חבל נחלתו יב לו
סימן לו
פטור ממעשרות באכילת עראי
שאלה
עריכהאדם ישב עם רעיו בגינתו, בגינה גדל עץ פרי. הוא קטף פירות ונתן לכל אחד מחבריו לאכול, האם היה צריך להפריש תרומות ומעשרות מן הפירות?
תשובה
עריכהא. הרמב"ם פסק (הל' מעשר פ"ג ה"א): "פירות שהגיעו לעונת המעשרות ונתלשו ועדיין לא נגמרה מלאכתן כגון תבואה שקצרה ודשה ועדיין לא זרה אותה ולא מרחה מותר לאכול מהן אכילת עראי עד שתגמר מלאכתן, ומשתגמר מלאכתן אסור לאכול מהן עראי".
מי שאוכל מן הפירות בין שלב הקטיף לגמר הפרי מותר לאכול אכילת עראי מן הפירות.
ב. כמות אכילת עראי לגבי מעשרות שונה מאכילת ארעי שאינה מצריכה סוכה. נפסק בשו"ע (או"ח תרלט, ב) שעד פת כביצה מותר לאכול מחוץ לסוכה. אולם לגבי מעשרות דרך האכילה היא הקובעת ולא הכמות בלבד.
פסק הרמב"ם (הל' מעשר פ"ג הי"ט): "מעשר ראשון שהקדימו בשבלים אסור לאכול ממנו עראי קודם שיפריש תרומתו ואם אכל מכין אותו מכת מרדות, כיצד היא אכילת עראי כגון שהיה מקלף שעורים ואוכל מקלף אחת אחת ואם קלף וכנס לתוך ידו חייב לעשר, היה מולל מלילות של חיטים מנפה מיד ליד ואוכל, ואם נפה לתוך חיקו חייב לעשר ואין צ"ל אם ניפה בכלי שאין זה עראי, וכן נוטל מן היין ונותן לקערה לתוך תבשיל צונן ואוכל, אבל לא לתוך הקדרה אעפ"י שהיא צוננת מפני שהיא כבור קטן, וכן סוחט זיתים על בשרו אבל לא לתוך ידו וכן כל כיוצא בזה". עולה שלא הכמות בלבד קובעת אלא דרך האכילה אם אוכלה ללא שום עיבוד הפרי ובכמות מעטה בפעם אחת פטור מתרו"מ. וכ"כ המאירי (ביצה יג ע"ב) וכפתור ופרח (פל"ג) וכ"פ בשו"ע (יו"ד סי' שלא ספ"ז). ואף לגבי שאלה דילן אם לא נגמרה מלאכת הפירות יכול לאוכלן לאחר שקטף כל פרי בעצמו ללא הפרשת תרו"מ.
ג. באותו פרק בהלכות מעשר בהלכות הבאות (ח-יח) מבאר הרמב"ם מה הוא גמר מלאכה בכל פרי ופרי. נראה שהגדרת גמר מלאכה היא סיום ההכנה הראשונית של הפרי למכירה או לאכילה. "הקישואין והדילועין והאבטיחין משישפשף בידו ויסיר הציהוב שעליהן כמו שער דק, ואם אינו משפשף משיעמיד ערימה" (הלכה ח). או: "הירק הנאגד משיאגוד אם אינו אוגד משימלא את הכלי [אם] אינו ממלא הרי זה אוכל עראי עד שילקט כל צרכו" (הלכה ט). וכן: "אגד הירק אגד גדול בשדה אף על פי שבדעתו לאוגדו אגודות קטנות לשוק ה"ז נטבל" (הלכה יב).
במקרה שלפנינו ספק אם הקטיף והנתינה לכל אוכל נחשבת כגמר מלאכה שהרי כל פרי שנקטף אינו צריך טיפול נוסף (כגון תפוז או תפוח וכד'). ולכן אולי מספק אין לו לאכול אף אכילת עראי.
ד. אולם, בהלכה הבאה כותב הרמב"ם: "בד"א בגומר פירותיו למכרן בשוק אבל אם היתה כוונתו להוליכן בבית ה"ז מותר לאכול מהן עראי אחר שנגמרה מלאכתן עד שיקבעו למעשר".
היינו, גמר מלאכה מחייב בהפרשת תרו"מ אף באכילת עראי רק למי שמוכר את פירותיו, אבל מי שאינו מוכר את פירותיו אלא מכניסם לביתו לאכול מותר לו לאכול מן הפירות עראי עד שיקבעו למעשר. ונראה שאותה אכילה הנקראת עראי בין עונת המעשרות לגמר מלאכה היא האכילה המותרת לפני שנקבע הפרי למעשר.
ה. בהלכה ג (הל' מעשר פ"ג) מבאר הרמב"ם: "אחד מששה דברים קובע הפירות למעשרות, החצר, והמקח, והאש, והמלח, והתרומה, והשבת, וכולן אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתו".
