חבל נחלתו יב נ

סימן נ

תופס מקום בתור עבור אחרים

שאלה

דבר נפוץ הוא שפלוני אומר לאלמוני 'שמור לי תור/מקום' כגון בתור לאוטובוס לשמור לו מקום ישיבה באוטובוס ואז החבר 'שומר' לחברו מקום כאשר אנשים אחרים שהגיעו מוקדם יותר מהחבר וקנו כרטיס לפניו מנועים מלשבת באותו מקום. הדבר קורה בחנויות כאשר זה משוטט עם עגלתו במרחבי המרכול ובינתיים אחרים ממתינים לקופה, ואז כאשר כבי' הגיע תורם לעשות חשבון בקופה בא בעל התור 'השמור' ונכנס לפניהם.

ברור לרוב הציבור שיש כאן עיוות מוסרי, השאלה היא מה העיוות בכך והאם יש מצבים שהדבר מותר?

תשובה

א.פסק הטור (חו"מ סי' קה): "התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים כגון ראובן שחייב לשמעון ולוי ואין לו כדי לפרוע לשניהן ובא יהודה ותפש לראובן בשביל שמעון אינו מועיל לו כלום כיון שיש בו חובה ללוי שהרי לא ישאר לו במה שיפרע ללוי, ואפילו עשאו שמעון שליח וכתב לו הרשאה לא מהני: אבל אפוטרופא שתפס בשביל היתומים כתב ר"ח דמהני".

היינו אדם שלא 'שייך' ולא קשור לְמה שהוא תופס, ותופס בעבור אחר אינו יכול לתפוס אם הוא פוגע בזכויות אחרים, ואפילו מי שזוכה בשבילו עשה אותו שליח וכתב לו הרשאה לתפוס עבורו, אין הוא יכול לתפוס ומוציאים את מה שתפס מידיו. רבינו חננאל סובר שאפוטרופוס מותר לתפוס עבור יתומים.

מוסיף הטור מצבים בהם התפיסה מועילה: "ואם ראובן חייב ג"כ ליהודה מהני מה שתפס לצורך שמעון אף על פי שלא תפש לצורך עצמו מיגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי נמי לחבריה: ואם הלוה אומר לו זכה בחפץ זה בשביל פלוני בעל חובי ודאי זכה לו ואפילו אם יש לו בעלי חובים אחרים: ובמקום שאינו חב לאחרים כגון שאין לו בעלי חובים אחרים מהני תפישה".

היינו הטור מביא שלשה מצבים שמועילה תפיסה: אם התופס יכול לתפוס לצורך עצמו כגון שחייבים אף לו מועילה תפיסתו לחבירו מתוך שיכול לתפוס לעצמו, כמו"כ אם מי שתופסים ממנו מורה לו לתפוס עבור פלוני. וכן אם אינו חב לאחרים במעשיו.

ב. הבית יוסף (חו"מ סי' קה, א) באר את דברי הטור: "התופס לבעל חוב וכו'. מימרא דרבי יוחנן פרק קמא דגיטין (יא:) ומימרא דרב נחמן ורב חסדא פרק קמא דמציעא (י.) התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה. ופירש רש"י תופס לבעל חוב אדם שבא מאליו ותופס ממון חבירו בשביל חוב שיש לאחר עליו ובא לקדם עד שלא יתפסנו בעל חוב אחר ונמצא תופס זה חב בתפיסתו את הנושים האחרים. חב מפסיד כמו אין חבין. לא קנה כדאמרינן בכתובות דלאו כל כמיניה להיות קופץ מאליו וחב לאלו מאחר שלא עשה אותו הנושה שליח לתפוס. וכתבו התוספות (ד"ה תופס) מה שפירש רש"י משום דלא עשאו שליח אין נראה דבפרק הכותב (כתובות פד:) משמע גבי עובדא דיימר בר חשו דתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קני אפילו עשאו שליח. וכן כתב הר"ן פרק קמא דגיטין (ה ריש ע"א). וכן כתב רבינו ירוחם נתיב ו' ח"ז... וכתב הרא"ש בפרק קמא דמציעא (סי' כז) אפילו עשה בעל חוב שליח וכתב לו הרשאה דאין יד השליח כיד המשלח לחוב לאחרים ורבינו חננאל כתב דדוקא שליח אבל אפוטרופוס קנה דיד בעלים הוא עכ"ל הרא"ש".

