חבל נחלתו יב מט

סימן מט

לא תהיה לו כנושה

שאלה

אדם חייב דמי שכירות על דירה ואינו משלם, האם בתביעה ממנו ישירות או בבי"ד לתשלום חוב, או תביעה לתשלום בפריסת חוב עוברים ב'לא תהיה לו כנושה'?

א. אלו פעולות אסורות בגלל הלאו

נעיין אלו פעולות נאסרו על המלוה כתוצאה מן הלאו.

נאמר בתורה (שמות כב, כד): "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנשה לא תשימון עליו נשך".

ופרש רש"י: "לא תהיה לו כנשה – לא תתבענו בחזקה, אם אתה יודע שאין לו, אל תהי דומה עליו כאלו הלויתו, אלא כאילו לא הלויתו, כלומר לא תכלימהו". וכן בדף נט (ע"ב) לגבי אונאת הגר פרש: "הלוחצו – דוחקו". "לא תהיה לו כנושה – לחץ הוא, שדוחקו לתבוע חובו".

ורשב"ם פרש: "כשיגיע זמן הלואה לגבות אל תדחק אותו לקחת משכון, כדכת' והנושה בא לקחת וגו', או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו. כל נושה כשמגיע הזמן בא לקחת משכון. לא תשימון עליו נשך – למען הרחיב את זמנו".

והרמב"ן הוסיף: "לא תהיה לו כנושה – הוא המלוה, יאמר שלא תהיה לו כמלוה שהוא כמושל ללוה כענין שכתוב ועבד לוה לאיש מלוה (משלי כב ז), אבל תהיה לו בכל דבר כאלו לא לוה ממך לעולם, ולא תשים עליו נשך, שהוא נשך כסף נשך אוכל (דברים כג כ), אבל תהיה ההלואה אליו חסד, לא תטול ממנו תועלת כבוד ולא תועלת ממון".

עולה שנאסר על המלוה לתבוע בחזקה את הלווה או לקחת משכון ממנו אחר שלא שילם חובו. וכן נאסר לבזותו.

בסוגיא בבבא מציעא (עה ע"ב) נאסרו עוד פעולות: "כי אתא רב דימי אמר: מנין לנושה בחבירו מנה, ויודע שאין לו, שאסור לעבור לפניו – תלמוד לומר לא תהיה לו כנשה. רבי אמי ורבי אסי דאמרי תרוייהו: כאילו דנו בשני דינין, שנאמר (תהלים ס"ו) הרכבת אנוש לראשנו באנו באש ובמים".

וכן במכילתא דרבי ישמעאל (משפטים, מסכתא דכספא פרשה יט): "לא תהיה לו כנושה. שלא תראה לו בכל זמן".

וכך באר את הלאו בספר יראים (סימן קפג): "לא תהיה לו כנושה. הזהיר הכתוב בפ' ואלה המשפטים לא תהיה לו כנושה פי' אל תשתרר עליו בשביל הלואתך שאתה מראה עצמך שאתה נושה בו ולא תראה עצמך [לו] בשעה שאין לו [שנראה] כאלו תובעו".

והרמב"ם (הל' מלוה ולוה פ"א ה"ב) פסק: "כל הנוגש העני והוא יודע שאין לו מה יחזיר לו עובר בלא תעשה שנאמר לא תהיה לו כנושה, ומצות עשה לנגוש את העכו"ם ולהצר לו שנאמר לנכרי תגוש מפי השמועה למדו שזו מצות עשה". ובהלכה ג הוסיף: "אסור לאדם להראות עצמו לבעל חובו בזמן שיודע שאין לו אפילו לעבור לפניו שלא יפחידו או יכלימו אע"פ שאינו תובעו ואין צריך לומר אם תבעו"...

הרמב"ם חילק את הנאסר בלאו לשתי הלכות וכתב על כך הלחם משנה: "מדלא הביא כאן (ה"ב) רבינו הדין דמראה עצמו בפני בעל חובו וכתבו אחרי כן אסור לאדם להראות עצמו וכו' משמע דהתם ל"ת ליכא אבל איסורא מיהא איכא דאל"כ היה לו לכתוב כאן וכן המראה עצמו בפני בעל חובו עובר בל"ת וקשה על זה דהא בגמרא אמר בסוף פרק איזהו נשך כי אתא רב דימי מנין לנושה בחבירו ויודע שאין לו שאסור לעבור לפניו שנאמר לא תהיה לו כנושה ע"כ משמע שעובר בלא תעשה אפילו בעובר לפניו. וי"ל דמשמע ליה לרבינו מדלא אמרו בגמרא מנין שעובר בל"ת מי שעובר לפניו אלא אמר שאסור לעבור וכו' משמע דליכא אלא איסורא לחודא א"נ משמע ליה דמאי דאמרו שם ר' אמי ור' אסי דאמרי תרוייהו כאלו דנו וכו' פליגי ארב דימי וסברי דאינו עובר בלא תעשה ופסק כוותייהו".

