חבל נחלתו יד מח
סימן מח ברכת האירוסין
שאלה עריכה
מה דיניה של ברכת האירוסין?
א. נוסח ברכת האירוסין
נאמר במסכת כתובות (ז ע"ב): "ברכת האירוסין מאי מברך? רבין בר רב אדא ורבה בר רב אדא, תרוייהו משמיה דרב יהודה אמרי: בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצותיו וצונו על העריות, ואסר לנו את הארוסות, והתיר לנו את הנשואות על ידי חופה וקדושין. רב אחא בריה דרבא מסיים בה משמיה דרב יהודה: בא"י מקדש ישראל על ידי חופה וקדושין. מאן דלא חתים, מידי דהוה אברכת פירות ואברכת מצות, ומאן דחתים, מידי דהוה אקידושא".
וכתב האבודרהם (ברכת אירוסין ונישואין): "ומצאתי בתשובה שאלתות להרמב"ם שהוא גורס והבדילנו מן העריות". והמגיד משנה (הל' אישות פ"ג הכ"ג) הוסיף: "ונוסח הברכה שהזכיר רבינו מבואר פ"ק דכתובות בגמרא, וגירסת ספרינו וצונו על העריות, ובספרי רבינו והבדילנו מן העריות וגירסא נכונה היא והוא על מה שאמרו קדושים תהיו הוו פרושין מן העריות".
בחידושי הרשב"א (כתובות ז ע"ב) באר: "ומה שאין מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו על הקדושין לפי שאין מברכין על מצוה שאין עשייתה גמר מלאכתה וזו אינה נגמרת אלא בחופה, ואפילו קידש בשעת כניסתה לחופה אינו בדין שיהיו מתקנין לזו ברכה אחת ולזו ברכה אחרת דמחזו מילי דרבנן כחוכה, וא"ת מ"מ היכן מצינו ברכה כזו שנברך על האיסור וכי מברכין אשר אסר לנו אבר מן החי והתיר לנו את השחוט, ועוד מה ענין עריות לכאן, ועוד מה ענין חופה לכאן שהרי חופה אין כאן אלא קדושין, וי"ל דלפי שהקדושין דבר תורה הוצרך לברך עליהם כדרך שמברכין על המצות עובר לעשיתן ואי אפשר לברך עליהם אקב"ו על הקדושין לפי שאין עשייה זו גמר מצותה עד שעת כניסתה לחופה ואין החופה נעשית עכשיו הוצרכו לברך אשר קדשנו בקדושת קדושין ואסר לנו את העריות שאין קדושין תופסין בהן והתיר לנו את האחרות שהקידושין תופסין בהן וכמי שמקדש על קדושתן של ישראל, ואם מברך מקדש ישראל על ידי קידושין כסבורין השומעים שהקידושין מתירים לגמרי קודם כניסה לחופה לפיכך הוצרכו להזכיר ואסר לנו את הארוסות לומר שעדיין הארוסות אסורות עד כניסה לחופה של אחר קידושין, ומה שאינו אומר והתיר לנו הנשואות ע"י קידושין וחופה דאע"פ שקדמו הקידושין לחופה הכי קאמרי אסר לנו הארוסות עד שתנשאנה בחופה אחר הקידושין, ואי נמי פירוש הוא לנשואות כלומר התיר לנו הנשואות שעל ידי חופה".
"ולפי מה שכתבנו אין חותמין מקדש ישראל על ידי חופה לפי שאינו ראוי לחתום על החופה שאינה נעשית עכשיו ולא הוזכרה כאן החופה אלא להודיע שאין הארוסה מותרת לארוס אלא בחופה, אלא כך חותמין ברוך מקדש ישראל וכן היא במקצת הנוסחאות, וכן כתב רבינו האי ז"ל בתשובה וגמרא היא בהדיא מקדש ישראל וכך חותמין בשתי ישיבות מימות חכמים הראשונים עד עכשיו ותוספת זה שאתם מוסיפים גריעותא היא שאין קדושת ישראל תלויה בכך ונאה לכם לחזור להלכה ולמנהגינו בהסכמת הכל עכ"ל גאון ז"ל וכן העידו שבהלכות רב אלפסי ז"ל שכתב בכתב ידו היה כתוב מקדש ישראל על ידי חופה וקידושין ואח"כ מחק ותיקן מקדש ישראל בלחוד".
אמנם באבודרהם (ברכת אירוסין ונישואין) הסביר: "אבל בעל העיטור והרי"ף כתבו שצ"ל ע"י חופה בקדושין שהעולם הוא שטעו לומר ע"י חופה וקידושין מפני שבג"ד כפ"ת הסמוך ליהו"א לעולם רפה ובכאן סמוכה היא וא"ו של וקדושין לה"א של חופה".