עולה שפרט לרש"י שכתב ששליחות מועילה בתפיסה אף לחוב לאחרים, כל הראשונים לא סברו כך.

ג. ממשיך הבית יוסף: "ואם ראובן חייב וכו'. בפרק קמא דמציעא (שם) אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. וכתבו התוספות (ד"ה א"ר יוחנן) אף על גב דאית ליה לרבי יוחנן בהכותב (שם) ובפרק קמא דגיטין (שם) תופס לבעל חוב לא קני היינו דוקא היכא דלא שייך מגו דזכי לנפשיה דאין הלוה חייב כלום לתופס אבל במציאה דאיכא מגו קנה. וכתב הר"ן (ב"מ י. ד"ה אמר) ולפי זה אם היה התופס נושה בו קנה חבירו דהכא נמי איכא מגו. וכתב הרא"ש (שם) דבריהם וסיים בה והלכה כרבי יוחנן דעולא ורמי בר חמא דלעיל (ח.) סברי כוותיה. גם במרדכי פרק קמא דגיטין (סי' שכח) כתב בשם רבינו תם (ספר הישר חי' סי' קו) כן, וכתב עוד דנפקא מינה אם אחד חייב לשני בני אדם והאחד יתפוס משל המחוייב יתן לחבירו אם ירצה דמגו דזכי לנפשיה זכי לחבריה והוא יחזור על הבעל חוב ויתבע את שלו עכ"ל ומשמע לי דאפילו תפס סתם קאמר דהרשות בידו לתתו לחבירו ולחזור לתבוע את שלו".

עולה שאם הלווה חייב אף לתופס יכול לתפוס עבור אחרים. אולם נראה מהב"י שאם כבר תפס עבור עצמו, שוב אין לו יכולת לתפוס עבור חבירו ורק אם תפס בסתמא או שתפס בפירוש עבור חבירו – רק אז יכול לתפוס עבור חבירו.

וכך מפורש כתב הב"י: "ויש לדקדק בלשון רבינו שכתב אף על פי שלא תפס לצורך עצמו וכו' דמשמע דטפי עדיף כשתפס לצורך עצמו ואחר כך תפס לצורך חבירו מכשתפס לצורך חבירו קודם שיתפוס לצורך עצמו והא ליתא, דכיון שתפס לצורך עצמו כבר אין לו תפיסת יד בנכסיו של זה והוי ליה תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים דלא קנה. ויש לומר דהכי קאמר לא מבעיא אם תפס בבת אחת כשיעור מה שחייב לו וכשיעור מה שחייב לחבירו דמגו דזכי לנפשיה זכי לחבריה אלא אפילו פירש שתפס לחוב חבירו ולא לחובו דהשתא אין לו תפיסת יד בנכסים הללו שתפס אפילו הכי קנה דמגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי נמי לאחריני. כן נראה לי".

עולה מדברי הב"י שיכול לתפוס עבורו ועבור חבירו בב"א, או עבור חבירו בלבד אבל אם תפס עבור עצמו פקע כוחו לתפוס עבור חבירו.

ד. לא בואר מה הדין אם יכול לתפוס עבור חבירו יותר ממה שחייבים לו עצמו. ונראה שאינו יכול. וכך כתב במפורש הב"ח (סי' קה): "ומשמע מלשונם דלא שייך לומר מגו דזכי לנפשיה וכו' אלא בתפיסה דאי הוה בעי זכי לנפשיה כמציאה וכפיאה שהביאו בגמרא כגון אם חייב לתופס מאה זהובים יכול לתפוס לחבירו מאה זהובים במגו וכו' אבל אין יכול לתפוס ביותר ממאה לחבירו כיון דלא מצי זכי לנפשיה אלא במאה, ולא דמי למציאה ופיאה דהוי הפקר ויכול לזכות לנפשיה בכל מאי דתפיס. והכי משמע להדיא במרדכי פרק קמא דגיטין על שם רבינו תם עיין שם".

היינו בניגוד למציאה ולפאה שהזוכה יכול לזכות עבור עצמו בכל ולכן יכול לזכות אף עבור חבירו, בחוב אינו יכול לתפוס עבור חבירו אלא בכמות שיכול לתפוס עבור עצמו.

בשו"ע (סי' קה) פסק כטור.

