חבל נחלתו יד נא
סימן נא אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות
שאלה
עריכהאיש ואשה מישראל פנויים, חיו חיי אישות ללא קידושין ב'נישואי קפריסין' ונולדו להם ילדים. לאחר כמה שנים החליטו להיפרד, האשה רוצה להינשא כדת משה וישראל, האם צריכה גט מהאיש מחמת חיי האישות ביניהם?
תשובה
עריכהא. ישנם מקרים שחוששים לקידושין בביאה כדי להצריך גט, כגון הנאמר ברמב"ם (הל' גירושין פ"י):
הלכה יז: "המגרש את אשתו וחזר ובעלה בפני עדים קודם שתנשא לאחר בין שגירשה מן הנשואין בין מן האירוסין הואיל ואשתו היתה הרי זו בחזקת שהחזירה ולשם קידושין בעל לא לשם זנות, ואפילו ראו אותו שנתן לה מעות, שחזקה היא שאין אדם עושה בעילתו באשתו בעילת זנות והרי בידו לעשותה בעילת מצוה, לפיכך הרי זו בחזקת מקודשת קידושי ודאי וצריכה ממנו גט שני".
הלכה יח: "נתייחד עמה בפני עדים והוא שיהיו שני העדים כאחד, אם היתה מגורשת מן הנשואין חוששין לה שמא נבעלה והן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה, שכל המקדש בביאה אינו צריך לבעול בפני עדים אלא יתייחד בפניהן ויבעול כמו שבארנו, לפיכך צריכה גט מספק והרי היא ספק מקודשת, ואם היתה מגורשת מן האירוסין אין חוששין לה שהרי אין לבו גס בה".
עולה מן הרמב"ם שיש לחלק בין שני מצבים של אשתו שגרשה: אם הביאה היתה בפני עדים הרי היא בחזקת שהחזירה ולשם קידושין בא עליה. אם התיחד עימה בפני עדים חוששים שנבעלה ואומרים שעדי יחוד הם עדי ביאה וצריכה גט נוסף. אולם אם התיחד עם ארוסתו בפני עדים אין חוששים שבא עליה מפני שאין לבו גס בה, ומשמע שאם בא בפני עדים ג"כ אין זו ביאת זנות אף שלא היו נישואין וברכה בעשרה.
מקרים אלו הם מצבים היוצאים מתוך נישואין קודמים שהיו כתיקנם ונתגרשו כתיקנם, ולכן ביאה אחריהם מחייבת גט, מפני שישנה חזקה ברורה שאין כוונתו לשם זנות, ואעפ"כ במקרה השני אלו רק ספק קידושין ולכן אם אחר קידשה צריכה גט משניהם. וכן אם רוצה להחזירה צריך קידושין ברורים לפני עדים.
ב. אחרי שתי הלכות אלו הביא הרמב"ם בהלכה יט מחלוקת בינו לבין הגאונים:
"הורו מקצת הגאונים שכל אשה שתבעל בפני עדים צריכה גט, חזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, והגדילו והוסיפו בדבר זה שעלה על דעתם עד שהורו שמי שיש לו בן משִׁפְחתו חוששין לו ולא תתייבם אשתו שמא שחרר שפחתו ואחר כך בא עליה, ויש מי שהורה שודאי שחרר שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. וכל הדברים האלו רחוקים הם בעיני עד מאד מדרכי ההוראה ואין ראוי לסמוך עליהן, שלא אמרו חכמים חזקה זו אלא באשתו שגירשה בלבד או במקדש על תנאי ובעל סתם שהרי היא אשתו ובאשתו הוא שחזקתו שאינו עושה בעילתו בעילת זנות עד שיפרש שהיא בעילת זנות או שיפרש שעל תנאי הוא בועל, אבל בשאר הנשים הרי כל זונה בחזקת שבעל לשם זנות עד שיפרש שהוא לשם קדושין, ואין צריך לומר בשפחה או בגויה שאינה בת קדושין שאין חוששין להן כלל והרי הבן מהן בחזקת גוי ועבד עד שיודע בודאי שנשתחררה אמו או נתגיירה".
הרמב"ם חולק בתקיפות על הגאונים שבסתם ביאת פנויה אפילו לפני עדים וק"ו ביחוד אינה צריכה ממנו גט ואין הביאה נחשבת לקידושין, ומחלק שחזקה שא"א עושה בעילתו בעילת זנות היא דוקא באשתו, אבל בסתם פנויה ולא לשם קידושין ביאתו היא ביאת זנות.
וכן בפירוש הרמב"ם על המשנה בעדויות (פ"ד מ"ז) כתב: "וענין אמרם אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, שאין האדם בועל בפני עדים בעילה לשם זנות והרי אפשר לו שתהיה שלא לשם זנות. והבן זה שהוא נפלא ונפתרים בו סתומות".
ג. הראב"ד (שם הל' יט) השיג: "בגוֹיה ודאי כן הוא כדבריו שהרי אין בידו לגיירה, אבל בשפחתו שיש בידו לשחררה דבריהם קרובים דלא שביק היתירא ואכיל איסורא אלא א"כ הוחזק בפריצות עריות, וכן בת ישראל שתבעל בעדים אם לא היו חשודים בפריצות עריות העמד בני ישראל ובנות ישראל על חזקתן ובחזקת כשרות הן שלא יתפרצו בפני עדים לזנות, ודברי הגאונים ז"ל קיימים הם".
הראב"ד מחלק בין פרוצים בעריות לשאינם פרוצים, וסובר שבשאינם פרוצים ובידו להופכה לגיורת אומרים אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כגאונים, ולפחות ספק קידושין יש כאן. ולדבריו אף בפנוי ופנויה שאיננו יודעים שהם פרוצים לכאורה יש לחוש לקידושין. ולדבריו השלכה אף לגבי זיקת יבום וחליצה שכן אם חוששים לקידושין ומת הבעל ללא זרע הרי היא צריכה חליצה מאחיו.
