חבל נחלתו יג מב
סימן מב
מינקת חבירו
שאלה עריכה
האם ניתן בימינו להקל באלמנת צה"ל בדין מעוברת חבירו ומינקת חבירו?
א. דיני מינקת חבירו
בכתובות (ס ע"ב וכן סוגיא דומה ביבמות מב): "ת"ר: נתנה בנה למינקת, או גמלתו, או מת – מותרת לינשא מיד. רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע סבור למיעבד עובדא כי הא מתניתא, אמרה להו ההיא סבתא: בדידי הוה עובדא ואסר לי רב נחמן. איני? והא רב נחמן שרא להו לבי ריש גלותא! שאני בי ריש גלותא, דלא הדר בהו... והלכתא: מת – מותר, גמלתו - אסור. מר בר רב אשי אמר: אפילו מת נמי אסור, דלמא קטלה ליה ואזלא ומינסבא. הוה עובדא וחנקתיה. ולא היא, ההיא שוטה הואי, דלא עבדי נשי דחנקן בנייהו".
ואלו עיקרי הדינים במינקת חבירו כפי שכתבם הרמב"ם (הל' גירושין פי"א הלכות כה-כח):
"וכן גזרו חכמים שלא ישא אדם מעוברת חבירו ומניקת חבירו ואף על פי שהזרע ידוע למי הוא, מעוברת שמא יזיק הולד בשעת תשמיש שאינו מקפיד על בן חבירו, ומניקה שמא יתעכר החלב והוא אינו מקפיד לרפאות החלב בדברים המועילין לחלב כשיתעכר".
"כמה הוא זמן היניקה, ארבעה ועשרים חדש חוץ מיום שנולד בו ומיום שתתארס בו".
"כשם שאסור לישא כך אסור לארס עד אחר זמן זה, ואפילו נתנה בנה למניקה או שגמלתהו בתוך ארבעה ועשרים חדש לא תנשא, מת בנה מותרת לינשא ואין חוששין שמא תהרגנו".
"עבר ונשא מעוברת או מניקה בתוך זמן זה יוציא בגט ואפילו היה כהן, ואם היה ישראל יחזירנה אחר עשרים וארבעה חדש של מניקה, נשאה וברח ולאחר זמן בא וישב עם אשתו אין בכך כלום, אירס מעוברת או מניקה אין כופין אותו להוציא ולא יכנוס עד אחר זמן היניקה או עד שימות הולד".
והראב"ד כתב שאם עבר ונשא מעוברת בתוך הזמן מנדין אותו עד שיוציא.
וכך פסק השולחן ערוך (אה"ע סי' יג סי"א): "גזרו חכמים שלא ישא אדם ולא יקדש מעוברת חבירו, ולא מניקת חבירו, עד שיהיה לולד כ"ד חדשים דהיינו כפי מה שקובעין החדשים אחד מלא ואחד חסר (הגהות מרדכי פרק החולץ), חוץ מיום שנולד ויום שנתקדשה בו. וחדש העיבור עולה למנין כ"ד חודש. (וי"א דלכתחלה יחוש אפילו לחדש העיבור) (ת"ה סימן רי"ו). בין שהיא אלמנה בין שהיא גרושה בין שהיא מזנה. (ויש מקילין במזנה) (הגהות מרדכי פרק החולץ בשם י"א). ויש להקל במופקרת לזנות, כדי שיהא בעלה משמרה (תשובת ר"י מינץ סימן ה'). אפילו נתנה בנה למינקת, או גמלתו בתוך כ"ד חודש, לא תנשא. אפילו נשבעה המינקת או נדרה על דעת רבים שלא תחזור בה. (וי"א דאם נשבעה המינקה וכנס, לא יוציא). (הגהות מרדכי דכתובות). ואפילו אם נשבעה לאדם גדול, כמו אלו שהולכים בחצר המלך. אבל אם מת בנה, מותרת לינשא ואין חוששין שמא תהרגהו. וכן אם גמלתו בחיי בעלה, או שאינו חולבת לעולם, שיש לה צימוק דדים, או שפסק חלבה בחיי בעלה ושכרו לו מינקת בחיי בעלה, או שנתנה בנה למניקה שלשה חדשים קודם מיתת בעלה והיא לא הניקה כלל תוך הג' חדשים, מותרת לינשא".
ב. דעות הראשונים והפוסקים לחומרא
תוספות (כתובות ס ע"ב ד"ה והלכתא) הביאו דעת ר' שמשון הזקן להתיר לגרושה מניקה להינשא כיון שאינה משועבדת לבעלה. ור"ת חלק עליו והביא ראיות לדבריו וסיים: "ועוד דאלמנה נמי לא משעבדא מכי תבעה כתובתה או רוצה לינשא". וא"כ כשם שבאלמנה לא מתירים למעוברת ולמינקת להינשא לפני חלוף כ"ד חודשים ה"ה בגרושה.
בראשונים נחלקו האם על סמך מסירת בנה למינקת והתחייבות חמורה של המינקת השכירה שלא תחזור בה (כדוגמת בית ראש הגולה) מותרת האם להינשא, או שעדיין נחשבת מינקת חבירו ואסורה להינשא.
הרשב"א (כתובות שם) כתב: "והלכתא מת מותר גמלתו אסור. וכן נמי דבי ריש גלותא ודומיהן דמיסתפו אינשי מינייהו למהדר בהו אם נתנה למניקה שרי, דהא רב נחמן שרא להו לבי ריש גלותא משום דמיסתפו אינשי מינייהו למהדר בהו, ואף על גב דתניא הרי שהיתה רדופה ללכת לבית אביה וכו' דגזרינן הני אטו הני הכא שאני דכשמת הרי מת והרי קברו מוכיח עליו ונתנה בנה למניקה מניקתו מוכחת עליו ולא אתי למישרי בעלמא".
הריטב"א (כתובות שם) נטה להחמיר אולם הביא דעה מקילה.
אמנם הר"ן (על רי"ף, כתובות כה ע"א) החמיר וז"ל: "אלא ודאי צריך לומר דשאינה ראויה לילד וכיוצא בה לית לה קלא ואתא לאיחלופי אבל דבי ריש גלותא קלא אית להו ומעתה אין להתיר בנשבעה דהא לית לה קלא. והרי"ף ז"ל לא כתב הא דריש גלותא ולא הרב רבינו משה בר מיימון ז"ל בפרק י"א מהלכות גירושין... ואפשר שהשמיטוה משום דסבירא להו דדוקא ריש גלותא ואין לנו כיוצא בו". וכן הרא"ה שהובא בשטמ"ק החמיר בכך.
