חבל נחלתו יד ה

סימן ה ברכה על מאכלים מגרעיני חיטה שאינם טחונים

שאלה

מה מברכים על בורגול כשאוכלים אותו שלא בסעודה הפותחת בפת, ומה מברכים אחריו.

תשובה

א. הבורגול הוא תבשיל העשוי מחיטה מקולפת, כשהגרעינים שבורים (מחולקים לכמה חתיכות) ומוסיפים לה ירקות ותבלינים.

כתב הטור (או"ח בסי' רח): "על חמשת המינין שהן גפן ותאנה ורמון וזית ותמרה שנשתבחה בהן א"י, כי דבש האמור בפסוק הוא דבש תמרים מברכין לאחריהן ברכה אחת מעין ג' ולפנים תתבאר שמתוך חשיבותן קבעו להם ברכה בפני עצמן". היינו פירות שבעת המינים קבעו להם ברכה אחרונה – מעין שלש בגלל חשיבותם.

ב. ממשיך הטור: "וה' מיני דגן שהן חטים ושעורין וכוסמין ושבולת שועל ושיפון שהן גם כן חשובין שנשתבחה בהן ארץ ישראל שכוסמין הן מין חטים ושבולת שועל ושיפון הן מיני שעורים ועוד יש להם מעלה כי עליהם יחיה האדם ואם עשה מהם פת מברך עליהם המוציא הלכך אפילו לא עשה מהן פת אלא תבשיל כגון מעשה קדרה ודייסא ואפי' עירב בהם דבש ושאר מינין מברך עליהן במ"מ ולבסוף ברכה אחת מעין ג' דאמר שמואל כל שיש בו מחמשת המינין מברך עליו במ"מ הלכך תבשיל שהוא (ס"א שעיקר הוא) מחמשת המינין אפילו עירב עמו דברים אחרים עד שנעשו רוב מברך עליהן במ"מ ולבסוף ברכה אחת מעין ג'".

עולה שכל תבשיל העשוי מחמשת מיני דגן בין אם מדובר בקמח מבושל ובין אם מדובר בגרעיני חיטה ברכתו הראשונה היא מזונות וברכתו האחרונה היא מעין ג'.

ג. עוד כותב הטור: "וה"מ שעושין מהן תבשיל אבל אם אכל אותם בעין ל"ש חיין ל"ש מבושלים אינן חשובין לקבוע להן ברכה ומברך לפניהם בפה"א. ובברכה אחרונה כתב בה"ג בורא נפשות רבות וכ"כ הרמב"ם ז"ל והתוספות מסתפקין בה אם היא בורא נפשות או מעין ג' ע"כ כתבו שיש ליזהר שלא לאכול חטין חיין או שלוקין בעינייהו אלא בתוך הסעודה, שאם אדם מסופק בברכה ראשונה יברך מספק שהכל דעל הכל שאמר שהכל נהיה בדברו יצא, אבל ברכה אחרונה אין לומר אלא כפי שנתקנה".

עולה שעל חיטים בעין בין חיות ובין מבושלות מברך בתחילה בורא פרי האדמה ולגבי ברכה אחרונה ישנה מחלוקת האם ברכתם בורא נפשות או מזונות, ועל כן אין לאוכלם אלא בתוך סעודה (אף לגבי ברכה ראשונה).

ד. וכך הביא זאת הבית יוסף: "ובברכה אחרונה כתב בה"ג (ברכות ז:) בורא נפשות רבות וכן כתב הרמב"ם בפ"ג (ה"ב). והתוספות (לז. ד"ה הכוסס) מסתפקים בה. אם יברך על המחיה ועל הכלכלה ויסיים על האדמה ועל פרי האדמה משום דלא אשכחן ברכת על המחיה ועל הכלכלה אלא היכא דבריך ברישא קודם אכילה בורא מיני מזונות. ורבינו תם הגיה במחזור שלו על האדמה ועל פרי האדמה וחזר בו משום דלא אשכחן בשום מקום הך ברכה ועוד האריכו בדבר ובסוף העלו ונכון להחמיר שלא לאכול קליות או חטים שלוקות אלא בתוך הסעודה שאז ברכת המזון פוטרתן אם לא נתמעכו יפה דהוי כמו דייסא וכן כתבו שם הרא"ש (סי' ט) והרשב"א (לו. ד"ה קימחא) ז"ל והכי נקטינן".