וכן בקצרה בהלכה ג באר הלח"מ: "אסור לאדם להראות וכו'. אע"ג דמקרא דלא תהיה לו כנושה מפקינן ליה בגמרא מ"מ משמע ליה לרבינו ז"ל דליכא ביה אלא איסורא לבד ואסמכוהו אקרא דלא תהיה לו כנושה דאין זה נגישה ממש ודאי".

בשולחן ערוך (חו"מ סי' צז ס"ב) פסק בקצרה: "אסור לנגוש את הלוה לפרוע, כשיודע שאין לו, ואפילו להראות לו, אסור, מפני שהוא נכלם בראותו למלוה ואין ידו משגת לפרוע".

וכך סיכם זאת בספר שערי תשובה לרבינו יונה (שער ג סי' פח): "לא תהיה לו כנושה (שמות כב, כד). הוזהרנו בזה שלא לצער את הלוה, ולא יעבור המלוה לפניו ויודע שאין לו מה לפרוע, כי הוא מציק לו ומרפה את רוחו בזה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ב"מ עה ב): הרי הוא כאלו דן אותו בשני דינים, שנאמר (תהלים סו, יב): הרכבת אנוש לראשנו באנו באש ובמים. וראוי לעטות קנאה להוכיח המסתוללים בעמנו במקצת מקומות לאסור הלוה בזיקים, גם כי לא יזדמן לו לפרוע".

ובספר החינוך (מצוה סז) סיים: "והעובר עליה ותבע הלואתו לחברו, ויודע שאין לו ותובעו כדי לצערו, עובר על לאו זה, והוא כעובר על מצות מלך".

ב. כמה יהא ללווה ולא יחשב המלוה כנושה

בדרך כלל קשה להעריך כמה ממון יש ללווה והאם יוכל לשלם את חובו.

וכתב הרמב"ם בהמשך ההלכה שהבאנו לעיל (הל' מלוה ולוה פ"א ה"ג): "...וכשם שאסור לזה לתבוע כך אסור ללוה לכבוש ממון חבירו שבידו ולומר לו לך ושוב והוא שיש לו שנאמר אל תאמר לרעך לך ושוב, וכן אסור ללוה ליקח הלואה ולהוציאה שלא לצורך ולאבדה עד שלא ימצא בעל חוב מאין יגבה אע"פ שהמלוה עשיר גדול ועושה זה רשע הוא שנאמר לוה רשע ולא ישלם וצוו חכמים יהי ממון חברך חביב עליך כשלך".

וכך פסק בפרק ב (ה"א): "דין תורה שבזמן שיתבע המלוה את חובו אם נמצאו ללוה נכסים מסדרין לו ונותנין לבעל חובו את השאר כמו שביארנו, ואם לא נמצא ללוה כלום או נמצאו לו דברים שמסדרין לו בלבד ילך הלוה לדרכו ואין אוסרין אותו ואין אומרים לו הבא ראייה שאתה עני ולא משביעין אותו כדרך שדנין העכו"ם שנאמר לא תהיה לו כנושה, אלא אומרים למלוה אם אתה יודע נכסים לזה המחוייב לך לך ותפוס אותן".

למדנו מדבריו שהלווה חייב לשלם הלואתו ואסור להישמט ועם זאת לאחר שמשאירים לו את צרכיו המינימליים ('סידור בעל חוב') גובים את החוב. היינו מעבר ל'סידור' כל הממון עומד לגבית המלוה וא"כ אין בכך 'לא תהיה לו כנושה'. לעומת זאת כפיה להוכיח שאין לו, או תפישתו בבית האסורים היא בגדר הלאו.

וכן באר המגיד משנה: "דין תורה שבזמן וכו'. זה פשוט שלא מצינו בשום מקום חיוב גוף מחמת ממון ולא שבועה שאין לו".

עוד כתב הרמב"ם (הל' מלוה ולוה פ"א ה"ד) בחובת תשלום הלווה: "כשיתבע המלוה הלואתו אע"פ שהוא עשיר והלוה דחוק וטרוד במזונות אין מרחמין בדין אלא גובין לו חובו עד פרוטה אחרונה מכל מטלטלין שימצאו לו, ואם לא הספיקו המטלטלין גובין לו מן הקרקע אחר שמחרימין על מי שיש לו מטלטלין או מי שידע לו מטלטלין ולא יביאם לב"ד, וגובין מכל קרקע שיש לו אע"פ שהיא משועבדת לכתובת אשתו או לבעל חובו שקדם גובין לזה ואם יבא הראשון ויטרוף יטרוף, טען הלוה שמטלטלין אלו שבידי אינן שלי אלא פקדון הם בידי או שכורין או שאולין אין שומעין לו או יביא ראיה או יגבה מהן בעל חובו".