וכן הרא"ש כתב שרק לבני ריש גלותא שהם אלמים וחזקים ומינקת חוששת לחזור בה מפניהם. ובהגהות אשרי (כתובות פ"ה סי' כ) כתב לגבי גרושה שאם נדרה שלא להניק את בנה שוב אינה משועבדת ומותרת להינשא ואינה דומה לאלמנה מניקה שחייבת להניק את בנה. אולם מביא שלפי השאילתות ור"ת אף גרושה חייבת להניק את בנה. ובשטמ"ק לכתובות הביא תלמידי רבינו יונה שכתבו שאין שום היתר בשבילה להינשא לפני תום כ"ד חודשים: "אבל בתוך כ"ד חדש אסורה להנשא ואף על פי שלא הניקה אותו מעולם ואפילו להתארס ואפי' נתנה בנה למניקה או גמלתו ואפילו אשה שאינה מחוייבת להניק כגון שהכניסה לו שפחות א"נ אשה חשובה ואפי' היכא שאין לחוש שמא תחזור בה המניקה ולא מבעיא היכא שמכירה אלא אפילו היכא שאין מכירה דליכא סכנה כל כך שהרי יכולים למצוא לה מינקת אחרת אפ"ה אסור דדבר שיש בו סכנה יש לחוש אפי' לדבר רחוק ומהאי דאמרינן בגמרא רב נחמן שרא להו לדבי ריש גלותא דיראתם גדולה כמו שמצינו גבי חזקה ובעניינים אחרים והמיקל בזה ובכיוצא בזה עליו נאמר ופורץ גדר ישכנו נח"ש".
כדברי תלמידי רבינו יונה נטו הפוסקים להחמיר מאד שלא להתיר למינקת להינשא תוך כדי כ"ד חודשים. וכך סיים הרא"ש (שו"ת כלל נג סי' ג): "ומה שכתבת שעכשיו צמקו דדיה, כי אינה מיניקה אותו, אפילו הכי אסרו חכמים, דחששו דכל אשה תגמול את בנה כדי שתנשא, ולא רצו להתיר אלא מת בנה; ואף בזה יש אוסרין, משום עובדא דההיא שוטה שחנקה את בנה. הרי מצינו שמאד החמירו חכמים בדבר, ומי יפרוץ את אשר גדרו".
וכן המרדכי (יבמות, פרק החולץ [רמז יח]) מביא: "תשובת ר"י הזקן הלכה רווחת בישראל ומעשים בכל יום שאוסר ונזהר מלישא מעוברת חבירו ומניקת חבירו עד כ"ד חדש חוץ מיום שנולד בו וחוץ מיום שנתארסה. וחזרנו על כל צידי צדדין ולא מצאנו לה היתר בשום ענין דכרב נחמן קי"ל דאסר אפילו נתנה בנה למניקה ורב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דסבור למיעבד עובדא כי הא מתני' (דשמא) [דמתרת] קבלוה לרב נחמן וחזרו בהן ואין להתיר ע"י שתתן המינקת ערבון גדול שלא לחזור בה ולדמות ע"י כן לדבי ריש גלותא דלא מיבעיא מינקת עובדת כוכבים שיש לחוש שמא תכניס עצמה בחשד שפיכות דמים ולא יניחוה עוד להניק מדאגה ומדבר זה תהא פטורה מן הערבון, או שמא תפטר בחזקה בדיני עובדי כוכבים שידן תקיפה על עצמן אלא אפילו מינקת ישראל אם תתן כמה ערבונות אין לדמות לדבי ריש גלותא כי דבי ריש גלותא לפי שהכל יראים מהם והיו (יודעין) [ידועין] ונכרין ואין ליגזר בהן אטו שאר בני אדם כי החילוק שבינם לשאר בני אדם מפורסם וידוע לכל, אבל לשאר בני אדם אין להתיר ע"י שום ערבון דלא כולי עלמא ידעי באותו ערבון ויבא להתיר בלא ערבון דלענין היכא דליכא למיחש דלמא הדרי בהו כגון שנותנת ערבון וכיוצא בהן הוא שמדמהו התלמוד לההוא דרדופה... ושאני דבי ר"ג כו' ה"פ שאני דבי ריש גלותא שידוע לכל דלא הדרי בהו ולא אתי בהכי למשרי לעלמא עכ"ל".
כאמור הפוסקים מאד החמירו וכך כתב בשו"ת חתם סופר (ח"ג, אה"ע א', סי' לב):
"הנה גוף הענין איננו איסורא אלא יורד למערופי' (=גוזל פרנסתו) של קטן הזה ופוסק לחיות' ודיני ממונות קרוב לדיני נפשות אביונים נקיים הוא, ובירושלמי אמרי' על זה ובשדי יתומים אל תבוא וקבע קובעיה' נפש". היינו הוא רואה בכך ספק נפשות.
וכן שם בסימן לג הוא פותח: "אהוביי קשה עלי שהכניסוני לדבר שאני מרחיק מאוד מאוד מלהצטרף להתיר בענין מינקת חבירו כי יראתי מקרא מלא דמייתי תוס' סוטה כ"ו ע"א בשדי יתומי' אל תבוא כי ה' יריב ריבם וקבע קובעיהם נפש רחמנא לצלן, ורוצה בשדי יתומים כמו שדים ורחם בשי"ן ימין ועיי' פני יהושע בקונטרס אחרון כתובות סי' ק"ן ע"כ שומר נפשו ירחק"... ומסיים להיתר ואינו מתיר בפירוש, אלא אם ירצו יקבלו דבריו.
