חבל נחלתו יד ח

<< · חבל נחלתו · יד · ח · >>

סימן ח ברכה והודאה על נסים לציבור וליחיד

פתיחה

בכרך י"ג מספרי (סוף סימן ח) השיג עלי הרב הגאון יעקב אריאל הרב הראשי לעיר רמת-גן, על כך שמי ששרד את מחנות המוות בזמן השואה צריך לברך 'שעשה לי נס או נסים במקום הזה'. ואילו אני טענתי שכל שלא נעשה לו נס היוצא מטבעו של עולם אינו מברך 'שעשה לי נס במקום הזה'.

בתוך דבריו טען הגר"י אריאל:

"בפורים אנו מברכים 'על הנסים' למרות שבהצלה לא היה נס חריג מגדר הטבע אלא 'צירוף מקרים' כביכול. גם בחנוכה ברכת על הנסים עיקרה על התשועות ועל המלחמות ולא על נס פך השמן כמש"כ המהר"ל בנר מצוה (נס פך השמן שהוא ניצחון האור על החושך בא רק להדגיש שהניצחון היה לא רק צבאי ומדיני אלא כנגד אלו שבאו 'להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך'.) ומאי שנא ברכת הנס על הזמן מברכת הנס על המקום? אדרבה על המקום יש לברך יותר כי הוא מוחש יותר מהזמן (ר' שאלתות, שכרך הודאה על זמן הנס עם הודאה על מקום הנס.)"

כמו"כ באתר של הרב אריאל נשאל האם מרדכי היה צריך לברך "שעשה לי נס במקום הזה" כאשר עבר על יד העץ עליו נתלה המן, ואשר יועַד על ידי צורר היהודים למרדכי. וענה הגר"י אריאל שאומרים בפורים 'על הנסים' ומכאן שהיה זה נס, ועל כן היה על מרדכי וזרעו לברך כן.

לענ"ד, אף שקוטנו של הגר"י אריאל עבה ממותני, בכ"ז יש מקום לחלק בין ברכה על נס לבין הודאה על נס. ובין ברכה לציבור לברכה ליחיד. לפני שמבחינים בין ברכה להודאה יש להבחין בין ברכת הגומל לברכה על נס ליחידים.

א. ברכה על נס וברכת הגומל ליחידים

כתב הבית יוסף (או"ח סי' ריח, ט): "כתב ה"ר דוד אבודרהם (שם) בשם הרא"ש מלוניל שאין מברכין על נס אלא בנס שהוא יוצא ממנהג העולם אבל נס שהוא מנהג העולם ותולדתו כגון שבאו עליו גנבים בלילה ובא לידי סכנה וניצל וכיוצא בזה אינו חייב לברך: וכתב עוד (שם) בשם ה"ר גרשום ב"ר שלמה שהנעשה לו נס אינו מברך הגומל ובסימן רי"ט יתבאר שיש חולקים בזה".

למדנו מכאן שלשיטת הרא"ש מלוניל אין חייבים לברך על נס שאינו יוצא ממנהגו של עולם. ולשיטת רגב"ש מי שנעשה לו נס אינו מברך הגומל וכנראה שמברך על נס.

ובסימן ריט הביא הב"י שוב את דברי הרגב"ש והוסיף: "וזה לשון ארחות חיים (שם) ההולך תחת קיר נטוי ועל הגשר שמזכירין לו עונותיו יברך הגומל אחר שעבר י"ל כיון דדבר קצר הוא לעבור מהרה אינו נחשב לסכנה כל כך עכ"ל. וכתב עוד יש אומרים שארבעה בלבד צריכין להודות אבל אחרים שבירכו הויא ברכה לבטלה וכן פסק ה"ר שם טוב פלכו בשם התוספות דאלו הארבעה דוקא והוא הדין בכל מקום שמזכיר התלמוד מספר עכ"ל: אבל הריב"ש כתב בתשובה (סי' שלז) שאלת הא דאמרינן בפרק הרואה ארבעה צריכים להודות מי נימא הני דוקא וא"כ אפילו נפל עליו כותל או ניצל מדריסת שור ונגיחותיו וכיוצא בנסים כאלו אינו חייב לברך או נימא דכל שכן הוא: תשובה נראה שצריך לברך שהרי הולכי מדברות שצריכים להודות זהו מפני סכנת אריה וגנבים המצויים בדרכים וא"כ כשעמד עליו אריה לטרפו אפילו בעיר אם גנבים באו לו אם שודדי לילה וניצל מהם וכיוצא בנסים אלו כל שכן שצריך להודות ולא הוזכרו הארבעה בכתוב אלא מפני שהם מצויים תמיד בדרך מנהגו של עולם ברוב האנשים וכל שכן הנעשה לו נס וניצול ממיתה עצמה שהרי קבעו עליו ברכה אחרת לברך כשיעבור עוד במקום ההוא ברוך שעשה לי נס במקום הזה וכל שכן שמיד שניצל צריך הוא להודות כדרך הארבעה שצריכים להודות ולא שיפטר מברכת ההודאה בברכת שעשה לי נס שחייבוהו לברך כשישוב לעבור במקום ההוא ואולי לא יעבור שם לעולם ולא יברך אותה ברכה אלא ודאי נראה שברכת ההודאה מברך אותה מכל מקום עכ"ל".

