חבל נחלתו יד כט
סימן כט אוכלין ומשקין תחת המיטה
שאלה עריכה
מה דינם של אוכלים ומשקים שהושהו מתחת למיטה, האם יש הבדל להלכה אם היו בכלי סגור? האם משנה אם ישנו על המיטה בזמן שהיו אוכלים תחתיה? מה דין ספה שישבו עליה ולא ישנו עליה?
א. מקור האיסור והדעות השונות
נאמר בבבלי פסחים (קיב ע"א): "תנא: אוכלין ומשקין תחת המטה, אפילו מחופין בכלי ברזל – רוח רעה שורה עליהן".
ובאר תורת חיים (ב"ב נח ע"א): "דאמר בפסחים אוכלין תחת המטה רוח רעה שריא עליהן וטעם הדבר נראה לפי שהשינה אחד מששים במיתה היא דבשעת שינה נשמתו של אדם הטהורה יוצאת ולהכי רוח מסאבא שריא עליה דאיניש וזה טעם נטילת ידים שחרית וכשהוא מאהיל בשעת שינה על האוכלין הרי הן כאלו היו באהל המת ושריא עליהן ההוא רוח מסאבא". ומשמע מדבריו שדוקא במיטה שישנים עליה ולא שיושבים עליה וכד'.
אולם בירושלמי (תרומות פ"ח ה"ג) נאמר: "אמר רבי אמי צריכין למיחוש למה דברייתא חששין אסור דלא מיתן בר נש פריטין גו פומא ותבשילא תותי ערסא". ולא כתב אוכלין ומשקין אלא רק תבשיל ולא התייחס אם התבשיל סגור או פתוח, ולא הזכיר את טעם האיסור.
הרמב"ם (הל' רוצח ושמירת הנפש פי"ב ה"ה) לא הביא את הטעם של רוח רעה כבבלי, אלא מחשש נפילת דבר המזיק. וז"ל: "ולא יתן התבשיל תחת המטה אף על פי שהוא עוסק בסעודה שמא יפול בו דבר המזיק והוא אינו רואהו". נראה שמקורו הירושלמי ולא הבבלי. עולה מדבריו שחשש דוקא בכלי פתוח ולא בכלי סגור או באריזה אטומה כגון בקבוק פקוק, כמו"כ נראה מדבריו שחשש הן למיטה שישנים עליה והן למיטה שיושבים עליה בעת הסעודה.
אמנם הראב"ד הגיה: "גם זה בירושלמי ומפרשים משום רוח רעה". היינו, הוא הסביר את הירושלמי משום רוח רעה ולא משום חשש סכנה כרמב"ם, אבל צמצם לעומת הבבלי רק בתבשיל ולא בשאר אוכלין ומשקין.
המגדל עוז (הל' רוצח פי"ב), שלא כמנהגו, נוטה לדעת הראב"ד וז"ל: "ואני אומר גם זה פרק אין מעמידין ירושלמי וכך קבלנו פירושו כדברי הראב"ד ז"ל דאי כדברי ר"מ ז"ל מאי איריא מטה אפילו כסא ושלחן נמי, ואחר שראיתי איסור נעיצת סכין באתרוג או בצנון דודאי לאו דוקא נקטינהו אלא הוא הדין לכיוצא בהן אמרתי גבי מטה וכיוצא בו ואם קבלה נקבל".
וכתב הכסף משנה על השגת הראב"ד על הרמב"ם: "ואין הכרח לפירוש זה יותר מזה, וירא שמים יצא את כולם". וכתב בהגהות בן אריה (על הרמב"ם) שקביעת הכס"מ מתייחסת למחלוקת זו בין הרמב"ם לראב"ד (כיון שיש שם מחלוקות נוספות).
רבינו חננאל הביא בפסחים את דברי התלמוד הבבלי, וכן הביאום רבינו גרשום (ב"ב נח ע"א), רשב"ם (ב"ב נח ע"א), ספר המנהיג (הל' סעודה עמ' רכו), ר"ן (על רי"ף, ע"ז י ע"ב), ר' יצחק קרקושא (שיטת הקדמונים, ב"ב נז ע"ב), אגודה (פסחים פ"י סי' צה), נ"י (ב"ב לא ע"א, ע"ז ל ע"ב). וכן הב"ח (או"ח סי' קסה).