ובתשובה הבאה הוא מבליט מאד את דעתו שלא להקל. וז"ל:
"אהו' י"נ אני מימי לא הסכמתי להתיר מינקת בשום קולא בעולם כ"א כאשר אבאר פה שרש טעם הגזירה ועיקר הדבר לסתום פה הרשעים המפקפקי' על גזירת חז"ל. והענין הוא כי אמת נכון הדבר כי גם חז"ל ידעו כי רובא דרובא די להם בהנקת פחות מכ"ד חדש ואפשר פחות משנה אך איכא מיעוטא בעולם שצריכי' כ"ד חדש וחששו בפקוח נפש למיעוטא וגזרו על כל הנשים שלא תנשאו עד כ"ד חדש משום מיעוטא בפ"נ. ומעתה הדבר מובן כי כל המרים יד ומקיל לנשים שלא תתחילו להניק כלל א"כ כולהן לא יתחילו להניק כלל וקלקלנו הרוב משום מיעוט והתינוק יזעוק צעקת דם לפני ה' מפני תינוק א' בסוף העולם אפסיד אני פרנסתי ומחייתי, וסתם תינוק מסוכן לחלב ע"כ שומר נפשו ירחק מהיתרים הללו והבעל הנושא אותה כבר כ' הגאון בית מאיר לא גרע מיורד למערופי' של חבירו ומפסיד חנותו ופוסק חיותו. לכן לא חששו כלל לקלקול הבחור' כ"א בנפש הילד אנו עוסקי' ומה לנו ולה. אך במופקרת דמהר"י מינץ הי' חשש שהתינוק ח"ו ירד לבאר שחת ע"י שתטמע בין הישמעאלי' ע"כ יאמר נא התינוק מה לי לחוש לחיי ע"הז חיי ע"הב עדיפא וא"א בתקנת חז"ל כגון זו שומעי' לו ע"כ התיר. ובנידון שלפנינו אינני רואה שום איסור אפי' לעצמה אם יחזירנה בעלה הראשון ומכ"ש שאין קלקול להתינוק ואין אנו חוששים לקלקול הבחורה רק לקלקול התינוק שיוציאנו האם לתרבות רעה ומ"ש הרמ"א להתיר במופקרת הוציא כן ממהר"י מינץ סי' ה' ושם מיירי בהנ"ל שהיא מופקרת לישב בבתי זונות של גוים ע"ש בפנים וכל הנוטה מדרך זה נוטה מדרך האמת ולא יהי' לי חלק עמו. אך מ"מ ימצא בתשובות גדולי אחרונים שבזמנינו שמקילים והי' להם אשר להם ואינני כדאי לחלוק ופר"מ יכול לסמוך עליהם אם ירצה ולא לדידי צריך וה' שנותיו יאריך".
ג. תשובות להקל במינקת חבירו
בכל הדורות, גדולי ישראל יצאו להקל במינקת חבירו מכל מיני סיבות. ונביא כמה תשובות של גדולי הדורות.
בין הראשונים (בדורם של מהרי"ק ומהר"י ברונא) בולטת תשובתו הארוכה של מהר"י מינץ (סי' ה) ובה הוא פותח: "אמרתי אספרה אל חוק למען ידעו דור אחרון מאיזה טעם התרתי לרבי מרדכי פופשטילן לישא אשה מינקת עם ולדה תוך חמשה חדשים ללידתה אף שולדה עמה בחיקה והנה אדברה וירוח לי".
עיקר חששו היה שתתפתה ותזנה (כפי שעשתה כבר בעבר ומתאר את המפתים לזנות בעירו) בגלל מצבה ומצב בנה הכלכליים הרעועים, וכיון שלא ניתן להטיל על הציבור לשכור לו מינקת ולהחיות אותה, הנישואין הללו הם התקנה הגדולה עבורה ועבור בנה. וכותב שתקנתה "לינשא לאיש דמנטר לה ועל ידו מתוקנים החששות כולם, שלא יצאו האשה וולדה לתרבות רעה וגם על דבר החייתם כי אחרי שהיא נשואה קרוב הדבר שתמצא שכירות אז להיות מינקת או משרתת". ומוכיח שאינה מחויבת להניקו וממילא לא ניתן לכפותה על כך.
ואחרי מו"מ ארוך מסיק: "ומצד כל הני טעמי וסברות הנ"ל אמרתי שדבר פשוט הוא שאיננה בכלל מינקת חבירו והתרתי אותה לינשא לאיש תוך כ"ד חדשים ואמרתי שעת הדחק שאני, עם מה שגם דעת חביריי יצ"ו נטה להתיר והארכתי בדרוש יען שלדעתי דבר חדש הוא והנראה לי כתבתי נא' הטרוד יודא מינץ".
בשו"ת חכם צבי (סי' סד) דן באשה שילדה לאחר מות בעלה ולאחר ששלושת ולדותיה הראשונים מתו (בחיי בעלה הראשון), הרופאים העלו שמחמת חלבה הפוגע בתינוקות אסור לה להניק, ולכן את ארבעת ילדיה האחרונים לא הניקה ואף את האחרון הנולד לאחר מיתת בעלה אינה מניקה. והיא השתדכה לאלמן כדי שיהיה לה ממה לפרנס את ילדיה הגדולים.
החכ"צ סובר שאשה זו כלל אינה בגזירת מינקת מפני שאינה מסוגלת להניק, ולכן היא מותרת להינשא. וכך הוא דן: "דאף בילדה לאחר מיתת הבעל אם י"ל צימוק דדים שריא לאינסובי והיא ברור בטעמו דמה תועלת במניעת נישואיה שהרי א"א לה להניק, ועוד שאין אתה קורא בה מעוברת למניקה קיימה. ומעתה דון מינה ואוקי באתרין שהאשה הזאה שחלבה ארסיי ואסורה להניק את בניה דאף שילדה לאחר מיתת בעלה מותרת להנשא שאין אני קורא בה מניקת חברו ולא מעוברת למניקה קיימא ואין לתינוק תועלת במניעת נישואיה ולא מבעיא לדעת הר"ש מפליזא והעומדים בשיטתו דס"ל דכל היכא דלא משעבדא ליה מותרת לינשא דמילתא דפשיטא היא דזאת האשה מותרת דעדיפא מלא משעבדא שהרי אף אם היא רוצה אין ב"ד מניחין אותה, אלא אפי' לר"ת החולק עליו וס"ל דאפי' בלא משעבדא ליה לא תינשא והכי קיי"ל הכא מודה דע"כ ל"פ ר"ת אלא במינקת או ראויה להניק אבל באינה ראויה להניק לא". ובסימן הבא (סה) הוא מחזק את דבריו.
