חבל נחלתו יד כ

סימן כ שאיבת חלב ביום כיפור שחל בשבת

שאלה

האם מותר לאשה לשאוב חלב במשאבה חשמלית ביו"כ שחל בשבת, מחמת גודש בחלב, והאם צריכה לשפוך את החלב או יכולה לשומרו?

תשובה

א. בח"ו מספרי סי' ו דנתי מה האיסור בחליבת בהמה בשבת. האיסור מן התורה הוא משם דש ומן התורה מותר לחלוב לתוך אוכל, אבל חכמים אסרו זאת והתירו רק בשופך את החלב. ויש שהתירו בחולב ע"מ לשפוך. ומותר לשמור את החלב כשהנכרי חולב לצורך עצמו או לשם שכרו או קונה ממנו בדבר מועט. ולרוה"פ ע"י מכונה כשישראל הוא החולב כיון שהפעולה מיד עם הצמדת המכשיר אסור כפעולה בידים, והותר ע"י גרמות (כשזורקים את החלב הראשון היוצא מהבהמה ואח"כ המכונה ממשיכה בצורה אוטומאטית) או ע"י נכרי, ועי' שו"ת יביע אומר (ח"ט, או"ח סי' ל).

בערב שבת ויו"כ זה (תשע"ד) סמוך לכניסת השבת ויוה"כ, נשאלתי האם על אשה שתינוקה אינו מצליח לשתות את כל החלב שגופה מייצר ועל כן האם סובלת מגודש, ויש בכך צער עבורה וסיכון לחלות כתוצאה מכך. היא העמידה משאבה חשמלית על שעון שבת ונשאלתי האם ניתן לשאוב את החלב מדדיה, ומה דינו.

ב. בתוספתא שבת (פ"ט הכ"ב): "לא תקל אשה מדדיה ותחלוב לתוך הכוס או לתוך הקערה ותניק את בנה".

וקצת משמע מהלשון שהאיסור מדרבנן שכן לא נקטו לשון חייב, אלא לשון איסור.

והביא הבית יוסף (או"ח סי' שכח אות לד, לה): "כתוב בשבלי הלקט (סי' קכג) תוספתא (שבת פ"י הי"ד) לא (תקיל) [תיקל] אשה חלב מדדיה לתוך הכוס או לתוך הקדרה ותניק את בנה. כתב ה"ר בנימין מה שנוהגות שמקלחות מהחלב כדי שיאחז הדד ויינק מותר, אבל מה שנוהגות להתיז מהחלב על נשיפת רוח רעה אסור שאין בו סכנה וצערא יתירה נמי ליכא עכ"ל ובסוף סימן ש"ל (קד: סוד"ה וה"מ בנולד) אכתוב דברי המרדכי בזה".

אבל בתוספות (שבת קלה ע"א) על בן ח' חודשים שנולד בשבת שהרי הוא כאבן אבל אמו "שוחה ומניקתו מפני הסכנה" ללא טלטולו, כתב תוס': "מפני הסכנה – סכנת חלב כשיש הרבה בדדין, ולא חיישינן שמא תטלטל אותו. ולא ידע רשב"א מאי איריא מפני הסכנה דאפילו לא יהא אלא צערא בעלמא מותר אפילו היא לחלוב עצמה ולהוציא חלב שבדדין אף על פי שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה דחמיר איסורא טפי מאיסור טלטול, נראה דשרי מידי דהוה אמפיס מורסא דשרינן משום צערא".

נראה שלפי תוספות מותר לאשה להקל על גודש בעצמה ולא ע"י נכרי משום שהיא מלאכת מפרק – דש שאינה צריכה לגופה ובמקום צער התירו אף שבמקום אחר לא התירו איסור דרבנן. וכמו שכתבתי לעיל אף מהתוספתא משמע שהוא איסור דרבנן.

הביא את התוס' – המג"א (שם ס"ק מא): "דלית בו סכנה – וצערא יתירא נמי ליכא שם הא לאו הכי שרי דמלאכה שאצ"ל הוא עסי"ז וסי' רע"ח".

ונראה שהתיר משום משאצל"ג וצערא יתירא.