עוד מביא האבודרהם (ברכת אירוסין ונישואין) בטעם הזכרת חופה בברכת האירוסין: "[והר"א] ברבי יצחק אב"ד פי' ואסר לנו הארוסות מדכתיב חופה באוריי' מדדרשינן (דברים כב, כג) כי יהי' נערה בתולה מאורסה. בתולה ולא בעולה מאורסה ולא נשואה. ואמרינן מאי נשואה אילימא נשואה ממש היינו בתולה ולא בעולה. אלא נשואה שנכנסה לחופה ולא נבעלה ש"מ דארוסה אכתי מיחסרא מסירה לחופה וכיון דבעינן מסירה לחופה ש"מ לא קניא ליה לגמרי הילכך הויא ליה כארוסה אחר לגביה ואסירא ליה כדין אשת איש. והתיר לנו את הנשואות כלומר נשותינו הנשואות לנו על ידי חופה וקדושין פי' ע"י ברכת חופה שהיא גורמת את הקדושין. ואף על פי שהחופה היא באחרונה הקדים להזכירה לפי שבה היא נתרת ועליה אנו סומכין".
ובהגהות אשרי (כתובות פ"א סי' יב הגהה ג) באר בדרך אחרת הזכרת חופה: "משום דזימנין דמקדשין בשעת ברכת נשואין ואז הכנסת חופה קודמת לקידושין כי הכנסת חופה שמסרוה לחתן בשחרית קודם הברכה. מרדכי".
ב. ברכת האירוסין – ברכת המצוות או ברכת השבח?
הרמב"ם (הל' אישות פ"ג הל' כג) כתב: "כל המקדש אשה בין על ידי עצמו בין על ידי שליח צריך לברך קודם הקידושין הוא או שלוחו ואחר כך מקדש כדרך שמברכין קודם כל המצות, ואם קידש ולא בירך לא יברך אחר הקידושין שזו ברכה לבטלה, מה שנעשה כבר נעשה".
והראב"ד השיג: "צריך לברך קודם קדושין או הוא או שלוחו ואחר כך מקדש. א"א אין אנו אומרין כן אלא מקדש ואחר כך מברך והטעם מפני שהדבר תלוי בדעת אחרים שאם תמשך האשה ולא תרצה לקבל הרי הברכה לבטלה, וזה הטעם לברכת האב שמברך להכניסו בבריתו של אברהם אבינו".
נראה כי הרמב"ם והראב"ד מסכימים שניהם כי ברכת האירוסין היא ברכת המצוות, לרמב"ם כמו כל ברכת המצוות מברך רק לפני עשיית המצוה, לראב"ד מברך מיד אחר הקידושין מפני שקיומם תלוי בדעת האשה, וכדי שלא יווצר מצב של ברכה לבטלה מן הראוי לעשות זאת כך.
הירושלמי (ברכות פ"ט ה"ג) מסייע לשיטת הרמב"ם וז"ל: "אתיא דרב הונא כשמואל דאמר רבי יוסי בי ר' בון בשם שמואל כל המצות טעונות ברכה בשעת עשייתן חוץ מתקיעה וטבילה. ויש אומרים קדושין בבעילה". בפשט הבנת הירושלמי כוונתו שברכת הקידושין בכסף ושטר נעשית לפניה ובקידושי ביאה – אחר הביאה.
וכ"כ המגיד משנה (הל' אישות פ"ג הכ"ג): "וכתב הרמב"ן ז"ל כלל גדול הוא ובירושלמי בגמרא ברכות אמרו חוץ מקידושין בבעילה. ונראה לי הטעם לפי שאין ראוי לברך על המצוה אלא כשהיא מזומנת לפניו לעשותה ובאותה שעה הוא עם האשה במטה ואין ראוי לברך משום ולא יראה בך ערות דבר ולא הצריכו חכמים לבעול הוא בבגדו והיא בבגדה ולהתכסות בשעת ברכה והוא טעם הירושלמי ומדלא אמר בגמרא דילן אלא חוץ מן הטבילה לא סמכינן אגמרא דבני מערבא וכ"ש דלכולהו ש"מ דקידושי כסף ושטר עובר לעשייתן מברכין ברכת אירוסין וכ"כ רבינו הגדול בתשובה ותלמידו הר"ם ז"ל עכ"ל. ודבריו מסכימים לדברי רבינו".
