חבל נחלתו יג נח

השתתפות בהגרלה צבורית

שאלהעריכה

יש חנויות המגרילות מוצר בין קונים מסכום מסויים ומעלה. האם יש איסור להשתתף בהגרלה כזו? האם מותר להשתתף בהגרלות מפעל הפייס?

פתיחהעריכה

הגרלה בין קונים היא מתנה בעלמא. החנות החליטה לעודד את הלקוחות הפוטנציאליים ע"י הבטחה של פרס נוסף, כדברי המשנה (ב"מ פ"ד מי"ב): "רבי יהודה אומר לא יחלק החנוני קליות ואגוזין לתינוקות מפני שהוא מרגילן לבא אצלו וחכמים מתירין". וכן התלמוד מבאר את טעמם של חכמים (ס ע"א): "מאי טעמייהו דרבנן? – דאמר ליה: אנא מפליגנא אמגוזי, ואת פליג שיסקי". אלא שבמשנה נראה שמדובר בחלוקה לפני קניה ואצלנו לאחר קניה. וכן ברבינו ירוחם (מישרים, נל"א ח"ו): "ואם שני בני אדם דרים בעיר אחת והאחר רוצה להלוות במעט רבית יותר מחבירו לא מצי מעכב, כי יאמר כמו החנונים אני אחלק לתינוקות אגוזים חלק אתה להם שאר פירו' כדי להרגילם אצלו". והמדובר בתחרות מסחרית בין חנויות או רשתות, וצד ההגרלה נעשה למשיכת הקונים בלבד ואין במתנה ע"י הגרלה שום חשש גזל.

ונעסוק מכאן ואילך בהגרלות כגון מפעל הפייס וכדומה.

מחלוקת האחרונים לגבי קוביאעריכה

מקור הדעה הסוברת לאיסור הוא בשולחן ערוך (חו"מ סי' שע סעי' ב-ג) בו נאמר:

"המשחקים בקוביא כיצד, אלו שמשחקים בעצים או בצרורות או בעצמות, ועושים תנאי ביניהם שכל הנוצח את חבירו באותו שחוק יקח כך וכך. וכן המשחקים בבהמה או בחיה או בעופות ועושים תנאי שכל שתנצח בהמתו או תרוץ יותר יקח מחבירו כך וכך, וכל כיוצא בדברים אלו, הכל אסור, וגזל מדבריהם הוא".

"(טור הביאו בס"ו) יש מי שאומר שהמשחק בקוביא עם העובד כוכבים אין בו משום גזל, אבל יש בו איסור עוסק בדברים בטלים, שאין ראוי לאדם שיעסוק כל ימיו אלא בדברי חכמה ויישובו של עולם. וחלקו עליו לומר שאינו פסול אלא אם כן אין לו אומנות אחרת".

"הגה: אבל אם יש לו אומנות אחרת, אפילו משחק עם ישראל אינו פסול (טור). וע"ל סימן ר"ז סעיף י"ג. וכבר פשט המנהג כסברא האחרונה לשחוק בקוביא, ואין פסול אלא מי שאין לו אומנות אלא הוא. ואם שחק עמו באמנה אם חייב לשלם, ע"ל סימן ר"ז סעיף י"ג".

היינו נחלקו השו"ע והרמ"א לגבי משחק בקוביא האם נחשב גזל מדבריהם או שמותר, ואם יש לו אומנות אחרת מותר לשחק בקוביא. ועפ"י דברים אלו החליט הגר"ע יוסף (שו"ת יביע אומר ח"ז, חו"מ סי' ו) שלספרדים הפוסקים כב"י אסור להשתתף בהגרלות.

הדעה הסוברת שמשחק בקוביא אסור, סוברת שיש בכך 'אסמכתא' והסתמכה על דעת הרמב"ם.