ד. המגיד משנה צידד בדעת הרמב"ם: "דעת רבינו בזה נראה נכון שהפנוי הבא על הפנויה אין חוששין לו משום קדושין בעלמא וכן הסכים הרשב"א והביא ראיה מנושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו לא שנא מפותה בפני אחד [או בפני שנים] ועוד שלא הוזכר בגמרא דין זה אלא בגרושה לבד. ודין השפחה הזכיר הר"א ז"ל בהשגות לדעת הגאונים וכבר כתבתי פ"ד מהל' נחלות בארוכה דעת הגאונים וטעם רבינו וראיותיו ותירצתי מה שאפשר להקשות עליו והכל מבואר שם. ומצאתי בתוספתא בתחלת קדושין ובביאה כל ביאה שהיא לשם קדושין (הרי זו) מקודשת ושאינה לשם קדושין אינה מקודשת ע"כ. וענינה כדברי רבינו שכל שאינה בפירוש לשם קדושין אינה מקודשת ואין חוששין לקדושין".
ויוצא לפי המגיד משנה שבפנוי ופנויה אין חזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ורק אם הודיע שעושה כן לשם קידושין – מקודשת.
וכן בשו"ת הרמב"ם (סי' שנו) חזר הרמב"ם על דעתו: "תשובת שאלה על ענין אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות הקשית עליה הא דאמרינן שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות ועוד אמרת היכי דאמי אי דאיכא עדים וכו' עיקר הדבר כך הוא משראינוהו נועל עם אשה ונוהג בה מנהג אישות אין אנו אומרים שמא לשם זנות נתכוון שחזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ולפי חזקה זאת אמרנו שהמקדש בפחות משוה פרוטה שאינם קידושין וראינוהו אחר כך שבעל אין אומרים שזה על דעת קידושין הראשונים בעל והרי בעילתו בעילת זנות אלא אומרים כל הבועל אינו בועל אלא לשם אישות והואיל ובעל בפנינו הרי זאת צריכה גט שאין זה תולה בעילתו בקידושין ראשונים שמא יפסלו או ימצא בהם טעות ונמצאת בעילתו בעילת זנות. וזה דשויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות אינה קושיא דרבנן הוא דשויוהו אבל הוא לא עשה בעילת זנות ולא נתכוון אלא לבעילת אשתו. ולעולם כל ישראל בחזקה זאת עד שיתבאר שנאף הבועל דרך זנות ואין אנו אומרים בו חזקה שאם כן נמצא כל מי שזנה עם פנויה בעדים צריכה ממנו גט וליכא מאן דאמר דסליק אדעתיה למימר הכי דלא אמרינן לעולם חזקה בכל מקום אלא בסתם הדברים אבל בפירושם כבר ברור משה בר' מימון זצ"ל".
ה. המרדכי (קידושין פרק האומר רמז תקלג) מביא דעה חולקת על הרמב"ם, המתאימה עם הגאונים והראב"ד: "ומודה בנתגרשה מן האירוסין דלא אמרי' הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה שאין לבו גס בה, משמע הא יש עדי ביאה צריכה גט (והלכתא) [והלכך] פסק ר"ב דאדם הבא על הפנוייה וראו עדים מבחוץ דצריכה הימנו גט דאמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואם בא עליה אדם אחר [בעדים] ובעל אחר כך צריכה גט משני והמיימוני פליג פרק עשירי דאישות".
וכן הובא בקצרה בהגהות אשרי (קידושין פ"ד סי' ד): "פסק ר"ב הבא על הפנויה וראו עדים מבחוץ צריכה הימנו גט דאינו עושה בעילתו בעילת זנות ואם בא אחר וקדשה בעדים צריכה גט משניהן. והמיימון פליג".
עולה מדברי הרמב"ם וסיעתו שרק במי שהיתה אשתו או שקדשה על תנאי סומכים על ביאה בעדי יחוד להחשיבה כקידושין, אבל בפנוי ופנויה איננו סומכים לומר שביאתו אינה ביאת זנות, ולדברי הראב"ד, הגאונים ורבינו ברוך אם יש עדי יחוד צריכה ממנו גט ואומרים הן הן עדי יחוד הן עדי ביאה. ורק בפרוצים לא חוששים לכך.
ו. לגבי ביאה אחר קידושין על תנאי פסק הרמב"ם (הל' אישות פ"ז הכ"ג): "המקדש על תנאי וחזר אחר כמה ימים וביטל התנאי אע"פ שבטלו בינו לבינה שלא בפני עדים בטל התנאי והרי היא מקודשת סתם. וכן אם היה התנאי מן האשה ובטלה אותו אחר כך בינה לבינו בטל התנאי, לפיכך המקדש על תנאי וכנס סתם או בעל סתם הרי זו צריכה גט אע"פ שלא נתקיים התנאי שמא ביטל התנאי כשבעל או כשכנס. וכן המקדש בפחות משוה פרוטה או במלוה וחזר ובעל סתם בפני עדים צריכה גט שעל בעילה זו סמך ולא על אותן הקידושין הפסולין, חזקה היא שאין אדם מישראל הכשרים עושה בעילתו בעילת זנות והרי בידו עתה לעשותה בעילת מצוה".
המדובר בהלכה זו בקידושין מותנים או פסולים, והביאה שאחרי כן יש אפשרות שתהא ביאת זנות ויש אפשרות שתהא ביאת קידושין וכיון שבא עליה בפני עדים, הרי כדי לצאת ממנו צריכה גט. הרמב"ם לא באר במפורש האם המקדש בביאה צריך להיות מודע לכך שהקידושין שלפני כן היו פסולים, ולכן התכוין בביאתו לקדש, או אף ללא ידיעתו כיון שהוא חושב שהיא אשתו ביאתו בעדים מחשיבה זאת לקידושין.
ניתן לומר שבמקרים אלו אין צורך בכוונה מפורשת של קידושין אלא די בכוונה סתומה שלא תהא ביאת זנות, וכיון שהתייחד עימה לפני עדים דנים את ביאתו כביאת זנות. אמנם אם הבעל והאשה לא ידעו שהקידושין פסולים והתייחדו בפני עדים, אז אין אומרים חזקה שביאתו היתה לשם קידושין כיון שלא ידעו וחשבו שקידושין הראשונים קנו אף הביאה היא על דעת זו והביאה היתה ביאת זנות.
