חבל נחלתו יד מג
סימן מג תקנת שני אריסים במעשר עני
הרמב"ם (הל' מת"ע פ"ו הי"ד) פסק: "שני עניים שקבלו שדה באריסות, זה מפריש מעשר עני מחלקו ונותנו לחבירו, וכן חבירו מפריש מחלקו ונותן לו".
מקור ההלכה במשנה פאה (פ"ה מ"ה): "שנים שקבלו את השדה באריסות זה נותן לזה חלקו מעשר עני וזה נותן לזה חלקו מעשר עני".
הלכה זו ניתנת להתפרש בשתי דרכים:
א) החידוש בה שמותר לקבל מעשר עני מיבול שדה שהיה בעליו ואע"פ שעני אסור ליטול מתנות עניים משדה שלו מצד הלימוד "לעני ולגר תעזוב אותם – להזהיר עני על שלו" (חולין קלא ע"ב) – בכ"ז כיון שהיבול התחלק בין האריסים ובעל השדה, והאריסים עניים, ומעשר עני ניתן מהיבול רק לאחר שחלקו – אינם נחשבים לבעלי השדה ומותרים לקבל מעשר עני זה מזה. וכמות המעשר נראה שהוא ככל עני, ובבית שכל טובת הנאה שלו, יכול לתת את כל מעשרו.
ב) יסוד החידוש הראשון ודאי כלול בדין זה, אולם כלול כאן חידוש נוסף שיכולים לגמול זה עם זה ולקבל את כל המעשר עני זה מזה הן בבית (עפ"י הדרך הקודמת) והן בגורן!
הדרך הראשונה כתובה בפירוש בר"ש (פאה שם): "שנים שקבלו – והם עניים ונעשים כבעל הבית כדאמרינן בפרק קמא דגיטין (דף יב א) להזהיר עני על שלו ודווקא על חלקו נעשה כבעל הבית ולא על של חבירו לפיכך מותרין ליתן זה לזה".
ברמב"ם ניתן להסביר שהחידוש הכלול באותה הלכה הוא כנאמר בר"ש.
אמנם הרמב"ם כתב יותר מזה בהלכה יא: "היה לו מעשר בגורן ורצה ליתנו לעני קרובו או מיודעו, יש להפריש מחצה ליתנו לו, והחצי מחלקו לכל עני שיעבור כשיעור שאמרנו". היינו, כבר כתב הרמב"ם שיכול לתת לקרובו עד חצי מעשר עני בגורן.
באר מהר"י קורקוס (שם הי"א): "ופירוש לדברי רבינו שאינו רוצה ליתן הכל אלא רוצה להניח לקרוביו ומדברי רבינו שכתב היה לו מעשר בגורן וכו' נראה דדוקא במחלק בגורן הוא שצריך לחלק מחצה, אבל במחלק בבית כבר כתב שנותנו לכל עני שירצה וכל מה שירצה א"כ אם ירצה לתתו לקרוביו הכל הרשות בידו וכן נראה לשון היה מציל דמיירי בגורן שיכול ליקח בע"כ (=העני מבעה"ב) ושייך ביה הצלה שרוצה להציל ולהחביא לקרוביו, ולכך לא התירו אלא מחצה וזהו שכתב גם בסוף דבריו והחצי מחלקו לכל עני שיעבור כשעור שאמרנו וזה ודאי בגורן הוא דבבית אין שם שיעור, אבל במשנה כתב דאפילו במתחלק בבית מיירי".
ולפי דברי הרמב"ם עולה שבבית יכול לתת כל מעשר עני לאדם אחד (קרובו או מיודעו וכד') ובגורן יכול לתת רק מחצית מעשר עני שלו וחייב להשאיר לעניים ליטול מחצה. וא"כ ההלכה הראשונה בשני אריסים של אותה שדה יכולה להתפרש בבית ואז אין בה כל חידוש, ויכולה להתפרש בגורן ואז החידוש בה שלשותפו האריס יכול לתת את כל המעשר עני.
אלא שאם נפרש שהמדובר בגורן ויכול לתת מהגורן את כל המעשר עני לאיש אחד תעלה שאלה מהלכה יג בה פסק הרמב"ם: "אב ובנו, איש וקרובו, שני אחין, שני שותפין, שהיה אחד מהן עני נותן לו האחר מעשר עני שלו".