הרי"ף (ע"ז י ע"ב) והרא"ש (ע"ז פ"ב סי' יג) הביאו לשון הירושלמי ללא הסבר.
לעומת זאת בפסקי רי"ד (שיטת הקדמונים, חולין עז ע"ב), אורחות חיים (הל' מעקה) ורבינו ירוחם (תואו"ח נט"ו ח"ה) כתבו כרמב"ם ומשמע שלא חששו כלל לרוח רעה.
בחידושי הרא"ה (שיטת הקדמונים, עבודה זרה ל ע"ב) כתב כראב"ד: "והתבשיל תחת המטה, מפני שכל אוכל שתחת המטה רוח רעה שורה עליהם". אולם בשונה מהראב"ד שלא דיבר על כל אוכל נראה שהרא"ה השווה לגמרי את הירושלמי לבבלי.
מן הסמ"ק (מצוה קעא) משמע שצריך לחוש לשתי הדעות ז"ל: "ולא יתן התבשיל תחת המטה אף על פי שהוא עוסק בסעודה (פי' דאז ליכא למיחש משום רוח רעה דלא שכיח במקום דאיכא אנשי ובע"פ תנא אוכלין ומשקין תחת המטה אפילו מחופין בכלי ברזל רוח רעה שורה עליהן ואולי מיירי כשאינו עוסק בסעודה דליכא אנשי) שמא יפול בו דבר המזיק ולא יראהו". בדבריו הראשונים לא חשש לרוח רעה ובסוגריים חשש לרוח רעה. ונראה שהעמיד את הבבלי והירושלמי שאינם חולקים אלא לפי הבבלי מדובר שאין אנשים ומאחסן מתחת למיטה, ולפי הירושלמי מדובר שיש אנשים ואז אין חשש רוח רעה אלא חשש נפילת דבר המזיק.
הטור (יו"ד סי' קטז) כתב: "יש דברים שאסרום חכמים משום סכנה... ושלא ליתן תבשיל תחת המטה". ולפי הנוסח שכתב משמע שחשש כרמב"ם ומשום נפילת דבר המזיק.
נמצא שיש ארבע דרכים בפסיקת הלכה זו:
א. שיטת הרמב"ם עפ"י הירושלמי שנאסרה רק הנחת תבשיל במקום שיכול ליפול דבר מזיק ולקלקלו ללא ידיעת המניח.
ב. שיטת הבבלי שנאסרה הנחת כל מיני אוכלין ומשקין אף בכלי סגור תחת המיטה. והרא"ה פרש כן את הירושלמי.
ג. שיטת הראב"ד בהסבר הירושלמי שנאסר בהנחת תבשיל תחת המיטה משום רוח רעה וכולל בכך כל אוכל אבל לא הזכיר דין כלי סגור.
ד. שיטת הסמ"ק שצריך לנהוג כחומרי כל השיטות.
הבית יוסף (יו"ד סי' קטז, ה [ב]) פסק שצריך לחוש משום רוח רעה: "ואע"פ שהרמב"ם לא פירש תבשילא תותי ערסא מפני רוח רעה מכל מקום צריך לחוש בדבר וכדברי הר"ן דתניא בגמרא דידן פרק ערבי פסחים (קיב.) ומשקין תחת המטה אפילו מחופין בכלי ברזל רוח רעה שורה עליהם".
וכ"פ בשולחן ערוך (יו"ד סי' קטז ס"ה): "ולא יתן תבשיל ולא משקים תחת המטה, מפני שרוח רעה שורה עליהם". והש"ך (ס"ק ד) העיר: "ולא משקין תחת המטה – אפי' מכוסים, ב"י". וכ"פ שולחן ערוך הרב (חו"מ, הל' שמירת גוף ונפש ובל תשחית, ס"ז). אמנם בכס"מ צידד "וירא שמים יצא את כולם", ומשמעו לנהוג כסמ"ק.