הפתחי תשובה (אה"ע סי' יג ס"ק כ) מביא מדברי הפנ"י: "עיין בס' פני יהושע בקו"א למסכת כתובות סי' ק"נ לאחר שביאר שם דיש לאסור אף בלא התחיל' להניק כלל לאחר מיתת בעלה ושגם בת' ח"צ החמיר מאד בדין זה. כתב וז"ל: אמנם נשתרבב הדבר בעו"ה ונעשה כהיתר ע"י קלי ההוראה שהתירו מורים לכתחלה ליתן למניקה מיד לאחר שילדה ולא התחילה להניק עד שכמעט בטלה תקנת חכמים וכבר נעשה מעשה בימינו והסכימו גדולי דורינו לאסור אף בדיעבד לאחר שניסת ע"י כך ולנדות הבעל עד שיוציא בגט וישאנה לאחר כ"ד חדש ויש שחשו לדברינו והפתאים עברו ונענשו במית' ועוני". וא"כ אף הוא חשב לסתום את הפירצה המתרחבת בעניין מינקת חבירו.
אולם מיד הוא מוסיף: "אמנם פ"א בא לידי באשה שכבר התיר לה חכם ליתן בנה למניק' ולא התחיל' להניק וע"י הוראה זו נשתדכ' לאיש וקבעו זמן הנשואין לאחר ג' חדשים למיתת בעלה וכשהרגישו אחר כך שיש איסור בדבר חזר בו המשדך ולא רוצה להמתין כ"כ וכדי שלא להפריד בין הדבקים בקושי התרתי לו לישא אחר ט"ו חודש כו' ועכ"ז הי' לבי נוקפי עד שהוגד לי שכיוצא בזה התיר גדול אחד בשעת הדחק לאחר ט"ו חדש כיון שהולד הי' כבר אצל המינקת ופסק חלב האם וא"כ עיקר איסורא בכה"ג אינו אלא משום קנסא וא"כ סגי בקנס' כי האי לאחר ט"ו חודש. ודוקא היכא דאיכא טעמים אחרים להתיר יש לצרף סברא זו עכ"ד ע"ש ועיין בתשו' חמדת שלמה סימן ז' מזה".
וכן הנודע ביהודה (מהדו"ק, אה"ע סי' יז) דן בבתו הגרושה של אחד מפרנסי הדור האם ניתן להתיר לה תוך כ"ד חודש ומסיים: "כ"ז העליתי במצודתי זה ערך שלשים שנה ואעפ"כ מעולם לא סמכתי על זה להתיר גרושה בלי צירוף קולות אחרות. ולכן באשה זו שלפי הנראה אין בדעתה ליתן דד בפי התינוק כלל ולא תתחיל להניקו כלל... ואמנם הדבר פשוט דבהתחילה להניק אך שאינו מכירה בזה תופס דעת האוסרים עיקר ולכן הביא דברי המתיר בשם יש מי שאומר ובלא התחילה להניק תופס עכ"פ בגרושה דעת המתיר עיקר ולפי שמדברי הריב"ש שהוא האוסר משמע דהה"ד בגרושה ולכן כתב דעתו בשם יש מי שאומר. ולכן נלע"ד להקל באשה זו ובפרט שלפי מכתבו אבי האשה מתחייב ליתן להולד כל צרכיו והוא עשיר וגם תקיף גדול ואף שאין לנו בזמן הזה היתר מחמת מה שהוא תקיף והולך בחצר המלך כמבואר בש"ע שם סעיף י"א מכל מקום בגרושה ולא התחילה להניק עושים דבר כזה סניף להתיר וגם המינקת שישכור אבי האשה לנכדו תהיה אלמנה או גרושה שלא יהיה לה בעל דאל"כ הדר חשש עכירת חלב המינקת למקומו כי אולי תתעבר המינקת וגם תשבע המניקה עד"ר שלא תנשא לבעל כל כ"ד חודש ולא תחזור בה מלהניק הולד ואז אני מתיר להאשה להנשא אחר כלות שלשה חדשים אחר לידתה כי בתוך שלשה חדשים כיון שעדיין לא נעכר חלבה ובידה להניק ולדה הוא בכלל לא ישא אדם מינקת חבירו כפי שביארתי לעיל שתלה האיסור בהנושא אבל אחר ג' חדשים אז שוב נעכר חלבה ואינה בכלל מינקת".
וכך דן בשו"ת שאילת דוד (אה"ע סי' ה):
"נשאלתי אשה מינקת שהיתה מעוברת בעת מיתת בעלה ואח"כ כשנעכר חלבה מחמת ההריון [ר"ל שלשה חדשים לאחר מיתת בעלה] גמלה את בנה ואחר שגמלתו איזה משך הפילה ועתה הולד הראשון בן ט"ו חודש אם מותרת להנשא או לא".
ומאריך בדיונו ומסיק הר"ד מקרלין: "לכן מכל הנ"ל הנני אומר דעתי להלכה למעשה להתיר האשה הנ"ל להנשא כיון שהולד הוא יותר מט"ו חודש ונגמל מחמת העיבור ועתה הפילה באופן שעיבורה הי' עכ"פ שלשה חדשים ר"ל שגמלתו שלשה חדשים לאחר מיתת בעלה וגמלה את בנה מחמת זה או שעכ"פ הפילה יותר משלשה חדשים לאחר שגמלתו שאז כבר נעכר החלב בודאי ואינה ראויה עוד להניק ובאין ברירה אף כשלא הי' בס"ה אלא יותר משלשה חדשים ממות בעלה עד שהפילה דעתי להתירה להנשא ואם לא הי' שלשה חדשים לאחר מיתת בעלה בעת שגמלתו אף לא בעת שהפילה רק היתה מעוברת שלשה חדשים בעת שגמלתו ואח"כ הפילה לא אסמוך על זה להתיר אלא בצירוף עוד איזה סניפין כגון לאחר ט"ו חודש ועוד איזה סניפין כפי הענין שנראה בעת מעשה וה' יצילני משגיאות וינחני בדרך אמת למען שמו".