וכך באר הרמב"ם (הל' מלוה ולוה פ"א ה"ז) מהו סידור בעל חוב: "מסדרין לבעל חוב כדרך שמסדרין בערכין, כיצד אומר ללוה הבא כל המטלטלין שיש לך ולא תניח אפילו מחט אחת ונותנין לו מן הכל מזון [ל'] יום וכסות י"ב חדש מכסות הראויה לו, ולא שילבש בגדי משי או מצנפת זהובה אלא מעבירין אותה ממנו ונותנין לו כסות הראויה לו לי"ב חדש, ומטה לישב עליה ומטה ומצע הראויין לו לישן עליהם, ואם היה עני מטה ומפץ לישן עליו, ואין נותנין כלים כאלו לאשתו ובניו אע"פ שהוא חייב במזונותיהם, ונותנין לו סנדליו ותפליו, היה אומן נותנין לו שני כלי אומנות מכל מין ומין כגון שהיה חרש נותנין לו שני מעצדין ושתי מגרות, היה לו מין אחד מרובה ומן אחד מועט נותנין לו שנים מן המרובה וכל שיש לו מן המועט, ואין לוקחין לו כלים מדמי המרובה, היה אכר או חמר אין נותנין לו לא צמדו ולא חמורו, וכן אם היה ספן אין נותנין לו ספינתו אע"פ שאין לו מזונות אלא מאלו אין אלו כלים אלא נכסים וימכרו עם שאר המטלטלין בבית דין וינתנו לבעל חובו".

וכך כתב בשולחן ערוך הרב (חו"מ הלכות הלואה סי"ג) לגבי 'סידור': "וכל מי שיש לו יותר מכדי סידור בעל חוב ואינו רוצה ליתן מותר לכפותו אפילו על ידי הכאה ואין בזה משום לא תהיה לו כנושה. וגם ממה שמשאיר לו כדי סידור בעל חוב רשאי ליטול ממנו ביום כלי הצריך לו בלילה ולהחזירו בלילה וליטול כלי הצריך לו ביום ולעשות כן לעולם כדי שיבקש מעות לפרוע לו (ולא אמרה תורה לא תהיה לו כנושה אלא כשנושה בו מה שאין לו כלל). וכשנוטל בתורת פירעון רשאי השליח בית דין ליכנס לביתו ליטול חפציו אבל לא המלוה בעצמו".

עולה מדברי האדמו"ר הזקן שאם יש לו כדי סידור בעל חוב מותר לכפותו הן בגוף והן בממון ואפילו במה שמשאירים לו ל'סידור בע"ח' מותר לבי"ד לקחת משכון כדי ללוחצו לשלם הלואתו, ומותר ליטול בתור פרעון ע"י בי"ד כל חפץ היתר על 'סידור בעל חוב'.

ג. גדר זקיפה במלוה של חובות שלא מחמת מלוה

המשנה בשביעית (פ"י מ"א) אומרת: "שביעית משמטת את המלוה בשטר ושלא בשטר הקפת החנות אינה משמטת ואם עשאה מלוה הרי זה משמט".

ופרש הרא"ש (שביעית פ"י מ"א): "עשאה מלוה – שזקפה עליו במלוה לפורעו בזמן פלוני".

וכ"כ הרא"ש בפסקיו בגיטין (פ"ד סי' יז): "תנן התם (שביעית פ"י מ"ב) המלוה על המשכון והמוסר שטרותיו לבית דין אינו משמט... והקפת חנות (שביעית שם מ"א) ושכר חנות אין משמטין ואם עשאן מלוה משמטין פירוש שזקפן במלוה לפורען עד זמן פלוני ושביעית אינה משמטת...".

אולם נאמר בגיטין (יח ע"א): "תניא כוותיה דשמואל: אונס, וקנס, ופיתוי, וכתובת אשה שזקפן במלוה – משמטין, ואם לאו – אין משמטין, מאימתי נזקפים במלוה? משעת העמדה בדין".

וכן באר המאירי (גיטין יח ע"א): "וכל שזקפה עליו במלוה הרי היא כחוב וכן כל שפגמה אף על פי שלא זקפה הואיל וקבלה מיניה קצת פירעון הרי היא כשאר שטרי חוב וכן קנסות של אונס ומפתה ומוציא שם רע אין נשמטין ואם זקפם במלוה נשמטים ומאימתי אתה קורא אותם נזקפים במלוה משעת העמדה בדין וכן הדין לפגמן שנשמטין ויש חולקין בזו ובמקומו יתבאר שהקפת החנות ושכר שכיר אין נשמטין ואם זקפן במלוה נשמטין".

וא"כ לכאורה יש חובות שנזקפים רק בשעת העמדה לדין.

כתב על כך הבית יוסף (חו"מ סי' סז): "ומשמע בפ"ב דגיטין (יח.) דזקיפה עליו במלוה מיקרי משעת העמדה בדין. וכן נראה מדברי הרמב"ם פ"ט משמיטה (הי"ב). אבל הרא"ש כתב בהשולח (סי' יז) ואם עשאן מלוה משמטין פירוש שזקפן במלוה לפורען עד זמן פלוני. נראה דסבירא ליה ז"ל דכי אמרינן בפ"ב דגיטין (יח.) מאימתי נזקפין במלוה משעת העמדה בדין לא קאי אלא אאונס ומפתה ואותם ששנוים באותה ברייתא שהם קנסות וכן כתובת אשה דכמעשה בית דין דמיא הילכך לא מיקרו זקפן עליו במלוה אלא משעת העמדה בדין. אבל בשאר מילי שאינן קנס זקיפה במלוה דידהו הוי משקבל עליו לפורען לזמן פלוני כלומר והגיע אותו זמן קודם שביעית שאם הוא אחר שביעית כבר נתבאר בסימן זה (סי"ג) דאינו משמט לדעת הרא"ש ורוב הפוסקים".