בשו"ת פעולת צדיק (ח"ב סי' רמח ד"ה עוד כ') באר את מסקנת הכס"מ: "וק"ל במה שסיים הכ"מ וירא שמים יצא את כולם היכי משכחת לה דבשלמא לפי טעם רמב"ם שמא יפול לתוכו דבר ואינו רואהו משמע שאם התבשיל מכוסה ש"ד וא"כ כשיחמיר שלא יתנם תחת המטה אפילו במכוסים כדעת הבבלי יוצא בזה לד' הבבלי. אמנם היכי משכחת לה לחוש לד' רמב"ם הא כשאינו נותנו תחת המטה אפילו מכוסה אזלא לה חששת הרמב"ם ומאי האי דקאמר יצא את כולם. ולכן נ"ל דהשמיענו בזה דלטעם רמב"ם דחייש שמה יפול לתוכו דבר המזיק ואינו רואהו א"כ לאו דוקא תחת המטה אלא ה"ה לתת התבשיל תחת השולחן אסור לפי טעם זה, וזהו החומרא דנפקא מינה לטעם הבבלי דלא חישינן להכי וכל זה רמז לנו הכ"מ בנועם לשונו שכ' וירא שמים יצא את כולם" וכעין דבריו כתב המאיר לארץ (הל' רושה"נ פי"ב ה"ה).
וכן בלחם יהודה (הל' רושה"נ פי"ב ה"ד) באר את החילוקים בין השיטות: "ודע דבתבשיל יש נפקותא דלפי' הראב"ד אפי' תבשיל מכוסה ואפי' יושב ומשמרו מן דברים הנושרין דלגבי רוח רעה אין הפסקה מועלת דמשא"כ לדעת רבינו. ויש קולא לדעת הראב"ד דדוקא במטה ומטעם דהיא מיוחדת לשכיבה ודוקא בלילה דמשא"כ לדעת רבינו לאו דוקא מטה ואורחא דמילתא נקט דה"ה נמי כל דבר מוצנע ונסתר שאינו גלוי לעין וגם אפי' בשעת הסעודה ודוק... ולפ"ז הרב בשו"ע בטור יו"ד סי' קט"ז קיצר כפי מ"ש בכ"מ וירא שמים יצא את כולם דבתבשיל תחת המטה כתב להחמיר כסברת הראב"ד דהוי מפני רוח רעה ומשמע בין במכוסה בין ביושב ומשמר אבל היה לו לאסור בכל מקום מוצנע אלא שלא הזכיר רק מה שהובא בדבריהם".
בשו"ת אפרקסתא דעניא (ח"ב, יו"ד סי' קמד) נתן אף הוא הסבר להבדל שבין שי' הרמב"ם לראב"ד: "וי"ל לענ"ד משום דבבבלי ל"א שלא יתן כו' אלא אוכלין ומשקין תחת המטה כו'. י"ל דהיינו דוקא בששוהין הרבה תחת המטה. או אפשר דוקא בשעת שינה. והרמב"ם כ' ולא יתן כו', דמשמע אפי' נתינה בעלמא על מנת לקחתו מיד, וכדכ' אפי' עוסק בסעודה. ור"ל לענ"ד אע"ג שנותן תחת המטה רק על שעה מועטת כגון להתקרר מעט מחומו וכיו"ב, מ"מ לא יתן. וזה לא משמע בבבלי. רק בירושלמי הנ"ל דקאמר "דלא למיתן בר נש תבשילא". לז"כ הראב"ד גם זה בירושלמי. ואע"ג דשם לא אמר טעמא דרוח רעה כבבלי, מ"מ מפרשי' כך". וכעין דבריו כתבו במעשה רקח (הל' רושה"נ פי"ב ה"ה).
ויש להוסיף על דבריהם שלכאורה תהא נ"מ בדיעבד. למ"ד מפני נפילה לתבשיל בדיעבד יכול לאוכלו וק"ו אם יודע או השגיח שלא נפל, לעומת זאת מצד רוח רעה היא שרתה וצריך לדון אם מותר לאכול.
