חבל נחלתו יז מ

<< · חבל נחלתו · יז · מ · >>

שאלה

ישראל שבא על הנכרית והוליד ממנה בן ואותו הבן התגייר – האם גיורו מחייבו או מזכה אותו במשהו כלפי אביו?

פתיחה

השאלה נשאלה על בת של ישראל מנכרית האם יורשת את אביה (כאשר לפי המשפט הלועזי במדינת ישראל כנראה שיורשת) והשאלה היתה עפ"י דיני ישראל.

הקדמה

בשאלה זו יש שני מרכיבים בן/בת מגויה שהוא גוי לכל דבר ואין בו שום דבר מישראל, והמרכיב השני שה'בן' הזה התגייר ולכאורה יש כאן אב ובנו מישראל שאין לבן שום מחויבות כלפי אביו. ההו"א היא שכיון שעתה הבן מישראל דיניו הם כישראל וכאילו כל הריחוק מישראל נסגר. אולם סברת התורה להיפך: הוא רחוק כפליים, גם מהיותו בן נכרית וגם מחמת ש'גר שנתגייר כקטן שנולד' ולכן אין לו קשר לאביו מישראל.

א. פריה ורביה

כתב המנחת חינוך (מצוה א):

"ואם נכרי היו לו בנים בגיותו ונתגייר הוא והם, קיים מצות פו"ר אף על גב דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי כיון דבנכריותו זרעו מיוחס אחריו קיים עיין גמ' וש"ע. ודעת כ"פ משמע דאפי' לא נתגיירו הבנים קיים פו"ר אך בר"מ וטור פסקו דוקא אם נתגיירו הבנים ג"כ".

היינו, גר שהיו לו בנים בגיותו קיים מצות פו"ר יש אומרים אם התגיירו בניו עמו וי"א אפילו לא נתגיירו בניו עמו.

ממשיך המנ"ח:

"ונראה דוקא אם היה לו בנים בגיותו מן הנכריות כיון דזרעו מיוחס אחריו קיים בגירותו ג"כ אבל אם הי' לו בנים מישראלית כיון דאין הבנים הולכין אחריו דקיי"ל נכרי ועבד הבא על ב"י הולד ישראל לכ"ד א"כ בודאי לא היה הזרע מתייחס אחריו כלל ואף שנתגייר לא קיים המצוה רק אם היו מנכרית דבאומות הולכין אחר הזכר ואז מתייחס אחריו א"כ קיים בגירותו כנלע"ד פשוט".

מתבאר מדבריו שישראל מנכרית גורם שאפילו עתה שני הצדדים מישראל – שהתגייר הבן, האב מישראל לא קיים בו פו"ר וה"ה לבנו מן הנכרית, אפילו התגיירו הוא ואמו לא קיים אביו מישראל מצות פריה ורביה.

טעם זה הוא משום שהם מן הנכרית, אולם מוסיף המנחת חינוך (שם) טעם נוסף בגלל שהבן גר וז"ל:

"ונראה דהא דתלינן ביחוס זרע אחריו היינו דוקא בעבד ועכו"ם דלכשנתגיירו ונשתחררו אין הבנים בנים שלהם לשום ענין מדיני התורה דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי כמבואר בר"מ פט"ו לענין עריות וביבמות וסנהדרין ע"כ לענין פ"ו ג"כ לא נחשבו בנים רק בעכו"ם הגם דלא נחשבו בניו כיון דמתייחסים אחריו קיים המ"ע, אבל במקום דהם בניו אף דאינם מתייחסים אחריו זה אינו מזיק כלל וקיים פ"ו... [ויבואר לקמן אי"ה דין זה המ"ל] וראי' מיבמות דפליגי ת"ק סובר אשה אינה מצווה על פ"ו וריב"ב סובר דמצווה ולת"ק נפקא לן מקרא וקשה ל"ל קרא תפ"ל דהבנים אינם מתייחסים אחר האשה אלא אחר האיש ע' קדושין פ' האומר והיאך סובר ריב"ב דהאשה ג"כ מצווה הא אין הבנים מתייחסים אחריה א"ו כיון דהם בניה לנחלה ולעריות הם בנים ממש ואלו היתה מצווה בודאי יצאה אבל בנתגיירו דהבנים אין להם שום קרבות מה"ת דגר שנתגייר כקטן שנולד ויכול לישא אמו ומותר בכל העריות מה"ת שהוא מחמת שאר ע"כ לא יצא"...