וכן נראה בערוך השולחן (או"ח סי' שכח סמ"ה) שחליבת אשה את עצמה היא איסור דרבנן: "לא תטיף אשה חלב מדדיה לתוך הכוס או לתוך הקדרה ותניק את בנה דלמה תעשה איסור בדבר שאין צורך בזה לתינוק שהרי יכול לינק מדדיה כדרך כל התינוקות".

ג. באור זרוע (ח"ב הל' שבת סי' נח) כתב: "ובתוספתא דשבת פ' המוציא שתי נימין תניא לא תקל אשה מדדיה ותחלוב לתוך הכוס או לתוך הקערה ותניק את בנה. ופי' רב נסים גאון זצ"ל למדנו מיכן דאשה מינקת כשמתקשה לה חלב בשדים שאין לה רשות להקל ביד ואין דבר זה מותר אלא ביניקת התינוק בלבד".

היינו רב נסים גאון הסיק מן התוספתא שאסור לחלוב ביד אפילו כדי להקל גודש שבדדיה. ופרש שאמו שוחה ומניקתו מפני הסכנה בבן שמונה חודשים בגלל סכנת הולד בלבד.

ממשיך האו"ז: "ואיני יודע אם רוצה (דברי) [דכדי] להניק את התינוק דוקא אסור להקל ביד או בכלי אבל ע"ג קרקע שרי להקל או שמא מדכתב ואין דבר זה מותר אלא ביניקת התינוק בלבד ש"מ דאפי' ע"ג קרקע [אסור, ונראה דשרי להקל ע"ג קרקע כיון דלא מבעיא לה לחלב גופה] אין זה מפרק ובמקום צערא לא גזור רבנן".

האו"ז מסיק שמותר להקל בשבת מפני צערה בחליבה ע"ג קרקע ואז הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה. ובכך פליג על תוס' שהיקל בחליבת אשה משום צער אף ללא זריקת החלב לארץ.

ומסיף האו"ז לאחר שמוכיח דבריו שאין איסור תורה במפרק מגידולו כשאינו צריך למשקה: "הא למדת דכל מפרק שאין צריך למשקה לא אסור מדאורייתא כי אם מדרבנן הלכך היכי שמתקשה לה חלב בשדיה ומצטערת ה"ז מקילה ע"ג קרקע ושרי".

עולה שנחלקו הראשונים אם אשה מוציאה חלב מדדיה בחליבה משום צער: לתוס' מותר לה להוציא אף ללא זריקת החלב לארץ (ולא דייקו כרב נסים גאון). ולפי האו"ז מותר להוציא חלב משום צער אבל לזרקו, ואם אינה זורקת משמע שכיון שהיא מוציאה דבר מגידולו (=חלב בדדיה) הרי זה איסור תורה.

ויש להעיר שיש ראשונים הסוברים שאין דש אלא בגדולי קרקע ולא בחלב מן הדדים.

ונראה שנחלקו הראשונים האם עצם הפעולה נחשבת שאינה צריכה לגופה, שכן אפילו תוציא ותשתמש בחלב סיבת הוצאתו היא כדי למנוע גודש וצער ממנה, או שאם משתמשת בחלב הרי זו פעולה לגופה.

כאו"ז כתב הרוקח (הל' שבת סי' סא): "בתוס' לא תקל האשה חלב מדדיה ותחלוב לתוך הכוס או לתוך הקערה ותניק את בנה משמע בכלי אסור לחלוב דתולדה דמפרק הוא אבל על גבי קרקע מותר מדלא אמר לא תחלוב סתם".

וכן בספר תשב"ץ קטן (סי' מג) כתב: "לא תחלוב אשה חלב מדדיה לתוך הכוס או לתוך הקערה ותניק את בנה בשבת. ומשמע בכלי אסור דתולדה דמפרק הוא. הא בקרקע מותר לחלוב מדלא אמר לא תחלוב סתם".

ונראה עפי"ז שרוב הראשונים סברו כאו"ז והתירו רק בהוצאת החלב ע"ג קרקע, ואע"פ שלא כתבו זאת בצורה ברורה, ומלשון התוספתא לא משמע שהוא איסור מן התורה.