ב. מה הדין בדיעבד בחשש לרוח רעה
החיד"א בשיורי ברכה (יו"ד סי' קטז ס"ק י) כתב: "מי שנתן אוכלין ומשקין תחת המטה, [מותרין בדיעבד] כמ"ש בעל העטור (הל' שחיטה דכ"ג ע"ד), הביאו מרן לעיל סימן ו', דאם שחט בקנה אמר בירושלמי (שבת פ"ח סוף ה"ו) דרוח רעה שורה עליו, וכפ"ז בדיעבד מותר. כן כתב השואל בשו"ת שבות יעקב ח"ב סימן ק"ה, והסכים עמו הרב המחבר ז"ל. ולי ההדיוט אין הנדון דומה לראיה, דהתם הרוח רעה שורה על הקנה, ולכן לכתחילה לא ישחוט בו ובדיעבד שרי, אבל הכא הרוח רעה שורה על האוכל, ולכן [יש לומר ד]אף בדיעבד אסור". ומסיים: "אמנם אם שורה רוח רעה על האוכל, האוכלו דמו בראשו, כמו שנתבאר".
עולה שהחיד"א סבר שלגבי אוכלים ומשקים יש לחוש לרוח רעה אף בדיעבד ולאוסרם באכילה ורק בשוחט בקנה התיר לאכול מהנשחט. וחלק על השבו"י שסבר שבכל ענייני רוח רעה לא חיישינן לדיעבד. ועי' פתחי תשובה (יו"ד סי' קטז ס"ק ד) שהביאו ג"כ.
הבינת אדם (שער איסור והיתר סי' סג ס"ק פב) כתב: "בפרק ערבי פסחים דף קי"ב איתא תנא אוכלין ומשקין תחת המטה אפילו מכוסה בכלי ברזל רוח רעה שורה עליהן ולפי זה משמע דאין חילוק בין אוכלין חיין או מבושלין וכן שמעתי שהגאון החסיד ז"ל (=הגר"א) צוה בצנון שהניחו תחת המטה לחתוך לחתיכות קטנות ולזרקה כדי שלא ימצאנה אדם ואמנם דבר זה מצוי מאוד בבני הכפרים שמניחים כל הלפתות וביצים תחת המטה, ואפשר כיון דדשי בה רבים שומר פתאים ה' כדאיתא בגמרא בדוכתי טובא וכמו שכתבו תוספות ביומא דף ע"ז ע"ב גבי שיבתא. ועוד נראה לי דלפי הנראה לא גרסינן בפסחים אוכלין כלל שהרי הרמב"ם וסמ"ג ורי"ף ורא"ש וראב"ד כולם כתבו דין זה על פי הירושלמי שהביא רי"ף בפרק אין מעמידין תבשילי תותא ערסא וכתב הרמב"ם והסמ"ג הטעם משום שמא יפול בו דבר. וראב"ד כתב מעצמו שהטעם משום רוח רעה שמע מינה דלא גרסינן בגמרא דידן אוכלין ואפשר שלא גרסו כלל האי ברייתא אפילו משקין שהרי לא כתב כלל דין דמשקין וכיון שכולם כתבו רק תבשיל וכדאיתא בירושלמי אין לנו אלא מה שחידשו דוקא תבשיל ולא דברים חיין והגאון החסיד חשש לגירסא שלנו ומה שאמרו בגמרא אפילו מחופין בכלי ברזל נראה לי על פי מה שכתב בסימן קי"ו בשעת התקופה שאם נתן ברזל אין רוח רעה שורה ולכן קאמר דתחת המטה לא יועיל".
לפי הבינת אדם למעשה אין חוששים בדיעבד לרוח רעה באוכלים ומשקים תחת המיטה, או משום שדשו בו רבים או משום שהפוסקים החשובים לא הביאו את מימרת הבבלי אלא הביאו כירושלמי וחששו רק בתבשיל ורק לנפילת דבר המזיק, ורק יחידי סגולה כגר"א חששו לאוכלים ומשקים תחת המיטה. וכדבריו כתב ערוך השולחן (יו"ד סי' קטז סי"א): "ולא יתן תבשיל ולא משקים תחת המטה מפני שרוח רעה שורה עליהן ומשמע דאוכל חי מותר ויש מקפידים גם באוכל חי ועכשיו אין נזהרים בזה ושומר פתאים ה' כיון דדשו בהו רבים [שבת ספי"ח] ולפי האיסור אפילו מכוסה בכלי אפילו בברזל אסור".
בשו"ת רב פעלים (ח"ב יו"ד סי' יג) דן מה הדין בדיעבד אם הניחו "מאכל או משקה תחת המטה צרור וחתום אם שורה רוח רעה עליו". ונשאר בספק. ועי' בשו"ת הר צבי (או"ח א' סי' נ ד"ה הענין השני) שו"ת תורת חיים (זוננפלד, סי' כד), שו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ג סי' כ).