ז. המגיד משנה (הל' אישות פ"ז הכ"ג) דן בהלכה וכתב: "וכן המקדש בפחות מש"פ וכו'. אע"פ שכתב רבינו וכן, חלק בין דין זה (=פחות משו"פ) לדין המקדש על תנאי בג' דברים. הא' שלמעלה (=המקדש על תנאי) הזכיר וכנס או בעל וכאן כתב ובעל בלבד. השני שלמעלה לא הזכיר עדים וכאן כתב בפני עדים. והשלישי שלמעלה הגט הוא מספק כמ"ש שמא ביטל התנאי וכאן הוא על הודאי כמ"ש חזקה היא שאין וכו' וכל זה מבואר בלשונו למי שמעיין בו. והטעם לב' חילוקים הראשונים הוא מפני שבמקדש על תנאי כל שנתבטל התנאי א"צ קידושין אחרים, לפיכך אפילו בכניסה בלבד יש לחוש שמא ביטל התנאי וכן אין צריך עדים מפני שהקידושין היו כבר בפני עדים ובביטול התנאי הן חלין ממילא, אבל במקדש בפחות מש"פ או במלוה, קידושיו אינם כלום וצריך קידושין אחרים ולפיכך צריכה ביאה בעדים. והטעם שהמקדש על תנאי שהגט הוא מספק לפי שאפילו בעל יש לחוש שמא על סמך תנאי בעל והיה סבור שנתקיים התנאי ולא היתה ביאתו בזנות, אבל כאן אם על קידושין הראשונים היה סומך היתה בעילתו בעילת זנות בודאי וחזקה הוא שאין אדם עושה כן הילכך ודאי גמר ובעל לשם קידושין. וזהו שבדין התנאי אמרו בגמרא ולא היה כח בחכמים להוציאה דמשמע דספק הוא וכ"נ פרק בא סימן, וכאן אמרו המקדש בפחות מש"פ ובעל צריכה ממנו גט וסובר רבינו דהוא הדין למלוה וכן פסקו בה"ג זהו דעת רבינו. ויש מי שאומר שבפחות מש"פ צריכה גט ודאי ובמלוה ספק שמא היה סבור שקידושי מלוה קידושין. ויש מי שאומר שאפילו בפחות מפרוטה הוא ספק, ואם בא אחר וקידשה צריכה גט משניהם ויש לחוש לדבריו".
נראה מדברי המ"מ שבקידושין פסולים צריך הבעל להיות מודע לכך שהם פסולים, אבל בסתמא אינם קידושין ואין אומדן דעת שבעל לשם קידושין.
וכן נראה מדברי הסמ"ג (עשין, סי' מח) בהבנת הרמב"ם: "בפרק המדיר (כתובות עד, א) אמר רבי אמי המקדש בפחות משוה פרוטה או במלוה וחזר ובעל סתם בפני עדים צריכה גט שעל בעילה זו סמך ולא על אותן קידושין הפסולים, חזקה היא שאין אדם מישראל הכשרים עושה בעילתו בעילת זנות והרי בידו עתה לעשותה בעילת מצוה (רמב"ם פ"ז הכ"ג)". וללא ידיעה שקידושין הראשונים לא הועילו – ביאתו היא ביאת זנות.
ח. אמנם מהרשב"א (קידושין נ ע"ב) משמע שאין צריך ידיעה ברורה שכתב: "והא דאמרי' הכא דאין יודעין שאין קדושין בפחות משוה פרוטה לאו אינם יודעין דוקא קאמר דהא אמרי' בפ' המדיר המקדש בפחות משו"פ וכן קטן שקדש ובעל צריכה ממנו גט וקא מפרש טעמא משום דאדם יודע שאין קדושין בפחות משו"פ וגמר ובעל לשם קידושין, אלא הכא יודע ואינו יודע קאמר, וגבי סבלונות אמרינן דכי היכי דלא דק וסמך בקדושיו על פחות משו"פ ה"נ סומך בהן עכשיו בשעת סבלונות ועל דעת קדושין הראשונים שלח, אבל גבי ביאה מתוך שאין אדם עושה בב"ז דייק ויודע שאין קדושיו כלום וגמר ובעל לשם קדושין, וגרסינן בירושלמי הכא תני וכולן שבעלו קנו, וגרסי' בתוספתא המקדש בפחות משוה פרוטה ושלח סבלונות לא עשה ולא כלום שע"מ קדושין הראשונים שלח, בעלו קנו ר"ש אומר לא קנו".
וכן הריטב"א (קידושין נ ע"ב) כתב: "ואיכא למימר דאדם יודע דאמרינן התם לאו דוקא, אלא לומר שכונת כל אדם כשבועל שרוצה שיגמרו נישואיו ולא מחית נפשיה לספיקא כדי שלא תהא בעילתו בעילת זנות ובודאי דעתו על בעילה של היתר וכיון שכן לא סגיא דלא נימא דגמר ובעיל לשם קדושין כדי שיגמרו קידושיו".
ועולה מדבריהם שביאה לאחר קידושין מסופקים קונה ודאי, ואם רוצים לפרוש צריכה גט. אמנם אף לדעת הרשב"א והריטב"א דוקא שהיו כבר נישואין מסופקים או מותנים או שאינו יודע בוודאות שקנה ואז הביאה משלימה את הקידושין אולם אין ללמוד מכאן על פנוי ופנויה.
ט. בשו"ת הריב"ש (סי' ו) נשאל כך: "אשה אחת באה ממיורקה, מאותן האנוסות לעבודת ככבים, ובנה בחיקה ונאמר לה: מה טיבך ומה טיבו של בן זה? ואמרה שאנוס אחד מארץ ארגון תבעה לינשא לו קודם הגזרה כדת משה ויהודית ולא עלתה בידו. ולאחר הגזרה בכמו שבוע אחד, בא [אנוס אחד] לעבודת ככבים אוהבו של אותו אנוס החפץ בה, ודבר על לבה להנשא אליו, והיא נתפייסה ונגמר הזווג ביניהם. אלא שלא קדשה בעדים ולא נשאת לו בעשרה, אלא על ידי עובדי ככבים בחקות דתם ובכהני במותם. וישבה בביתו עמו כאשתו לכל דבר בחזקת אישות, והיו יודעים זה אנוסים רבים. וישב עמה כמשלש חדשים, ונתעברה ממנו וזה פריה; והלך האיש ההוא מעבר לים, ולא יסף שוב אליה עוד".
והשאלה היא האם יש לחוש מחמת הנישואין של גויים וחיי האישות עם האנוס שהאשה שלפנינו היא אשת איש וע"כ אינה יכולה להינשא ללא ידיעה מה קרה לבעלה, או שהיא חיה אתו בזנות, ולכן היא פנויה עתה, ועולה השאלה מצד החזקה שאין אדם עושה ביאתו ביאת זנות.
