חבל נחלתו יז כז

<< · חבל נחלתו · יז · כז · >>

שאלה

במסגרת עבודה משותפת של אדם מישראל עם מדען מחו"ל (עמית מחקר), הישראל מארחו בביתו בחדר מיוחד עבורו למספר ימים. התברר לישראל כי הגוי יש לו שתי וערב (=צלב) וכשהוא מתפלל בחדרו הוא מוציא את השתי וערב עליו יש פסלון של הצלוב. כמו"כ לפני הסעודה או בתוכה הוא עושה תנועות שתי וערב על חזהו. האם מותר לו להכניס את עמית המחקר לביתו?

וכן מה הדין אם העובד הסיעודי של זקן מישראל הוא עובד ע"ז, האם מותר לו להכניסו לביתו?

פתיחה

יש לדון מה האיסור להכניס עבודה זרה לביתו, כמו"כ האם מותר משום דרכי שלום או משום איבה ומה דין השתי וערב עם הפסל עליו, האם זו עבודה זרה או אסור רק מדרבנן.

א. ולא תביא תועבה אל ביתך

נאמר בתורה במפורש (דברים ז, כו): "ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמהו שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא". ונעיין מה כולל איסור זה.

בתרגומים מסבירים זאת כפשוטו, מתרגם כתר יונתן (=תרגום לעברית של תרגום יונתן): "ולא תביאו תועבת אלילים ותשמישה לבתיכם שלא תהיו מוחרמים כמותם".

כלומר הכנסת עבודה או תשמישיה לביתו אסורה.

המשך חכמה (דברים ז, כו) מבאר: "ולא תביא תועבה אל ביתך. עיקר פשטו הוא בישראל המכניס עבודה זרה לביתו. והא שאמרו במשנה פרק קמא דעבודה זרה (כא, א) דאין משכירין בית לדירה לעובד עבודה זרה (מפני שהוא מכניס לתוכו ע"ז, שנאמר "לא תביא תועבה אל ביתך") הוא אסמכתא (בעלמא) - דברי רבינו נסים. ונראה עיקר פשוטו, משום דכתיב ביפת תואר במלחמה (להלן כא, יב) "והבאתה אל תוך ביתך", לכן אמר שהיא חסה על העבודה זרה על מחמדיה הכסף והתכשיטין שיש עליהן, ותביא עמה לביתך. לכן אמר "לא תביא תועבה אל ביתך" שלא יביא רק החשוקה לבדה, ומגלגל עמה עד שתתגייר. לכן אף שהוא אינו זוכה בהעבודה זרה, כיון שלוקחה לאשה מוזהר על זה. לכן אסרו חכמים להשכיר בית למי שמכניסה לשם אף שאינה של ישראל. ולכן אמר "תועבה", שכשהיא עדיין לא קיבלה שבע מצוות, אז יכולה לבטל ויהיה ככל כסף וזהב שאינה חשובה אצלם, ואין זה "תועבה". רק אם לא ביטלה אסור להביא. כן נראה לפי הפשט, ויעויין ספר המצוות בזה".

ודבריו עולים בתוכנם כדברי התרגום.

וכך דברי החינוך (מצוה תכט), הכולל בדבריו דברי ראשונים אחרים, וז"ל:

"שלא נדביק שום דבר מעבודה זרה עם ממוננו וברשותנו ליהנות בו, ועל זה נאמר [דברים ז', כ"ו], ולא תביא תועבה אל ביתך וגו' ".

לפי פתיחת דברי החינוך האסור הוא דוקא ליהנות ממנו, אבל אם הוא נאלץ להכניס ע"ז לביתו – אינו עובר בלאו.

בהמשך מפרט דיני הלכה זו:

"וביארו לנו [מכות כ"ב ע"א], שהמבשל בעצי אשרה לוקה שתים, משום ולא תביא תועבה, ומשום ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, ששני ענינים הם, אחד המכניס דבר עבודה זרה לרשותו כדי ליהנות בו, ואחד הנהנה בו, שבשניהם מראה האדם בנפשו החפץ עליה, ולוקה על שניהם כמו שכתבנו. ואף על פי ששניהם עיקר אחד להם והיא ההנאה, שהרי אינו לוקה אלא בשביל ההנאה, מכל מקום מכיון שיהנה לוקה שתים, וכענין שאמרנו למעלה בסדר אמור לאו ח' בסימן רצ"ד [מצוה רע"ג] בכהן גדול שבעל אלמנה שלוקה שתים, ואף על פי ששני הלאוין עיקר אחד להן כמו שכתבנו שם".