וכן בסימן הבא בשו"ת שאילת דוד דן בענין "גרושה שנתגרשה בעודה מעוברת ולא רצתה להתגרש עדי יחייב עצמו הבעל בחוב גמור שיועיל עפ"י חוקי הקיר"ה לקבל הולד תיכף כשיולד ולשכור לו מינקת והכתב הזה הושלש בידי ב"ד קודם הגירושין. וכן הי' דכשנולד הולד תיכף שכר לו אביו מינקת ולא התחילה האם להניקו וגם אינה מכרת את המינקת כלל רק האב משלם לה שכר הנקה והאם אינה רוצה כלל להכיר המינקת רק האב ישלם לה שכר הנקה. ועתה עבר כבר עשרה חדשים שהולד יונק ממינקת זו והאם אינה מניקתו אף אינה מניקה לולד אחר כל המשך הזה ועתה נדחקת לפרנסתה שהיא ענייה ואין לה במה לפרנס עצמה ונזדמן לה שידוך הגון אשר יוכל לפרנסה ואם תאחר תפסיד השידוך וכן היא ענייה אשר קשה לה להמתין המשך ארבעה עשר חדשים ושואלת במר נפשה להתירה להנשא".
ושוב מאריך מאד בדיון ומסיק למעשה: "כמו כן כאן שנתפרסם אף קודם גירושין שאין רצונה להכנס כלל להיות מניקתו וגם איחלופי לאחרת לא שייך בזה כיון שנתפרסם בפני ב"ד מסדרי הגט כך בפני עשרה ויותר אף שאין כל אלו הסניפין כדאי להתיר עפ"י עצמם אבל יכולים לעשות אותן סניפין להיתירא להעיקר הגדול שהחלטתי אשר עליו הסכימו רוב הפוסקים שבגרושה שלא מת בעלה לא גזרו אלא שלא תנשא בעודה מינקת אבל לא גזרו עליה שלא תגמול את בנה או שלא תמסרנו לאחר כדי שתנשא ובפרט שהדין הזה שנתנה בנה בדיעבד למינקת וכבר פסק חלבה קל ממינקת בעלמא ובפרט שכבר קיבל האב התינוק וזה גזירה רחוקה שמא יחזור בו האב וישליך לה התינוק כיון שכבר הוא אצלו לא חיישינן לזה דסתם אב מרחם על בנו ומסתמא לא יחזור בו וכן מחויב הנהו עפ"י הדין ועפ"י הנימוס ועפ"י תוקף התחייבות אשר נתן על עצמו בלשון המדינה מקוים כנימוס בודאי יכולים לסמוך בזה על כל הנך רבוותא המתירין רש"י ור"ש הזקן ורשב"א ור"ש ואולי באופן זה אף הר"ת יכול להיות שלא נחלק ע"ז שעל אופן זה שהחלטתי יסורו כל קושיות הר"ת על הר"ש וזו השיטה היא האמיתות בענין זה ויכולים לסמוך עליה לדעתי אף שלא בעת הדחק אף בלא צירוף שום סניפין לזה אך כל עוד שלא מצאתי לי חבר בדברי רבותינו הראשונים לא ארצה לסמוך בזה אלא בצירוף הנך סניפין ושעת הדחק וחשש שלא ניתן להכתב ואם תוכל האשה להשתדך בלבד שתשא אותו אחר עבור ט"ו חודש זה יותר טוב שכבר החלטתי דבנתנה בנה למינקת מותרת להארס ומכש"כ להשתדך וגם כבר החלטתי בתשובה שאלה שלי בענין זה דאם נתנה בנה למינקת או גמלתו מותרת להנשא לאחר ט"ו חודש וכן לא יהיו צריכים לדקדק שהמינקת יהי' פנויה לא נשואה כפי ששמעתי בשם רבותינו האחרונים [אף שאנכי איני מסכים לזה דבמינקת נכרית לא שייכים כלל הנך גזירות וכל מניקות שוות עכ"ז יש לחוש הואיל ויצא מפי הרבה אחרונים כן שמעתי בזה] אבל לאחר ט"ו חודש ליכא שום חשש בזה וצור ישראל יצילני משגיאות ויאיר עיני בתורתו דכתיב בה אמת ואל יצל דבר אמת מפי ומפי זרעי והנני חותם בכחה דהתירא להתיר האשה הנ"ל להשתדך לאלתר שתנשא לאחר ט"ו חודש ובמקום שיהי' דוחק גדול להתירה לאלתר ג"כ להנשא".
ומטעמים אלו ונוספים היו מגדולי האחרונים שיצאו להתיר בשעת הדחק.
ד. אלמנות צה"ל
על אף שבימינו אין מוסרים תינוק למינקת אלא משתמשים בתחליפי חלב, וכמעט ואין שמניקות כ"ד חודשים, לא נטו חכמים להקל. ולהיפך בגלל החשש לפיקו"נ של התינוק החמירו לאסור וכפי שבאר זאת היטב החת"ס. אולם לגבי אשה צעירה שעברה אסון כבד של נפילת בעל כדברי הנביא יואל (א, ח): "אלי כבתולה חגרת שק על בעל נעוריה". ועתה יש לה ממנו תינוק יונק נראה שהן לגבי האם והן לגבי התינוק, דוקא נישואין תוך המשך טיפול בתינוק יכולים להיות יציאה ממצב קשה ושיבה לחיים בריאים. וכך הנסיון מעיד בנשים שאינן מיניקות שנישואיהן החזירון למעגל החיים. ולכן צריך לנסות ולמצוא פתחים מרווחים להתיר נישואין אף של מינקת חבירו.
הרב זצ"ל בשו"ת עזרת כהן (סי' יח) מעלה טיעון חדש: "והעיקר תלוי אם הנשואין יהיו ג"כ לטובת הולד, למשל אם ע"י הטבת מצבה יוטב ג"כ מצב הולד, כגון אם הבעל מקבל עליו לפרנס את הולד ג"כ, ויבורר לב"ד שמצבו יהי' יותר טוב ע"י הנשואין ממה שיהי' בלא הנשואין, אז יש לצרף מאחר שמכלל סכנה נפיק אחר ט"ו חדשים, כד' הפנ"י בקו"א. וגם מדברי התוס' כתובות (ס') ד"ה ואמר נראה דל"א בנ"ד לא פלוג, אף על פי שיש חולקים גם ע"ז, מ"מ יש לצרף סברת התוס' להקל במידי דרבנן כה"ג".