עולה שסתם חובות כגון שכירות או הקפת חנות או מכירה שלא נוצרים ע"י פסיקת בית דין, מעת שסכמו על זמן לתשלום עובר ב'לא תהיה... כנושה' אם דחקו ואין לו, אבל חוב הנוצר ע"י פסיקת בית דין רק אז נחשב כחוב.

וכ"פ בשולחן ערוך (חו"מ סי' סז סט"ז): "קנס של אונס ומפתה ומוציא שם רע, אינם משמטים. ואם זקפם במלוה, משמטים. ומאימתי נזקפים, משעת העמדה בדין".

ובאר הסמ"ע (סי' סז ס"ק ל): "משעת העמדה בדין. הטעם כתב ב"י [מחודש ז'] כיון דאונס ומפתה מעשה ב"ד הוא. וה"ה כתובת אשה דבסמוך מעשה ב"ד הוא, משום הכי לא הוה זקיפה דידהו כהלואה כי אם אחר שעמדו בדין, משא"כ בהקפת חנות הנ"ל [בסעיף י"ד] דלאו מעשה ב"ד הוא".

וכך כתב בערוך השולחן (חו"מ סי' סז ס"ח): "הקפת החנות שלקח סחורה בהקפה מחנווני או מסוחר אינה משמטת מפני שאין זה הלואה ואם זקף עליו במלוה משמטת וזקיפה מקרי מן העת שקבע לו זמן לפרעון דאז הוי כהלואה ואם הגיע הזמן קודם שביעית משמטת דקרינן ביה לא יגוש וי"א דזקיפה מקרי מיד שכתב בפנקסו כל החשבון ביחד דמאז הוי כהלואה ושכר שכיר אינו משמט ואם זקפו עליו במלוה משמטת וקנס של אונס ומפתה ומוציא שם רע אינם משמטין ואם זקפן עליו במלוה משמטים ומאימתי נזקפין משעת העמדה בדין דכיון דהם מעשי ב"ד אין זקיפתן אלא משעת העמדה בדין ולא דמי להקפת החנות ודווקא כשלא כתבו ב"ד פסק דין דאם כתבו פסק דין אינו משמט כמ"ש והמגרש את אשתו קודם שביעית אין כתובתה נשמטת דכתובה אינה הלואה ואם זקפה עליו במלוה דהיינו משעת העמדה בדין ולא כתבו פסק דין משמטת וכן אם פגמה כתובתה שקבלה קצת מהכתובה משמטת המותר דיצא משם חיוב כתובה ונעשית כהלואה ואם היה חייב לו בעד נזקין וחבלות אם עמד בדין קודם שמיטה ולא קיבל פסק דין משמט ואם לאו אינו משמט [נ"ל] וחובות שחייב להקדש בין קדשי מזבח בין קדשי בדק הבית חייב בכל עניין דהרי כתיב לא יגוש את רעהו והקדש אינו רעהו לפיכך יכול הגיזבר לתבוע ממנו תמיד וכן חייבי ערכין [נ"ל] והקדשות בית הכנסת או צדקה לעניים אף על פי שאין דינן כהקדש כמ"ש בסי' צ"ה מ"מ חייב לשלם גם אחר שביעית דאין כאן מי שינגשנו ולא קרינא ביה לא יגוש ועוד דכל אלו אינם הלואות ששביעית תשמטם ואפילו אם נדר צדקה לעני פלוני וזקפו עליו במלוה קודם שביעית יראה לי דחייב לשלם להעני דהא נדר הוא ובמה שזקפו עליו במלוה לא תפקיע שביעית את נדרו וכן אם נדר ליתן מתנה לפלוני אף שהוא עשיר אין שביעית משמטתו אף שזקף עליו במלוה מפני נדרו שעשה [כנלע"ד]".

עולה מן הדברים שבחוב שיש בו 'לא יגוש' יש גם 'לא תהיה כנושה', אולם בחובות כגון הקדשות אין בהן איסור זה ולכן מותר אף לדחוק ולמשכן את החייב.

ד. באיזה חוב עובר בלא תהיה לו כנושה

שאלה שצריכה בירור היא באיזה חוב מדובר. הלאו שעסקנו בו נראה שעניינו בהלואה בלבד, וכיון שתחילתה גמילות חסדים אף המשך ההתייחסות הנתבעת מהמלוה היא גמילות חסדים. עד כדי כך שאם הלווה הוציא מטלטליו ונשבע שאין לו עוד או שנותר לו עוד מעט, כותב הרמב"ם (הל' מלוה ולוה פ"ב הל' ג-ד):

"מי שנשבע שבועה זו שאין לו כלום וכל מה שירויח יתן לב"ח אין כל אחד מבעלי חובות בא ומשביעו ששבועה אחת כוללת כל בעלי חובות, ותקנת אחרונים היא ואין מדקדקין בה להחמיר אלא להקל".