אולם המאירי (פסחים ז ע"ב) הסביר אחרת: "ואף על פי שלא הוזכר כאן להוציא מן הכלל אלא טבילה בתלמוד המערב אמרו עליה חוץ מקדושין ובעילה ונראה לי לפרש בה בקדושין קדושי כסף ושטר ובעילה בקדושי ביאה, ומה שחלקם לשנים מפני שלדעתי טעמים חלוקים הם שהקדושין בכסף ושטר אין לו לברך עד שיקדש שמא לא תסכים לכך או ירקד שטן בין ברכה לקדושין ותהא ברכה לבטלה שכל שאין הדבר בידו חוששין לו ובקדושי ביאה אף על פי שבתחילת ביאה מסורה היא בידו, מ"מ אין ראוי לו לברך בשעתו משום לא יראה בך ערות דבר וצריך להמתין עד שיפרוש וירחיק ויטול ידיו. וברכה זו יש שפירש אשר קדשנו במצותיו וצונו לקדש את האשה וי"מ בברכת אירוסין. ואף שבע ברכות אין מברכין אותן עד שתכנס לחופה ואף על פי שחופה הראויה לביאה בעינן וכל שלא ברך אינה ראויה לחופה שכלה בלא ברכה אסורה לא נאמר כן אלא שתהא ראויה לביאה מצד עצמה ר"ל שתהא טהורה אבל זו הרי הברכה תכופה לחופה ועוד שהרי ברכות אלו ברכות שבח הם ויש להם מקום אף לאחר מעשה והראיה שהרי כל שבעת הימים מברכין כלם בפנים חדשות וקצתן אף בלא פנים חדשות. וגדולי המחברים כתבו בהם שקודם נישואין הם ואין הדברים נראין". וא"כ מכיון שסובר כראב"ד, הסביר את הירושלמי שברכת האירוסין מברך לאחריה.
הרשב"א (כתובות ז ע"ב) כתב אף הוא כראב"ד ומוסיף טעם נוסף לאיחור הברכה: "ונהגו לברך ברכת אירוסין אחר הקדושין ולא קודם הקדושין ואף על פי שאמרו (פסחים ז' ב') כל המצוות כולן מברך עליהם עובר לעשייתן שאני הכא דילמא הדרי בהו כיון שהדבר תלוי ברצון שניהם, ועוד שבכל המצות לפי שמזכירין עשיית המצוה מברכין עובר לעשייתה אבל כאן הרי אין מברכין אשר קדשנו לקדש את האשה וכיון שאין מזכירין עשיית המצוה אין צריך לברך עובר לעשייתן. רבינו נ"ר". וכ"כ המגיד משנה (הל' אישות פ"ג הכ"ג) שמנהג ספרד כראב"ד ומטעמו.
הגהות מיימוניות (הל' אישות פ"ג אות ס) מוסיף הסברים לנהוג בארצו: "כך נוהגין בארץ מערב אבל במלכיות אלו אין המקדש מברך אלא אחר ולפיכך נהגו שאין מברכין אלא אחר האירוסין וכ"כ בס"ה וכן הנהיג מו' רבינו שי' וכן השיב לי בתשובה שבזה הוא רואה מנהג אבותינו ומנהגנו מה"ט כיון שאין המצוה מוטלת על המברך, ועוד דלמא הדרי בהו לאחר שברך ונמצא ברכה לבטלה והא דאמרינן כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן היינו כשהמצוה מסורה ביד המברך וגדולה מזו כתב ר"ת על אבי הבן המברך להכניסו בבריתו לאחר המילה עוד האריך הרבה. אכן ברוב מקומות ובקהלות נוהגין כשמקדשין בשעת נישואין שמברכין ברכת אירוסין תחילה והדר מקדשין ואז מברכין ברכת נישואין".
הגהות מימוניות פותח שמנהג ספרד או צפון אפריקה כרמב"ם שהחתן מברך ומקדש, אבל בצרפת ואשכנז נהגו שחזן או רב מברך את הברכה וכיון שמעשה המצוה אינו בידו, על כן נהגו שקודם מקדשים ואח"כ מברכים. בסוף דבריו הוא מוסיף משפט שלכאורה הפוך מכל הנאמר לפני כן שהרי אם המברך אינו עושה המצוה היה מן הראוי לברך אחר קיום המצוה, ודבריו מוסברים עפ"י הסבר הרא"ש.
וז"ל הרא"ש (כתובות פ"א סי' יב):
"יש מקשין על נוסח ברכה זו למה אין מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו לקדש את האשה ועוד היכן מצינו ברכה כזאת שמברכין על מה שאסר לנו הקדוש ברוך הוא והלא אין אנו מברכין שאסר לנו אבר מן החי והתיר לנו את השחוט ועוד מה ענין להזכיר עריות בכאן. ועוד מה לנו להזכיר חופה בכאן כיון שמברכין ברכת ארוסין בבית האירוסין ובלא חופה".