בשו"ת שואל ונשאל (ח"ב יו"ד סי' מח) דן בעניין בקבוקי יין סגורים תחת המיטה האם נאסרים בדיעבד. ומסיק: "ואולי דס"ל (=לשו"ע) דהא דלא יתן אוכלים ומשקים דפסחים אינו אלא מילי דחסידותא לת"ח אבל מדינא אין חשש רק שמא יפול בהם דבר המזיק וזה דוקא בתבשיל וא"כ בנ"ד דהוי דבר חי ומכוסה דלדעת הרי"ף והרמב"ם ודעמייהו שרי ויש פלוגתא עוד אם נאסר בדיעבד, ולשון מרן נראה שאינו אלא לכתחילה יש להתיר. ועוד דכבר כ' ה' ד"ת ס"ק ל"ז דליכא למיחש רק באדמת עפר ולא ברצפה".
בשו"ת יביע אומר (ח"א, יו"ד סי' ט, כו) אחר אריכות דברים בענייני רוח רעה הסיק: "ולענין הלכה נלע"ד שאם אין הפסד מרובה יש להחמיר, לחוש לד' הגר"א, והבנין עולם, והחיד"א, והרב זבחי צדק, והרב בן איש חי, והרב נהר מצרים, והרב לב ים, ושו"ת הד"ר, וקרן לדוד, שכולם חוששים בזה אף בדיעבד לרוח רעה. אולם בהפסד מרובה אפשר להורות להקל, וכמ"ש השבו"י, והגאון שם אריה, והגאון רי"צ אלחנן, והגאון בית שלמה, ושו"ת ויעתר יצחק, וחינא דחיי, וילקוט הגרשוני, ועולת יצחק. והרב בן המחבר שו"ת בנין עולם. והגאון מלבי"ם בארצה"ח, ועוד. וכדאי הוא הרמב"ם דס"ל שאין רו"ר בזה"ז, לסמוך עליו במקום הפ"מ, בצירוף דעת האחרונים הנ"ל, שמקילים בזה בדיעבד. וע' להלן (סי' י אות ז). וביחוד אפשר להקל באוכלין חיים. ונהירנא שכן היה מורה ובא הגאון ר' שמשון אהרן פולונסקי [זצ"ל] להקל בזה. וכן שמעתי מגדולי המורים שפוסקים להקל. ומ"מ כשאין הפסד מרובה נכון להחמיר, אם לא שיש עוד סניפין אחרים להקל. ונכון לרחוץ ג"פ האוכלים שהיו תחת המטה. וע' בארצה"ח שם. והדבר ברור שאם לא ישנו על המטה בעוד האוכלים תחתיה, אלא סילקו אותם לפני כן שיש להתיר האוכלים בדיעבד, אף כשאין הפסד מרובה".
וכן צידד בשו"ת באר משה (מאמר זכרון טוב, ז): "בענין אוכלין תחת המטה שאסור משום סכנה כמבואר בש"ע יו"ד (סימן קטז), הנה רבים שואלים אם דוקא כשישן אחד על המטה או דאין חילוק בזה. והראיתי דהדבר מבואר בתורת חיים על שבועות (טו א) ד"ה ריב"ל שכתב, ונראה דהיינו דאיתא בפסחים אוכלין תחת המטה רוח רעה שורה עליהן לפי שהשינה אחד מששים כו', וכשהוא בשעת שינה על האוכלין ה"ה כאלו היו באה"מ ושריא עליהן כו' יעו"ש, מבואר דאם לא היה ישן שום אדם על המטה שהיו מונחין שם לא נאסרו. ובלא"ה לענין דיעבד הקילו כמה אחרונים בענין רוח רעה ע"פ דברי בעל העיטור הו"ד בב"י יו"ד (סי' ו) דלטעם הירושלמי משום רוח רעה בדיעבד שחיטתו כשרה, יעו' בשו"ת שבו"י ח"ב (סימן קה) ושו"ת שא"ר חיו"ד (סי' ח"י וכח) ושו"ת חסד לאברהם חיו"ד (סי' קו)".