י. הריב"ש קובע בתחילה שודאי מצד קידושי הנכרים אין לחוש לשום קידושין מפני "שהכומר מברך אותם בקול גדול ונותן טבעת לכל אחד". אבל דן האם צריך לחוש מצד "שנתייחד עמה בפרסום, ועמדה תחתיו ונתעברה ממנו". ומביא מדין המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי (גיטין פא) שצריכה ממנו גט ואף בלא עדי ביאה אלא בעדי יחוד בלבד ובלבד שהעדים ראו יחדיו והאיש ידע מראייתם "לפי שאדם יודע שהמקדש בינו לבין עצמו בלא עדים אינה מקודשת אע"פ ששניהם מודים, הילכך כשבעל זה לא לשם קדושין בעל אלא זנות בעלמא". ומביא מחלוקת הרמב"ם והגאונים בפנוי שבא על הפנויה האם יש לחוש לקידושין, ומכריע כרמב"ם, ומוסיף: "וכן הסכים הרשב"א ז"ל (גיטין פא ע"ב) והביא ראי' ממ"ש: (יבמות צז) נושא אדם אנוסת בנו ומפותת בנו, ולא שנא מפותה בפני א' או בפני ב'. ועוד שלא נזכר ד"ז בגמרא (בפ' הזורק פא ובפ' מי שאחזו עג:) אלא במגרש את אשתו בלבד. וכ"כ רבינו מאיר הלוי ז"ל; והרבה מן האחרונים ז"ל; וכ"כ בספר אה"ע (=טור אבן העזר) בשם הרא"ש ז"ל (סי' קמט)".
ומוסיף הריב"ש את הראיה שהביא המ"מ מן התוספתא.
ומקשה הריב"ש על פסקו: "ואם יאמר האומר: אפי' הר"מ (הל' גרושין פ"י הי"ט) ז"ל לא אמרה אלא בפנוי הבא על הפנויה בדרך מקרה, דכיון שלא פירש אמרינן דלא נתכוון לשם קידושין אלא לזנות בעלמא, אבל זה שנשאה והתנה עמה להיות אשתו, ה"ל כמדבר עמה על עסקי קידושי' בשעה שנתייחד עמה, ואין צריך לפרש, דה"ל כמו שפי' ואמר לעידי יחוד דדעתו לבעול לשם קידושין".
ומשיב: "יש להשיב ולומר, דאדרבה איפכא מסתברא, דאפי' לדעת אותם הגאונים ז"ל שסוברין דבסתם אמרינן לשם קידושין בעל, הכא בנדון זה לא בעל לשם קידושין. דכיון שהתנו בנישואין בחקות העובדי ככבים ובבית במותם מפי הכומר, הרי הוא כאילו פירשו שאין דעתם לשם קדושין כדת משה ויהודית, אלא בדרכי עובדי ככבים, שאינן בתורת קדושין וגיטין. וא"כ אינה כנשואה, אלא שהיא אצלו כמו פלגש בלא כתובה וקדושין".
עוד דן הריב"ש מצד בני נח ומוכיח שאינה אשתו, ומוסיף: "והראב"ד ז"ל כתב, שדברי אותן הגאונים קיימין במוחזקין בכשרות, שחזקה לא יתפרצו בפני עדים לזנות, אבל בחשודין בפריצות עריות, אין חוששין לקדושין. וכ"כ הרמב"ם... ובנדון זה ודאי אין לך פרוצין יותר מאלו ההולכים ברצון נפשם לפני עבודת ככבים להשתחות שם, ומעשיהם מוכיחים בפריצותם ובקלותם. ואף כי בעונות אחר הגזרה, זולתי יחידים מיעוטא דמיעוטא, רבו המתפרצים בזנות של נכריות, אף כי בזנות של בת ישראל פנויה דנעשה להם כהיתר, אין צ"ל בקלי עולם כזה, שהוכיח סופו על תחלתו, שהניחה מעוברת והלך לו".
ומוסיף: "ועוד שזו כשתבעוה לינשא ונתפייסה, היתה צריכה לישב ז' נקיים, והיתה בחזקת נדה, ולא טבלה לנדתה, שהרי לא הי' להן אז אחר הגזירה מקוה טהרה, וא"כ הרי בא עליה ביאת זנות מספק נדה. ואם לאיסור כרת התיר עצמו בביאתו, איך יחוש לאיסור קל של פנויה".
ומוסיף הריב"ש שלא היו כאן עדי יחוד "ואע"ג דבקטנה שלא מיאנה והגדילה ונשאת לאחר, אמר רב אינה צריכה גט משני, דכיון שהגדילה עם הראשון מסתמא בעל לשם קדושין דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות (יבמות קט:, קי) ואמרו בשם הרא"ה ז"ל, דאפי' עידי יחוד אינה צריכה, דכיון דאשתו היא ועומדת תחתיו, כ"ע ידעי שנתייחד עמה ובא עליה; זהו דעת יחיד, שכל הראשונים ז"ל כתבו שצריכה לעידי יחוד".
מתבאר מדברי הריב"ש שבפנוי ופנויה צריך שתהא הביאה בפירוש לשם קידושין, וצריך שיהיו עדי יחוד. אבל בפרוצים בעריות ובאיסורים אפילו חיתה עמו כמה שנים והולידו בנים ובנות, אם הם נשואים מצד דיני נכרים, אינם נשואים כדת משה וישראל ואי"צ לחשוש לעדי יחוד כעדי קידושין.
יא. וכדעת הריב"ש פסק השולחן ערוך (אה"ע סי' קמט ס"ו): "וכן איש ואשה שהמירו לעבודת כוכבים, באונס הגזירות, ונשאו זה לזה בחקות עובדי כוכבים, אף על פי שמתייחדים זה עם זה בכל יום לעיני הכל, אין חוששין להם משום קדושין (ועיין לעיל סימן כ"ו)".
וכ"פ הרמ"א (אה"ע סי' כו ס"א): "וכן מומר שנשא מומרת לעבודת כוכבים בנימוסיהן, ונתגיירו אח"כ, אין כאן חשש קידושין כלל ומותרת לצאת ממנו בלא גט, אף על פי ששהה עמה כמה שנים אינו אלא כזנות בעלמא (ריב"ש סימן ו' ובת"ה סימן ר"ט) וע"ל סימן קמ"ט סעיף ו'".