"מי שהוחזק שהוא עני וכשר והולך בתום והדבר גלוי וידוע לדיין ולרוב העם ובא בעל חובו להשביעו בתקנה זו והוחזק התובע שאינו מסתפק בעניות זה אלא רוצה לצערו בשבועה זו להצר לו ולביישו ברבים כדי להנקם ממנו או כדי שילך וילוה מן העכו"ם או יקח נכסי אשתו ויתן לזה עד שינצל משבועה זו, יראה לי שאסור לדיין ירא שמים להשביעו שבועה זו ואם השביעו ביטל לא תעשה של תורה לא תהיה לו כנושה, ולא עוד אלא ראוי לדיין לגעור בתובע ולטרדו מפני שהוא נוטר והולך בשרירות לבו"...

אולם בחוב שנוצר כתוצאה מנזק או שכירות או גזל או מכר וכד' נראה שאין כלל דין לא תהיה לו כנושה, כיון שחוב זה לא נוצר כתוצאה מהלואה וגמילות חסד ורק אם התובע זקף זאת בחוב על הנתבע יש בלחיצתו משום נושה.

כך כתב בשו"ע הרב (שם, סעיף יד): "וכל זה בהלואה אבל בחוב אחר כגון שכר בהמתו או כליו שהיו מושכרים אצלו או שכר ביתו או שכר עצמו שנשכר אצלו או דמי גזילתו וגניבתו מותר למשכנו בעצמו שלא על פי בית דין ואף ליכנס לביתו למשכנו. ואם זקפן עליו בהלואה אסור שנאמר משאת מאומה... ".

ודבריו מתבססים על פסיקת השולחן ערוך (חו"מ סי' צז סי"ד): "וכן מי שיש לו שכר אצל חבירו, בין שכר עצמו בין שכר בהמתו או כליו או שכר ביתו, מותר למשכנו שלא על פי ב"ד, וליכנס לביתו למשכנו; ואם זקף עליו השכר בהלואה, אסור".

ובאר הסמ"ע (סי' צז ס"ק כז) "ואם זקף עליו השכר במלוה כו'. דאז נעשה ממנו הלואה". עולה מן הדברים שחוב שמחמת גזלנות כיון שנזקף כהלואה עובר עליו ב'לא תהיה... כנושה'.

וכך ענה בשו"ת שבט הלוי (ח"י סי' רסז) באלו סוגי חיובים עובר בלא תהיה כנושה:

"א. הספק אם האיסור נאמר רק בחוב שבא דרך הלואה, ולא בחוב של הקפת חנות וכדומה, זה נלמד מהמבואר במשנתינו פ"י דשביעית דאין הקפת חנות משמטת בשביעית, ואם עשאה הלואה משמטת, שכ' הב"י בחו"מ סי' ס"ז, דאין הטעם משום דהקפת חנות אינו הלואה, דגם אם אינו הלואה, אלא שחייב לו ה"ה בכלל לא יגוש את רעהו, ושייך בו גדר נגישת חוב, אלא הטעם הוא משום דדרך להמשיך החוב שנה ושנתים עד שיתקבץ סכום ידוע והו"ל כמלוה לעשר שנים, ולא הי' באמצע הזמן בגדר לא יגוש, אבל פשיטא כשיגיע הזמן באמת שהדר עליו גדר לא יגוש, והוא בגדר הלואה, וכן בהקפת חנות אם נקבע זמן לפרעון החוב, אפילו לא הפכו להלואה ממש דהוא בגדר נגישה, ולאו דלא תהי' לו כנושה, ומכ"ש אם עשה סכום חשבון והפכו להלואה אעפ"י שבא מחמת מכירת סחורה דשייך לא יגוש, ולא תהי' לו כנושה".

"איברא דכ"ז לדעת הב"י והסמ"ע ודעמי' בחו"מ סי' ס"ז דמעיקר הדין הקפת חנות וכדומה הוא בגדר הלואה אלא דמהות של הקפת חנות גורם שלא יהי' בכלל לא יגוש, איברא בתוס' כתובות נ"ה ע"א כ' טעם הקפת חנות דאינו משמט דאינו בגדר הלואה כלל, וזקני הגאון תומים בסי' ס"ז דעתו נוטה לשיטת התוס', ובנה"מ סי' צ"ז כ' דלפ"ז אינו בכלל איסור דלא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו כיון דאינו בגדר הלואה, וה"נ יראה לענין איסור נגישה ולא תהי' לו כנושה, אמנם הנה"מ מסיים שאינו כותב זה למעשה (דחושש לדעת הב"י ודעמי'), ובכסף הקדשים שם כ' בסו"ד, דחובות הבאים ע"י שכירות וכדומה אין שייך לאו דנושה, ומסיים דאולי מכ"מ נכון ליזהר. – ובעניותי, דלא רק נכון, אלא עלינו לחשוש לשיטת הב"י והסמ"ע מספק עכ"פ, ובודאי אם נתוסף עוד ספק דאיכא ס"ס לדינא יש לסמוך להקל".