וכן בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ז סי' לה) מסיק: "ולענין דיעבד רובא דהפוסקים מתירים בכל גוונא יעו"ש בדר"ת וכה"ח יו"ד שם, וכן בשד"ח שם, ובשו"ת בנין עולם חאו"ח סימן ל"ג אות ט"ז עיין שם". וכן בשו"ת שבט הלוי (ח"ו סי' קיא) דעתו להקל בדיעבד.
ועי' דף על הדף (פסחים קיב ע"א) שסיכם את הדעות השונות.
בילקוט יוסף (קצוש"ע יו"ד סי' קטז – הלכות שמירת הנפש) פסק:
"ה. קנקן יין צרור וחתום שהונח תחת המטה, יש מי שכתב לאוסרו אף בדיעבד, משום רוח רעה, ולדינא יש מקום להקל על פי דברי הגאון רבי דוד פארדו בספר מזמור לדוד, שאם הונח תחת המטה על גבי קרקע מרוצפת אין לחוש לרוח רעה, וכיום כל הבתים שלנו מרוצפים ברצפה. [יביע אומר חלק י' דף שלז טור א]".
"ו. שולחן שסועדים עליו טוב שלא לתת תחתיו בשעת הסעודה אוכלים ומשקים. אך בדיעבד אין לחוש כלל, אפילו אם האוכלים היו שם בעת שסעד, שכל זה לזהירות בעלמא לכתחלה. [הליכות עולם חלק ז' עמוד ריז. יביע אומר חלק י' דף שלו סוף טור ב']".
ג. מקרים מיוחדים בהנחת אוכלים או מכשירי מצוה תחת המיטה
בשו"ת רב פעלים (ח"ד, סוד ישרים סי' ה) העלה שאם הניח אדם אחר שאינו ממשפחתו של בעל האוכל ולא שלוחו וכד' תחת המיטה אינם נאסרים ואין רוח רעה שולטת בהם.
ובשו"ת תורה לשמה (סי' קח) הסיק שאם הניח שמן זית תחת המטה נפסל להדלקת נרות שבת.
בשו"ת בנין עולם (או"ח סי' לג) דן על מי שהי' לו אתרוג שהכין לצאת בו לימי החג והונח בתיבה וישן א' על התיב' ושאל אם יוצא י"ח כיון שאינו ראוי לאכילה. והאריך בתשובתו בגדרי אתרוג ראוי לאכילה, ומוכיח שאף הרו"ר בבבלי היא משום איסור אכילה אף בדיעבד ומביא: "וכן כתוב בהנהגות רבינו הגדול הגאון מוהר"א ז"ל מווילנא שאסר בדיעבד צוקער שהיה מונח בתיבה שישן עליה אדם וציוה להשליכו לנהר". ומוכיח שכל אוכלים אף חיים וצרורים האיסור עליהם, ומוסיף: "ומלבד זה נראה דפסול למצוה כמו יין שנתגלה שפסול למנחות משום הקריבהו נא לפחתך, וכיון דרו"ר שורה עליו נראה דפסול למצוה מ"מ כיון שלא נתברר דבר זה בפוסקים בפירוש מסתפינא לחדש בזה דבר ואם לא נמצא אתרוג אחר אלא זה ודאי דיש לטלו ולענין ברכה יש לצדד בזה אם מברכין עליו כנ"ל בכל זה וצ"ע למעשה".
ונשאר הבנין עולם איפוא בצ"ע.
באותה שאלה לגבי אתרוג עסק בשו"ת עין יצחק (ח"א או"ח סי' כד) ודן לגבי ניסוך מים מגולין על המזבח. ומבאר: "נחזור לענינינו דכיון דמבואר בירושלמי סוכה דגם מה דנאסר מצד הארס המעורב דאינו רק משום סכנתא דמקרי אינו מהמותר בפיך ופסול למזבח דה"ה גבי אתרוג דהי' תחת המטה או דהי' מראשותיו דאי נימא דנאסר באכילה א"כ אין זה מקרי לכם וכיון דאין בו היתר אכילה יהי' מאיזה טעם שיהי' דהדין נותן דמיפסל לצאת בו חובת אתרוג".