קושיות הרא"ש כקושיות הרשב"א שהובא לעיל. אולם תירוצו שונה:
"ונ"ל כי ברכה זו אינה ברכה לעשיית המצוה כי פריה ורביה היינו קיום המצוה ואם לקח פלגש וקיים פריה ורביה אינו מחוייב לקדש אשה, וכן הנושא זקנה איילונית או עקרה וכן סריס חמה שנשא מברכין ברכת חתנים ואין חיוב במצוה זו שאין בה קיום מצות פריה ורביה והילכך לא נתקנה ברכה במצוה זו. אף בנושא אשה לשם פריה ורביה כיון (שאי) אפשר לקיים מצות פריה ורביה בלא קידושין ולא דמי לשחיטה שאינו מחוייב לשחוט ולאכול ואפ"ה כשהוא שוחט לאכול מברך דהתם אי אפשר לו לאכול בלא שחיטה אבל הכא אפשר לקיים פריה ורביה בלא קידושין, וגם התם אפקיה קרא בלשון ציווי דכתיב וזבחת ואכלת אבל הכא כתיב כי יקח איש ועוד דבקדשים אי אפשר בלא שחיטה הילכך מברכין על כל שחיטה. וברכה זו נתקנה לתת שבח להקב"ה אשר קדשנו במצותיו והבדילנו מן העמים וצונו לקדש אשה המותרת לנו ולא אחת מן העריות. והזכירו בו איסור ארוסות והיתר נשואות בחופה וקידושין שלא יטעה אדם לומר שהברכה של קידושין נתקנה להתירה לו לכך הזכירו חופה לומר דדוקא ברכת חופה היא המתרת הכלה. ולהכי נמי הקדימו חופה לקידושין לומר והתיר לנו את הנשואות על ידי חופה שאחר ברכת הקידושין".
עולה מדברי הרא"ש שברכת האירוסין היא ברכת השבח ולכן נוסחה שונה מכל נוסח ברכת המצוות, וא"כ היא לא נתקנה להוציא את החתן, אלא היא שבח לקב"ה על שמחת קידושי חתן וכלה.
בדומה לרא"ש כתב הר"ן (על הרי"ף כתובות ב ע"ב): "ואם תאמר היכן מצינו ברכה כגון זו שמברכין על האסור והלא אין מברכין שאסר לנו אבר מן החי והתיר לנו את השחוט ועוד מה [ענין להזכיר בברכה זו עריות ועוד למה] אין מברכין במטבע קצר אשר קדשנו על הקדושין כשם שמברכין על כל המצות במטבע קצר על המילה ועל השחיטה י"ל דודאי אין ברכה זו ברכת המצוה ממש שא"א לברך כפי מה שראוי בברכת המצות שאין לברך בשעת קדושין אשר קדשנו וצונו על הקדושין משום דאין מברכין על מצוה שאין עשייתה גמר מלאכתה כי הא דאכתי מיחסרה מסירה לחופה ובשעת כניסה לחופה נמי א"א לו לברך על קדושין וחופה כיון שכבר קדש מזמן מרובה וכשבא לקדש ולכנוס כאחת ג"כ לא ראו לתקן לו ברכה בפני עצמה כדי שיהא טופס ברכה שוה לכל, וכיון דברכת מצוה ממש [לא הוי אעפ"כ] לא רצו להוציא מצוה זו בלא ברכה כלל ותקנו לברך בה על קדושתן של ישראל והיינו שהקב"ה בחר בהם וקדשן בענין זווג באסור להם ובמותר להם והיינו שצונו על העריות וכדי שלא יטעה השומע לומר שבקדושין אלו בלבד הותרו המותרות הוצרכו לומר ואסר לנו את הארוסות בלאו דלא תסור ולהזכיר היתירן דהיינו ע"י חופה וקדושין".
ועולה שכמה שיטות לגבי ברכת האירוסין שיטת הרמב"ם שהיא ברכת המצוות ומברכים רק לפני הקידושין, והחתן מברכה. שיטת הראב"ד שהיא ברכת המצוות ומברכים אחר הקידושין ואחֶר כגון חזן מברכה להוציא את החתן ושניהם צריכים להתכוין זה להוציא וזה לצאת י"ח. ושיטת הרא"ש, אשר מזכיר את שני מנהגי הברכה לפניה ולאחריה וסובר שברכה זו היא ברכת השבח ולכן היא צריכה להיאמר בזמן הקידושין.
הבית יוסף (אה"ע סי' לד) כתב: "אבל הרא"ש כתב בתשובה בתחלת כלל כ"ו (סי' א) ששאלת שמצאת בתשובה על שם הרי"ף (שו"ת הרי"ף סי' רצג) שאין לברך ברכת אירוסין אלא קודם הקידושין ודאי כן הוא כמו שכתבת והמברך אחר הקידושין טועה הוא עכ"ל וכבר נתבאר בסמוך שכן דעת הרמב"ם וכיון דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן וכן המנהג פשוט בכל ארץ ישראל ומלכות מצרים".
וכן דרכי משה הקצר (אה"ע סי' לד אות ד) מעיר: "וכן הוא המנהג במדינות אלו ועיין עוד בסמוך בדין זה".