וא"כ הגיור אינו מקרב אלא מרחק, ומתיר לו עריות.

ב. עריות בגר

כתב המאירי (סנהדרין נח ע"א):

"גר שנתגייר כקטן שנולד הוא ואין לו קורבא כלל עם קרובות שהיו לו בגיותו1 כלל ואם נתגיירו קרובותיו מותר בכלן ומדברי סופרים לאסור לו שאר אם אבל לא שאר אב וכיצד דנין בדבר זה נשא בגיותו אחותו מן האם וכל שכן אמו יוציא אחותו מן האב וכל שכן אחות אביו מן האב וכן כל שאר עריות יקיים אחר שנשאן בגיותו ונתגיירו ומותר באשת אחיו מאביו אף אחר שנתגייר ובאשת אחי אביו ובאשת אביו ובאשת בנו ואפילו נשאת להם אחר שנתגיירו שלא אסרוהו אלא בשאר אם ואף בתו שנתגיירה מותרת לו וכן מותר באחות אמו מאביה ואסור לאחות אמו מאמה ובאשת אחיו מאמו שנשאת לו אחר שנתגייר אבל אם נשאת לו כשהוא גוי מותרת כמו שביארנו וכן אסור באחות אביו מאמו וכל אלו אף בגר שהורתו ולידתו בקדושה כן הואיל והקרובות נתגיירו שלא בקדושה".

ובאר המנחת חינוך (מצוה א):

"וראיתי להר"מ פ"ה מממרים ה"ט כתב אבל בנו הבא מן עכו"ם או שפחה א"ח לא על אביו ולא על אמו וכן גר שנתגייר וכו' לענין קללה והכאה ע"ש ועיין כ"מ שכתב ומ"ש רבינו דאינו חייב על אמו הוא לפי שאם עדיין לא נשתחררה אין דינה כישראלית ואם נשתחררה והבן לא נשתחרר או הבן נשתחרר והיא לא נשתחררה ה"ל כקטן שנולד ופטור כמו גבי גר וכו' א"נ דיליף רבינו ממ"ש בסמוך דכל שאינו חייב על אביו אינו חייב על אמו ולא הבינותי ל"ל לחפש טעם לדברי רבינו דבעדיין לא נשתחררה אין דינו כישראלית וכו' א"נ דיליף וכו' הרי בלא"ה שפתי הר"מ ברור מללו כיון דסובר כאן גבי עריות דאינו שייך אצלו שום שאר כלל א"כ אף דדינה כישראלית דחייבת בכל המצות מ"מ לא הוי בנה כלל ומותר לישא אותה אם כן ודאי א"ח לא על הכאתה ולא על קללתה"...

ג. יבום, הכאה וקללה

במשנה ביבמות (פ"ב מ"ה):

"מי שיש לו אח מכל מקום זוקק את אשת אחיו ליבום ואחיו לכל דבר חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן הנכרית מי שיש לו בן מכל מקום פוטר אשת אביו מן היבום וחייב על מכתו ועל קללתו ובנו לכל דבר חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן הנכרית".

היינו אח מן הנכרית אינו זוקק את אשת אחיו (מאֵם ישראלית) ליבום אלא אשת המת מותרת לשוק ככל אלמנה, וכן אותו בן מן הנכרית אינו פוטר אשת אביו הישראלית מיבום, ואינו חייב על הכאת אביו ועל קללתו.

מפרש הרמב"ם על המשנה:

"ומה שהכריחנו להתעלם מבן שפחה ונכרית ולא נתחשב בו כלל, דבר ה' האשה וילדיה תהיה לאדוניה, הרי פירש שבן השפחה אחר אמו נמשך ושהוא כמוה. ואמר עוד כי יסיר את בנך מאחרי, הרי פירש שהוא יסור מאחרי ה' ונחשב עם אמו. וכך בא בקבלה האמתית בנך קרוי בנך. ואין בנך הבא מן הגויה קרוי בנך אלא בנה שנ' כי יסיר את בנך מאחרי".

ונראה שלגבי גר כיון שכקטן שנולד, הדין אינו משתנה, ואע"פ שאנו יודעים שהוא בנו ממש ואע"פ שנולד לקדושת ישראל (הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה) שהתגיירה אמו בכל זאת לגבי אביו אין לו שום קשר מקשרי אב לבנו.