אבל הוא מסיק להקל: "אך בעיקר הך מילתא באוכלין תחת המטה או במראשותיו הביא הפתחי תשובה ביו"ד סי' קט"ז ס"ק ד' בשם תשובת שבות יעקב ח"ב סי' ק"ה שכתב דבדיעבד אינן אסורים ובפרט באוכלין חיין יעו"ש בס"ק ה'. וכן נראה להוכיח מן מדרש רבה איכה פרשה א' אות כ"ב דאמרו מהו כלי גולה כו' חמת ושטיח וקערה כו' חמת נותן בה קמח ונותנה תחת ראשו כו'. ובילקוט יחזקאל רמז שנ"א אמרו דנותן בה מים ונותנה תחת ראשו כו'. ומוכח מזה דאוכלין חיים אינן נאסרים בדיעבד בהניחו תחת מראשותיו. וממילא ה"ה תחת המטה דבאוכלין חיין יש להוכיח דאינן נאסרים וע"כ יכולין לצאת בו חובת אתרוג. ואין לחלק בין תחת המטה לבין הניחו מראשותיו כמו דראיתי בהאחרונים דלא חילקו בזה".
וכן בשו"ת שיח יצחק (סי' תד) העלה מספר ספקות לגבי אוכלים תחת המיטה אבל לא תרצם. וז"ל: "נסתפקתי אם המטה מיוחדת לישן עליה רק ביום, דביום אין בבירור אם יש רוח רעה, דהרי בסי' ד' איתא שמה"ט יטלם רק בלא ברכה אחר שינת היום, או אין חילוק באשר בגמ' סתמא אמרו, דהרי בשבת (קנ"א) אמרו לא יישן בבית יחידי בלילה, ובזוה"ק תזריע, שאף ביום לא יישן יחידי עיי' בפי' הגרג"ה ז"ל על צואת ר"א הגדול ז"ל, ועוד דמצינו דאף ביום יקרא ויה"נ לפני השינה עיי' ב"י (סי' רל"א), ועיי' בטור יו"ד ה' מזוזה, שמהר"ם מרוט"ב, רוה"ר בעתו, בעת שינת היום, באשר בבית מדרשו לא הי' מזוזה. וכן חקרתי ג"כ, למי שיש לו מטה בסוכתו וישן בה רק בימי סוכות שהמצוה לישן בסוכה, עיי' בסי' תר"מ, אם נימא כמו דמותר לישן שם יחידי כדהעלה בס' בכורי יעקב משום שומר מצוה לא ידע דבר רע, כמ"כ המצוה מגינה, שאין שם רו"ר, או שיש לחלק בזה. ובאשר חז"ל בע"ז (דף ל') אמרו פירוקא לסכנתא, וגם בחז"ל חמירא סכנתא מאיסורא, בוודאי למעשה אין לסמוך על זה".
בשו"ת חלקת יעקב (אה"ע סי' פח) ענה בענין אתרוג תחת המיטה: "תמהני שנתן עיניו בי, בשאלה כזו שנתבררה כבר לאורכה ולרחבה מרבנים גאונים וקשישים כמובא בשד"ח כרך ה' מער' ל' כלל קמ"א סי' ל"א, ולא הניחו דבר להתגדר בו ואין לטחון קמחא טחינא – דכמה צדדי היתר מובא בשם, אי משום דבדיעבד שרי כהאי דשבוי"ע מהאי דבעל העיטור דלא ישחוט בקרומית של קנה משום ר"ר ובדיעבד שרי, אי משום שומר מצוה לא ידע דבר רע, אי משום דדבר האסור רק משום סכנה לא מקרי אינו ראוי לאכילה, ויש גם מחמירין בשם, אבל בשעה"ד פשיטא דשרי, הכל מבואר שם באר היטב בארוכה, וכת"ה בעצמו רמז לשד"ח הנ"ל".
בשו"ת מנחת יצחק (ח"ד סי' קיז) דן בהנחת אוכלין בעגלה של תינוק ולאחר דיון קצר מאיזה גיל חוששים לרו"ר מסיק: "והעיקר ההיתרא בזה, הוא, ממה שאיתא בס' מזמור לדוד, הובא בדרכ"ת, (שם סקל"ז), שאין בכלל זה, מה שנוהגין להניח תבשיל בין כר לכסת, כדי לשמור חומו, דלא מקרי תחת המטה, אלא בקרקע שתחתי' ממש עכ"ל, א"כ לפי"ז גם בנד"ד אין שום איסור, – וגם יש לצרף מה דאיתא בס' מילי דחסידותא, (הובא שם בדרכ"ת סקל"ח), דיש לומר דאין חשש, רק במטה שבה תשמיש המטה וכו', עיי"ש, וא"כ מכ"ש בשל תינוק אין חשש, וא"כ בצירוף כל הני יש מקום להקל אף לכתחילה".