"ב. ואשר שאל אם בזה"ז בכלל שייך איסור דלא תהי' לו כנושה היות שאין בנמצא כמעט לוה שאין לו נכסים מטלטלים וקרקעות, היות כי הנאמר בגמ' וברמב"ם ושו"ע מדבר רק בלוה שאין בידו כלום".

"ובתשובת דבר זה, הנה בכנסת הגדולה יו"ד בהגהות הטור סי' ק"ס – ג', נו"נ בדיוק זה שהציע כבודו אם עני דוקא, ודייק מרמב"ם להיפך, דכשבא לומר דעובר על לא תהי' לו כנושה כתב כל הנוגש את העני וכו', וכשבא לומר שאסור לעבור לפניו אמר אסור לאדם להראות לבע"ח דמשמע אפילו עשיר כל שאין לו אסור לעבור, אבל בלאו אינו עובר אפילו נגשו, – והדרשא לענין לעבור לפניו אסמכתא בעלמא, והאריך עוד בזה וכ"ה מסקנתו להלכה, יע"ש, ובלח"מ ברמב"ם שם".

"ג. ולפ"ז יראה דלענין ספק דהמנ"ח וכסף הקדשים ועוד, הקילו הגם שאולי יש מחמירים, מכ"מ בעשיר בכל אופן, ובעני עכ"פ בלעבור לפניו כיון דהו"ל רק איסור דרבנן, יש לסמוך בשופי על הגדולים שהקילו בספק, ועצם הלשון של החינוך מצוה ס"ז, דרק בתבעו כדי לצערו אסור מה"ת משמע דבספק מותר, דכדי לצערו כפשוטו לא משכחת לה רק בודאי אין לו א"כ לאיזה תועלת תבעו כי אם לצערו, אבל אם תבעו בספק דילמא יש לו כדי להחזיר כספו אין זה בדרך כלל בכוונת לצערו, וא"כ נפשטו ספיקותיו דע"ד הרוב בזה"ז כמעט כולם רק ספיקות".

"ד. ומה ששאל בגבאי גמ"ח, אם שייך בו האיסור, יראה דאם ודאי אין לו, והוא עושה כדי לצערו כנ"ל דגדר איסור עכ"פ איכא".

עולה מדברי האחרונים שאף חוב שלא מחמת מלוה כגון שכירות או הקפת חנות וכד' מעת שנזקפו במלוה עוברים ב'לא תהיה... כנושה'. אולם חבורה גדולה של אחרונים הטילה ספק בכך ונטו לומר שלא נחשב כנושה בחובות הבאים שלא מחמת הלואה וכשם שמותר ליגוש ומותר להיכנס כדי לקחת משכון בחובות מסוג זה.

ה. מדוע אסור ללחוץ בחוב שלא מחמת הלואה

ולענ"ד יש להכריע כאחרונים שהובאו לעיל ע"י שבט הלוי שכל חוב שלא נוצר מחמת הלואה אע"פ שנזקף כהלואה לא קיים איסור 'לא תהיה... כנושה'.

כתב בערוך השולחן (חו"מ סי' צז סכ"ה): "ולדיעה זו הסכימו רבותינו בעלי הש"ע דכשיש לו ואינו רוצה לשלם ב"ד חובשין אותו וכופין אותו לשלם אבל אם אין לו במה לשלם אין כופין אותו להשכיר את עצמו ולא לעשות מלאכה אם אין הוא בעל מלאכה עד עתה [נ"ל] כדי לפרוע חובותיו דלא על כוונה זו הלוהו ואיך יכפוהו ב"ד לזה ואפילו התנה על עצמו שתהא רשות ביד המלוה לתפוש את גופו וכתב לו זה בשטר אינו מועיל ואינו יכול לא לאסרו בבית האסורים ולא להשתעבד בו והאדם עצמו אינו יכול לשעבד עצמו לזה דכתיב [ויקרא כה, נה] כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים ואם התנה עמו שישכיר את עצמו ולעשות מלאכתו תלוי במחלוקת שנתבאר באהע"ז סי' ע"ג אם מחוייב האיש להשכיר עצמו ולזון את אשתו [או"ת] ואם נשבע על כל אלו חייב לקיים מפני השבועה וה"ה אם נתן תקיעת כף דתקיעת כף דינו כשבועה".