הסמ"ע (סי' שע ס"ק ג) באר: "וגזל מדבריהם הוא. כן היא דעת הרמב"ם [המובא בציונים אות ב'] וכמ"ש ג"כ הטור בשמו בסימן ל"ד [סעיף כ"ו] ובסימן ר"ז גם בסימן זה [סעיף ו'], ובשני המקומות [סימן ל"ד סק"מ וכאן בדרישה סעיף ז'] כתבתי דאין טעמו משום דפסק כרמי בר חמא [סנהדרין כ"ד ע"ב] דאמר דיש בו אסמכתא, דאליביה הוה גזל גמור, אלא פסק ג"כ כרב ששת דאמר איסורו הוא משום דאינו יודע בישובו של עולם, אלא שפירש דבריו דכיון שאינו יודע בישובו של עולם מסתמא אין לו ממון אלא מה שמרויח בשחוק זה, ושחוק זה אסרו חז"ל משום גזל דאינו מוחל לו שכנגדו בעין יפה אף על פי שאינו גזל גמור. וכל גזל דבריהן אינו פסול מחמתו אם לא שאוכל ממנו וכמ"ש בסימן ל"ד [סעיף ט"ז ובסמ"ע שם], ומטעם זה אף שיש לו מלאכה אלא שאינה מספקת לו לאכילתו ולשאר צרכיו וצריך לאכול ג"כ ממה שמרויח מהשחוק, ה"ז פסול. ודוקא במשחק עם ישראל, אבל עם גוי לא גזרו עליו רבנן כיון שאינו גזל גמור. והחולקים עם הרמב"ם ס"ל דטעם פיסול משחק בקוביא ואינך הוא משום שכיון שאינו יודע בישובו של עולם לידע כמה קשה הרווחת המעות על בני אדם ניקל בעיניו להעיד שקר, ומה"ט אף שיש לו ממון אחר ואינו אוכל מזה הוא פסול, ושאם יש לו מלאכה אחרת אפילו כל דהוא שאינה מספקת, הואיל ויודע על ידה כמה קשה הרווחת הממון אינו מעיד שקר ואינו פסול לשום דבר. וזהו דלא כמ"ש הב"י בשני המקומות הנ"ל, ובעיר שושן [סימן ל"ד סעיף ט"ז וכאן בסעיף ב' וג'] הלך אחריו ע"ש. וממ"ש יתבאר לך דמ"ש המחבר בסעיף שאחר זה ז"ל, "וחלקו עליו" כו', קאי אמ"ש בסוף סעיף זה "דאסור וגזל מדבריהן הוא", דאזה חלקו וס"ל דאינו פסול משום גזל דאז הוה פסול אפילו יש לו אומנות שאינו מספיק וכמ"ש ודו"ק".

עולה מדברי הסמ"ע שאף לפי הרמב"ם מותר להשתתף בהגרלה כיון שאין זה עיקר עסקו.

וכך סיכם את שיטת הרמב"ם בערוך השולחן (חו"מ סי' רז סכ"ג): "ומשחק בקוביא לא הזכיר הרמב"ם בדיני אסמכתא ולפי דבריו באסמכתא אין טעם לומר שאינה אסמכתא ויש מי שאומר דבאמת דעתו הוא שיש בזה אסמכתא [כ"מ פ"י מעדות] ובפ"ו מגזילה כתב המשחקים בקוביא ה"ז גזל מדבריהם אף על פי שברצון הבעלים לקח הואיל ולקח ממון חבירו בחנם דרך שחוק והתול ה"ז גוזל והמשחק בקוביא עם הגוי אין בו איסור גזל אבל יש בו איסור עוסק בדברים בטלים עכ"ל ובפ"י [הל' ד'] מעדות כתב וכן משחק בקוביא והוא שלא תהיה לו אומנות אלא היא הואיל ואינו עוסק בישובו של עולם ה"ז בחזקת שהוא אוכל מן הקוביא שהוא אבק גזל עכ"ל ומבואר מזה דס"ל דאין בקוביא אסמכתא דאל"כ למה קורא לזה אבק גזל ולמה לו לתלות מפני שחוק והיתול וגם איך התיר בגוי והלא פוסק בפ"א מגזלה דגזל גוי אסור מן התורה, ונראה דס"ל דקוביא אין בה אסמכתא מטעם אחר דכל מעכשיו ליכא אסמכתא כמו שיתבאר וקוביא מיירי דאומר לו אם תזכה תקנה מעכשיו וגם סובר דאפילו מאן דס"ל בגמ' דאין בקוביא משום אסמכתא מטעם שבארנו ופסולו לעדות מפני שאינו עוסק בישובו של עולם דמפני זה עשאום חכמים כגזל וגם מפני שהוא שחוק והיתול וכיון דגזל זה אינו אלא מדרבנן לכן מותר בגוי וכשר לעדות אא"כ אין לו אומנות אחרת דאז אינו מן הישוב ולמה עשאום חכמים כגזל דאל"כ לא היה מועיל האיסור, ולפ"ז לדינא לדעת הרמב"ם יש איסור גמור לשחוק בקוביא והוי גזל [ומתורץ כל מה שהקשו המ"מ והכ"מ ע"ש ואתי שפיר מה דאיתא בשבת קמ"ט: שהתוס' נתקשו בזה ע"ש]".