והגר"א הביא את טעמי הריב"ש שאינה אשת איש בביאורו.
והביא את דברי הריב"ש בבית יוסף (אה"ע סי' קמט, ו).
יב. בתרומת הדשן (סי' רט) דן בשאלה דומה וכך נשאל: "פלוני אחד הוליך עמו בתולה אחת מעיר לעיר ואומר שהיא ענייה ורוצה להוליכה אל קרוביה. אחר כך נודע שמעוברת היא וכריסה בין שיניה ואמרה לכל שממנו נתעברה, וכן יש רגלים לדבר באומדנות ניכרות, והוא מכחישה ואמר שלא פעל עמה עול ונתן קצת אמתלא לדבר שאין נכנסין לאזנים. לאחר זמן רצתה אותה בתולה להנשא וקראו מקצת יודעי ספר תגר על הנישואין בלא גט מאותו פלוני דנתעברה מיניה, כי אמרה שכבר כמה פעמים הבטיחה לישאנה לכך איכא למימר שמא קידשה בביאה ולאותו פלוני יש לו אשה אחרת, יש כאן בית מיחוש או לאו?"
תרוה"ד מאריך בתשובתו ונעלה את הנקודות העיקריות. הוא מוכיח מסוגית המגרש את אשתו ולן עימה שרק אם היו נישואין קודמים חוששים לקידושין וטוען: "ואשירי פ' הזורק כתב אהא דאמרי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות מסתברא דדוקא בגרושתו מן האירוסין, דכיון שכבר היתה ארוסתו אימור נתחרט על הגירושין וחזר ובעל לשם קידושין, אבל אם ראו עדים שבעל אשה מעלמא אין חוששין לקידושין, דהא אמר רבי אלעזר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה ולא אמרינן שבעל לשם קידושין, ולא מפליג בין בעל בפני עדים בין בעל שלא בפני עדים. וכן נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו ולא חיישינן שמא בעל לשם קידושין והיא אשת אביו, וכן כתב הרמב"ם ז"ל עכ"ל". ומחזיק בדעת הרמב"ם לגבי פנוי ופנויה. ומביא מחלוקת הרמב"ם והגאונים, ומחלוקת הראשונים במוליד בן משפחתו האם חוששים ששחררה או לאו.
ומבאר: "והשתא לדעת אשירי נוכל לומר דר"ח ורב אלפס וחביריהם דחיישי בשפחתו (=לשחרור וקידושין), גבי פנויה מודה דלא חיישינן לקידושין כדסבר אשירי גופיה שיש לחלק, אבל לדעת הרמב"ם כיון דהנהו גאונים חיישי בשפחתו כל שכן חיישי בפנויה כדפרישנא. אך כתיבנא לעיל דהרמב"ם ואשירי שוו בפנויה דלא חיישינן בה לקידושין. ונראה להוכיח מן התוס' בדוכתא תרין דלעיל דלא סבירא להו כמו הרמב"ם ואשירי".
ומוכיח מתוס' משני מקומות שאפילו בפנויה אמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. וכיון שהוא עוסק בפנויה הוא מסיק: "וא"כ היה קשה מאד להקל ולסמוך אדברי הרמב"ם ואשירי נגד כל הני. לכך נראה דאין צד יפה להתיר בנ"ד וכה"ג אלא משום דלא בעל בפני עדים". היינו, לאחר שתרוה"ד אינו מוצא היתר מצד חשש בעילת זנות מצד הדעה המחמירה אף בפנויה הוא עובר לדון בנושא העדות בשאלתו ומצד זה מתירה ללא גט.
יג. אמנם השו"ע פסק, כפי שהובא לעיל, כרמב"ם, שפנוי הבא על הפנויה אין חוששים לקידושין (שו"ע אה"ע סי' כו ס"א): "אין האשה נחשבת אשת איש אלא על ידי קדושין שנתקדשה כראוי, אבל אם בא עליה דרך זנות, שלא לשם קדושין, אינו כלום. ואפילו בא עליה לשם אישות בינו לבינה, אינה נחשבת כאשתו, ואפילו אם ייחדה לו, אלא אדרבא כופין אותו להוציאה מביתו".
ובאר הגר"א: "ר"ל לאפוקי מדעת הגאונים כמ"ש הרמב"ם בפרק י' מהלכות גירושין הורו מקצת הגאונים שכל אשה שתבעל בפני עדים שצריכה ממנו גט חזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ר"ל כמ"ש בפי"ג דיבמות ובפ"ד דכתובות ובפ"ח דגיטין ושאר מקומות חלק עליהם וכתב שלא אמרו אלא באשה שגירשה כו' וכמש"ל בסי' קמ"ט ס"ה ואמרינן נושא אנוסת אביו ומפותת אביו ובתוספת' ריש קדושין: ובביאה כל ביאה שהיא לשם קדושין מקודשת שאינה לשם קדושין אינה מקודשת". והביא את ראיות הריב"ש.
עפ"י הריב"ש ותרוה"ד פסק הרמ"א (אה"ע סי' כו ס"א): "עכו"ם שנשא עכו"ם, וכן מומר שנשא מומרת לעבודת כוכבים בנימוסיהן, ונתגיירו אח"כ, אין כאן חשש קידושין כלל ומותרת לצאת ממנו בלא גט, אע"פ ששהה עמה כמה שנים אינו אלא כזנות בעלמא (ריב"ש סימן ו' ובת"ה סימן ר"ט) וע"ל סימן קמ"ט סעיף ו'".
אולם החלקת מחוקק (ס"ק ג) מעיר על הרמ"א: "וכן מומר שנשא מומרת – המעיין בגוף התשובות ובפרט בדברי ת"ה דתלינן טעם הואיל ויצא מן הכלל בכל עבירות שבתורה דשם מיירי במומר לרצונו דודאי עושה בעילתו ב"ז ובהפקיר' ניחא ליה אך אנוסי הזמן אם נודע עליהם שהיו שומרים מצות בצנעה ונשא אנוס אנוסה לשם אישות אף שנשאה בחזקת הכותי' יש להתיישב היטב בפרט לדעת ת"ה אם לא נאמר דודאי לא עשה בעילתו ב"ז דהא נתיחדו בפני הרבה אנוסים לשם נשואין וכל הטעמים שכתב בת"ה לא שייך הכא ובפרט אם היו נזהרים בנידה ובמקום טהרה שהוא א' מן הטעמים שכתב הריב"ש ע"כ למעשה אין להקל באיסור א"א חלילה ועיין בתשובת הרד"ך בית ך"ד". וכן הבי"ש (ס"ק ג) הסכים עמו.
