חבל נחלתו יד מט
סימן מט נשואי גרוש עם בעלת תשובה
שאלה עריכה
גרוש נושא בעלת תשובה שהיא כבר בעולה (מחייה קודם שחזרה בתשובה). מה הדין לגבי ימי ברכת שבע הברכות, וימי השמחה שאינו יוצא למלאכתו, הן מצד שהוא גרוש והן מצד שהיא בעולה?
תשובה עריכה
א. בסוגיא בכתובות (ז ע"א) נאמר כך: "אמר רבי חלבו אמר רב הונא א"ר אבא בר זבדא אמר רב: אחת בתולה ואחת אלמנה – טעונה ברכה. ומי אמר רב הונא הכי? והאמר רב הונא: אלמנה אינה טעונה ברכה! לא קשיא: כאן בבחור שנשא אלמנה, כאן באלמון שנשא אלמנה. ואלמון שנשא אלמנה לא? והאמר רב נחמן: אמר לי הונא בר נתן, תנא: מנין לברכת חתנים בעשרה? שנאמר: ויקח עשרה אנשים מזקני העיר ויאמר שבו פה וישבו; ובועז אלמון שנשא אלמנה הוה! מאי אינה טעונה ברכה דאמר רב הונא? אינה טעונה ברכה כל ז', אבל יום אחד טעונה ברכה. אלא הא דתניא: שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא שמח עמה ג' ימים, במאי? אי בבחור, האמרת: שבעה! אי באלמון, האמרת: יום אחד! איבעית אימא: באלמון, יום אחד לברכה, ושלשה לשמחה; ואיבעית אימא: בבחור, שבעה לברכה, ושלשה לשמחה".
עולה מן הסוגיא שלענין ברכות הנישואין (שבע ברכות) אלמון ואלמנה ברכותיהם רק יום אחד (והסתפקו הפוסקים בסי' סב אם הנישואין ביום והסעודה בלילה אחריו אם עדיין מברכים), לעומת זאת אם המדובר באלמון שנשא בתולה או בחור שנשא אלמנה מברך שבעה ימים כשיש פנים חדשות וכ"ש לגבי בחור ובתולה.
וכ"פ השולחן ערוך (אה"ע סי' סב ס"ו): "עד כמה מברכים ברכה זו, אם היה אלמון שנשא אלמנה, מברכין אותה ביום ראשון בלבד. ואם בחור שנשא אלמנה, או אלמון שנשא בתולה, מברכין אותה כל ז' ימי המשתה. (ואלו ז' ימים מתחילין מיד לאחר ז' ברכות שבירך בראשונה) (תשו' הרא"ש כלל ס' /כ"ו/)".
תוספות (כתובות ז ע"ב) מבאר:
"והא בועז אלמון שנשא אלמנה הוה – לאו דוקא אלמנה דכשנשאת למחלון (וכליון) היתה נכרית אלא כיון דבעולה היא כאלמנה חשיב לה".
"באלמנה שנשאת לבחור – דכיון שאין שניהם אלמונים יש לברך כל שבעה".
ועולה שדין בעולה כדין אלמנה אפילו שלא מנישואין קודמים וכן דינה אם היא גרושה. וכן דין אלמן וגרוש שוים. ולפי"ז בשאלה שלפנינו צריכים לברך רק פעם אחת בסעודה אחר הנישואין והוא צריך לשמוח עימה ג' ימים עפ"י תרוצי הש"ס שהובאו לעיל.
ב. בניגוד לברכה – ברכות הנישואין – שמסקנת הסוגיא ברורה הרי לגבי שמחה – ביטול מלאכה לחתן, יש שני תירוצים בגמרא ונחלקו הראשונים אם הם חולקים ביניהם או משלימים זה את זה.