מתבאר שדוקא בהלואה אינו יכול לכופו מפני שהִלְוה ברצונו אדעתא דהכי אבל בחוב אחר יכול לכופו, ואין בו דין 'סידור' ויכול למשכנו ולכן נראה שאף לאו ד'לא תהיה... כנושה' אין בו אף אחר שנזקף כחוב. ועי' בשו"ת הרא"ש (כלל סח סי' י) ובשו"ת ציץ אליעזר (חט"ז סי' נט) שהסיקו שאי אפשר לענוש בעונש גופני על הלואה. אולם הנמקתו של ערוה"ש היא משום ש'לא על כוונה זו הלוהו'. ויש לשאול הרי חוב שאדם יצר שלא כתוצאה מגמ"ח של חברו כגון מכירה או שכירות אינה באה מצד גמ"ח וא"כ מדוע יאסר ללוחצו ולגרום לו לשלם חובו וכש"כ אם חייב כתוצאה מנזק לחבירו, מדוע יאסר ללוחצו שילך לעבוד ולהביא תשלום על נזקיו הרי חוב זה אינו נובע מגמילות חסדים.

וראיה מסוימת ניתן להביא מדברי תוספות בכתובות (סג ע"א) ששיטת רבנו אליהו שחייב אדם להשכיר עצמו ללמד תינוקות או לעשות מלאכה אחרת, ונראה שאף ר"ת דחה את הראיה אך לא את העקרון עצמו. ואמנם בשו"ת הרא"ש הנזכר כתב שלומדים 'ונמכר בגנבתו ולא בחובו' אולם כ"ז דוקא בחובו הנובע מחמת הלואה אך מנלן שאדם שקנה ואינו יכול לשלם קנייתו, או גזל ואין לו להשיב את הגזלה, או שכר פועלים ואינו יכול לשלם שכרם מנלן שהנפגע אסור ללחוץ את הפוגע כדי שישלם לו שכרו או חובו.

ומצאתי שכתב ביד המלך (הל' מלוה ולוה פ"א ה"ג): "...וכשם שאסור לזה לתבוע כך אסור ללוה לכבוש ממון חבירו שבידו ולומר לו לך ושוב והוא יש לו... ומסתבר ליה לרבינו דאזהרה זו לאו דוקא בשכר שכיר לבד רק בכל כבישת חוב המגיע מאדם לחבירו עוול הוא ועובר על אזהרה זו. והא דבגמרא לא נאמר אזהרה זו רק על כבישת שכר שכיר לבד, היינו משום דאזהרה זו אינה רק כשיש לו לשלם והוא מדחה אותו, ובהלואה לפעמים אין יד הלוה משגת, לכן לא פסיקא להו להגמרא לסתום אזהרה זו בהלואה, משא"כ בכבישת שכר שכיר דלרוב הפוסקים אין מסדרין בו בסידור חוב כלל, ואפילו אין לו להבעה"ב רק די מחסורו אשר מוכרח לו לאכול ולכסות ערומו מחויב לשלם מזה לשכיר.

"וגדולה מזו נראה לי דבתשלומי שכירות מחויב הבעל הבית להשכיר את עצמו לעבוד עבודת עבד בכדי לפרוע לשכירו, וכן מטין דברי הטור סימן צ"ז סעיף ט"ו שהביא בשם אביו בתשובת הרא"ש [כלל עח] וז"ל, ומה שטוען שמעון שיעשה עמו מלאכה בכדי לפרוע חובו אין ב"ד כופין אותו לכך שלא אמרה תורה [דברים כד, יא] אלא והאיש אשר אתה נושה בו יוצא אליך את העבוט החוצה. ואפילו שליח ב"ד קאמר שמואל [ב"מ קיג, א] נתוחי אין משכוני לא, הרי לא כ"ש שלא ישלחו יד בגופו בכדי לפרוע חובו. והנה הראיה של איסור משכוני ע"י שליח ב"ד לא שייך רק בהלואה, אבל בשכירות דמותר לשוכר למשכנו בעצמו הרי אנו רואין דתשלומין אלה נחוצים המה כל כך עד דלא חסה התורה על הבעה"ב בכבישת שכר שכיר המגיע מאתו להזהיר עליו כל הני אזהרות האמורים במשכון שאר חוב, וכמו כן אם אין לו לבעה"ב כלום מחויב לעבוד בפועל בכדי לשלם שכר שכיר המגיע מאתו.