ועל הלכה זו כתב רדב"ז: "ומסתברא שאין הדברים אמורים אלא במעשר המתחלק בתוך הבית שיש לו בו טובת הנאה, אבל המתחלק בגורן ואין שם יותר משיעור הקצוב אין נותן לאביו או לקרובו אלא נותן לכל אחד כפי מה שקצוב לו ואם יש יותר מכשיעור היינו מתני' נוטל מחצה ונותן מחצה".
ולדברי הרדב"ז נראה שמוכרחים לפרש את ההלכה ברמב"ם בשני אריסים כפי שפרש הר"ש, שהחידוש הוא שמותר ליטול מעשר עני משדה שהיה שותף בה, והרמב"ם מנה זאת בהלכה נוספת חוץ מקרובו ואחיו ואביו משום החידוש הזה, אבל נראה שאינו יכול ליטול יותר מכל אחד מן הקרובים ולכן בגורן אם יש פחות מכשיעור לכל עני (כדי שובעו), אף האריס העני לא יטול יותר מכדי שובעו ורק אם יש יותר מכשיעור יכול ליטול עד מחצה.
אבל הרמב"ם כתב בפה"מ (פאה פ"ה מ"ה) לגבי שני אריסים: "וביאור אריסות, השותפות בתבואת הארץ, ושם השותף בדבר זה אריס, והוא המקבל שדה לעבדה ולהשגיח על כל הנעשה בה. וכבר ביארנו שהכהן והלוי שקנו תבואה מוציאים מתחת ידיהם את המעשרות אף על פי שהם שלהם, ונותנים אותם לאחרים. וכן העניים, אם קנה עני או שקיבל באריסות מוציאין מתנות עניים מתחת ידו ונותנין לאחר. והשמיענו כאן שאם היו שנים וקבלו שדה והיו עניים לא נוציא מתנות עניים מתחת ידי שניהם, אלא כל אחד מהם נותן לחבירו מעשר עני שחייב להפריש מחלקו".
וא"כ מפורש בפה"מ ששני האריסים נותנים את כל המעשר עני מחלקם לאריס השני – שותפו באותה שדה. והרמב"ם לא תלה זאת בבית וגורן ולא הסביר מדוע יכול לתת את כל המעשר עני שבחלקו ולא צריך לשייר לשאר עניים.
אם כן צריך לעיין האם כן הדין אף בהלכה על קרובים (הל' יג), שקרובו יכול לתת לו את כל המעשר עני שלו ולא רק בבית שיש לו בו טובת הנאה, אלא אף בגורן שאצל שאר עניים אין לו טובת הנאה אלא הן בקרובים והן באריסים יכולים לתת זה לזה את כל המעשר עני שלהם, ובניגוד לדעת הרדב"ז. וכנראה שכן סבר הר"י קורקוס שלא העיר מאומה על קרובים ולא על אריסים האם נותן לו את כל המעשר עני שלו בגורן או שמציל רק מחצית.
וכך פרש בפאת השלחן (פי"ב בי"ש ס"ק יט) את הרמב"ם בשני אריסים להלכה: "וקמ"ל דאין מוציאין משניהם ליתן לאחרים, וכ"כ הרמב"ם בפירושו". ואף את הר"ש פרש פאה"ש כן.
לפי דברינו מתבאר שלכאורה ישנה מחלוקת בין הרדב"ז ופאת השלחן האם בשני אריסים בגורן יכולים לתת זל"ז את כל המעשר עני או שחייבים לשער את הכמות, והמקסימום שמותר לתת הוא חצי מהמעשר. וצריך לדון האם כשם שחלקו באריסים כן חלקו הרדב"ז ופאת השלחן אף בקרובים.
וניתן לומר שדוקא באריסים עשו תקנה זו כששניהם נותנים זל"ז וגומלים זה לזה משום ששניהם בגורן עשו להם תקנה מיוחדת כששניהם עניים, אבל לקרובו הוא רק מציל ולכן הותר להציל לו מחצית. וא"כ אף הרדב"ז הסכים לכך שבשני אריסים נותן כל אחד את מלוא חלקו לחבירו האריס העני. וראיתי שכן כתב הריבמ"ץ (פאה פ"ה מ"ה): "ואילו בשביל שהן שנים תני להון תנא תקנתא, פי' דומה כבעל הבית ונותן לחבירו מעשר עני שכבר זה נתן לזה חלקו המגיעו והוה ליה עני כלומ' עם מעשר עני שקיל כל חד וחד חלקו". וצ"ב.