כתב על כך הרמב"ן (כתובות ז ע"א): "הא דאמרינן אב"א בבחור ואב"א באלמון, נראים הדברים דהני תרי לישני לא פליגי אהדדי ותרווייהו איתנהו דליכא אלמנה דבצירא ולא דיתירא מג' לשמחה, וברייתא סתמא קתני שקדו לג' בכל אלמנה, ומיהו בבתולה לאלמון לא אשכחן לשמחה כמה, וסבריה דר"י אבן מיגש ז"ל כי אתמר ג' לאלמנה אבל לבתולה שמחה שבעה, ומסתברא כותיה דהא איכא טרדא דבעילה ובעי למיחדי בהדה טפי בדרדוגי משחא בשעת מעשה ושחיטת בן עוף וסוגיין הכי רהטי, ואיכא מ"ד לישני פליגי ונקטינן כבתרא, אבל בבחור שבעה לברכה ושבעה לשמחה וכן בתולה לאלמון, וכך נהגו".
עולה מן הרמב"ן שאם ננקוט כשתי הלישנות השמחה עם אלמנה ג' ימים בכל מקרה ואפילו אם הברכה היא שבעה. ואלמון עם בתולה שמחתם שבעה כברכתם. לעומת זאת אם ננקוט רק כלישנא בתרא דוקא אלמון ואלמנה שמחתם שלשה, אבל בשאר המקרים ברכתם ושמחתם שבעה.
בשולחן ערוך (אה"ע סי' סד סעי' א-ב) פסק לגבי שמחה:
"הנושא בתולה צריך לשמוח עמה ז' ימים, שלא יעשה מלאכה, ולא ישא ויתן בשוק, אלא אוכל ושותה ושמח עמה, בין אם הוא בחור בין אם הוא אלמון. (וחתן אסור בעשיית מלאכה, ואסור לצאת יחידי בשוק) (ר"ן פ"ק דכתובות ובפרקי ר"א)".
"הנושא את הבעולה צריך לשמח עמה שלשת ימים, בין בחור בין אלמון. וי"א דבחור שנשא בעולה צריך לשמוח עמה ז' ימים. (והאשה יכולה למחול על שמחתה) (ר' ירוחם נכ"ב)".
ולא הכריע השו"ע בין השיטות השונות לגבי שמחה עימה, אע"פ שהרמב"ן מעיד שנהגו כי"א.
ג. מבאר הר"ן (על רי"ף, כתובות ב ע"א): "וכ"ת מ"ש דבבחור שנשא אלמנה נפישי ימי ברכה מימי שמחה ובאלמון שנשא אלמנה נפישי ימי שמחה מימי ברכה? י"ל שהכל לפי ענינו משום דברכה באה על שמחת לבו של חתן הלכך בחור שלא נשא עדיין דאית ליה שמחה טפי מברכין לעולם ז' אפילו נשא אלמנה אבל שמחה דהיינו בטול מלאכה דהוא משום תקנתא דידה כיון דאלמנה היא אינה צריכה פתוי כ"כ ובג' ימי שמחה סגי לה, אבל אלמון שנשא אלמנה כיון שכבר נשא ועכשיו אינו נושא בתולה אלא אלמנה אינו שמח כל כך הלכך ביום א' סגי, ואפ"ה בעינן ג' לשמחה דימי שמחה לתקנתה דידה נתקנו כדאמר שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל ואי אפי' כשנשאת לבחור אמרו דאית לה ג' ימי שמחה כ"ש לאלמון שנשא שצריך לשמחה שלשה והיינו טעמא דמברכין לבתולה שנשאת לאלמון ז' כדאמרינן בסמוך דליכא בתולה דבצירא מז' לברכה משום דאלמון נמי כשנושא את הבתולה שמח טפי וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות אישות דהני לישני לא פליגי".
עולה מן הר"ן שימי שמחה של הבעל ושהיה עם אשתו היא תקנה בעבור האשה ולכן לאלמנה יש רק ג' ימים אפילו הוא בחור (לדעה ששני התירוצים בש"ס משלימים). לעומת זאת הברכה היא על שמחת הבעל, ואעפ"כ אם נשא בתולה מברך שבעה לכו"ע.