ג. הנ"מ בין השיטות השונות להלכה
כבר הרמב"ם כתב שלשיטתו שהיא ברכת המצוות, מברך החתן ואם שכח לברך אין לברך אחר הקידושין. הראשונים הסוברים שמברכים אחר הקידושין כתבו שנהגו שיברך חזן ולא חתן כדי לא לבייש מי שאינו יודע, כקה"ת. ולשיטתם ניתן לברך אחר הקידושין ומסתבר שכל זמן שעסוקים באותו עניין אבל אם כבר קראו את הכתובה, כפי הנהוג בימינו להפסיק בין קידושין לנישואין נראה שאסור לברך. והריב"ש הסיק (סי' פב): "כל זמן ששם ארוסה עליה, מברכין אותה, אבל לאחר כניסתה לחופה אין מברכין אותה, שכבר נסתלק מעליה שם ארוסה וחל עליה שם נשואה". וא"כ אם התחילו בברכות הנישואין כבר אין לחזור ולברך. והמקנה בקונ' אחרון כתב שאם לא ברכו בשעת קידושין יברכו בשעת נישואין משום שאז נגמרו הקידושין ומותרת לו.
השולחן ערוך (אה"ע סי' לד ס"א) פסק כרמב"ם והביא את לשונו, וסיים את סעיף א: "ואחר שיגמור הברכה, יקדש".
והעיר החלקת מחוקק (סי' לד ס"ק ג): "ואחר שיגמור הברכה יקדש – כלו' לכתחילה הוא עיקר המצוה לברך עובר לעשייתן, לאפוקי קצת פוסקים דס"ל דלכתחלה מברכין אחר שקידש, וע"ז כתב הרא"ש בתשובה שטועים הם אבל אם שכח ולא בירך קודם אירוסין יש לברך אחר שקידש ובפרט לפי המנהג שלנו שאחר מברך ולא החתן ועיין בהג"ה מיימון סוף פ"ג מה"א".
וכן כתב הבית שמואל (ס"ק ד): "ואחר שיגמור – לדעת כמה פוסקים מקדש קודם הברכה כי שמא תחזור ולא תרצ' לקבל הקידושין ואנן קי"ל לכתחלה יברך קודם הקידושין כדי שיהיה עובר לעשי' אבל בדיעבד יכול לברך אחר הקידושין". ועי' ברכ"י ס"ב שדן כמי פסק השו"ע.
לפי השו"ע נראה שאף אם לפי רוב עדות ישראל (פרט לתימנים הפוסקים כרמב"ם) אנו נוהגים שרב או מסדר קידושין הוא המברך ולא החתן, בכ"ז הברכה (אפילו אחרי הקידושין) באה להוציא אותו י"ח. וא"כ המברך צריך להתכוין להוציאו והחתן לצאת י"ח. כמו"כ אין להפסיק בין הברכה (לפניה) למעשה המצוה. ועל כן את כל ההכנות לקידושין עצמם צריך לעשות קודם הברכה, כגון הכנת הטבעת וייחוד העדים והאמירה לכלה שהיא מתקדשת בשוה פרוטה מן הטבעת ולא בשוויה המלא וכד' – כל אלה צריכים לפי שיטת הרמב"ם להכין קודם הברכה ורק כשהכל מוכן המברך יברך, והחתן יצא י"ח ומיד יקדש.
נ"מ נוספת להלכה העיר רבי עקיבא איגר (אה"ע סי' לד ס"ק ב): ביחס לדברי הבי"ש ס"ק ב שאחר מברך – "נ"ב חרש שאינו שומע שנושא חרשת שאינ' שומעת אין לברך כלל תשובת נ"ב חאה"ע סי' א'".
וכוונתו לאמור בשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ת אה"ע סי' א): "וידע מעלתו שגם בנישואי חרש אני מסופק בברכות כי ברכת אירוסין על החתן לברך והרמב"ם בתשובה כתב שאם אחר מברך הוי ברכה לבטלה רק החתן בעצמו יברך. והנה מנהג ישראל אינו כן והמסדר קידושין מברך, וכתב הב"ש שהוא מטעם שלא לבייש את עם הארץ שאינו יודע לברך, ועכ"פ עיקר הברכה להוציא את החתן וכיון שהוא חרש שאינו שומע אינו יוצא בברכה זו ואיך יברך המסדר ואם היה מקום לומר שגם הכלה שייכא בברכת אירוסין ומוציא המסדר את הכלה, אמנם חרש שנשא חרשת ודאי לדעתי אין כאן ברכה ואפ"ה מקרי נישואין כמבואר ביבמות בפרק חרש במשנה ב' אחין חרשין נשואין לשתי אחיות חרשות יעו"ש, הרי שקורא זה נישואין". והו"ד בפ"ת (ס"ק א). וברור שדברי הנו"ב ורעק"א הם דוקא לשיטות שברכת האירוסין ברכת המצוות אבל לשיטה שהיא ברכת השבח אף אם החתן והכלה אינם שומעים מברך שהרי יש שבח למקום בכך. (וצ"ל שמקדש ברמיזה עי' תפא"י גיטין פ"ה מ"ז).