"ובכלל איסור זה בין עבודה זרה עצמה בין משמשיה בין תקרובת שלה, ובין עבודה זרה של ישראל או של גוי"...

"ועובר על זה ולקח שום דבר מעבודה זרה והביאו לרשותו ונהנה בו, לוקה שתים, משום ולא תביא וגו', ומשום ולא ידבק וגו', כן כתב הרמב"ם ז"ל [פ"ז מעבודה זרה ה"ב]".

ועפי"ז אם לא נהנה מהע"ז כגון בשאלות שלפנינו שהגוי מכניס (אמנם בידיעתו) את הע"ז לבית ישראל ודאי שאינו לוקה, כי לא עשה מעשה וגם אינו רוצה בהכנסת הע"ז לביתו.

מוסיף בספר יראים (סימן שסד) הלכה נוספת הנלמדת מ'לא תביא תועבה':

"תועבה לא תביא. ויראת מאלהיך ולא תביא עבודה זרה בביתך דכתיב בפ' עקב ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו ותניא בע"ז פ"א [כ"א א'] אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שמכניס לתוכו ע"ז והתורה אמרה לא תביא תועבה אל ביתך וכל משמשי עבודה זרה ונוייה בכלל תועבה הם וכולם לא תביא שהרי כולם הוזהרו למעלה פסילי אלהיהם תשרפון באש לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך וכתיב בתריה ולא תביא תועבה אל ביתך למדנו ע"ז ונוייה בכלל תועבה הם הלכך הלוקח נויי ע"ז ומשמשיה במשכון כגון מעילים וגביעים וכל שאר נוייהם ומשמשיהם עובר בלא תביא תועבה אל ביתך ועוד שנהנה מהם ועובר בלא ידבק בידך מאומה מן החרם ואפי' מכניס בביתו בפקדון או השאיל או השכיר ביתו לאחרים בשאלה ושכירות לא קניא ועובר בלא תביא וגו' המשאיל והמשכיר. והפורש מהם ושם דרכיו רואה בישע אלהים".

נראה מדברי היראים שאוסר יותר מן החינוך. ואוסר הכנסת פקדון שהוא ע"ז או משמשיה או משכון לביתו או לרשותו.

לגבי שאלה דילן, אמנם הוא מכניס עבודה זרה לביתו אולם ההנאה מכך היא עקיפה. הוא מכניס את העכו"ם לביתו, והעכו"ם מכניס את הע"ז שלו איתו לצרכו ולא לצורך ישראל ח"ו, וא"כ מנלן שהדבר כלול בלאו של 'לא תביא תועבה'?!

בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' קעז) השיב על השאלה האחרונה שהעלנו. וז"ל:

"שאלת עוד גוי מהו שיאכל חמצו בביתו של ישראל? מי שרי לישראל להניחו להכניס חמץ שאין זה כעבודה זרה שעובר על (דברים ז) לא תביא תועבה אל ביתך או לא"?

"תשובה דבר ברור הוא זה שהרי מקבלין פקדונות מן הגוים בשלא קבל עליו אחריות. ולא עוד אלא שנראה בגמרא שאם ייחד לו בית אפילו בקבלת אחריות מותר. אלא שהרב ז"ל השמיטה להחמיר בדבר וכן ראוי להחמיר. ואפילו בעבודה זרה בכי הא מנין שהוא אסור? שלא אסרו ואפילו בארץ אלא להשכיר לו ביתו. אבל אם נכנס גוי לביתו של ישראל ועבודה זרה שלו בידו לא שמענו שיהא חייב ישראל בעל הבית להוציאו דלא תביא אמרה תורה".

עולה מדברי הרשב"א שהאיסור הוא הבאה ע"י ישראל אבל ע"ז שהובאה ע"י גוי לבית ישראל צורך הגוי, אין בעל הבית חייב להוציאו.

בשו"ת הר צבי (או"ח ח"א סי' פה) דן "באיסור כניסת כמרים שיש שו"ע בבגדיהם לביהכ"נ".

וזאת לשון השאלה: "ע"ד השאלה בכמרים הנכנסים לביהכ"נ מעצמם ועליהם שו"ע, אם מחוייבים לעכב עליהם שלא יכנסו משום הלאו דלא תביא תועבה אל ביתך".

בהתחלה מברר מה דינה של צורת שו"ע (=צלב) ועליה נדון להלן.