כך פסק הרמב"ם (הל' ממרים פ"ה ה"ט) שהגרות אינה מועילה ואינה מורידה וז"ל:

"שתוקי חייב על אמו ואינו חייב על אביו אף על פי שנבדקה אמו ואמרה בן פלוני הוא אינו נסקל או נחנק על פיה, אבל בנו מן השפחה ומן העכו"ם אינו חייב (=בהכאה ובקללה) לא על אביו ולא על אמו, וכן גר שהורתו שלא בקדושה אף על פי שלידתו בקדושה אינו חייב על מכת אביו וקללתו".

[והוסיף בהלכה י:

"כשם שאינו חייב על אביו כך אינו חייב על אמו, שנאמר ומקלל אביו ואמו את שהוא חייב על אביו חייב על אמו וזה שאינו חייב על אביו אינו חייב על אמו".]

ד. ירושה

נאמר בספרי (דברים, פרשת כי תצא, פיסקא רפח):

"ובן אין לו אין לי אלא בן, בן הבן ובת הבן ובן הבת ובת הבת מנין תלמוד לומר ובן אין לו מכל מקום אם כן למה נאמר ובן אין לו פרט לשיש לו מן השפחה ומן הנכרית".

וכן במדרש תנאים לדברים (פרק כה):

"ובן אין לו אין לי אלא בן, בן הבן ובת ובת הבת טומטום ואנדרגינס מנ' ת"ל אין לו מכל מקום אם כן למה נאמר בן פרט לשיש לו מן השפחה ומן הנכרית שאינו קרוי בנו".

וא"כ בנו מן הנכרית אינו יורשו ואפילו התגייר כמבואר לעיל ולהלן.

ה. מתנת שכיב מרע

מסופר בבבא בתרא (קמט ע"א):

"איבעיא להו: שכיב מרע שהודה, מהו? ת"ש: דאיסור גיורא הוה ליה תריסר אלפי זוזי בי רבא. רב מרי בריה, הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הואי, ובי רב הוה. אמר רבא: היכי ניקנינהו רב מרי להני זוזי? אי בירושה – לאו בר ירושה הוא; אי במתנה – מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן, כל היכא דאיתיה בירושה איתיה במתנה, כל היכא דליתיה בירושה ליתיה במתנה...".

מתבאר כי בנו שאף הוא גר אינו יורשו (וכן אביו אינו יורש את בנו הגר). ובאר הרשב"א (בבא בתרא קמט ע"א) לאחר עיון בשאלה למי יכול לתת במתנת שכ"מ:

"ועוד יש להקשות דבנו של גר נמי כל שלא היתה הורתו ולידתו בקדושה אינו נחשב לבנו ואינו ראוי לירש וכיון שאינו ראוי לירש כנכרי הוא ולמה אינו במתנה, ואולי דעת הרב ז"ל דלא בראוי ממש קאמר אלא ביוצאי יריכו קאמר שהוא כיורשו ושכנגדו ראוי ליורשו אלא שזה קדמה הורתו לקדושתו, ומינה דמי שיש לו בן מן השפחה ומן הנכרית אפי' נתגייר ונשתחרר אין אביהן יכול ליתן להם כלום במתנת שכיב מרע... והפי' הנכון משום דמתנת שכ"מ אינה אלא לאחר גמר מיתה וכירושה היא דכל אדם, ומן הדין אינה כלום בכל אדם שאין מתנה לאחר גמר מיתה אלא דמשום ירושה תקנוה והילכך גר שנתן במתנת שכיב מרע כיון שאינו בר ירושה אף מתנתו אינה מתנה, ועדיין צריך לי עיון דאדרבה ירושה עם גמר מיתה היא ואילו היתה מתנתו עם גמר מיתה מן הדין היתה קונה אפי' כתב ואפי' קנו מידו ואפי' בלא מיפה את כחו, ואפשר לומר דלאו כירושה ממש אלא כירושה שאינה קונה מהשתא ואם עמד חוזר כירושה".

עולה שגר אינו מוריש ואינו יורש ואין לו מתנת שכיב מרע שדינה כירושה.

ו. ממזרות פוקעת

כתב המאירי (קידושין סו ע"ב) בדיונו איך ניתן לטהר ממזרוּת:

"וכן הדין בממזר שבא על הנכרית והוליד ממנה בן וגיירו אלא שביאתו אסורה לכתחלה". וא"כ כאן כיון שאין לו שום קירבה לאביו והוא הולך אחרי אמו אף הממזרות של אביו אינה עוברת לבנו הגר. אלא שכאמור במאירי, לכתחלה הדבר אסור שהרי ממזר חייב בכל המצוות כישראל וביאת נכריה אסורה משום נשג"ז.