ד. במקרה דידן המדובר בגרוש (ודינו כאלמון) ובבעולה ועל כן לכאורה הדין הוא שלברכה יום אחד ולשמחה ג' ימים. אולם המדובר בבעלת תשובה שרוצה למחוק את הפרק הפרוץ בחייה, ואינה מעונינת שהוא יתפרסם. ולכן צריך להפך בדבר האם ניתן לברך שבעה ימים.
בשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ת אה"ע סי' פב) תשובה מבן המחבר (ר' שמואל בעל שו"ת שיבת ציון שהיה אב"ד פראג בחיי אביו) נשאל על נואף שנשא בעולתו ומסיק שברכתם יום אחד.
בשו"ת חתם סופר (ח"ג, אבן העזר ח"א סי' קכג) חולק וסובר שתקנו לברך שבעה ימים בין על חיבת ביאה ובין על שמחת נישואין כשכ"א בפנ"ע. וז"ל: "ונחזי אנן ונאמר אין ספק כי תרוויי' איתנייהו חיבת חופה וחיבת ביאה כמבואר פרק אף על פי נ"ו ע"א אלא מספקא לן התם איזה מהם קונה אבל תרוויי' איתנהו ונראה לי דעל כל א' מהם נתקן ברכה אלא בחור הנושא איתנהו תרתי חיבת נישואי' חדשי' וביאה חדשה אבל מ"מ בחדא מינייהו נמי מברך דהרי אלמן שנושא בתולה אפי' כמה בתולות זא"ז מברך על כל א' כל ז' משום חיבת ביאת בתולה והלא הוא כבר נשא ובחיבת נישואי' אין לו לברך אלא על נישואי' הראשוני' ומ"ט מברך הכא על כל בתולה ובתולה אע"כ אחיבת ביאה מברך וחיבת ביאת בתולה גורם ברכת כל ז' אפי' כמה בתולות דאשתני גופא ולא דמי הנאת גוף של זה לשל זה כן צ"ל וא"כ בבחור שנשא אלמנה מ"ט מברך כל ז' אי משום חיבת ביאה בעלמא א"כ אפי' נושא כמה אלמנות יברך על שינוי גופי' כמו בבתולות וע"כ משום חיבת ביאת בעולה ליכא אלא ברכה יום א' והאי בחור מברך כל ז' משום שמחת נישואי' דילי' נמצא מוכח דעל ביאת בתולה בלא חיבת נישואים ראשונים מברך וגם על חיבת נישואי' ראשונים בלא חיבת ביאה מברך ואם כן אף על פי שטעם טעם ביאה כיון שהיא נישואי' ראשוני' שלו מברך כל ז' ומדברך כל ז' אפי' היא בעולתא דילי' שלא יברכו והוא ישכים למלאכתו".
ועולה מדבריו שאף מי שאין זו ביאתו הראשונה כיון שהם נישואים הראשונים שלו מברך שבעה ימים על בעולתו!
לגבי מקרה דילן היא אינה בעולתו ומצד זה יש צד לטיבותא שכן לגביה אלה נישואין ראשונים, ואמנם הברכות כפי שהבאנו לעיל נתקנו על שמחת הבעל שבמקרה זה הוא גרוש וא"כ אין שמחתו וברכתו כדי שבעת ימים. ובכ"ז ניתן לומר שמצידה היא כבתולה שכן לגביה אלו נישואין ראשונים ועל ימי הפריצות היא שבה בתשובה והיא אינה רוצה שיתפרסם עברה ובכך שמברכים לה רק יום אחד מפרסמים את גנותה ברבים, ויש בכך נעילת שער בפני חוזרים בתשובה. ועל כן נראה שיש בכך מעין שמחת נישואים ראשונים של בתולה שמצריך שבעה ימים.
וניתן לדייק זאת מדברי ערוה"ש (סי' סד ס"א) שכתב לגבי החילוק בין ברכה לשמחה: "והטעם דשבע הברכות הוא על עניין הזווג לכן כשאחד מהם עדיין לא נשא מעולם יש להם שבע ברכות כל שבעה". וא"כ קיבל לטעמו של החת"ס שעל עצם שמחת הנישואין מברכים את הברכות ואם לאחד הצדדים הם נישואין ראשונים מברכים שבעה ימים.