בשו"ת משנה הלכות (ח"ז סי' רמה) דן על "רב אחד שהיה מסדר קדושין תחת החופה ולאחר שאמר ברכת אירוסין שכח לומר להחתן לקדש את הכלה אלא תיכף התחיל לקרות הכתובה ולאחר שקרא הכתובה הזכירוהו מהעומדים שם שלא קדש החתן את הכלה וצוה הרב אז להחתן וקדש הכלה בטבעת כדת משה וישראל וחזר רב וקרא הכתובה ונפשו בשאלתו אי שפיר עשה ובאם לאו איזה הדרך ישכון בו אור".
וראשית כתב שאינו מבין לאיזה צורך נקראה הכתובה בשנית. ומבאר: "יש לדון בתרי עניני א) אי ברכת אירוסין יש לו שייכות עם הקדושין, ב) את"ל יש לו שייכות אם הפסיק בין הברכה והקדושין אי חוזר ומברך ואי ברכה ראשונה הוה ברכה לבטלה".
ומביא שיטת הרמב"ם והרי"ף בתשובה ושיטת הראב"ד והרא"ש ומסיק:
"והנראה דהגם שנחלקו הראשונים ז"ל אי לברך קודם הקדושין או לאחריהם לא נחלקו אלא אי עובר לעשייתן דוקא בכל מקום אבל בהא תרוייהו מודי דברכת אירוסין הוה ברכת המצוה וממילא כיון דהוה ברכת המצוה בעי נמי קדושין סמוך לברכה להרמב"ם או הברכה סמוך לקדושין להראב"ד ודעימיה וכל שהפסיק בינתיים אזדא לה ברכתא והו"ל ברכה לבטלה ואם רוצה לקדש חוזר ומברך ומקדש ואין לומר דכיון דהיה עסוק בקריאת הכתובה הו"ל עסוק באותו ענין זה אינו כלום שהרי קריאת הכתובה אינו מענין הקדושין ואדרבה הרי עיקר קריאת הכתובה שאנו נוהגין כתבו התוס' והגמי"י ועוד שהוא כדי להפסיק בין ברכה לברכה וכיון דעיקרה להפסיק ממילא כשקרא הכתובה לאחר הברכות הרי הפסיק בין הברכה וקדושין והיה צריך לחזור ולברך... וממילא בדידן כיון דשח שיחת חולין שהוא קריאת הכתובה ממילא הו"ל הפסק וברכה לבטלה וצריך לחזור ולברך לפי זה"...
ומביא: "הדרן לענינינו בשו"ת הרדב"ז ח"ו סימן ב' אלפים שכ"ו בראובן שקידש אשה ולא בירך ברכת אירוסין ולאחר זמן רב בא לכונסה אי מברך ב"א והשיב לדעת הרי"ף והרמב"ם וכל הגאונים פשיטא דהוה ברכה לבטלה דכל ברכות המצות בעינן עובר לעשייתן ואפילו להראב"ד ובעלי שיטתו שהנהיגו לברך לאחר הקדושין מסתברא דמודי דלאחר זמן רב אין לברך דהא כ"ע מודי דבעינן עובר לעשייתן אלא שחששו שמא לא תתרצה להתקדש ונמצאת ברכה לבטלה ובשלמא סמוך לקדושין לא הוי ברכה לבטלה כל זמן שעוסקין באותו ענין, אבל לאחר זמן על מה חלה הברכה ע"כ וא"כ בדידן כיון דהיה הפסק ע"י הכתובה שקוראין דוקא בשביל הפסק וכמ"ש הגמי"י והתוס' ועוד הרי הפסיק בין ברכה להקידושין וממילא להרמב"ם לא יצא דהפסיק ולהראב"ד לא יצא דמה דבירך אז לא הוי ברכה וצריך לברך לאחר הקדושין שנית".
ולבסוף מסיק: "ומעתה אי נימא דברכת אירוסין לא הוי אלא ברכת הודיה אתי שפיר אפילו לא קידש מיד דהגם דלכתחילה תקנו לקדש אחר הברכה או לברך מיד אחר הקדושין מ"מ אם לא קידש תיכף מקדש לאחר זמן דכה"ג ההפסק אינו פוסל כמו בברכת המצות"...
"העולה לדידן לפענ"ד יפה עשה הרב המסדר שלא חזר ובירך ואם היה חוזר ובירך היה ברכתו כמעט לבטלה, ומיהו גם חזרתו לקרות הכתובה היתה לבטלה וטרחא דציבורא בחנם. מיהו קורא אני על המסדר הזה והמכשלה הזאת תחת ידיך ועי' נוב"ק א"ע סימן נ"ו לענין מסדר קדושין שבירך ברכת אירוסין ונשואין בלי עשרה כתב שם שבודאי הדיוט כזה עון פלילי הוא שיעסוק בטיב קדושין ועי' הרי בשמים ח"ב סימן ס"ז באחד ששכח ובירך ברכת אירוסין ונשואין ביחד ואח"כ הזכירו אדם אחד שלא היו קדושין כתב המחבר אמנם המסדר ראוי לעונש שהרהיב בנפשו לסדר קדושין אחרי שלפי הנראה אינו יודע בטיב קדושין ע"ש. ומ"מ לפעמים ימצא טעות בכל אדם, ואם זה המסדר היה אדם גדול לא אומר כלום. וה' יצילנו משגיאות ומנסתרות ינקנו".