עולה מדברי ערוה"ש שלשיטת הרמב"ם במשחק בקוביא אין אסמכתא משום שמקנה מעכשיו. וכך כתב ערוה"ש בסי' שע (סעיף ו): "וכבר בארנו בסימן ר"ז סעיף כ"ג דרבים נסתבכו בדברי הרמב"ם ז"ל ובארנו שמה הנראה לנו מדבריו ז"ל דבקוביא שהקנין הוא מעכשיו אין בזה משום אסמכתא וסתם קוביא הוי הקנין מעכשיו ומ"מ כיון דאין זה ישובו של עולם עשו חז"ל שחוק הקוביא כגזל ובכותי לא החמירו וכשר לעדות אא"כ אין לו אומנות אחרת, ורבים מרבותינו חולקים עליו וס"ל דקוביא אין בה משום גזל כלל מהטעמים שנתבארו שם ורק אם אין לו אומנות אחרת פסלוהו חז"ל מפני שאינו עוסק בישובו של עולם ולדעה זו הסכים רבינו הרמ"א והשוחק באמנה אינו חייב לשלם כמ"ש שם".

נראה מדברי ערוה"ש שבקוביא צד הגזל הוא משום התניה בשחוק וללא תמורה ולכן כיון שסומך על מזל הרחיקו חז"ל אנשים אלו מעדות.

מהי אסמכתאעריכה

אסמכתא היא התחייבות על תנאי כשהערכת חז"ל היא שהמתחייב אינו מתכוין לקיים התחייבותו מפני שסבר שהתנאי לא יתקיים, ולכן אם הצד השני מחזיק ממון של המתחייב כתוצאה מאותה התחייבות היא גזל בידו. הראשונים והאחרונים בעקבות הסוגיות השונות, ניסו להבחין מה בין כל התחייבות התלויה בתנאי לבין התחייבות שהיא אסמכתא והיא בגדר גזל.

פסק ההשולחן ערוך (חו"מ סי' רז סי"ג): "וכן תנאים שמתנים בני אדם ביניהם, אף על פי שהם בעדים ובשטר: אם יהיה כך או אם תעשה כך אתן לך מנה או אקנה לך בית זה ואם לא יהיה או לא תעשה לא אקנה ולא אתן לך, אף על פי שעשה או שהיה הדבר, לא קנה, שכל האומר: אם יהיה אם לא יהיה, לא גמר והקנה, שהרי דעתו עדיין סומכת שמא יהיה או שמא לא יהיה".

וכך כתב בערוך השולחן (חו"מ חו"מ סי' רז סכ"ד): "ויש מרבותינו שאומרים דאסמכתא אינו אלא כשאמרו דרך קנס כגון אם לא אתן עד יום פלוני אחזיר לך שטרך או אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי אבל כל שאר תנאים שאדם מתנה עם חבירו כגון אם תלך למקום פלוני או אם תעשה בשבילי דבר פלוני אתן לך כך וכך, וכל מיני תנאים שבעסק ובגיטין וקדושין אין בזה אסמכתא כלל דענינים אלו אינם על דרך קנס אלא בדוקא קאמרי ובלב שלם ואפילו אם אמר אם תלד אשתי זכר יטול פלוני מנה אין בזה אסמכתא כלל [הרשב"א והרא"ה הובא בב"י]".