ונראה שחיטים שלמות בעין, לאו דוקא אלא כל שמראיהם ניכרים שהם חיטים ואפילו שבורות, כגון המניחים חיטים בחמין והם מתבשלות ומתנפחות מהרוטב, כל שלא נדבקו והפכו למעין עיסה אחת.

ה. אמנם מהב"י כפי שהוא מביא את דעות הראשונים משמע שיש בכך מחלוקת (או"ח סי' רח) שכתב:

"ונראה מדברי התוספות (ד"ה הכוסס) והרא"ש (סי' ט) דבין חיין בין שלקינהו ואיתנהו בעינייהו כלומר שלא נתמעכו יפה קאמר דמברך עליהם בורא פרי האדמה, וגם ה"ר יונה כתב שם (כה: ד"ה חביץ) גבי חביץ קדרה וכן דייסא דמדאמרינן וכן דייסא דכעין חביץ קדרה שמעינן שלא יברך על הדייסא בורא מיני מזונות אלא כשנכתשו החטים ונדבקו ונעשו דומיא דחביץ קדרה אבל אם בישל החטים שלמים והגרעינים עומדים שלמים אינו מברך עליהם אלא בורא פרי האדמה כמו אם היה כוסס את החטה. וכן כתב הרמב"ם בפ"ג (ה"ב) אכל דגן שלוק כמו שהוא מברך לפניו בורא פרי האדמה. ואחר כך כתב (ה"ד) וכן הדגן שחלקו או כתשו ובשלו בקדרה כגון הריפות וגרש כרמל וכיוצא בזה מברך בורא מיני מזונות".

משמע מדברי הרמב"ם שעל חיטים שבורות שנתבשלו אפילו לא נדבקו מברך עליהם מזונות. ולא כמו שנראה מדברי תוס' ורא"ש.

ו. אח"כ ראיתי שכיוונתי בדברַי לדברֵי המגן אברהם (סי' רח ס"ב) שכתב:

"ששלקן או כתשן – משמע דברישא איירי ששלקן בלא כתישה וקשה דבס"ד כ' כששלקו הגרעינין שלמים מברך בפה"א ואפשר דהכא מיירי ששלקו עד שנתמעך וכ"מ בלבוש ס"ד ע"ש וכ"מ לקמן ס"ז וז"ל תר"י דוקא כשנכתשו החטים ונדבקו ונעשה כעין חביץ קדרה אבל אם בישל החטים שלמים והגרעינין עומדין שלמים מברך בפ"הא עכ"ל צ"ל דה"פ כשנכתשו החטים ונדבקו כו' פירוש על ידי הבישול נדבקין דודאי ע"י כתישה אין נדבקין אבל אם בישל החטים שלמים פי' שלא הסיר הקליפ' ואם כן הגרעי' עומדים שלמים שאין נדבקין על ידי בישול מברך בפ"הא ולשון הרמב"ם שחלקן או כתשן משמע דכתשן אפילו לא חלקן רק שהסיר קליפתן וכ"מ מדכתב הריפות והן שעורים שהוסרה קליפתן, וכ"מ ממ"ש ס"ד אבל בגמ' לא קתני הריפו' רק חלק לפירש"י היינו שנחלק א' לשנים וכדאי' ספ"ב דמ"ק וא"כ מ"ש הב"ח שלא לאכול הני שעורין או חטים גנצ"י גערשטי"ן אלא בתוך הסעודה כמ"ש ס"ד היינו כשלא נדבקו על ידי בישול אבל אם נדבקו על ידי בישול מברך במ"מ ודוקא שנתמעכו יפה כמ"ש התוס' וכן הדין בגרי"ץ שלמים ועיין בשל"ה ועמ"ש סי' ר"ה ס"ב דהרוטב דינו כמאכל עצמו".