עולה לגבי השאלה שלפנינו שאפילו אם קטיף הפרי הוא גמר מלאכה, בכ"ז כאן שאינו קוטף את הפירות על מנת למוכרם מותר לו לאכול אכילת עראי. ולכן אם קוטף תפוז מעץ שלו, מקלף את הקליפה ואוכל את הפרי כדרכו.
ו. בשאלה שלפנינו המדובר שהם יושבים בגינה שלפני הבית. גינה אינה אחת מששת הדברים הקובעים למעשר. וא"כ לכאורה עדיין לא הוקבעו הפירות למעשר ומותר לאכול מהם אכילת עראי.
אולם, אף שבעל המקום מגדירו כגינה, המקום הוא בעצם חצר. כך פסק הרמב"ם בהלכות מעשר (פ"ד הל' ז-ח):
"כשם שהבית קובע למעשר כך החצר קובעת למעשר, ומשיכנסו לחצר דרך השער נקבעו אע"פ שלא הכניסן לתוך הבית".
"אי זו היא חצר הקובעת, כל שהכלים נשמרין בתוכה, או שאין אדם בוש מלאכול בתוכה, או חצר שאם יכנס אדם לה אומרין לו מה אתה מבקש"...
וא"כ בימינו אם נוטע כמה עצים ליד ביתו כיון שהם בחצרו ואינו מתיר לאחרים להיכנס לשם, והוא מניח בתוכה את חפציו לשמירה כגון מכונית או אופנים או ריהוט גן ויושב שם בסעודה ומסיבה אין זה נחשב גינה אלא חצר, ולכן אם היה מכניס את פירותיו לחצר דרך השער היה מתחייב כבר במעשר.
ז. וכיון שבמקרה לפנינו עץ הפרי כבר גדל בתוך החצר דינו מיוחד. כך פסק הרמב"ם (הל' מעשר פ"ד הט"ו):
"תאנה העומדת בחצר אוכל ממנה אחת אחת ופטור ואם צירף חייב במעשר, בד"א בשהיה עומד בקרקע, אבל אם עלה לראש התאנה ממלא חיקו ואוכל שם שאין אויר חצר קובע למעשר".
ובהלכה יז פסק: "גפן שנטועה בחצר לא יטול את כל האשכול ויאכל אלא מגרגר אחד אחד וכן ברמון לא יטול את כל הרמון אלא פורט את הרמון באילן ואוכל הפרד משם, וכן באבטיח כופתו בקרקע ואוכלו שם"...
היינו, אם היה מכניס את התאנה או את האשכול דרך שער החצר היה אסור לאכול לפני הפרשת תרו"מ משום שהחצר קובעת. וכאן כיון שהפרי גדל בתוך החצר הקובעת התירו לו לאכול עראי של עראי רק לקטוף פרי אחד ולאוכלו אבל לא לצרף. ואם אוכל פרי שמתחלק לכמה חלקים צריך לקטוף חלק אחר חלק ממנו ולאוכלו ולא לקטוף כולו בב"א. וא"כ אם הוא אוכל תפוז יכול להיות שצריך לקלף בעוד מחובר וליטול פלח פלח כמו באשכול שמותר רק בפרט אחר פרט.
וא"כ אף במקרה שלפנינו יכול לקטוף פרי אחד ולתנו לחבר אחד ואח"כ לקטוף פרי שני ולתת לחבר אחר. אולם אם קטף שניים בבת אחת כבר הפירות שבידו התחייבו בתרו"מ.
ונראה שכיון שרוב האנשים אינם מכירים את ההלכות במדוייק וח"ו יבואו לאכול טבל מן הראוי שלא לאכול בלא תרו"מ.
ח. בין הדברים הקובעים למעשר נזכר המקח. במקרה שלפנינו לא היה מקח אבל היתה מתנה. ולכאורה אף משום מקח נקבעו הפירות למעשר ואסור לאכול מהן אפילו בלא לצרף, שהרי דין צירוף נאמר רק לגבי פרי שגדל בחצר החייבת. אולם כך כתב הרמב"ם (הל' מעשר פ"ה ה"ו): "והמתנה אינה קובעת כמכר, עם הארץ שהיה עובר בשוק ואמר טלו לכם תאנים אוכלים ופטורין שאין המתנה קובעת, ואם הכניסו לבתיהן אם רוב העם מכניסים לבתים – מעשרים ודאי"...
מסקנה
עריכהמן הראוי במקרה כזה של פרי שגדל בחצרו של אדם ומאכילו לאורחיו אגב ישיבתם בחצר להפריש תרומות ומעשרות. ורק אם מקפיד שלא לצרף ולקטוף פרי אחד וליתנו לאדם אחד, ואח"כ לקטוף פרי נוסף וליתנו לאחר, וכ"א יאכל אחד בלבד ולא יצרף לא בידי המארח ולא בידי האורחים פטורים מתרומות ומעשרות.