ובסעיף הבא כתב:

"ודעת רבותינו בעלי התוס' וכמה מגדולי הפוסקים וכן הכריע רבינו הרמ"א דג' חלוקים יש בדיני אסמכתא () דכל מה שאין בידו של אדם לעשות ותלוי ביד אחרים כגון שא"ל קנה לי יין במקום פלוני שבאותו מקום נמכר בזול וזמן המכירה דשם אינו נמשך הרבה [תוס' ב"מ ע"ג א] והתחייב זה לקנות דאם לא יקנה יתחייב לו כך וכך הוה אסמכתא כיון שאינו תלוי בו דשמא לא ירצו למכור לו כיון שאין זה מקח קבוע תמיד לא גמר ומקנה בלב שלם ואומר רק לאסמכתא בעלמא ואפילו רצו למכור לו ולא קנה פטור כיון שתחלת חיובו היה באסמכתא [נה"מ] וכן כשא"ל אקנה לך חפץ פלוני מבעה"ב פלוני אף שלא קצב לו מקח והתחייב עצמו שבאם לא יקנה ישלם לו כך וכך הוה אסמכתא דמי יימר שהבעה"ב יתרצה למכור חפצו אבל כשאמר לקנות סחורה מחנוני או מסוחר ולא קצב המקח או אפילו קצב המקח רק שמוכרים לכל תדיר על מקח זה והתחייב עצמו שבאם לא יקנה ישלם לו כך וכך לא הוי אסמכתא דודאי גמר להתחייב בלב שלם כיון שביכולתו לקנות זאת. () וכל דבר שבידו לעשות לגמרי כמו מה שנתבאר וכן כשלקח ממנו קרקע באריסות והתחייב את עצמו שאם יוביר ולא יזרענה ישלם כך וכך אם לא התחייב עצמו בדבר גוזמא אף שהתחייב לשלם בהרווחה כגון לשלם במיטבא אין בזה משום אסמכתא אבל כשהתחייב את עצמו בדבר גוזמא כגון שאמר אם אוביר ולא אעביד או שלא אקנה הסחורה אשלם לך אלף זוז הוה אסמכתא ולא קנה דודאי לא גמר בלבו לקיים זה אלא משום דסבר שבודאי אעשה כן כיון שבידי הוא ודבר זה תלוי לפי הענין. () ודבר שאין בידו כלל ולא ביד אחרים כגון המשחק בקוביא שאינו יודע אם ינצח אם ינוצח ואפ"ה התנה ודאי גמר ומקנה מספק דעל מה סמך בתנאו דבשלמא בחלוקה ראשונה אף על גב דגם שם אין בידו מ"מ כבידו היא קצת כיון שהוא ביד אחרים ומדמה שימכרו לו היין או החפץ וכן בדבר שבידו לגמרי מדמה שבודאי יעשה ולכן מתנה אף שאין בדעתו לקיים התנאי מפני שדומה בדעתו שלא יבא לזה אבל במה שלגמרי אין בידו כמו קוביא וכיוצא בזה או שאמר אם ירדו גשמים היום אתן לך ואם לאו לא אתן לך וכל כיוצא בזה על מה סמך בתנאו אלא ודאי דגמר והקנה בלב שלם". ועי"ש בסעיפים הבאים.

הרמב"ם הקדיש את פרק יא בהלכות מכירה לדיני אסמכתא וכתב שם בהלכה ז: "כל האומר קנה מעכשיו אין כאן אסמכתא כלל וקנה, שאילו לא גמר להקנותו לא הקנהו מעכשיו, כיצד אם באתי מכאן ועד יום פלוני קנה בית זה מעכשיו וקנו מידו על כך, הרי זה קנה אם בא בתוך הזמן שקבע, וכן כל כיוצא בזה".

היינו לפי הרמב"ם אם אין זו התחייבות להקנאה בעתיד אלא קנין מותנה מעתה שוב אין זו אסמכתא ולכן אם התקיים התנאי – הקניין נקנה למפרע ואין זו אסמכתא.

נעיין עתה באיזו משחק קוביא תיתכן אסמכתא.