"גם הסמ"ע סימן צ"ז ס"ק כ"ט כתב ע"ז דאין הלוה צריך ליתן את גופו בעבודה לשלם נושיו דכתיב [שמות כב, ב] ונמכר בגנבתו ולא בהלואתו דלהוצאה נתנה. וסברא זו דלהוצאה נתנה לא שייך רק בהלואה דאין עליו החיוב החזרת מעות ההלואה דהא בשעת ההלואה להוצאה ניתנה לו, וכוונת להוצאה הוא דניתן רשות בידו מהמלוה לעשות עם דמי ההלואה כפי מה שירצה, וכיון שהמלוה הסכים בשעת ההלואה אף להעביר דמי ההלואה מן העולם איך יוכל להיות אז איזה חיוב על הלוה על דמי ההלואה אלה שבאו לידו אז, ואין על הלוה רק חיוב על מעות אחרים שמחויב לשלם למלוה. וכיון דהחיוב הזה אינו חל עליו רק בהגיע זמן הפרעון אבל קודם זמן זה אין עליו שום חיוב כלל, לכן שפיר אמרינן בחוב הלואה דאם אין יד הלוה משגת לשלם בעת הפרעון אזי אין מקום לחיוב הפרעון לחול עליו, וממילא אין צריך ליתן גופו בעבודה לשלם לו דעל גופו לא קיבל על עצמו שום חיוב כלל. משא"כ בחיוב תשלומי שכר שכיר דתיכף כאשר שכרו לשכיר לעבוד עבודתו אצלו הרי חל עליו תיכף החיוב וחק התורה חזק עליו ביומו תתן שכרו, ומה לי אם נמכר בגנבתו לקיים עשה דוהשיב את הגזלה [ויקרא ה, כג] המנתק של הלאו של לא תגזול, או לקיים עשה דביומו תתן שכרו [דברים כד, טו] המנתק הלאו דלא תעשוק [דברים כד, יד], ולא תלין פעולת שכיר [ויקרא יט, יג]. רק דבכל זאת אין כח ביד הב"ד להוסיף מעצמם על חוקי התורה ולמכור את הבעה"ב עבור תשלומי שכר שכיר, אבל הבעה"ב בעצמו מחויב לעשות כל טצדקי דאפשר לו למעבד למען הסר מעל עצמו עבירת לאו ועשה כאלה. ולכן בכבישת שכר שכיר פסיקא להו להגמרא להביא דתמיד עובר באזהרה זו דלך ושוב ומחר אתן ויש אתו דהבעה"ב תמיד יש לו דיכול להשכיר את עצמו בפועל, ועכ"פ הוא מחויב לבקש כל עבודה וכל פעולה אשר אפשר לו להמציא לנפשו בכדי שיהיה לו לשלם, ואם אינו עושה כן ומדחה את השכיר יום יום עובר באזהרה זו, אבל סתם בעל חוב אינו עובר באזהרה זו רק כשיש לו ואינו משלם".

וכך הכריע בשו"ת אבני ישפה (סי' קנב ענף ז) וז"ל: "ושאלוני התלמידים אם יש לאו של לא תהיה לו כנושה בפועל והיינו שאם חייב לו בעל הבית את תשלום השכירות ואינו משלם בזמן, וכעת רוצה לבקש ממנו את הכסף הזה שמא יש בזה משום לא תהיה לו כנושה כאשר מבקש ממנו כסף בזמן שהוא יודע שאין לבעל הבית כסף לשלם לו, ומה שנראה בזה הוא שהאיסור של לא תהיה לו כנושה מוזכר רק בדין הלוואה ולא מוזכר בשכירות ולכן רק באופן שבעל הבית זקפו עליו כמלוה אז יש להחשיבו כהלוואה ויש בו משום לא תהיה לו כנושה, אבל כל זמן שלא עשה כן לא שייך הלאו הזה ולכן נראה לי שהלכה למעשה אינו עובר ב'לא תהיה לו כנושה' על תביעה שלא באה מחמת הלואה ומותר לו ללחוץ את החייב לשלם חובו".

וכאמור הסתפק בכך בכסף הקדשים (חו"מ סי' צז) והו"ד בפתחי החושן (שכירות פ"ט הערה סט) ובשבט הלוי לעיל.

ומצאתי שהסתפק הגר"מ פינשטיין (דברות משה לגיטין דף מח): "לכן נאמרה כאן המצוה שמחוייב להלוות... שהתורה חייבה ליתן לכל מי שצריך באותה שעה בין עני בין עשיר וממילא ליכא גזל ומדיני מצוה זו הוא שעל הלוה לשלם בהגעת הזמן או לכשירויח ולא מחמת שלא נתן אלא אדעתא שישלם, אלא הוא מחיוב חדש, שלכן נאמר מה שמסיק לא תהיה לו כנושה דהתשלומין שחייבתו התורה להלוה לשלם בחיוב עשה אסור להמלוה באיסור לאו להיות כנושה, ולכן לא שייך למילף שיהיה אסור לנגוש את הגזלן שנטל שלא ברשות, אך אולי יש למילף הקפת החנות ודמי לקיחת בית ושדה שנתן לו ברשות אף שלא במלוה שגכ לא יהיה כנושה, וגכ איכא למיפרך דאולי רק בהלואה שכל חיוב הלוה הוא מצד חיוב העשה שעליו איכא חיוב הלאו על המלוה דלא תהיה לו כנושה ולא הקפת החנות ודמי מכר דהוא חיוב מצד המוכר וצע לדינא אבל דמי גזל ואף דמי אונאה יותר משתות ודמי ריבית שלקח ודאי אין למילף ומסתבר שליכא איסור דלא תהיה לו כנושה".

מסקנה

יש מקום רב לומר שאין לאו 'לא תהיה... כנושה' בעסקאות וחיובים שלא מחמת הלוואה אף אחר שנזקפו כהלואה. ובודאי כאלה שלא נזקפו כהלואה ולא נקבעו לתשלום לזמן קצוב ע"י בי"ד אין בהם כלל 'איסור לא תהיה... כנושה'.