אבל מקרים אלו מאד מאד לא מצויים, וק"ו בימינו, שאין אנוסי הזמן אלא יש בורות ועם-ארצות ומרידה בדיני התורה.
יד. לגבי משודכים האם חוששים שבעל לשם קידושין, כתב בשו"ת רדב"ז (ח"ד סי' רטז): "אבל במי שבעל את הפנויה שלא היתה אשתו מעולם פליגי רבוותא יש מן הגאונים ז"ל שאמרו דכיון דקיימא לן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל בעדים ודאי בעל לשם קדושין וצריכה ממנו גט אבל אם לא ראוה שנבעלה ודאי לא חיישינן אף על פי שנתייחד עמה בפני עדים והבו דלא לוסיף עלה. הילכך הדבר ברור לפי שטה זו שאם בעל את משודכתו שצריכה ממנו גט מקל וחומר מפנויה. אבל אם לא ראוה שנבעלה אלא שנתייחדה יש מקום לשאלה אפי' לפי שטה זו דהני מילי בפנויה בעלמא לא חיישינן שמא יבוא עליה אבל משודכתו חיישינן שמא בעל ולשם קדושין אבל הרמב"ן והרשב"א והריטב"א וכל האחרונים ז"ל סבירא להו דהבועל את הפנויה אינה צריכה ממנו גט כלל דעד כאן לא אמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אלא בגרושתו אבל באשה דעלמא לא ולפי שטה זו משמע דאפי' בא על משודכתו אינה צריכה ממנו גט דדוקא אשה שיצאתה מחזקתו בועל לשם קדושין כדי להחזירה לחזקתו אבל האשה המשודכת לו מי הוציאה כדי שיצטרך לבעול לשם קדושין כדי להחזירה לחזקתו הילכך אינה צריכה ממנו גט. כך נראה וכך כתב הרשב"א וריב"ש ז"ל בתשובה".
והבית יוסף (אה"ע סי' קמט, ב) הביא לגבי משודכים שנתייחדו: "כתוב בתשובות (הרשב"א המיוחסות) להרמב"ן סימן קל"ה על משודך שהיה נכנס לבית חמיו להתייחד עם משודכתו ולאכול יחד ונתייחד עמה יומם ולילה ויצא קול בעיר פלונית נישאת לפלוני. מה שאמרת שמתייחדים לילה ויומם לא ידעתי אם הכוונה לומר שלנה עמו בלילה ביחוד שאם אין הכוונה לומר אלא שאכלו יחד ולא לנה עמו אין כאן חשש, אבל אם לנה עמו ונתייחדה בלילה ובפני עדים כיון דגייסי אהדדי ועם כל זה כל שלא ראוה שנבעלה אין חוששין לקידושין אלא ככל המתייחד עם אשה דעלמא ואם תמצי לומר שבעל לא נתכוין אלא לזנות שלא אמרו אלא באשה שנתגרשה אי נמי באשה שקידשה בפחות משוה פרוטה או קידשה קידושי טעות (כתובות עג:) שכבר יש ביניהם עסק קידושין אבל [לא] באשה בעלמא שאינה אפילו ארוסה ואפילו ראוה שנבעלה כפי מה שכתב הרמב"ם, ואם מפני הקול שיצא בעיר שהיא נשואה אין כאן חשש נישואין כי מה שהוציאו קול אינו אלא מחמת אותו שייכות שראו ביניהם בלבד, ועוד שאילו עשו נישואין אין דרכן של בני אדם לזלזל ולעשות נישואין בענין שלא יקראו בני אדם ביום חתונתם וביום שמחת לבם ועוד דאמרינן בהמגרש (פט:) יצא קול בעיר מקודשת אינה מקודשת אלא אם כן הוחזק בבית דין עכ"ל. ועיין בכתבי מה"ר איסרלן (תרומה"ד ח"ב) סימן ל"ז".
עולה מדברי הרשב"א שאף במשודכים אין אומרים את החזקה, ולכן אפילו בא עליה ביאתו ביאת זנות ואין חוששים אפילו מספק לקידושין.
טו. אמנם בדרכי משה הקצר (אה"ע סי' קמט, ג) כתב: "אמנם בתרומת הדשן סימן ר"ט משמע דיש להחמיר בפנוי הבא על הפנויה ועיין שם שהאריך מאוד בדבר וחילק בחילוקים וכתב דאם הבועל פרוץ בעריות לא חיישינן לכולי עלמא וכדברי ריב"ש. ועיין לעיל סימן ל"ג (אות א) כתבתי מקצת דינים אלו". ולפי"ד לכאורה במשודכים יש להחמיר ולחוש לקידושין בביאה.
אבל השולחן ערוך (אה"ע סי' קמט ס"ה) פסק:
"לא אמרו חזקה זו דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, אלא באשתו שגירשה או במקדש על תנאי ובעל סתם, שהרי אשתו היא ובאשתו הוא שחזקתו שאינו עושה בעילת זנות עד שיפרש שהיא בעילת זנות או שיפרש שעל תנאי הוא בועל; אבל שאר כל הנשים בחזקה שבעל לשם זנות, עד שיפרש שבעל לשם קידושין". וא"כ אף במשודכים מסתמא לא היתה ביאת קידושין.
והרמ"א (אה"ע סי' קמט ס"ב) פסק: "אבל אם נתייחד עם משודכת שלו, אף על גב דגס בה, לא חיישינן, אלא אם כן בא עליה בפני עדים (תשובת הרמב"ן סימן קל"ה)". וא"כ במשודכת שבא עליה בפני עדים החמיר, אבל בעדי יחוד בלבד היקל. ואמנם בחכמת שלמה ערער אבל נראה שכן הלכה.
וכן בשו"ת הרדב"ז (ח"ג סי' תמג) נשאל על "ראובן שהכניס אשה לתוך ביתו לשרת אותו בלא קדושין ולא חופה ומתיחדת עמו והלך והניחה והיא רוצה להנשא מי חיישינן שמא בעל לשם קדושין"...