ה. בשו"ת יביע אומר (ח"ה, אבן העזר, סי' יא) דן האם הנושא בעולת עצמו מברך שבעה או יום אחד. ומביא משו"ת גנת ורדים (חאה"ע כלל א סי' יז) "שלמד מדברי הר"ן שנערה שנתפשה לזנות ואח"כ באה להנשא לאלמון, אין לה לברכה אלא יום אחד, שמכיון שעיקר ברכות אלו נתקנו משום שמחת לבו של חתן, בכה"ג דלית ליה שמחה לחתן, שאדרבה צער וחרפה רבה היא לו, ושנואה היא בעיניו, שהיא דרוסת איש בזנות, אין מקום לברך שבע ברכות כל שבעה. ועוד שעיקר הדבר הוא משום ששקדו חכמים על תקנת בנות ישראל לשמחן, ואנן סהדי שלא תקנו לשמח אלא את הצנועות, ולא את המקולקלות".
ומסיק הגר"ע יוסף מדבריו: "ולפ"ז נראה שאם נבעלה לבחור שלה לפני הנישואין עמו, יש לה שבעת ימים לברכה, משום לתא דידיה, כי עכ"פ עדיין בחור הוא שלא נשא מעולם, ואותן מצעות שהציעה לו באיסור הציעה לו עתה בהיתר, ושמחים הם בנישואיהם כדמו"י כמשוש חתן על כלה. ולא דמי לנערה שנתפשה בזנות הבאה להנשא לאלמון, שדן הגו"ר הנ"ל שאין לה אלא יום אחד לברכה, כיון שמצדו הרי הוא אלמון שנשא כבר מקדמת דנא, ומצדה תברא שהיא כבר בעולה, משא"כ כאן שהוא עכ"פ בחור שלא נשא מעודו, ונישואין הללו אצלו נישואין ראשונים. ואם כי איננו מכלל בחורי ישראל הכשרים שלא טעמו טעם חטא, והיא גם היא אינה מכלל בנות ישראל הכשרות האוגדות פתחיהן, (וכמ"ש בעירובין כא:), ומה גם שמסתמא לא טהרה מטומאתה, ונבעלה בחזקת נדה, מלבד האיסור שביאתם היתה חוץ לנישואין כדמו"י, מ"מ אין אנו דנים דיני קנסות בכיו"ב, ויצרם אנסם, (ע' תוס' סנהדרין כו: ד"ה החשוד), וקרא כתיב לפתח חטאת רובץ (ע' יומא יט סע"ב)". ומביא כן מבעל שו"ת שמש צדקה (חאה"ע סי' ה) שדייק כן מדברי הגו"ר וכתב: "דדוקא דרוסת איש אחר אפי' לאונסה דיינינן לה כאלמנה, מפני שגנאי הוא לבעלה להשתמש בכלי שנשתמש בו חולין, אבל כל שהוא עצמו עשאה כלי שאינה שנואה בעיניו, והיא אשת נעוריו שמוצא בה קורת רוח, דינה כבתולה לברכה, ולא דמיא למחזיר גרושתו, שכבר היתה נשואה עמו נישואין ראשונים, והיו לאחדים כמשפט האיש עם אשתו, אבל הבועל משודכת שלו שיצרו תקפו ונתפש כגנב, בודאי הגמור שכשבא לכונסה ע"י חופה וקידושין כדמו"י, שמחה גדולה היא לו שיאכל חולין בטהרה, ולמה לא יברכו לו כל שבעה, ואם בכל זאת הלכה זו עדיין רופפת בידיך פוק חזי מאי עמא דבר, בפרט במדינת איטליא שבעוה"ר נתפשט המנהג הרע שהחתן המשודך נכנס לבית הכלה וכו', ולפעמים בשעת החופה כרסה בין שיניה, ואף על פי כן לא נמנעו מלברך כל שבעה, ואין פוצה פה, כ"ש אם נבעלה רק לאונסה ולבה בל עמה, שאין שמחה גדולה מזו כשכונסה בחופה וקידושין, לבוא עליה כדרך כל הארץ בדעה מיושבת, וממש פנים חדשות באו לכאן, ודיינינן לה כבתולה לכל דבריה".