ה. בערוך השולחן (חו"מ סי' קה ס"ב) באר שזוהי מחלוקת אחרונים האם התופס יכול לתפוס יותר ממה שחייבים לו עצמו. וז"ל: "ואם הלוה חייב גם להתופס זכה בתפיסתו מיגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי לחבריה כמו שיתבאר בסי' רס"ט. וי"א דאינו יכול לתפוס רק בכדי חובו של עצמו דבזה אמרינן מיגו אבל ביותר ממה שמגיע לו דאין יכול לזכות לעצמו אינו יכול גם לזכות לאחרים [סמ"ע, ב"ח, או"ת, נה"מ] וי"א דיכול לזכות אף יותר מחובו כיון שיש לו שייכות במעות וחפצי הלוה [ב"י, לבוש, ש"ך, קצה"ח] וכן נראה עיקר דהא בע"כ גם לדיעה ראשונה הוא תופס יותר מחובו שהרי אחר תפיסה זו תובע גם חובו מהלוה ואיך יתבענו הלא כל מה שהיה יכול לזכות לעצמו מסר לחבירו אלא בע"כ כיון דהיה לו זכות לעצמו זכה גם לחבירו וגם ליתבע ממונו ג"כ וא"כ למה לא יוכל לזכות בפעם אחד יותר מחובו וכל הראיות שהביאו דיעה ראשונה יש לדחותם ויש ראיות לדיעה אחרונה [כמ"ש באור לישרים סי' פ"ז]"...

מתבאר כי ערוה"ש בדעה שאם יש לו מיגו דזכי לנפשיה יכול לתפוש לחבירו יותר ממה שחייבים לו. בכל המקרים הללו המדובר שזוכה בממון או מטלטלין עבור חבירו. מקום באוטובוס או מקום חניה הוא זכות ממונית, מקום מוקדם בתור נראה שאינו זכות ממונית אלא יותר מצד היושר והמוסר ומנהג בני אדם. וצריך לדון אם תהיה נ"מ בכך.

ו. ננסה עפ"י כללים אלו לבדוק מה הדין בשתי השאלות שהעלינו לעיל: מקום ישיבה באוטובוס ומקום בתור לקופה במרכול.

בשמירת מקום ישיבה באוטובוס בפשטות אין התופס שייך כלל למקום הנוסף שהוא תופס והוא מחסר מזכותם של אחרים למקום ישיבה, ולכן נראה שאינו יכול 'לשמור' מקום. קיימת לו אפשרות לקנות כרטיס עבור חבירו כבר עתה עם העליה שלו לאוטובוס ובכך ליצור לחבירו זכות למקום ישיבה לפני האחרים העומדים לפניו בתור, ואז 'לשמור' לו מקום ישיבה כיון שהלה כבר בעל כרטיס ישיבה וקדמם בכך. וצ"ע מה הדין אם לחבר המאוחר יש כבר כרטיס נסיעה ואעפ"כ הוא עומד מאחור, וזכותו מאוחרת לקודמים לו.

ז. לגבי שמירת מקום בתור בקופה, כאן אין הוא נוטל משהו שהיה שייך לאחרים שעבוד וכד', אלא נוטל מן ההפקר כבי' כמו"כ הוא אינו נוטל מהם אלא רק מקדים את חבירו להם ואף תורם אעפ"י שיתמהמה יגיע לבסוף. יתר על כן ניתן לומר מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה, היינו כיון שאין הגבלה בכמות הסחורה שהוא רשאי לקנות וראובן יבוא עם עגלה אחת ושמעון עם שתים ולוי עם שלש, הוא בעצם יכול לבוא ולקנות מספר עגלות השווה לשלו ושל רעהו וא"כ כשם שיכל לקנות שלש עגלות כך הוא יכול לקנות אחת ולתפוס מקום עבור חבירו שקנה שתי עגלות. ולכן נראה שבמקרה כזה, ובודאי אם רעהו ביקש ממנו ש'ישמור לו מקום בתור' ועשהו לשלוחו, הוא רשאי לתפוס לו אף שהוא חב מעט לאחריני. וראוי שיאמר לבא אחריו 'לפניך עוד פלוני שמיד יבוא וישלם עבור קנייתו', כדי שלא תהא ללקוח תרעומת שהוא תופס עבור חבירו.