והשיב: "הדבר ברור דלא חיישינן שמא בעל לשם קדושין דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דלא אמרינן הכי אלא במגרש את אשתו או במי שבא על שפחתו לדעת הגאונים ז"ל אבל מי שבעל אשה דרך זנות לא חיישינן שמא בעל לשם קדושין וכ"ש שאין מתיחד עמה בפני עדים ואפי' נתיחד עמה בפני עדים שמא לא בעל ואת"ל בעל שמא לא בעל לשם קדושין"...
טז. בשו"ת דרכי נועם (אה"ע סי מו) דן בענין אשה שיהודי חי עימה חיי אישות בלא חו"ק והוליד ממנה בן ועזבה, האם היא מעוגנת לו או שמותרת להינשא. ומחלק בין קדושי ביאה שצריך שיאמר שמקדשה ומתייחד לפני עדים מפני שמקדש פנויה לבין דרה בפונדק והתייחדה עמו שאי"צ שיאמר ואומרים בו אין אדם עושה ביאתו ביאת זנות ועדי יחוד הם עדי ביאה וקדשה בשנית. ובפנויה כדי להוציא מדעת הגאונים צריך אמירה. ומביא את תשובת הריב"ש שלא חשש במקרה דומה לקידושין בביאה מפני ש'התקדשו' לפני נכרים והרי הם פרוצים בעריות ולא חששו לאיסור נדה וק"ו לאיסור פנויה. ועומד על ההבדלים בין מקרה הריב"ש למקרה שלפניו ומביא את תרומת הדשן המביא סיעת ראשונים שחוששים שאין אדם עושה ביאתו ביאת זנות אף בפנויה והתיר משום שאין עדי ביאה ובעל על דעתו שהודאתו עדיפה מביאה בפני עדים. וכן כיון שעושים בסתר אינם רוצים עדים בדבר ולא בא עליה בפני עדים. וכן כיון שהם פרוצים לא בא עליה לשם קידושין. ומביא משו"ת מהריב"ל (כלל א סי' ו) שרק בכשרים אמרינן אין אדם עושה ביאתו ביאת זנות אבל לא במתפרצים ומרימים יד על תורת משה לינשא בחוקות הגויים. ומביא מהריב"ל מתשובת רדב"ז אלף ס"ט שג"כ התיר אשה משום שאמרינן רק בכשרים ולא במשומדים, ורק אם אומר בפירוש לפני עדים שבא עליה ע"מ לקדשה צריכה ממנו גט. והביא עוד בשו"ת דרכי נועם ממהריק"ש (א"ה סי' קמט) שמשומד שגירש ישראלית ונתיחד עימה ונשה אותה בערכאות של גויים אין חוששים לקידושין מפני שבעל ע"ד קידושי ערכאות. וכן הוא מסיק להלכה בשאלתו שאין חוששים לקידושין באותו פרוץ אף שהיה לה בן ממנו.
יז. וראיתי באגרות משה שפסק עפ"י דברי הריב"ש שהבאנו לעיל.
בשו"ת אגרות משה (אה"ע ח"ד סי' קיב) נשאל: "בדבר איש (=יהודי) מופקר אשר רצה לעשות טובה לאשה פנויה שיניחוה להכנס לקנדא ולדור שם שהיתה צריכה להיות נשואה לאחד שהוא אזרח בקנדא נתרצה לעשות נשואין ע"פ ערכאות המדינה, אבל בתנאי שג' חדשים תדור בביתו כאיש ואשתו, ואחר כך ינתקו נישואיהם בערכאותיהם, וכך עשו שהיתה אצלו בזנות הג' חדשים ואח"כ נתפרדו"...
ודן האג"מ שאף לפי דרך הגרי"א הענקין שחשש לנישואי ערכאות שמא התרצו לבעול כדי לקדש וצריכה גט, בכ"ז במקרה זה אינה מקודשת כלל.
ומוסיף: "אבל אני בארתי באיזה תשובות דבאלו המופקרים שאין חוששין לבעילת זנות ונשאו נשים בערכאות המדינה א"צ גט ממנו דכיון דקידושי ערכאות אינם כלום שלא נעשו כדיני התורה ולא לפני עדים כשרים אף שנזדמן שנתן לה טבעת אין לסמוך על בעילתם שהוא לקידושי תורה וגם לקידושין בכלל, מטעם דבין המחבר ובין הרמ"א פסקו כהריב"ש... ועובדא של המחבר הוא עובדא דהריב"ש, הרי התם ודאי שנשאה לאשה שהרי איירי באינן מופקרין לזנות אבל מ"מ ליכא חזקה שאין בועלה בעילת זנות בעובדא דרמ"א שהיו מומרים ברצון ושבו בתשובה, הרי כיון שלא הלכו לפני הרב לקדשה אפשר שלענין זה לא שבו בתשובה, שליכא אנן סהדי על בעלי תשובה ששבו לכל הדינים כשלא נראה זה, ובעובדא דהמחבר שהמירו באונס וגם אח"כ נמצאו שם שיראין לעשות קידושי תורה שהיה שייך החזקה עלייהו שבועלין לשם קידושי תורה שהרי מצות שאפשר להם לקיים בלא מורא הא מקיימין, מ"מ אינם קידושין שעכ"פ ליכא שוב אנן סהדי אף על מומרים כאלו דמאחר דהורגלו בעבירות אף שהיה מתחלה מצד האונס ליכא שוב חזקת כשרות וצדקות עלייהו לומר שודאי מקיימין מה שאפשר להו לקיים"...
"עכ"פ מריב"ש והמחבר והרמ"א מוכרח לומר דצריך לבעול לכוונת קידושי תורה ואם אין לו חזקה זו אינו כלום ולכן כל אלו שנשאו רק בערכאות במדינתנו ולא רצו לקדש כדין אין הנישואין כלום מאחר דהם מופקרים לעבור על כל דיני התורה וכ"ש כשידוע שהם מופקרים לזנות שאין לחוש לכלום, ואך אם אפשר יש להשתדל להשיג גט מטעם חזקת איש ואשה שבאו ממדה"י ודרים יחד בחזקת אשה ובעלה שהיא בדין א"א, אף שבמדינה זו באנשים שאינם שומרי תורה שהרבה מהם נישאין בערכאות והרבה מהם נישאים אצל הרעפארמער ליכא שוב מזה חזקה שנישאו כדין התורה, שלכן כשא"א להשיג גט יש להתירה לעלמא אם לפי החקירה ודרישה היו נישואיה בערכאות ואצל רעפארמער, מ"מ לכתחלה כשאפשר להשיג גט יש להשתדל בזה. אבל בעובדא זו ליכא שום נידון דאף להגרי"א הענקין זצ"ל יש להתירה".