ואף שבן המחבר כתב שלא מצא חילוק בין בעולת עצמו לאחרת בכ"ז כך היה המנהג. וכן מביא ביבי"א משו"ת חקרי לב (חלק אבן העזר סי' לב) שעורר על דברי השמש צדקה ובכ"ז הסכים שכן סברו והורו באטליה. והביא שהגר"ח פלאג'י (שו"ת חיים ושלום ח"ב סי' עד) ג"כ רצה לחלוק ולבסוף הודה לדברי השמש צדקה ובנו. והאריך הגר"ע יוסף והעלה כן להלכה.
ונראה מכאן שאף במקרה שלפנינו שהשפחה הרעה של הזמן מפתה בני נוער ועתה היא שבה בתשובה על חטאות נעוריה ומבקשת שהם לא יחשבו ולא יתפרסמו אין לפרסם ברבים את גנותה וראויה היא לברכה שבעה ימים.
ובדבר שנסתפק בו בעל שו"ת יבי"א תמוה היאך לא זכר שר משנת כתובות (פ"א מ"ה) ולא הביא ממנה ראיה: "האוכל אצל חמיו ביהודה שלא בעדים אינו יכול לטעון טענת בתולים מפני שהוא מתייחד עמה". והרי הביאה היתה לאחר הקידושין ולחופה היתה נכנסת בעולה, ובכ"ז לא שמענו שביהודה לא היו מברכים שבעה ימים בנישואין. ובירושלמי נאמר: "אף על פי שבטל השמד המנהג לא בטל. כלתו של רבי הושעיה נכנסה (=לחופה) מעוברת". ואף לה ברכו מן הסתם שבעה ימים.
ו. ומצאתי בשו"ת אלקבץ (אבן העזר סי' ה, לרב חנן אפללו מקרית ספר) שדן באותה שאלה דילן ומסקנתו הסופית שמברכים יום אחד ושמח עימה ג' ימים. אולם בתוך תשובתו כתב:
"והנה מצאתי לגאון שו"ת תשובות והנהגות ח"א סימן תשנ"ה שנשאל בבחור ובחורה בעלי תשובה שבאים להנשא אם יש להם שבעה ימים ל"שבע ברכות" וכתב שלכאורה בעלי תשובה דינם כדין אלמן שנשא אלמנה ואם יברכו שבעה ימים יעברו על ברכה לבטלה והזכיר ג"כ את דברי החת"ס שם שדעתו בבחור שגם בעל קודם דינו כבחור וסמך על דבריו להקל, ומיהו כל זה רק בבחור אבל גרוש שנשא בחורה בעולה גם החת"ס יודה שדינה ברכה רק יום אחד אולם כתב שבשאלתו מדובר בגרוש שכיבד אותו לשבע ברכות ויש לצדד שבעולה דינה כדין אלמנה ממש"כ בערוה"ש אה"ע סימן סד' ס"ה שנבעלה בזנות דינה כאלמנה עי"ש וציין עוד לפת"ש בשם שמש וצדקה שדייק מהגינת ורדים שרק אם נבעלה בזנות דינה כבעולה אבל אם נבעלה בזנות רק לאיש שנישאת לו מקל דמברכין כל ז' עיי"ש עכ"פ מסברא אמינא מוסיף הרהמ"ח שליט"א שכל הפגם בבעולה הוא רק כשמפורסם הדבר וכגון שהיא מעוברת אבל בבעולה גרידא שלא נודע לא זילא ושמח עמה מאוד וע"כ דינם בשבעה ימים ולפיכך סבור כיון שאם לא יברך תתבזה האשה ח"ו וגדול כבוד הבריות אף לדחות ל"ת מדרבנן דהיינו ברכה לבטלה שלרוב הפוסקים דרבנן וע"כ צידד לברך ולסמוך על סברא הנ"ל עכ"ד. ועוד שם כתב בשם הב"ח שהברכה נתקנה על שמחת הנישואין ולא כמ"ש הנו"ב שנתקנה על שמחת ביאה בבתולה ומעתה לדברי הב"ח אין ראיה לפטור בעולה משבע ברכות ז' ימים ע"כ ונמצא מהרהמ"ח שליט"א דבמקום שלא גרו בפרסום כאיש ואשה נראה שיש להקל מפני שגדול כבוד הבריות אבל בגרו יחד כאיש ואישה דהוי פרסום אף שלא נשאו מדין תורה ולא בדיניהם כיון שנהגו כנשואין אין כאן שמחת נשואין ולא מצינו להקל בזה... ולאחר זמן נדפס שו"ת תשובות והנהגות ח"ד סימן ר"צ שחזר על דבריו הקד' ועכ"פ חתם בדבריו שלמעשה זה תלוי לפי המצב וצריך הכרעת חכם ע"כ".