ומוסיף טעם נוסף שהאיסור לאחר שגמלתו הוא רק מצד התקנה ואם יוטב מצבו של התינוק ע"י נישואי אמו, בית הדין המתיר שהוא אביהם של יתומים וקטנים אומרים שאי אפשי בתקנה שתקנו עבורו חכמים. וז"ל: "וגם מדגמלתו מכבר כבר אין שייך בעצם הוספת סכנה בשביל הנשואין שלה, שאם הי' מקום לסכנה אז ל"ה שייך לצרף להקל מצד הטבתו של מצב הולד, אבל כשיוצא מכלל סכנה, ואנו חוששים רק מצד התקנה, אז י"ל שבמקום שיש הטבה למצבו נכנס זה בכלל הא דר"ה שכל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו, כב"ק ח' ב', וכמו שנשתמשו בסברא זו הפוסקים בענין מנקת עצמה באופנים אחרים. ואם כי סברת השבו"י, שרצה להתיר בשביל תקנת יתומים בכלל רחוקה היא, אבל משום תקנת אותו יתום עצמו, שבשבילו נתקנה התקנה, יש יסוד לדברים. ע"כ אם נצטרפו כאן כל אלה הצירופין המנויין, ואם חשש הקלקול הוא קרוב, ראוי ללכת בעקבות הפוסקים המתירים לפעמים בכיו"ב".
ומוסיף הרב זצ"ל: "והבעל יקבל ע"ע בשבועה על דעת רבים שיתן בלא עיכוב את צרכי הולד במה שנוגע למסמוס ביצים וחלב, וכל מה שעומד במקום הנקה, כי יש לחוש על כל ההיתרים הנ"ל, נהי שאין בהם חשש מצד עצמן, אבל הלא יש לחוש ללא פלוג. ולא דמי להא דר"נ דשרא לבי ר"ג, שהי' דבר מפורסם ויחיד במינו. אף על גב דיש לנו צירופים אחרים, מטעם תקנת הולד ומטעם שיתברר שגמלתו מטעמים אחרים, לא מחמת נשואין, אם יבורר הדבר, מ"מ לאלומי מילתא יש לסמוך על מה שכ' באבני מלואים שם ססקי"א דשבועה אית לה קלא, והוי דומיא דבי ר"ג. אלא דשם סמך ר"נ אפי' במקום שהי' דבר סכנה לולד, זולת הבטחון בדבי ר"ג דלא הדרו בהו, וכאן אנו סומכין על סברא זו דקלא במקום שכבר אין מקום לסכנה ואנו עסוקים בעצם תקנת חכמים. אלא דנדון של האבני מלואים הוא שהאשה תשבע, משום דשם מיירי בעודו יונק, ובאופנים המתירים, משום דלא משעבדא, שמצרפים לזה כח שבועה על דעת רבים דידה, ומ"מ כ' דזה עדיף מנתינת משכון, דמשום קלא דמי טפי לעובדא דר"ג, ואף אנו נאמר כאן היכי דגמלתו, שהדבר תלוי במסמוס ביצים וחלב, ובזמנינו כל דבר הרגיל למלא מקום ההנקה של חלב האם, דאיכא החששא דלא יהיב לה בעל, שנתקן זה עכ"פ ע"י שבועה עד"ר של הבעל, ומצטרף הדבר ליתר צדדי ההיתר במקום של מכשול גדול ושעת הדחק".
בסוף תשובתו מוסיף בשו"ת עזרת כהן: "והנה ראיתי בבאר יצחק חאה"ע סי' א', שרוצה לדחות הסברא דא"א בתקנ"ח בנ"ד, משום דיש כאן איסור, ולא מצינו האי סברא דא"א בתקנ"ח כ"א בממונא. ולענ"ד גם בנ"ד הוי ממונא, דגם במקום סכנה של ובשדי יתומים אל תבא הוי כמו דאמרינן הגוזל את חברו ש"פ כאילו נוטל ממנו נפשו, בשלהי ב"ק, וק"ו במקום שהסכנה כבר אינה (=שהתינוק כבר אינו יונק), דהויא רק תקנה דממונא בזכותו של הילד, כדין מערופיא כד' הב"מ, ובודאי לא נתכוונו חז"ל בתקנתם שתיקנו לטובתו שישוב הדבר להזיקו ולהפסידו הרבה".
עולה מדברי הראי"ה קוק זצ"ל שבמקום שגמלה את התינוק ונשואי האם לטובת התינוק אומרים שלא ניחא ליה בתק"ח של מינקת חבירו ומתירים לאשה להינשא מחמישה עשר חודש והלאה.
בתשובה הבאה (סי' כ) ממשיך הרב זצ"ל ומבאר היתר זה וז"ל:
"ומה שיש לצדד עוד בזה הוא מפני שהאם היא עניה, ולפי מה שעינינו רואות בביטול השידוך תשאר אומללה, והחתן הוא עשיר ומתחייב להחזיק את הבת כבתו ממש ולחזק את הדבר בחוזה בדד"מ. לכאורה י"ל בזה כהא דאמרי' בעלמא כל האומר א"א בתקנ"ח כגון זה שומעין לו, כב"ק ח' ע"ב, מ"ט אמור רבנן משום תקנתא דידי אנא בהאי תקנתא לא ניחא לי, וכיון שעקר תקנת איסור מינקת היא מפני תיקון הולד וטובתו שלא יבא לידי סכנה, ומשו"ה גזרו ג"כ בגמלתו שמא תגמלנו ויבא לידי סכנה, אבל כיון שבנ"ד גלוי לנו באומדנא ברורה, שאם הי' ולד זה גדול ובר דעת הי' אומר דלא ניח"ל בהאי תקנתא להשאר מוטל על אם עניה, בשעה שיש איש עשיר שרוצה להיות לו כאב, א"כ צריכין אנחנו לכאורה לעשות לטובתו כדין ב"ד אביהם של יתומים, והוי כי הא דאמרינן בקידושין מ"ב א' שב"ד מעמידין אפוטרופוס ליתומים לחוב ע"מ לזכות. ואף על גב דאמרי' בגיטין נ"ב א' דאין אפוטרופין רשאין לחוב ע"מ לזכות, כבר חלקו בתוס' קדושין שם דהיינו דוקא כשאחרים תובעים מהם, דשמא לא יתבעו מהם כלל בגדלותם, אבל כשאנו תובעים את זכות היתומים אז יכולים וחייבים אנחנו ג"כ לחוב ע"כ (אולי צ"ל ע"מ =על מנת) לזכות. וק"ו בנ"ד דחובה אין כאן בדרך בירור, אלא חששא שמא לא שביק לה בעל למסמוסי בביצים וחלב, וכאן שהוא מתחייב בכל טיפולו, וכשיעזב עם אמו העניה עלול הוא להיות סובל מחסור, בכה"ג י"ל דליתא כלל לתקנתא דרבנן".