עולה מדברי הב"י שמחלוקת ראשונים האם רק אותם הארבעה שצריכים להודות חייבים בברכת הגומל או כל מי שניצל מסכנה בין בנס בין בדרך הטבע.

וכך פסק בשו"ע (סי' ריח ס"ט) לגבי ברכה על נס: "יש אומרים שאינו מברך על נס אלא בנס שהוא יוצא ממנהג העולם; אבל נס שהוא מנהג העולם ותולדתו, כגון שבאו גנבים בלילה ובא לידי סכנה וניצול וכיוצא בזה, אינו חייב לברך; ויש חולק, וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות".

ובאר הט"ז (שם, ס"ק ג ): "אינו חייב לברך. – פי' על הנס אבל הגומל חייב לברך כמ"ש סוף סי' רי"ט".

ובסימן ריט (ס"ט) פסק השו"ע לגבי ברכת הגומל: "הני ארבעה לאו דווקא, דה"ה למי שנעשה לו נס, כגון שנפל עליו כותל, או ניצול מדריסת שור ונגיחותיו, או שעמד עליו בעיר אריה לטורפו, או אם גנבים באו לו אם שודדי לילה וניצול מהם וכל כיוצא בזה, כולם צריכים לברך הגומל; וי"א שאין מברכין הגומל אלא הני ארבעה דוקא, וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות".

ובאר הט"ז (סי' ריט ס"ק ו): "כולם צריכים לברך. – לענין ברכה שעל הנס פסק בסי' רי"ח ס"ח דלא יברך נרא' הטעם דברכת הנס ניתקן תוספת על מה ששייך לברכת הגומל בדבר שהוא חוץ לטבע לגמרי והכל מודים שאצבע אלקים היא, אבל הגומל הוא אף על פי שנעשה לו תשועה שאפשר דרך הטבע מ"מ הוא מחזיק טובה לו יתברך ולתלות בהשגחה".

מתבאר מדברי הט"ז החילוק שבין ברכת הגומל לברכה על נס. ברכת הגומל היא על הצלה מסכנה (פרט לדעה שרק ד' מברכים אותה), ואילו ברכה על נס היא הצלה על ידי נס – דבר היוצא מטבעו של עולם.

המגן אברהם (סי' ריח ס"ק יב) כתב על הדעה הסוברת שמברכים ברכת הנסים אף על נס שאינו יוצא מטבעו של עולם: "ויש חולק – לא מצאתי מי שחולק דהיאך יעלה על הדעת להקרא נס דבר שהוא בדרך הטבע ומ"ש הרב"י ס"ס רי"ט בשם הריב"ש היינו לומר כשנעשה לו נס צריך לברך גם הגומל אבל בדבר שמנהג העולם פשיטא דאין לברך שעשה לי נס וכ"מ בב"ח".

מתבאר שעל הצלה בדרך הטבע מברך הגומל ואינו מברך על הנס, על הצלה שאינה בדרך הטבע אלא בנס מברך הן הגומל והן ברכת הנסים.

והפמ"ג (אש"א ס"ק יב) כתב כן במפורש: "ויש חולק. עיין מ"א. ואף בגנבים ושודדי לילה מברך הגומל לריב"ש כמבואר בב"י [סימן] רי"ט, מכל מקום שעשה לי נס לא שייך לברך כהאי גוונא שקצת דרך הטבע, והריב"ש כתב שאף בנס גמור לא מפטר מברכת הודאה הגומל במה שבירך שעשה לי נס במקום הזה".