יח. בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ח סי' לז, יב) מברר מדוע אם גרו זע"ז לא חיישינן שאין אדם עושה ביאתו ביאת זנות ולא חיישינן לקידושין. וז"ל:
"פש גבן לברר עוד אם יש איזה חשש קדושין בזה שהזוג גרו לאחר מיכן יחד כמה שנים כאיש ואשה והולידו בנים, ואם לא נאמר בזה חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וגמיר ובעיל לשם קדושין".
"אולם יפה כתב בשו"ת משפטי עזיאל שם (בסי' נ"ז) שהנך מציין אליו בדבריך, דאין אנו אומרים כן אלא במקדש על תנאי כדי שלא תהיינה בעילות זנות, אבל כשהמקדש סבור שקידש כדת וכדין ואינו יודע שקידושיו בפסולי עדות בטלין למה יבעול לשם קדושין, אלא על סמך קדושיו הוא בועל ע"ש. וכך כותב באמת גם בשו"ת עין יצחק בסי' ס"ד שם סק"י בנידונו שם, דאין להחמיר מצד דהא היו מיחדים הזוג בחדר אחד כמה פעמים ושהן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה והוי כמו שנבעלה לשם קדושין, דזה אינו, דדוקא לאחר שנודע להזוג דהקדושין נתבטלו ואח"ז בא עלי' אז דיינינן בזה לחזקה דאינו עושה בעילת זנות כמבואר באהע"ז סי' ל"א סעיף ט', אבל היכא דאיכא למיטעי ועדיין לא נודע להם מן ביטול הקדושין בזה אף דבא עליה לא חיישינן לקדושין כלל כי אדעתא דקדושי הראשונים בעלה ולא הי' כוונה לקדושין כלל אז וא"צ גט ממנו וכו' עיין שם".
"וגם לרבות בשו"ת מהרש"ם שם בח"ב סי' קי"א כותב ג"כ בכזאת, וז"ל: ואם באנו לחוש למה שדרו יחד כאיש ואשתו בפרסום לכל העולם, ה"ז דומה למ"ש הריב"ש בקדושין שנעשו בערכאות שאין כדת משה וישראל שאין לחוש למה שדרו יחד כמה שנים דאדעתא דקדושי הראשונים דרו יחד ולא לשם קדושין אחרים ע"ש וה"נ בנ"ד עכ"ל עיין שם. ושם במהרש"ם בא דבר הדיון על כך ג"כ לאחר שנולדו להם כבר ד' ילדים כיעו"ש".
"וכנראה שהזוג שעליו אנו דנים המה כשלעצמם ג"כ מהריקים והפוחזים, ומשום כך הוסיף כבו' במכתבו עוד נימוק דרחוק מן הדעת שפוחזים אלו בשעת בעילה יכוונו בכלל לשם קדושין דבר שרחוק מדעתם והשגתם, ובאמת יש מקום נרחב לדון מבחינת צד זה ג"כ, ויעוין מה שהארכתי בהגדרת המושגים בזה בספרי שו"ת ציץ אליעזר ח"א סי' כ"ז וח"ב סי' י"ט פרקים ב' וה' עיין שם ויונעם לך".
יט. בשו"ת פסקי עוזיאל (בשאלות הזמן סי' עה) דן על דברי ספר משנת אברהם (סי' י) שרצה לומר שיש אישות ללא קידושין וצריכה ממנו גט במידה ו'נשאו' בקידושין של ערכאות. וכתב על דבריו הראשל"צ הרה"ד עוזיאל:
"ואני תמיה ואומר הלא הדבר מפורש בדברי השו"ע כהלכה פסוקה שאין עליה חולק – אין האשה נחשבת לאשת איש ואפילו יחדה לו, משנתקדשה נחשבת לאשת איש לחייב הבא עליה וצריכה גט להתירה לשוק (אה"ע סי' כ"ו סעיף א–ג).
"איש ואשה שהמירו באונס הגזרות ונשאו זה לזה בחקות הכותים אף על פי שמתיחדים זה עם זה לעיני הכל בכל זאת אין חוששים להם לשם קדושין (סי' קמ"ט סעיף ו)".
"דון מינה במכל שכן באיש ואשה מישראל שלא המירו דתם באונס הגזירות ונשאו זה לזה בחקות הכותים מרצונם לבעוט בתורת ישראל, אעפ"י שמתייחדים בכל יום לעיני הכל, אין חוששין לקדושין אלא הרי הם בכלל כל הנשים שאינן אשתו וכמ"ש מרן ז"ל שאר כל הנשים בחזקה שבעל לשם זנות עד שיפרש שבעל לשם קדושין (שם סעיף ה)".
"הרי לך מפורש ומבורר בלי כל ספק שאין הדירה הגלויה לכל שהם דרים כאיש ואשתו מהוה אישות בישראל אלא הקדושין כדינה של תורה מהוים את האישות ובלא זה אינה כאשת איש להיותה אסורה לעלמא ולפיכך אינה צריכה גט שכל עיקרו של גט הוא הרי את מגורשת ממני ומותרת לכל אדם". וחזר על כך בסיכום בצורה ברורה.
כ. ונראה שבימינו יש סיבה נוספת שלא להחשיב חיים משותפים כקידושין אפילו יש עדי ביאה. מרבית הנוהגים כך אינם יודעים כלל מה הם קידושין לא בכללות ולא בפרטי ההלכות, וא"כ לְמה הם יכולים לכוון?! וכי איזו מחשבה או כוונה יכולה לעבור בראשו של מי שאינו יודע מה הם קידושין שנחוש שמעשהו היה לשם קידושין ולא לשם ביאת זנות?! וא"כ אף האומדנא של הרמב"ם שכיון שיכול לעשות בכשרות לא יעשה בפסול אינה שייכת לגבי מי שאין לו כל מושג, ועל כן בסתם פנוי ופנויה אפילו חיו במשותף ואפילו הולידו בנים ובנות אין שום אישות.