ז. טומאת כהן לקרוביו

כהן אסור להיטמא למת חוץ משבעת קרוביו.

נאמר במסכת שמחות (פ"ד הי"א):

"מטמא כהן על הקרובים ואפילו הם פסולים; בנו ובתו נתינין או ממזרין, אחיו ואחותו נתינין או ממזרין, הרי זה יטמא, חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן הנכרית, וממי שיש לו ממקום אחר2".

כלומר אינו מיטמא לבנו מן הנכרית. ואפילו הבן התגייר אינו כהן ואסור לאביו להיטמא לו.

וכן בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב, ויקרא, פרשת אמור כא, ב):

"כי אם לשארו הקרוב אליו... לבנו. מי שיש לו בן מכל מקום ואפילו ממזר הרי בנו לכל דבר חוץ ממה שיש לו מן השפחה ומן הנכרית. שהבן הולך אחר האם בשפחה ובנכרית... פירושו שפחה ונכרית הבנים הולכין אחריהם. שפחה דכתיב (שמות כא) האשה וילדיה תהיה לאדוניה. נכרית דכתיב (דברים ז) כי יסיר את בנך מאחרי. בנך הבא מאיש קרוי בנך ואין בנך מן הכנענית קרוי בנך אלא בנה. כל שמטמא להם קורע עליהם וחולץ ומתאבל. לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו... לפי שיש בבן מה שאין בבת. שהבן האב מחויב בו מצות הרבה למולו ולפדותו אם בכור הוא. וללמדו תורה ואומנות. לפיכך הקדים הבן לבת...".

וא"כ כל מצוות הבן המוטלות על האב אין האב חייב בהן כאשר בנו בא מן הנכרית ואפילו התגייר.

ח. אכילה בתרומה

נאמר בספרא (אמור פרשה ו פרק ה, ה): "יכול אפילו זרע מן השפחה ומן הנכרית יפסול או יאכיל ת"ל (לה לה) [זרע] יצא זה שאינו זרעה כיצד בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל וילדה ממנו בן והלך הבן ונכבש עם השפחה והנכרית וילדה ממנו בן יכול יפסול או יאכיל תלמוד לומר אין לה יצא זה שאינו זרעה".

ובאר המאירי (קידושין ד ע"א):

"בת כהן שנשאת לישראל ונתאלמנה או נתגרשה אם אין לה זרע בשעה שמת בעלה חוזרת לאכול בתרומה אפילו היו לה ומתו אבל יש לה זרע הרי אותו זרע פוסלה מלחזור לבית אביה לדין אכילת תרומה בין זכר בין נקבה ולא סוף דבר זרע ממש אלא אף זרע זרעה ולא סוף דבר בזרע זרעה כשר שהרי בני בנים ובני בנות הרי הם כבנים כמו שהתבאר ביבמות פרק הבא על יבמתו בענין קיום מצות פריה ורביה אלא אף זרע זרעה פסול והוא שבבת ישראל לכהן מאכיל ומכל מקום זרעה פסול אין צריך לומר שהרי מצד אחר אתה בא לפסלה והוא שכל שנבעלה לפסול לה פסלה מלאכול בתרומה אלא שאף לגירסא זו פירושה בזרע זרעה ומכל מקום בזרע זרעה מן השפחה ומן הנכרית אינו פוסל כיצד בת כהן לישראל וילדה ממנו בן ובא על השפחה וילדה ממנו ומת הבן הראשון ואחר כך מת הכהן אין זרע זרעה הבא מן השפחה והנכרית פוסלה וכן הדין שאינו מאכילתה בבת ישראל לכהן שאין זה זרעה וכן היא שנויה בסיפרא פרשת אמור אל הכהנים".

היינו הנכד הגוי (אפילו התגייר) אינו מאכיל את סבתו שהיא ישראלית שהיתה נשואה לכהן ומתו בעלה ובנה, והיא חוזרת לבית אביה מישראל. וכן בת כהן נכדה מנכרית אינו פוסלה מלחזור לבית אביה הכהן ולאכול אחר שמתו בעלה ובנה מישראל.