בשו"ת ציץ אליעזר (ח"י סי' לה) דן בהחזקת מאכלים תחת המטה בספינה. ומסיק: "דאין רוח רעה שורה אלא בדבר שעומד ע"ג קרקע ממש שהוא אדמת עפר אבל אם הוא מרוצף באבנים או בקורות אין לחוש". ומקורו מס' יפה ללב (ח"ג חיו"ד סי' קט"ז סק"ו). ומוסיף משו"ת קרן לדוד (חאו"ח סי' א) שכשהמטה חולקת רשות לעצמה וגבוהה י' טפחים אין חשש, ואולי אף אם גבוהה ג' טפחים.
וכן בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ז סי' לה) נשאל על מי שישן עם תרופות בכיס בגדיו, אם דינם כדין אוכלים ומשקים שתחת המטה, והשיב שאין לך בו אלא חידושו ואין זה תחת המיטה ולא אוכלין ומשקים, ולכן הדבר מותר.
בתשובות והנהגות (כרך ב סי' א) דן לגבי הכנת "מי נטילת ידים לבוקר תחת המטה" ומסיק: "ולמעשה נראה להחמיר ולאסור להניח מי נטילה תחת המטה כשישן, שמא לא מועיל כלל הנטילה להעביר רוח רעה במים שבהם גופא יש רו"ר ונשאר בטומאתו, ואם מחמיר גם כשלא ישן עדיף וכמ"ש, והחומרא לכ"ע אף אם לא נאסר לשתיה, מ"מ מים ברוח רעה לא מעביר רו"ר, וכ"ש לגר"א שהאיסור משום רוח רעה חמור עד שאינם ראויים לשתיית אדם, מטעם זה גופא לא מעבירים טומאה, וראוי להחמיר טובא בנטילת ידים בבוקר שבלעדה האדם נשאר ח"ו בטומאה כל היום, וכן שמעתי פעם מפי הגאון דבריסק הגריז"ס זצ"ל 'חינוך הבנים ובנות מתחיל ליטול ידם לטומאה, ולא מלתא זוטרתי היא ליזהר בכך' ע"כ, וע"כ כמש"נ (רק לא שמעתי ממנו מאיזה גיל ליזהר בכך בקטנים, והאחרונים דנו בזה). ועיין ב'שערי רחמים' מהגר"א (קנ"ו אות ב') בשם הגאון רבי חיים מוואלוז'ין זצ"ל שהגר"א החמיר רק לעצמו באוכלין שתחת המטה אבל לאחרים היקל. ולענ"ד מיירי בלא שישנו עליהם, אבל בשינה יש להחמיר טובא שאפילו לעכו"ם אין למכור שמא ימכרנו לישראל". וכן נראית דעת האדר"ת (מענה אליהו סימן יח) להחמיר.
בשו"ת משנה הלכות (חי"א סי' ח) דן בהנחת "כלים רקים תחת המטה אי שורה עליהם רוח רעה" ומסיק שמותר.
בחשוקי חמד (פסחים קיב ע"א) דן האם יוצאים י"ח בליל הסדר במצה שהיתה תחת המיטה. ומסיק: "ויעוין כף החיים (סימן תרעג ס"ק יא) שכתב שאם הניח שמן תחת המטה, לא ידליקו בו נר חנוכה ולא נר שבת, משום דכל מידי דאכילה שורה עליו רוח רעה תחת המטה, וכיון דנמאס לאכילה, נמאס למצוה משום הקריבהו נא לפחתך, אבל אם השמן מר ואינו בר אכילה, אינה שורה עליו רוח רעה ושרי. ולפי זה בעניננו אם יש לו מצה אחרת לא יאכל מצה זו. אך אם אין לו בכלל, נראה שאין זה מעכב בדיעבד ויאכל ויברך".
ויעויין עוד בדף על הדף (פסחים קיב ע"א).