בהמשך באות ב הביא דברים שכתבנו מסה"מ לרמב"ם שדוקא בנהנה ממנה אסור להכניס, ומן היראים ומן הרשב"א, ואח"כ מביא מן הגרי"ף פערלא שרצה לחדש מן הירושלמי שאפילו נכרי נכנס ובידו ע"ז ולא הוציאו עובר עליו. והגרצ"פ פרנק כותב שהוא פירוש חדש ומפרשי הירושלמי לא פרשו כן.

בחשוקי חמד (עבודה זרה כא ע"א) דן לגבי מטפלת נכריה הבאה לעבוד בבית ישראל ועונדת ע"ז על לבה – האם יש בזה איסור של לא תביא תועבה אל ביתך?

ומביא משו"ע (יו"ד סי' קנא ס"י) שרק אם מכניס בקבע אבל באופן ארעי משמע שמותר ומביא עוד מתשובת הרשב"א. והוסיף: "אכן יעוין בכנסת הגדולה (סימן קנא שיירי כנה"ג הגהות טור אות כב) שהביא בשם מהר"ש הלוי שאסר אפילו בדרך עראי, וכתב עליו הכנה"ג שאולי ס"ל שכל מה שהרשב"א התיר היינו שלא מדעת הישראל, אבל להכניסו מדעתו אסור אפילו באופן עראי, יעו"ש". והעלה הרב זילברשטיין עוד סברות ונשאר בצ"ע.

ולענ"ד לא ניתן להסביר כן ברשב"א אחר שכתב בפירוש להיפך, שהרי העכו"ם נכנס עם ע"ז בידו. ולכן נראה להסיק שבכניסת הע"ז לבית ישראל אינו עובר בלא תביא תועבה ואינו צריך להוציאו מביתו.

ב. שתי וערב האם נחשב עבודה זרה

בתשובת הר צבי שהבאנו לעיל פתח:

"בראשונה יש לברר בצורת שתי וערב התלוי בצואר של הכמרים אם יש לו דין ע"ז. והנה בשו"ע יו"ד (סימן קמא סעיף א) כתב וז"ל: צורת שתי וערב שמשתחוים לו דינו כדין צלם ואסור בלא ביטול אבל שתי וערב שתולים בצואר לזכרון לא מקרי צלם ומותר. וכתב שם הש"ך בס"ק ו וז"ל: אבל שתי וערב שתולין בצואר כו' היינו בידוע שלא השתחוה לו (ואתא לאשמועינן דל"ת דכיון שתולין אותו בצואר מיד נאסר), הא לאו הכי לא גרע מאם מצא כלים שעליהם צורת עכו"ם דהכלים אסורים אם הם מכובדים: דכיון שדרך לעבוד אותה הצורה חיישינן שמא נעבדו הכלים כדלקמן סעיף ג, והכא נמי איכא למיחש להכי ובעכו"ם עצמו אין לחלק בין מכובד לבזוי דדוקא בכלים אמרינן דעל המבוזים ודאי לנוי הכלי נעשו משא"כ הכא, ומצאתי בהר"ן פרק כל הצלמים וז"ל: כתב הרשב"א דבזמן הזה שחוקקים חקק בכלים ומציירים בהם שתי וערב ודמות מניקה אף המוצא אותם הכלים אסורים, ע"כ. וצל"ע שאפשר שאין עובדים היום לצורות הללו אלא לזכר בעלמא עושים אותם עכ"ל הר"ן וכ"כ רבינו ירוחם נתי"ז ח"ד אם נמצא צורת אשה ובנה בחיקה או צורת שתי וערב ואדם תלוי בו אסורים ואפשר דעכו"ם אלו שאין אדוקים בעכו"ם כל מה שעושין בצורות הללו בכלים אינם עושים אלא לנוי ומותרים בהנאה כו' ואסור להשהותן משום חשד אם הם בולטים וראוי להחמיר בספק איסור תורה ע"כ: ואפשר בשתי וערב עצמו כיון שדרך שמשתחוים לו לכו"ע אסור: עכ"ל הש"ך. הנה מסקנת דברי הש"ך נראה שצורת שתי וערב התלוי בצואר של כמרים ספק ע"ז יש לו ואסור מספק. ויעויין בתרומת הדשן (סימן קצו) (תשובה זאת הושמטה ממקומה מפני הצנזורה ונדפסה בסוף הספר), ובחכמת אדם".