הלבוש (או"ח סי' ריח ס"ט) פסק כשו"ע בהדגשה נוספת: "יש אומרים שאין מברכין על נס אלא בנס שהוא יוצא ממנהג העולם שזה נקרא נס נגלה, אבל נס נסתר שהוא נעשה כפי מנהג העולם ותולדותיו כגון שבאו עליו גנבים בלילה ובא לידי סכנה וניצל וכיוצא בזה אינו חייב לברך, שאין זה נס נגלה ושמא דרך מקרה היה, ויש חולקין כי ודאי הכל הוא דרך השגחה ונס גמור הוא, וכיון שיש מחלוקת בדבר טוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות".

ובביאור הגר"א (או"ח סי' ריח ס"ט) העיר: "וכ' ב"י ובסי' רי"ט יתבאר שיש חולקין בזה ר"ל שהריב"ש כ' לברך גם הגומל וע' מ"א שם סק"ט וסובר לפ"ז שה"ה שמברך על הנס במקום הגומל ואינו מוכרח גם דבריו תמוהין דא"כ כל חולים ויולדות צריכים תמיד לברך וכן יוצאי יריכן וא"כ כל א' חייב לברך תמיד ועמ"א".

ובבירור נראה מדבריו לחלק בין ברכת הגומל לברכת הנסים כפי שהבאנו מהט"ז ומהמג"א.

וכן ערוך השולחן (או"ח סי' ריח סקי"ב) העיר בסוף הסימן: "וכתבו על זה דאין מי שחולק בזה איך יעלה על הדעת להקרא נס מה שהוא בדרך הטבע [מג"א סקי"ב] ואם כי יש לתרץ דבריו אך לדינא אין נ"מ ואין מברכים רק על הנס היוצא מגדר הטבעי ועל של טבעי מברכין ברכת הגומל כמו שיתבאר בסי' הבא".

ואמנם באליה רבה (סי' ריח ס"ק יג) רצה לבאר שלפי הריב"ש מברך על הצלה אפילו כדרך הטבע גם הגומל וגם שעשה לי נס, וז"ל: "ויש חולקים וכו'. במג"א [ס"ק יב] תמה דאין מי שחולק להיקרא נס דבר שהוא בדרך הטבע, ומ"ש ב"י בשם הריב"ש [סו"ס שלז] היינו לומר כשנעשה לו נס צריך לברך גם הגומל, אבל בדבר שמנהג העולם פשיטא דאין לברך שעשה לי נס ע"כ. ולענ"ד מדכתב הריב"ש וכיוצא בנסים אלו אלמא דגנבא ונפל כותל ניסים קרא להו, ועוד דלמד דין דמברך מיד הגומל מק"ו דמברך כשמגיע אח"כ למקום (על) [של] הנסים, וא"כ כיון דפסק לברך בהו הגומל על כרחך נמי מברך על הניסים דאם לא כן ליכא קל וחומר בהו".

אמנם נראה שכמעט כל האחרונים דחו את דברי האליה רבה וחלקו כמו שכתבנו לעיל.

וערוך השולחן (או"ח סי' ריח ס"א) בפתיחת ברכות הודאה על נסים כתב כך:

"אף על פי שקיומינו ועמידתינו תמיד הוא בנס כמו שאנו אומרים בתפלה במודים ועל נסיך שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת וכו' מ"מ כל זה הם ניסים נסתרים וכרוכים בהטבע. אבל הרואה מקומות שנעשו נסים לאבותינו בגלוי כמו ביציאת מצרים וכיוצא בזה מחוייבים אנחנו לברך בשם ומלכות ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שעשה ניסים לאבותינו במקום הזה וכך שנו חכמים במשנה דהרואה בריש פ"ט דברכות דניסי אבותינו נוגעים גם לנו בכל דור ודור כמו שמברכים על הימים שנעשו בהם נסים לאבותינו כחנוכה ופורים שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמה"ז כמו כן אנו מברכין על המקומות שנעשו בהם נסים לאבותינו וברכות אלו הם בשם ומלכות כמבואר בירושלמי ובגמ' ילפינן לה ממה שאמר יתרו [שמות יח, י] ברוך ד' אשר הציל אתכם מיד מצרים [והטור הביא בשם הראב"ד דברכות אלו אינם בשם ומלכות וכל רבותינו חולקים עליו ע"ש]".