מתבאר שבדיעבד ספק ברכות להקל וכיון ששיטת הרא"ש שהיא ברכת השבח אין לברך בשנית לפני קידושין ששכחו לעשותם אלא יוצאים י"ח בברכה אף ששכחו לקדש מיד אחריה.
ונחלקו האחרונים האם ברכת האירוסין הלכה למעשה היא ברכת השבח או ברכת המצוות.
בשו"ת אגרות משה (אה"ע ח"ד סי' פז) כתב: "ומנהגנו הא הוא כשיטת הרמב"ם ודעימיה דהא מברכין עובר לעשייתן שודאי הוא מטעם שהיא ברכה על המצוה שצריך שיהא עובר לעשייתן, והא דלא מברך החתן עצמו הוא מטעם שלא לבייש את מי שאינו יכול כדהביא הט"ז באה"ע סי' ל"ד סק"א בשם רש"ל וכן הוא בב"ש סק"ב בשם הפרישה, ובנוב"ת אה"ע סימן א' כתב מפורש שעיקר הברכה הוא להוציא את החתן שלכן כשהוא חרש שאינו שומע אין לברך, ופשוט שהוא אף בחרש המדבר אבל אינו שומע לא יוכל לברך המסדר אלא יצטרך לברך בעצמו כיון שיכול לדבר, ומסופק שאם הכלה שומעת אם שייכא גם הכלה בברכת אירוסין וטעם הספק אולי הוא אם גם האשה מחוייבת במצוה זו או שתלוי במצות פו"ר, ואף שלהרמב"ם לא תלוי בפו"ר אלא באיסור קדשה ואיסור קדשה הא הוא גם על האשה, הויא ספקתו מצד שיטת הרא"ש דסובר דליכא מצוה מיוחדת לקידושין וגם שליכא איסור קדשה בפילגש כמפורש בדבריו פ"ק דכתובות סימן י"ב, ויותר מסתבר שודאי איכא מצות קידושין ונישואין גם להאשה אבל הוא משום שהיא אינה יכולה לעשות מעשה המצוה דאף לסייע אינה יכולה ונשאר המצוה שלה רק ברצון בעלמא להתקדש שהוא לבטל דעתה ורצונה ולהשוות נפשה אצל המקדש כדבר של הפקר כלשון הר"ן נדרים דף ל' ע"א ד"ה ואשה ובלא מעשה לא שייך ברכה, או מכיון שרצון צריך שידעו העדים מזה מאחר שצריך עדים לקיומא ולא שייך שידעו ברוב הפעמים כשלא שמעו ממנה שאמרה שהיא רוצה בהקידושין או שיראו ממנה איזה מעשה שרוצית בהקידושין כהושטת היד לקבל הקידושין וכדומה שייכא גם היא בהברכה דדבור ורמיזה נמי הוא מעשה לברכה. עכ"פ מנהגנו הוא כהרמב"ם ודעימיה שהוא ברכת המצוה"...
אבל בשו"ת הר צבי (או"ח א סי' מד) כתב: "ואף לענין ברכת אירוסין כתב התבואות שור (יור"ד סימן א ס"ק נט) שהברכה בעיקרה לא נתקנה להמקדש בעצמו אלא על הנועדים לבית האירוסין וכאותה שאמרו בכתובות (דף ז ע"ב) מברכים ברכת אירוסין בבית האירוסין, ואין צורך שהמברך יתכוין להוציא את המקדש ושהמקדש יתכוין לצאת וכן משמע בהג"ה רעק"א יור"ד (סימן א, לט"ז ס"ק יז). ועיין בית שלמה או"ח (סימן יד) בשם השיטה מקובצת כתובות".
ובשו"ת יביע אומר (ח"ז אה"ע סי' יז אות ג) אף הוא מביא דברי התבואות שור:
"ותבט עיני להגאון תבואות שור יו"ד (סי' א ס"ק נט) שהביא מ"ש הט"ז שם, ס"ק יז, שרשאי אחד לברך על השחיטה, והאילם ישחט על סמך ברכתו, כמו בברכת אירוסין שהרב מברך והחתן מקדש, וכתב עליו, ותמיהני דלא דמי להתם, דאטו מי בעינן התם שהרב יכוין להוציא את החתן, והחתן יכוין לצאת בברכתו, הרי מעיקרא ברכת אירוסין לא נתקנה על החתן, כשם שנתקנה ברכת השחיטה על השוחט עצמו, רק נתקנה על הנועדים בבית האירוסין, כדאיתא בכתובות (ז א) מברכין ברכת חתנים בבית חתנים וברכת אירוסין בבית אירוסין. וגבי ברכת חתנים פסקינן באה"ע (סי' סב) שמברכים אפי' אין החתן אצלם, ש"מ שנתקנה על הנועדים בבית החתן, והוא הדין לברכת אירוסין, דהא תרוייהו בחדא מחתא מחתינהו. עכת"ד".
