריין קבוע כמין ואפיקורוס ואף הוא אינו מסכן מישהו אחר, אלא עצם המעשה בפרהסיא הוא חילול ה' הגורם לדין כה חמור של קנאים פוגעים בו, ונראה לפי סידורו של הטור שדין הקנאים הוא דין עצמאי ונוהג בכל עת.

ה. הרמב"ם ג"כ הזכיר דין בועל ארמית בשני מקומות בהלכות אסורי ביאה פרק יב בהרחבה, ובהל' סנהדרין פי"ח ה"ו בדרך אגב:

"הגונב כלי שרת מן המקדש והמקלל בקוסם והבועל ארמית אין בית דין נזקקין להן, אלא הקנאין פוגעין בהן וכל שהורגן זכה".

משמע מדברי הרמב"ם שבעקרון כל העבירות שמונה 'שייכות' לטיפול בי"ד, אלא שאם קנאים הקדימו והרגו את העבריין עפ"י התנאים שנזכרו – הורגן זכה. משמע שהדין 'שייך' עקרונית לבי"ד, והקנאים פועלים מכח בית דין. ובימינו שאין לנו בי"ד פקע גם כח הקנאים לקנאות במקרה כזה.

ו. השו"ע פסק באבן העזר (סי' טז) כך:

בסעיף א:

"ישראל שבעל עובדת כוכבים, דרך אישות, או ישראלית שנבעלה לעובד כוכבים (רמ"א: דרך אישות), הרי אלו לוקין מן התורה, שנאמר: לא תתחתן בם (דברים ז, ג) (רמ"א: ויש חולקין בזה). אבל הבא על העובדת כוכבים דרך זנות, במקרה, חייב עליה מדרבנן משום עובדת כוכבים ומשום זונה ומכין אותו מכת מרדות. ואם ייחדה לו בזנות, חייב עליה מדרבנן משום נדה, שפחה, עובדת כוכבים, זונה. ואם היה כהן, אפילו בא עליה דרך מקרה לוקה מן התורה משום זונה (ויקרא כא, ז)".

בסעיף ב:

"הבא על העובדת כוכבים, אם לא פגעו בו קנאים ולא הלקוהו בית דין, הרי עונשו מפורש בדברי קבלה שהוא בכרת, שנאמר: כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר (מלאכי ב, יא) יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ולא יהיה לו ער ועונה (מלאכי ב, יב) אם ישראל הוא לא יהיה לו ער בחכמים ולא עונה בתלמידים".

ורמ"א הגיה:

"ועון זה יש בו הפסד שאין בכל העריות, שבנו הבא מן השפחה ומן הכותית אינו בנו, משא"כ בשאר עריות (טור בשם הרמב"ם). הבא על העובדת כוכבים בפרהסיא, שדינו שקנאים פוגעים בו, כמו שיתבאר בחושן המשפט סימן תכ"ה, הוא בכלל עריות ודינו ליהרג ולא יעבור (ב"י בשם א"ח בשם הרמב"ם), כמו בשאר עריות, כמו שנתבאר ביורה דעה סימן קנ"ז".

רואים בדברי השו"ע באבן העזר שלא הזכיר את דין קנאים פוגעים בבירור אלא רק בדרך אגב בסעיף ב: 'אם לא פגעו בו קנאים'. בשו"ע בחושן משפט השמיט לגמרי את דין קנאים פוגעים ורק הרמ"א הזכירו. וכיון שבבית יוסף דן בענייני קנאים פוגעים בו, נראה שזו השמטה מכוונת. שבאה לומר שאין הדין הזה נוהג בימינו.

ז. כתב בספר מרגליות הים (סנהדרין פב ע"א אות יט):

"ע' חלקת מחוקק לאה"ע סי' טז ס"ק ד שכ': לא ידעתי למה השמיט (=השו"ע) דין של קנאין פוגעין בו שכתבו הרמב"ם והטור כו', ובעין אליהו2 כ' שהמחבר השמיטו כיון דאין מורין כן. ואפשר דדין קנאין הוא דוקא כשיש סנהדרין בלשכת הגזית ודנים דיני נפשות ואז הקנאי דינו כסנהדרין, אבל בזמן שאין סנהדרין בלשכת הגזית ואין דנים דיני נפשות אפי' קנאי אסור להרוג".