וכ"פ בשולחן ערוך הרב (לוח ברכת הנהנין פי"ב ס"ז): "אין מברכין על הנס אלא כשהוא יוצא ממנהג העולם אבל אם הוא מנהג העולם ותולדתו כגון שבא גנבים בלילה ובא לידי סכנה וניצול וכל כיוצא בזה אין זה קרוי נס ואינו מברך שעשה לי נס במקום הזה כשחוזר ורואה אחר שלשים יום. אבל מברך בפעם ראשונה ברכת הגומל הואיל ובא לידי סכנה וניצול (כמו שיתבאר לקמן)".

עולה שלגבי יחידים יש הבחנה ברורה בענין ההודאה על הצלה בין אם ניצל ע"י נס גלוי ובין בנס נסתר. על הצלה בדרך נס נסתר מברך רק הגומל. על הצלה בנס גלוי בשינוי הטבע מברך הן הגומל לאחר שניצל והן שעשה לי נס במקום הזה כשמזדמן לשם הוא או זרעו.

ב. בין ברכה והודאה של ציבור לברכה של יחידים

מצינו שתקנו ברכה על נס לציבור הן על מקום והן על זמן וברכה על נס ליחידים. ולענ"ד לציבור תקנו ברכת הודאה על נס אף על נס נסתר בין בחנוכה 'שעשה נסים' בהדלקת נרות או בהוספה בברכת הודאה בתפילת עמידה או בברכת המזון והנסים עליהם אנו מודים הם בין על הגלויים – שנשתנה טבעו של עולם, ובין על הנסתרים – שלא נשתנה טבעו של עולם. וכדברי ערוה"ש לעיל, אנו אומרים בכל יום ג' פעמים בברכת ההודאה 'על נסיך שבכל יום עמנו'. ובפירושי סידור התפילה לרוקח ([סב] מודים – וכל החיים עמוד שנב) מבאר: "אשרי העם שה' אלהיו שהרי בכל יום ויום עושה עמנו ניסים שמצילנו מכל האומים, זהו על ניסיך שבכל יום עמנו". וא"כ אלה נסים נסתרים כבמגילת אסתר ובכ"ז אנו מודים עליהם בברכת הודאה. אולם ליחיד בברכה במקומה תקנו 'הגומל', וברכה על נס של היחיד לא מצינו על נס נסתר אלא על נס גלוי בלבד כדברי המג"א ויתר האחרונים ההולכים בעקבותיו.

ונראה שההודאה שחז"ל טבעו בתפילותינו על נסים נסתרים היא כדברי [רבינו] בחיי (שמות ל):

"יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצרנה (משלי י, כז)".

"שלמה המלך ע"ה למדנו בכתוב הזה כי שנות האדם מתארכים או מתקצרים לפי הזכות והעונש, וזה בדרך נס נסתר, וידוע שהנסים כלם נחלקים לשני חלקים: יש נסים מפורסמים ויש נסים נסתרים, המפורסמים הם אותות והמופתים הגדולים אשר נעשו לעיני העמים כאותות של מצרים בעשר מכות ובקריעת ים סוף, וירידת המן והשלו, והוצאת המים מן הצור, המשנים טבעו ומנהגו של עולם, הנסתרים הם המעשים והמקרים שאירעו לאבות אברהם יצחק ויעקב, כמלחמת אברהם עם המלכים ההם ונצוחו והתגברותו עליהם כי אף על פי שנראה כדרך מנהגו של עולם הכל היה נס נסתר, וכן תוספת ימי הצדיקים וקצור ימי הרשעים הכל נס נסתר, ועל זה אמר שלמה: "יראת ה' תוסיף ימים", לפי שהדאגה והיראה מחלישין כח האדם בדרך הטבע ומקריבים ימי מיתתו, ואמר שלמה: כי מי שיש בו "יראת ה'" ודואג על עונותיו יאריכו ימיו, והנה זה נס נסתר. "ושנות רשעים תקצרנה", לפי שהתענוגים מרחיבין לבו של אדם בדרך הטבע וממשיכין ומאריכין ימיו, על כן יאמר: הרשע המתעדן והנמשך אחר תענוגי הגוף לא יועילו לו תענוגיו כי תקצרנה שנותיו, וגם זה נס נסתר".

וא"כ הודאותינו הן על נסים נסתרים.

ואמנם באליה זוטא (סי' ריח ס"ק ז) הביא מר"ד אבודרהם: "והא דמברכינן שעשה ניסים בפורים התם נמי יצא ממנהג העולם חדא שבטל כתב המלך והוא הפך דת פרס ומדי, ועוד שהרג קרוב לשמונים אלף בעבור אהבת אשה אחת (ר"ד אבודרהם)".