והגר"ע יוסף משיג עליו משיטת הרמב"ם:
"ותימה, שהרי מבואר מדברי הרמב"ם ורבינו אברהם בנו שחובת ברכת אירוסין על החתן עצמו, קודם שיעשה מעשה הקידושין, כדין כל ברכת המצות, וכמ"ש ג"כ הנודע ביהודה הנ"ל אליבא דהרמב"ם. איברא שגם על הט"ז שם קשה שמשוה ברכת אירוסין לברכת השחיטה שהיא שבח למקום, ולכן כתב, ומשום הכי ניחא בברכת אירוסין שהרב מברך והחתן מקדש, שברכת אירוסין היא ברכת שבח למקום על איסור עריות שאסר על כל ישראל. וכן הגאון רעק"א שם למד מדבריו שגם אם החתן חרש ואינו שומע הברכה, הרב מברך ברכת אירוסין. ע"ש. וכל זה היפך דעת הרמב"ם, דס"ל שעיקר חובת ברכת אירוסין על החתן עצמו שצריך לברך על מעשה הקידושין עובר לעשייתן. וק"ק על הגאון רעק"א שלא העיר כלל מדברי הנודע ביהודה הנ"ל. ואף שבשו"ת באר שבע (סי' מט) כתב באמת שמה שנהגו שהרב מברך ברכת אירוסין, ולא החתן עצמו, לפי שהיא ברכת שבח והודאה על קדושת ישראל, ואינה מוטלת על החתן עצמו. ע"ש. אולם אין דבריו מוכרחים, שהרב מברך בכוונה להוציא את החתן י"ח, ואין החתן עצמו מברך כדי שלא לבייש את מי שאינו יודע לברך. וא"כ אין המנהג בסתירה למ"ש הרמב"ם וסיעתו. (וכמו כן יש להשיב על מ"ש הגר"ש קלוגר בשו"ת טוב טעם ודעת תליתאה (ח"א סי' צח, דל"ז ע"ג), שהרמב"ם לשיטתו דס"ל שהחתן צריך לברך בעצמו, א"כ ס"ל שהברכה היא על מעשה הקידושין, כמו שחיטה ומילה, ולהכי בעינן עובר לעשייתן, והראב"ד שחולק עליו הוא מכח מנהגינו, שאין אנו נוהגים שהחתן עצמו מברך, אלא נוהגים שאחר מברך, ובע"כ שאנו מחזיקים לברכת אירוסין שאינה ברכת המצוה, אלא רק שבח והודאה, וכמ"ש הט"ז, הילכך לא שייך בה דין עובר לעשייתן. עכת"ד. ואין דבריו מוכרחים, שגם לפי מנהגינו שהרב מברך, כוונתו להוציא החתן ידי חובת ברכת האירוסין, ואף החתן מכוין לצאת י"ח. ולעולם גם לפי מנהגינו צ"ל עובר לעשייתן, כדעת הרי"ף והרמב"ם והרמב"ן. וע"ע בספר העיטור (דיני ברכת חתנים דס"ב ע"ב). ע"ש). וכן העלה הגאון רבי צבי פסח פראנק בשו"ת הר צבי ח"ב בסוף הספר (בקונטרס מילי דברכות אות כג), ושם האריך ע"ד הט"ז והתבואות שור הנ"ל. ע"ש. גם ראיתי להגאון ר' יעקב שור בשו"ת דברי יעקב (סי' ל) שעמד בזה ע"ד התבואות שור הנ"ל. וע"ש. וע"ע בשו"ת נושא האפוד (סי' טו)"...
מסקנות
א. אנו חוששים לכתחילה לחומרי כל השיטות ובדיעבד מקילים לפי כולם מדין ספק ברכות להקל.
ב. לכתחילה יש לברך ברכת האירוסין לפני הקידושין ע"י מסדר הקידושין כאשר הוא מתכוין להוציא את החתן (לשיטת הרמב"ם והראב"ד) ואת הקרואים (לשיטת הרא"ש והתבואות שור) והחתן צריך להתכוין לצאת.
ג. אם ברכו ושכחו לקדש ישלימו את הקידושין ולא יחזרו על הברכה בשנית.
ד. אם קדשו ושכחו לברך יברכו כשנזכרו כשיטת הרא"ש.
ה. לגבי חרש וחרשת צ"ע לענ"ד כיון שלשיטת הרא"ש ניתן לברך.