בסיום דבריו הפנה הגר"ר מרגליות לדבריו בדף ב ע"ב אות יד שם מנה כמה דינים שאינם נוהגים בימינו ביניהם: כפיה על מצוות עשה מפני שצריך סמוכים (קצות החושן סי' ג), דין גואל הדם (תומים סי' ג, ישועות ישראל [קוטנא] חו"מ סי' ג).

בספר דף על הדף (עבודה זרה לו ע"ב) כתב לגבי דין קנאים:

"ובספר פרי הארץ (פרשת ואתחנן), מהרה"ק ר' מנחם מנדל מויטבסק זי"ע – ביאר: 'קנאים פוגעין בו' – דין זה קיים היה בזמן שסנהדרין היו קיימין, ודנין דיני נפשות בישראל – בזמן הזה הרוצה לקנא קנאת ה' צבא-ות, יעשה זאת בלבו, ולא יקטרג על שום אדם מישראל".

וא"כ לפי אחרונים אלו עולה שאע"פ שלא נכתב במפורש, בכ"ז דין 'קנאים פוגעים בו' נוהג רק בזמן שדיני נפשות נוהגים בעם ישראל.

ח. עוד הביא במרגליות הים בריש סנהדרין מחזו"א (יו"ד סי' יג אות טז) לגבי דין מורידין:

"ונראה דאין דין מורידין אלא בזמן שהשגחתו ית' גלוי' כמו בזמן שהיו נסים מצוין ומשמש בת קול, וצדיקי הדור תחת השגחה פרטית הנראית לעין כל, והכופרין אז הוא בנליזות מיוחדות בהטיית היצר לתאוות והפקרות, ואז היה ביעור רשעים גדרו של עולם שהכל ידעו כי הדחת הדור מביא פורעניות לעולם ומביא דבר וחרב ורעב בעולם, אבל בזמן ההעלם שנכרתה האמונה מן דלת העם אין במעשה הורדה גדר הפרצה אלא הוספת הפרצה שיהי' בעיניהם כמעשה השחתה ואלמות ח"ו וכיון שכל עצמנו לתקן אין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון ועלינו להחזירם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת".

ונראה שטעמו של החזו"א קיים אף לגבי דין קנאים פוגעים בו שבימינו אף מי שעושה זאת בפרהסיא בפני עשרה מישראל אינו מבין את חומרת מעשהו ולכן אין מצוה לקנאים לקנא בימינו ולהיפך זה יביא רק להוספת הפרצה שיהא בעיני הציבור כמעשה השחתה ואלמות ח"ו (לשון החזו"א).

ט. אמנם בספר משפט ערוך לרה"ג ז"נ גולדברג כתב בעמוד 48 במפתח ההלכות:

"הבועל גויה שקנאים פוגעין בו גם בזה"ז"... אבל בעמוד 39 (ליקוטי משפט סעיף קכא) שהוא מקור המפתח ולשם הוא מכוין לא הזכיר שדין קנאים פוגעים מתקיים גם בזה"ז וצ"ע.

י. וכעין העיכוב הזה מקנאות בימינו, כתב הראי"ה קוק באגרות הראיה (עמ' כ):

"והנה כדי למלא במעשה את השלטון הלאומי צריכים שיהיו כחות האומה בתכלית השלימות, אמנם למנעו לגמרי ג"כ לא יתכן, כי האופי הרוחני של האומה הוא ב"ה תמיד חי, ודוד מלך ישראל חי וקיים (ר"ה כה ע"א). ע"כ זאת היא עצת ד' שהפליא עצה הגדיל תושיה, שכפי אותו המיעוט שכחות האומה מתמעטים, כן יהי' נגרע כח היכולת, ומניעת היכולת היא לנו לעדה על חפץ ד', ומניעת החפץ יש לה הרבה דרכים לפעמים מניעה מעשית, כמו יראת מלכות וכיו"ב ולפעמים מניעה רוחנית, שמהם היא ג"כ המצוה שלא לאמר דבר שאינו נשמע (יבמות סה ע"ב). וכשישנן מניעות כאלה הננו מרוצים בזה מפני שאנו מכירים שכך הוא רצון ההשגחה העליונה בעתים כאלה. ואך לזה הננו מוצאים בירושלמי (סנהדרין פ"ז ה"ב), שרשב"י שמח על נטילת הדינים בישראל לשעתם, משום דלית אנן חכים מידן".