ד. בשולחן ערוך (או"ח סי' שכח סעי' לג-לה) פסק: "לא תקל אשה חלב מדדיה לתוך הכוס או לתוך הקדירה ותניק את בנה. מותר לאשה לקלח מהחלב (משנ"ב: לתוך פי התינוק) כדי שיאחוז התינוק הדד ויינק".

בביאור הגר"א הביא את התוספתא, ובמשנה ברורה (ס"ק קיא) הסביר שלא תקל לכוס או לקערה משום מפרק (=דש), אולם לא פרט אם האיסור מן התורה או מדרבנן האם סבר כתוס' או כאו"ז.

הלבוש (או"ח סי' שכח סל"ד) החמיר בפירוש וכתב: "לא תיקל אשה חלב מדדיה לתוך הכוס או לתוך הקדירה ותניק את בנה, דהוי מפרק, ומלאכה שצריכה לגופה היא כיון שמכנסת לתוך הכוס או הקדירה". ולא הזכיר את תוספות בשבת.

ה. בביאור הלכה (סי' שכח סל"ד) כתב: "עיין בפמ"ג דלחלוב מאדם לתוך כלי יש בו איסור דאורייתא משום מפרק ואסור בשביל חולה שאין בו סכנה אם לא ע"י א"י וכן מוכח מדעת כמה ראשונים [עיין בשה"צ] ולינק בפה מאשה משום רפואה (=לא התינוק) משמע בתו"ש דיש בזה איסור דאורייתא דלא דמי ליונק מהבהמה דבאשה אין דרך לחלוב כ"א לינק ולדידי צ"ע בזה".

ונראה שהסתפק עפ"י דברי תוס' שמותר במקום צער האשה.

ובשער הציון (ס"ק פא), על דברי שבה"ל שמותר לקלח לתוך פיו כדי שיינק כתב: "...ומה שמשמע מהתוספות שבת דלחלוב מאדם אפילו לתוך כלי לא הוי כי אם מפרק כלאחר יד, דגבי אדם אין דרך רק לינק, ודלא כלבוש ליתא, עיין בשבת קל"ה תוספות דיבור המתחיל מפני הסכנה. ובפרי מגדים ראיתי שכתב דכוונת השולחן ערוך הוא לחלוב על גבי קרקע ויראה התינוק, אבל עיינתי בשבלי הלקט עצמו שכתב בהדיא לתוך פי התינוק, ואולי דהוא משום דהוא בכלל סכנה אם לא יניק, ועם כל זה צריך עיון".

וא"כ המשנ"ב הסתפק בחליבת אשה לתוך כלי משום צער ונראה שלשפוך או לזרוק סבר שמותר.

ו. בשו"ת אבני נזר (או"ח סי' קנ אות ו) כתב: "מותר במקום צערא והוא הדין חולב בכלי להקל מעלי' דמותר. ואף דמשקה אינו הולך לאיבוד בשעת חליבה. מכל מקום יש שני הטעמים שכתב באור זרוע דהוי ככבשים שסחטן לגופן ועוד מלאכה שאינה צריכה לגופה במקום צערא... ".

ונראה מדבריו שבעצם זה שמוציאה את החלב להקל מעליה ולא על מנת להשקות הוי אינה צריכה לגופה, ומה שמניחה בכוס אינו מחשיב זאת לצריכה לגופה שהרי הוציאה על מנת להרחיקו ממנה ולא כדי להניק את בנה.

ז. בשו"ת הר צבי (או"ח ח"א סי' רא) נשאל: "ע"ד האשה המינקת שתינוקה אינו יכול לינוק את כל החלב הנמצא ומפסיק ביניקתו, אי שרי בשבת לחלוב ממנה לתוך הכלי שיהא מוכן לתינוק אחרי שעה או שתים".

ומשיב: "הנה לדעתי אם כבר ינק כדי חיותו ושוב אין סכנה נוגע לו אין סברא להתיר לחלוב לתוך הכלי אלא על הארץ שהולך לאיבוד כמבואר בשו"ע (סימן שכח סעיף לד)".