והגרצ"פ פרנק נשאר בספק אם שתי וערב הוא עבודה זרה גם בסוף תשובה.

במקום אחר עסק החשוקי חמד (מכות כב ע"א) במטפל פיליפיני שהכניס עבור חברו פסל של עבודה זרה למספר שעות ודן האם צריך לכפותו להוציא מרשותו לאותו זמן. והביא את המו"מ לעיל, ובהמשך מביא:

"והנה דנו האחרונים אם יש איסור דלא תביא תועבה אל ביתך, רק כאשר יש לו הנאה מהע"ז, או גם בלי הנאה, אלא בעצם ההבאה לביתו יש איסור, והביאו ראיה לנידון זה מדברי הראשונים. וכן הביאו ראיה לנידון זה מסוגיית הגמרא במכות דף כב ע"א שהקשתה הגמרא על המבשל ביום טוב בעצי אשרה דלילקי נמי משום לא תביא תועבה את ביתך, ולמה בהמשך הסוגיה שהגמרא רצתה להוסיף לאווים על החורש תלם אחד מתקיף לה רב אשי וליחשוב נמי החורש בעצי אשירה, לא שאלה הגמרא דיש בזה גם לאו דלא תביא תועבה אל ביתך. והוכיחו מכאן דהאיסור דלא תביא הוא רק כאשר מביא אל ביתו, ולא כשנהנה מהע"ז מחוץ לבית".

"ויעוין במנחת חינוך (מצוה תכט) שכתב בפשיטות דהמכניס ע"ז לביתו חייב אפילו שלא ליהנות מהם, אלא דאם גוי הכניס ע"ז לבית הישראל, לא לוקים, ואם ישראל הכניס לביתו, הוא לוקה.

"והעיר עליו האדר"ת בחשבונות של מצוה (שם) וז"ל: דבודאי 'תועבה אל ביתך' שאמרה תורה היינו רק כשרוצה לקנותה או כשמייחד לה מקום, ונאסר הבית בשבילה וכדתנן בע"ז דף מז ע"ב, אבל בהבאה גרידא לבית ישראל איך יעבור בלאו. והרי הכי נמי כתיב בחמץ 'לא יראה בבתיכם' ומכל מקום הוא רק כשרוצה לקנות, אבל בהבאה והמצאה לבד אינו עובר ב'לא ימצא', ורק כשרוצה לקנות היא ההבאה והיא ההנאה, והכי נמי ממש דכוותה, עכ"ד".

"ויש להעיר על דבריו הקדושים, דראייתו מחמץ לכאורה צ"ע, דהרי בחמץ נאמר לא יראה לך ולא ימצא לך, ואם החמץ אינו שלו, אינו עובר בלאו, אבל בע"ז לא נאמר 'לך'. ולעיל הבאנו את דברי הרשב"א שדן בגוי שנכנס עם חמץ לתוך בית ישראל, ולשואל היה פשוט שבע"ז כה"ג הדבר אסור, ולכן שאל רק על חמץ, והרשב"א השיב שבאופן ארעי מותר אף בע"ז. עכ"פ מבואר שלגבי איסור זה של הכנסת ע"ז של אחרים, איסור ע"ז חמור יותר משל חמץ".

"ועוד דהגע עצמך, הרי הבאנו לעיל את הגמרא בדף כא ע"א שאסור להשכיר בית לגוי משום שהוא מכניס ע"ז לתוך הבית, וכי אסור להשכיר בית לגוי כשיכניס לתוכו חמץ. ועוד שבתוס' שם (ד"ה אף) הביאו שיטה שלא תביא תועבה אל ביתך מיירי רק בחו"ל ולא בא"י, וכי שיטה זו תסבור שגם בחמץ אינו עובר רק בארץ ישראל. ע"כ דשאני חמץ שאינו עובר רק בשלו והוא חובת גוף שלא יהיה חמץ שלו, ומה שנאמר בבתיכם מגלה שאינו עובר רק אם הוא גם ברשותו. ולכן מה שהביא האדר"ת ראיה מחמץ לע"ז, שלא עוברים על האיסור דלא תביא תועבה אל ביתך בהכנסה גרידא, צ"ע".

ובמסקנה זו נשאר.

מסקנה

לפי רוב הפוסקים אינו חייב להוציא מביתו עבודה זרה שגוי נכנס עימה לביתו בשתי השאלות פטור ומותר לו להשאיר את המצב כמות שהוא, על אף ששתי וערב הוא ספק ע"ז.