ועולה מדבריו כי אפילו בציבור הוספת 'על הנסים' היא על נס גלוי אולם נראה שברכותינו והוספותינו בתפילה אינם כן. וכמו שהביא הגר"י אריאל בדבריו לעיל שבחנוכה עיקר ההודאה היא על הנסים הנסתרים, וכן לגבי פורים הדברים מפורסמים שהנס היה נסתר.

כך כתב בקדושת לוי (קדושות לפורים, קדושה ראשונה, לאדמו"ר ר' לוי יצחק מברדיצ'ב): "אמנם נראה, כי כבר ביארנו בדרושי חנוכה (הקדושה החמישית), כי יש שני מיני ניסים. א' ניסים נגלים, וא' ניסים נסתרים. נסים נגלים, הוא קריעת ים סוף ויציאת מצרים אשר נגלה לעין כל ניסים ונפלאות שנשתנה הטבעים. ויש נסים נסתרים, כמו בימי מרדכי ואסתר שלא היה שינוי הטבעים, רק הנס היה בתוך הטבעים. ואמר אדמו"ר הגאון בוצינא קדישא מ"ו דוב בעריש זצ"ל, שלכן נקראת 'אסתר', שהיה הנס בהסתר בתוך הטבעים, עד כאן אמר מורי ורבי זלה"ה. והנה הנס אשר הוא בשינוי הטבעים, כמו י' מכות דיציאת מצרים, הטבעים נתחלפו ונשתנו. והנס דבימי מרדכי ואסתר, הטבעים לא נתחלפו ונשתנו, והיו הטבעים בתקפם ובקיומם".

נראה איפוא שחכמים לא תקנו ברכת הודאה ליחיד על נסים נסתרים בניגוד לציבור שתקנו, וכמובן שלא קבעו ליחיד תוספת בתפילותיו על נסים נסתרים, ואף שלא מצאתי מקור לסברא זו כך עולה מתוך התבוננות בענייני ההודאות והברכות על נסים.

ומצינו שאף ברכת הודאה על נס גלוי לא תקנו חכמים ברכה על הזמן ליחידים (לאחר שנה וכד') אלא רק על המקום. בעוד שלכל ישראל תקנו הן ברכה על מקום והן ברכה על הזמן.

ומצאתי בחידושי הגרי"ז (החדשים, סי' סג) שהביא בשם הגר"ח הלוי – אביו אבחנה נוספת:

"צ"ע למה אין מזכירין בחנוכה ופורים על הנסים בברכה אחת מעין ג'. ונראה משום דעל הנסים אין דין ברכה עלה ולא הוי כי אם הודאה ובברכה אחת מעין שלש אין מקום כי אם לברכה, ומשו"ה אין מזכירין בה על הנסים. והא דמזכירים רצה וכן של ר"ח בברכה א' במעין ג', צ"ל דעלייהו איכא באמת דין ברכה, והראיה בזה מהא דאמרינן בגמרא ברכות (מט ע"א) דאם שכח ולא אמר רצה וכו' אומר לאחר בונה ירושלים וחותם בברכה, הרי שיש עליה דין ברכה ואינה רק הזכרה. ולפי זה יבואר דכיון דכל מה שמזכירין רצה בברכה מעין ג' אינו אלא משום שהיא ברכה, וכיון דכל דין הברכה של רצה אינו אלא לאחר בונה ירושלים, והיינו כששכח לאומרה ולא אמר במקומה, לכן בברכה מעין ג' מקומה הוא לאחר בונה ירושלים, כיון דכל דין הברכה אשר לה אינה אלא לאחר בונה ירושלים"..

וא"כ יש ללמוד שחכמים אף לגבי נסי ציבור לא תמיד תקנו ברכה אלא דוקא 'הודאה', ובפורים תקנו ברכה בקריאת מגילה והודאה בברכת המזון וכן בחנוכה בהדלקת נרות ובברכת המזון.

מסקנה

נראה לי שיחיד יברך על הצלה בנס נסתר וטבעי רק הגומל (כגון מרדכי היהודי) ואך אם ניצל למעלה מדרך הטבע יברך שעשה לי נס במקום הזה הוא וזרעו. וציבור מברכים לפי תקנת חכמים אף על הצלה נסתרת.