אסמכתא בקוביא ובהגרלותעריכה

כתב ערוך השולחן (חו"מ סי' רז סל"ה): "...וכבר נתבאר בסעיף כ"ג דלהרמב"ם אסור לשחק בקוביא משום גזל ואף במעכשיו הוי גזל וגם המרדכי בהגהות פ"ו דסנהדרין פסק דקוביא הוי גזל ע"ש ומי גבר אשר לא יחוש לדברי רבותינו אלה ובפרט שיש בזה מושב לצים והרבה עבירות חמורות נמשך משחוק הקוביא ושומר נפשו ירחק מזה ותבא עליו ברכה".

אם נבוא לברר היכן האסמכתא בקוביא נראה שאם משחקים בהתחייבות היינו אם תיפול הקוביא על מספר מסויים – פלוני יזכה, ואם על מספר אחר אלמוני יזכה – אם יש כאן רק התחייבות – זו אסמכתא. אבל אם כבר קנו מעכשיו אין זו אסמכתא. ועי' ברמ"א (סי' רז סי"ג) על משחק באמנה ועל לוח המשחק או השולחן שמניחים עליו את המעות והוא קונה אותן עבור הזוכה. וכן בהסברו של ערוה"ש בסעיף לה לדעות המובאות ברמ"א.

אולם כל זאת בהתחייבות, או אף בממון בעין שעדיין לא הוקנה שלא באופן מותנה לשני. אבל ממון שכבר הוקנה בצורה מוחלטת לשני לא מצאנו בדיני אסמכתא. מפני שהוא כבר הוקנה ואין בו חזרה. ולא דנו בדיני אסמכתא אלא על ממון שלא הוקנה עדיין לחבירו ואפילו הקנו מעכשיו היינו בהתבררות למפרע לאחר שהתנאי יתקיים ותלו את הקיום בתנאי, אבל ממון שניתן בלב שלם והוקנה לא מצאנו בו דיני אסמכתא, וממילא אין זה גזל אף מדרבנן.

וכן נראה לגבי הגרלות שאם כבר שלמו בקניית כרטיס להגרלה – אין זו אסמכתא שהרי כבר שלמו, ויודעים שאת כספם לא יקבלו בחזרה, וחושבים: אם יזכו מה טוב, ואם לא יזכו יפסידו את הכספים שכבר השקיעו. כמו"כ הפייס או בעלי הגרלות אחרות אינם מחזיקים בגזל, כיון שקוני הכרטיסים נתנו ממונם עבור זכות ההשתתפות בהגרלה מרצונם. ולגביהם זו כהשקעה בסחורה שלעתים מחירה יעלה ולעתים מחירה ירד, אבל מבחינתם אין זו אסמכתא, אלא השקעה.

כך כתב הגרא"א שפירא זצ"ל בתחומין (ח"ה עמ' ): "הדבר נראה פשוט שחשש גזל אין כאן, משום שחז"ל אסרו רק כשהפרס שעומד ליפול בגורלו של המשתתף בגורל המונח לפניו. ועל זה גופא מטיל גורל מי יקבל הכסף הזה, שכל אחד מהמשתתפים מניח משלו על שולחן הקוביא, כי אז יש ספק שכל אחד בטוח בלבו שכסף זה שלו המונח לפניו – יוחזר לו עם תוספת הרווח. ועל כן בעומק לבו אינו מקנה בלב שלם וזה נשאר שלו, ולכן יש כאן חשש גזל למי שזכה בכסף וזהו משחק בקוביא שאסרו חז"ל".

"אבל בהגרלות כגון מפעל הפייס שהכסף משולם לסוכנות המפעל, הקונה יודע בבירור שכסף זה לא יוחזר אליו, אלא המפעל ודאי זוכה בהם לחלוטין. וע"כ אין חשש שמא לא התכוין להקנות את הכסף לחלוטין, אלא יש בלבו תקוה שבסופו של דבר לאחר כמה ימים, זה (כסף הקניה) יגרום לו רווח כפול ומכופל, משום שהמספר שלו יזכה בסכום גדול. תקוה כזו יש לכל משקיע בעסק, שמקווה להרויח מההשקעה שהשקיע, אבל אם תקוותו נכזבת אין בזה כדי לעשות את ההשקעה לגזל. וזה גם לא בכלל חומד ממון חבירו".