וכך סיים שם הגר"מ שטרנבוך: "ונראה עוד דגם בגרוש והיא בעלת תשובה ולא נודע בבירור שזינתה לרבים, לא זילא ביה מלתא כאלמנה וגרושה, דע"כ יש לצדד בזה במקום שיש כאן כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה, אבל זה תלוי לפי המצב, וצריך הכרעת חכם". ועי' שו"ת דברי יציב (אבן העזר סימן פא).
וע"כ נראה שגם בשאלה שלפנינו יש להתיר להם לברך שבעה ימים וממילא אף לא יצא למלאכתו כל שבעה ימים אלא ישמח עימה שלא ראוי שמברכים לו כחתן והוא יוצא למלאכתו. וכן השיב לי הגר"י אריאל רב העיר רמת-גן שכיון שיש כאן כבוד הבריות מן הראוי לברך לה שבעה ימים.
ז. ויש להביא סיוע להתיר ברכה שבעה ימים אחר נשואי בעלת תשובה מלשון האמוראים בגמרא בכתובות: "אחת בתולה ואחת אלמנה – טעונה ברכה. ומי אמר רב הונא הכי? והאמר רב הונא: אלמנה אינה טעונה ברכה!" הלשון 'טעון' מורה על חובה, והלשון אינו טעון מורה על רשות. ואם הרשות אינו גורם לאיסור מותר.
כך בשו"ת שואל ונשאל (ח"ד, או"ח סי' יא) לגבי כוס של ברכת המזון ביחיד: "ובב"י הדברים מבוארים יפה דלכל השיטות פירוש אינה טעונה שעכ"פ אם ירצה יכול". ובמקום שיש איסור מובן שהאינו טעון יאסר משום האיסור.
וכן מצאתי בלשון שער המלך (הל' מעשה הקרבנות פ"ג): "משום הכי נקטו פלוגתייהו בי"ט לומר דבי"ט אין סומכין עליהן אף מתורת רשות, משא"כ בחול דאף על גב דאין טעונין סמיכה מ"מ מתורת רשות מצי למעבד וכ"כ המאירי ז"ל בשיטה כ"י וז"ל לא נחלקו אלא על הסמיכה עצמה דלב"ש ש"ח אין טעונין סמיכה והוא לא יסמוך בי"ט אף מתורת רשות ע"כ".
וניתן לומר אף כאן, שאם יש שמחה בנישואין כגון אלו יש מקום לומר שאין כאן ברכה לבטלה, ורק לא הטילו על חתן לברך לבעולה שבעה ימים כאשר הוא אלמון או גרוש אבל מצד רשות כאשר יש בכך שמחה גדולה – מותר.
מסקנה עריכה
אף שמבחינת ההלכה הפשוטה ראוי היה יום אחד לברכה וג' לשמחה כיון שהכלה בעלת תשובה המתביישת במעשיה הראשונים ואינה רוצה בפרסומם, ולגביה אלו נישואין ראשונים ראוי מפני כבוד הבריות לברך שבעה ימים ולשמוח עימה כל שבעה.