"והדמיון למערופיא ביסוד התקנה הלא יצא מהבית מאיר, והחזיק בידיו החת"ס בסי' ל"א ל"ג, והדברים מוכיחים כן בירושלמי דסוטה פ"ד ה"ג, דנקיט עלה קרא דאל תסג גבול עולם ובשדי יתומים אל תבא, וכיון דעקר הדבר הוא משום פגיעה בזכות היתום, א"כ היכא דלא גמלתו, שיש לחוש להסכנה בעצם, ודאי לא שייך לומר שאנו עושין איזה תיקון בעדו, שאם ימות מחמת הסכנה הלא נדחה הכל, וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו. אבל בנ"ד שגמלתו מכבר, ולענין המסמוס של בצים וחלב, או כל דבר העומד במקום חלב האם, הרי אנו בטוחים שיהי' מצבו יותר טוב כשתבא האם למצב של עושר בבית בעלה העשיר, א"כ אין לנו כ"א תקנת חכמים שתיקנו בשביל טובתו של הולד להרחיק מכל חשש הפסד בעדו, י"ל דשוב אנו באים לכלל זה לומר שאם אנחנו מתירים את נשואי האם לטובתו, דמצי למימר הולד אנא לא ניחא לי בהאי תקנתא, דתקינו רבנן משום טובתי, וכגון זו שומעין לו לומר אי אפשי בתקנת חכמים".
וממשיך לבאר שצריך לדון האם התקנה היא כוללת לכל הילדים יחדיו או דנים על כל ילד בפני עצמו. ומוכיח מתוס' בכתובות שהתקנה היתה לכל ילד ולכן ניתן לומר לגבי א"א בתק"ח. ומסתפק האם השאילתות חולקים לומר שהיתה כאן תקנה כוללת ומוכיח שתוס' לא חששו לדבריו והלכה כמותם.
ומוסיף: "והנה כל מה שכתבתי הוא בנוי על ההוכחה שהוכיחו התוס' מדרב נחמן, שהתיר לדבי ר"ג, ש"מ דלא היתה כאן גזירה של לא פלוג אלא גזירה פרטית, ואף על פי שנתרחבה קצת היכא דליכא הכרה בין ענין לענין, מ"מ י"ל דהיכי דנצמחת רעה להולד, שכל עיקר התקנה באה בעבורו, ל"ש האי גזירה". ומביא שזו מחלוקת ראשונים אם זו תקנה פרטית או כללית.
ולכן מסיק: "ולפ"ז י"ל דבשעה"ד יש לסמוך אמקילין במידי דרבנן כה"ג, ולומר דקיי"ל כר"נ, ול"ה גזירה כללית דל"פ בה רבנן, וא"כ במקום שיש כאן רעה להולד, וספק סכנה אין כאן לפי מה שעינינו רואות, י"ל דאמרינן בכה"ג אנא לא ניח"ל בהאי תקנתא".
ומוסיף שיחייבו את נושא המינקת להישבע על דעת רבים לזון את בנה ויצא על כך קול כעין בית ריש גלותא: "ונבאר לו שאע"פ שזה פשוט אצלנו שיתן מ"מ מפני חומר האיסור צריך שישבע ע"ז ע"ד רבים, ויסולק הטעם דלא יהיב לה בעל באופן שיש בו קלא, ואז הדבר נראה שפוי מכל הצדדים. ובאמת י"ל דמה שמחייב א"ע בערכאות ג"כ איכא קלא, והוי כמו נשבע עד"ר. וילה"ר מד' מג"א סי' רמ"ו סקט"ו דהעלאה בערכאות הוי פרסום, וכ"מ מלשון הספרי פ' קרח, המובא ברש"י סי' י"ח פ"ח. ומ"מ כדאי הדבר להשביעו ג"כ עד"ר יחד עם הבטחון של הערכאות, וכה"ג דאמרי' זבחים כ"א ב' בי תרי הכירי הוו עבדי".
"והנה כל הדברים הללו אמורים הם גם בלא צירוף של דעת אמונת שמואל, שאע"פ שדחה הב"ש את דבריו מ"מ יש שחזרו וקרבו אותם. ובעקר הדבר שמקשה ב"ש מהא דר"ג דעשירים היו ולא קאמר טעם זה, י"ל דגבי ר"ג מהני ג"כ היכי דלא גמלתו, שיש באמת חשש סכנה, אחר כל טצדקי שבעולם, דשמא סו"ס תחזור בה המינקת, אבל מצד עשירות ל"מ כ"א במקום שברור שלהולד אין שום היזק, כה"ג דאמונ"ש שלא היו מניקים כלל בעצמן, א"כ אין הנשואין מגרעין את זכות הולד כלל, וע"ז דנים אם יש עליה שעבוד או לא, ואם יחד עם מה שאין חשש היזק לולד אין עליה שעבוד אז י"ל דל"ה בכלל תקנ"ח כלל. ובנ"ד עדיף טפי מאחר שיש תקנה להולד עצמו, וסכנה אין כאן כלל, וחשש איחלופי אין כאן מפני הפרסומים כמש"כ".
ומוסיף שמן הראוי לבדוק שלא גמלה את בנה ע"מ להינשא: "אבל כשיש לנו הוכחות וידיעות ברורות מרופאים ועדים, שגמלתו לא מפני הנשואין כ"א מנמוקים אחרים, י"ל דל"ה בכלל איסור דגמלתו כלל, ובפרט אחר שכבר צמקו שדיה, י"ל דנפקא לגמרי מכלל מינקת חבירו. וכאשר שהדבר מצוי מאד וקרוב לברר הסבה של הגימול, חושב אני שראוי לברר בנ"ד, ואם יבורר לנו, שלא היה כדי להנשא, כ"א מנמוקים ודוחקים אחרים, יש לנו צירוף גדול להתירה, וחזי לאיצטרופי לכל מה דכתיבנא לעיל ברווחא".