וחותם: "ועפ"י כל הנ"ל הוריתי בעובדא ביולדת שהיה לה תינוק פחות מבן חדש ולא היה לו כח לינק כפי צרכו אלא נרדם ולאחר שיקיץ ג"כ לא ינק אלא שהיא בעצמה סוחטת חלב בכלי ומאכילה את התינוק, ובאה לשאול כיצד תעשה בשבת. והוריתי לה שלאחר שהתינוק יפסיק מלינק תסחוט היא בעצמה בערך כף קטנה וחצי באופן שזה חצי שיעור, ולאחר שהתינוק יגמור יניקתו תסחוט היא פחות מכשיעור ותאכיל להתינוק, וכשיאכל זה תחזור ותסחוט עוד חצי שיעור ולא תצטרף לח"ש הראשון, שהרי ח"ש כבר אינו בעולם ולא מצטרף לכשיעור וכנ"ל".

ח. החזון איש (סי' נה סק"ו) כתב, שהחולב אפי' ע"מ לשפוך את החלב לאיבוד חייב, שכיון שהוא בכלי, ועביד איניש דממלך, ולא ישפכנו לאיבוד.

וכן בשו"ת שבט הלוי (ח"ו סי' ל) מביא שיש מן האחרונים שסברו שחליבה באשה הוא מפרק כלאח"י מפני שדרכה ביניקה אולם חלקו עליו, וסובר שבדורנו נחשבת למלאכה כדרכה ואסורה מן התורה.

בשש"כ (פל"ו ס"כ) פסק שמינקת עם גודש תקלח את החלב לכיור או על הרצפה או על חיתול, ואם שואבת במשאבה, יש לשפוך את החלב לפני שיגיע לשיעור גרוגרת (כשו"ת הר צבי).

ובסעיף הבא התיר אם שואבת לצורך תינוק שאינו יכול לינוק לשמור את החלב.

וכן בילקוט יוסף (שבת ח"ד הוספות לסימן של ס"ו) פסק: "מינקת שסובלת מעודף חלב, ויש לה צער מריבוי החלב שבדדיה, מותר לה לשאוב החלב בשבת על ידי משאבה המיועדת לכך, ובלבד שתשפוך אח"כ את החלב לאיבוד".

ט. במקרה הנוכחי ביום הכיפורים כאשר יש לה גודש וכאבים ניתן לעשות כפי שכתב הגר"ע יוסף (שו"ת יבי"א ח"ט, או"ח סי' ל אות ז) ולשאוב על מנת לשפוך (אפילו יותר מחצי שיעור ולא כפי שהחמיר הגרצ"פ פרנק) ובכך לצאת ידי רוב הדעות. וכתב בילקוט יוסף שכ"כ בשו"ת קנה בושם (חאו"ח סי' כא). ושכן הורה הג"ר חנוך דוב פדווא זצ"ל. ע"ש. וכן עיקר למעשה.

י. אולם צריך לעיין האם מותר לה לשמור את החלב על מנת שכאשר ייפסק החלב בדדיה בגלל הצום תוכל להשקותו מבקבוק בחלב שחלבה בגלל הגודש, ובכך תוכל להימנע מלשתות ביום הכיפורים כדי שיהא חלב בדדיה בצום, שכן תינוק מסוכן אצל חלב.

ונראה שלדעת הסוברים שכל חולב שלא לאיבוד הוי מלאכה שצריכה לגופה הדבר אסור, אבל לדעת האבני נזר וכש"כ לדעת התוספות הדבר מותר, שהרי עצם החליבה להקל היא כבר הופכת זאת לאיסור דרבנן ויש לה צער וע"כ מותרת להוציאו ובכך ששומרת אותו ומשקה בו את תינוקה היא מצילה עצמה מלעבור בדרבנן בשתיה בשיעורים ביו"כ. וכן כאשר ההוצאה היא ע"י משאבה חשמלית נלענ"ד שיכולה להצמיד את המשאבה קודם שנדלקת ובכך השאיבה תהיה בגרמא, כמו"כ לפי השש"כ שמותרת לחלוב לצורך תינוקה כשאינו על ידה ולשמור נראה שה"ה כאן תהא מותרת לשמור את חלבה, וצ"ע.