אמנם לגבי בורגול עליו נשאלנו נראה שאין מחלוקת שכן הגרעינים השבורים דבוקים זה לזה ויוצרים עיסה אחת.

ז. פסק השולחן ערוך (או"ח סי' רח):

סעיף ב

"חמשת מיני דגן ששלקן או כתשן ועשה מהם תבשיל, כגון מעשה קדירה הריפות וגרש כרמל ודייסא, אפילו עירב עמהם דבש הרבה יותר מהם או מינים אחרים הרבה יותר מהם, מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף על המחיה; אבל אם לא נתן הדגן בתבשיל אלא לדבקו ולהקפותו, בטל בתבשיל".

סעיף ד

"אכל דגן חי או עשוי קליות או שלוק והגרעינין שלמים, אינו מברך אלא בורא פרי האדמה ולאחריו בורא נפשות... והתוספות נסתפקו אם יברך לאחריו ברכה מעין שלש, ולכך כתבו שנכון שלא לאכלו אלא בתוך הסעודה ויפטרנו ברכת המזון".

ח. בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"א סי' סח) הכניס את המחלוקת בין הרמב"ם והתוס' לספק איך לברך לפניה ולכן קבע שאף לפניהם כדי להוציא מן הספק יאכלם בתוך הסעודה, וז"ל:

"בדבר גרעינין שלמים שהוסרה קליפתן הוא ספק אם במ"מ או בפה"א כ"ז שלא נתדבקו וגם ממילא יש ספק איך לברך לאחריו כדאיתא בסי' ר"ח סעי' ד', לכן יש לאכלן דוקא בתוך הסעודה. ואם נתדבקו ע"י הבשול אפילו שלמים או שחלקן אף בלא נתדבקו מברך במ"מ ולאחריו על המחיה לכו"ע. ואם נתמעכו ע"י הבשול לגמרי אף אם היו בקליפתן מברך במ"מ כדאיתא במ"ב סק"ג ד' ט"ו. ואף בלא חלקן אבל הסיר מהם יותר מקליפתן פשוט שדינו כחלקן ומברך במ"מ והם הפערל גרויפן הדקים. וזהו מש"כ המ"ב בס"ק ט"ו ומצוי זה במין שקורין פערל גרויפן, משום דלא כל הפערל גרויפן שוין דהגסים הם רק שהוסרה קליפתן. ולאחריו על המחיה. ואם ספק נראה לע"ד שיש לברך במ"מ מאחר שאף בודאי הוסרה רק קליפתן לבד יש שסוברין דמברך במ"מ לכן כשיש ספק שמא גם הוסר יותר שלכו"ע הוא בברכת במ"מ יש להורות לברך במ"מ ולאחריו על המחיה".

ט. וכך הסיק הגר"ע יוסף שליט"א (שו"ת יביע אומר ח"ח, או"ח סי' כא, יג): "המורם מכל האמור, האוכל תבשיל של דגן, כגון, איטריות, דייסא, בורגול, כוסכוסו, וכיו"ב, צריך לברך בורא מיני מזונות, ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, שהיא ברכת על המחיה. ואפי' אם קבע סעודתו עליהם (שאכל כמאתים ושלשים גרם או יותר) אינו מברך המוציא ובהמ"ז, ואף על פי שבפת הבאה בכסנין אם קובע סעודתו עליו צריך נטילת ידים וברכת המוציא וברכת המזון, זהו משום שהוא פת האפוי בתנור, אבל עיסה שנילושה על דעת לבשלה או לטגנה בלבד, אין עליה תורת לחם, אלא ברכתה במ"מ וברכת מעין שלש. ואפילו האוכל ממנה כדי שביעה ממש לעולם אינו מברך עליה אלא במ"מ ועל המחיה".

מסקנה

בבורגול מברך לפניו בורא מיני מזונות ואחריו ברכה אחת מעין שלוש. ואם הגרגרים נפרדים אחד מהשני כגון שהם חיים או קלויים או מותפחים יש לאוכלם בתוך סעודה הן מצד ספק ברכה שלפניהם והן מצד ספק ברכה שלאחריהם.