ומעלה עוד מספר סניפים ומסכם: "ומ"מ בכל האפשרות שבעולם יש להשתדל שימתינו לכה"פ עד ט"ו חדשים, שאז יש לצרף לזה הוראת הפנ"י בקו"א דכתובות שהיו ג"כ איזה צירופים. ואם ששם היה היתרון שלא התחילה להניק, יש לנו כאן לעומת זה הצירוף של טובת הולד וסילוק הסכנה מכל וכל לפי ראות עינינו. ורק כשיהי' זה א"א בשום אופן, ואיכא למיחש לחורבא ולקלקול ולהירוס מצב האלמנה, שיש לחוש לתקנת בנות ישראל, אז יש לסמוך ע"כ הא דכתיבנא ולהתירה להנשא בכה"ג". ומתנה שיצטרפו להיתר עמו עוד שנים מגדולי הפוסקים.
במציאות ימינו שמחד יש תחליפי חלב ורוב הנשים אינן מגיעות לי"ב חודש של הנקה יש מקום גדול להתבסס על דעת הרב קוק ובמקום שזה טוב לאשה וטוב לתינוק ועברו כבר ט"ו חודשים יש מקום גדול להניחה להינשא תוך כ"ד חודשים.
בחכמת שלמה (קלוגר, אה"ע סי' יג סי"א) מביא טעם חדש להקל במינקת חבירו: "הנה לולא דמסתפינא נראה ללמוד היתר חדש במניקת בזה"ז להיות מותרת להנשא אחר י"ח חודש דהנה מה דקבעו חז"ל כ"ד חודש לנשואין מכח שמא תתעבר ויעכר חלבה ומה יעשה הילד אחר כ"ד חודש ומי יפרנסנו ובע"כ דאחר כ"ד חודש אין דרך רוב התינוקת לינק והמה מתפרנסין בטבען בדברים אחרים ואין צריכין יגיעה וטרחה ולבקש להם תחבולת בזה לא חיישי' שמא ימות רק בתוך כ"ד חודש דדרך כל תינוק לינק ואם גומלין אותו הוי מיעוטא וצריך לחפש להו מזונות קלים בזה צריך ליגיעה יתירה וטרחה בזה חיישי' לדלמא אתי לאתרשולי וימות וא"כ תינח בזמן הש"ס שהי' דרך רוב תינוקות לינק כ"ד חודש אבל לדידן דנשתנו הטבעים וכל תינוק אינו יונק יותר מי"ח חודש ויש שגומלין לט"ו חדשים ואדרבא להיות יונק יותר מח"י הוי מיעוטא דל"ש וא"כ לדידן חזר להיות הולד אחר ח"י חדשים דינו כמו לדין הש"ס אחר כ"ד חודש אף דקיי"ל דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו וגם לא בכלל דבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו משום דהתוס' פ"ק דמגילה גבי רבי שרצה לעקור ט"ב כתבו דאין זה בכלל אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו דלא רצה לעקור רק החומר שיש בו יותר משאר תעניות וכו' א"כ משמע היכי דעיקרו במקצת ולא בכולו לא נחשב עקירה ולא בעינן מנין אחר להתירו דאם בעינן מנין אחר אין ב"ד יכול לבטל וכו' וא"כ ה"נ כאן דעיקר דמניקת דגזרו רבנן דאסורה להנשא זה נשאר קיים ולא עקרינן רק מזמן כ"ד חודש לח"י חדשים אין זה עקירה ולא בעינן ב"ד גדול ממנו בחכמה ובמנין ולא בעי מנין אחר להתירו וגם יש לדמות זה לדין גלוי שכתבו הפוסקים כיון דלא נגזר אלא במקום שיש נחשים השתא דליכא נחשים מותר כן ה"נ כיון דלא נגזר על עולמית רק לזמן דרך הנקת הילד א"כ כיון דהשתא הוי הדרך רק ח"י חודש הוי זה במקום כד"ח בזמן התלמוד וגם ע"כ לא אמרי' דצריך מנין אחר להתירו רק אם רוצין להתיר לגמרי אבל כאן דעיקר התקנה נשאר קיים רק לשנותו מזמן לזמן בזה לא בעי מנין אחר רק עתה י"ח חודש הוי כמו לדידהו כ"ד חודש לכך הי' נראה היתר ברור להנשא אחר י"ח חודש אך מה כחי בזה להתיר נגד משמעות כל האחרונים עכ"פ נראה לצרף ההיתר היכא דיש עוד סניף להקל כגון בגרושה ולא התחילה לינק יש לצרף גם זה ואם כי בד' תפארת למשה בהקדמתו מזהיר שלא להצטרף בהיתר זה של מניקת ע"כ תמיד הנני מיראי הוראה בזה אך אחרי שובי נחמתי דזה הוי בזמנם דהוי הדרך לינק רוב וולדות כ"ד חודש רק להתירו מטעם אחר בזה אמרי' כן אבל בזמנינו דנשתנו הטבעיים ואין אחד מאלף יונק רק ח"י חדשים הוי בזה כמו לדידיהו אחר כ"ד חודש ואין בזה מורא להצטרף בפרט בצירוף עוד קולא אחרת כנלפענ"ד". ובדורנו כמעט ואין שומעים על מי שמניקה שנה שלמה וק"ו י"ח חודש.
ויש סיבה נוספת לגבי אלמנות צה"ל שיש להן קיצבת אלמנות ממשרד הבטחון, ובמיוחד לאחר תיקון החוק בכנסת, שתקנו את החוק שאף אם נישאו הן זכאיות להמשיך ולקבל את הקצבה כאלמנות צה"ל שלא נישאו. וא"כ יש לה קצבת קיום כאלמנת צה"ל שאפילו אם אין לבעלה ממון לקנות עבורו תחליפי חלב לאחר חמישה עשר חודש הרי יש בידה סכום מספיק לזונו ולפרנסו וטעם זה לא יפריע ממנה להינשא.
מסקנה עריכה
כיון שנישואין לאחר שבעלה נפל במלחמה, הם בנין ביתה מחדש והעמדת אב ליתום וגידולו בבית ככל בתי ישראל, יש מקום גדול להתבסס על תשובות הראי"ה קוק זצ"ל ותשובות אחרונים נוספים הבית מאיר והחת"ס שזוהי טובתו של הילד וכמובן טובתה של אמו, ובכה"ג ניתן לומר שלא ניחא ליתום בתקנת חכמים מעין זו, וכל זה לאחר שגמלתהו ולאחר שעברו חמישה עשר חודש מעת הלידה, וכמובן בכל מקרה צריך לדון לגופו האם נשלמו כל התנאים המסייעים להתיר לה להינשא.