וא"כ המשתתפים בהגרלות לא רק מקנים 'מעכשיו' אלא הם כבר נתנו את ממונם בידיעה ברורה שלא יקבלו אותו חזרה וקנו תמורת התשלום זכות להשתתף בהגרלה. (הדבר דומה לקונה כרטיס נסיעה דו-כיווני לאותו יום ולא השתמש בזכות ולא חזר, והפסיד זכותו וכי יכול לדרוש כספו בחזרה?! וכן המבטח רכבו או גופו למקרה תאונה וכי יכול לדרוש את הפרמיה עבור הביטוח אם לא עבר תאונה?!).

בעלי ההגרלות אינם מפסידים מההגרלה כיון ששווי הפרסים הוא רק חלק מסך כל שווי הכרטיסים, וזה כל תכלית ההגרלה לגייס כספים בעלות נמוכה יחסית. נמצא שאין כאן שום משחק בקוביא.

עסקאות מסופקותעריכה

מצינו בש"ס עיסקאות מסופקות בהן אדם משקיע מספק אולי יזכה ואולי יפסיד את כספו. כגון מוכרת כתובתה לאחרים בטובת הנאה (כתובות נג ע"א). ופרש רש"י: "מוכרת כתובתה לאחרים – בטובת הנאה שאם נתארמלה או נתגרשה יטלוה לקוחות ואם מתה ירשנה בעלה ומתה וירשה בעלה".

ושווי טובת ההנאה פחות ממלוא הכתובה, והיא קבלה את הממון על מכירת כתובתה, ואם מתה היא לפני בעלה הפסיד הקונה את כל הכסף שנתן לה בדמי כתובתה.

וכך פסק הרא"ש (בבא קמא פ"ח סי' ט): "העבד והאשה כמו כן החובל בהן חייב. הם שחבלו באחרים פטורים. נתגרשה האשה ונשתחרר העבד חייבין דלא דמי פטורייהו לפטורא דחש"ו. דהנך לאו בני עונשין נינהו. אבל פטורייהו דעבד ואשה משום דאין להן נכסים. הלכך שמין כל חמשה דברים וכותבין ונותנין ביד נחבל וכשיבא לידם נכסים ישלמו ומיירי באשה שאין לה נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל. דאילו היו לה היו כופין אותה למוכרן בטובת הנאה אם נתאלמנה או נתגרשה ואם מתה ירשנה בעלה ואותה טובת הנאה יתנו לנחבל".

וכן בבבא מציעא (טז ע"א): "מתיב רב ששת: מה שאירש מאבא מכור לך מה שתעלה מצודתי מכור לך – לא אמר כלום. מה שאירש מן אבא היום מכור לך, מה שתעלה מצודתי היום מכור לך – דבריו קיימין!"

ובשו"ת רבי עקיבא איגר (מהדו"ת סי' ז): "דהדבר פשוט דכל מוכר מה שאירש מאבא, היינו בטובת הנאה, דהרי כאומר אם אירש יהא מכור ואם לא אירש לא יהא מכור".

אם כן אנו רואים שבמבחינת הסכמה יש שאדם מסכים להניח כספו על קרן הצבי ולשלם מחיר מופחת על סמך האפשרות שיזכה כתוצאה מתשלומיו לסכום גדול יותר, או שיפסיד את כספו וה"ה להגרלה וכד'.

ועל כן ממון המשולם מראש לקניית זכות אינו אסמכתא אלא קניית זכות ממונית שלפי ההתניה ביניהם יזכה ע"י קניית זכות זו בממון רב, או שיפסיד את מה שכבר השקיע. אלו הם חישובי סיכון שכל סוחר נוטל לעצמו ומחליט אם להשקיע. וכל ביטוח דירה או רכב מבוסס על עקרון זה שהמבטח קונה זכות לקבל תשלום אם יקרה משהו לנכסיו, ואם לא יקרה הוא הפסיד את תשלומיו.

מסקנהעריכה

הגרלות מפעל הפייס הן השקעה שבה אדם קונה אפשרות לזכות בממון (אם יעלה מספרו בגורל) אבל כיון שהתשלום היה מראש וללא התנאה עליו אין בכך אסמכתא והכספים שהגיעו ליד מפעל הפייס אינם גזל מדרבנן. ומותר הן לספרדים והן לאשכנזים להשתתף בהגרלות הללו.