חבל נחלתו יב לה
סימן לה
תשובה לרב פבזנר בענין היכר ציר
בתשובתו השניה לדברי כתב הרב פבזנר:
ה"חידוש" העיקרי בפסקי אדמו"רי חב"ד – שחלון נחשב כפתח
והנה בהמובא עד כאן פסקו אדמו"רי חב"ד כפוסקים רבים אחרים, ואין בזה שום חידוש, אבל החידוש העיקרי בזה בשיטת חב"ד הוא (אחרת לגמרי ממש"כ הכותב, שכנראה מכמה מדבריו כתב זה להתלמד, או כו'):
לפי שיטת חב"ד, גם אם אין פתח ליכנס לחדר הפנימי, הולכים לפי היכר ציר, ולכאורה זה תמוה ביותר – בשלמא אם ההיכר ציר הוא בחדר הפנימי, הרי גם בלא"ה ברור שהכניסה היא אליו, אבל כאשר ההיכר ציר הוא בחדר החיצון, איך אפשר לומר שנכנסים מהחיצון לפנימי, הרי אין לו פתח מבחוץ! (וע"ז הוא שטענו הטוענים, והרב הכותב מסיק: "לא מצאתי, לא מצד הסברא ולא מצד הנושאים ונותנים בכך, מקור לומר שבחדר פנימי ללא יציאה לרה"ר סומכים על היכר ציר". ועל זה הוא שכתבו כמה מחכמי ורבני חב"ד, וכמובא בספרנו).
ומה שמתברר מדברי רבותינו נשיאינו בזה הוא, שהחלון, באם יש בו דע"ד טפחים (ואין בו סורגים) הרי (כמבואר בכ"מ שהובאו בספרנו הנ"ל) הוא נחשב להלכה כפתח המשמש לכניסה ויציאה.
[וכגון לעניין עירובין, שחלון כזה נחשב כפתח לכניסה ויציאה (עירובין דף עו ע"א ואילך, שו"ע או"ח סי' שעב ס"ד. שו"ע אדה"ז שם. וראה גם עירובין סז, ע"א. שו"ע שם סי' שפט), וז"ל המשנה שם: "חלון שבין שתי חצרות, ארבעה על ארבעה בתוך עשרה, מערבין שנים, ואם רצו – מערבין אחד. פחות מארבעה על ארבעה (פחות מארבעה – לאו פתח הוי, רש"י)... מערבין שנים ואין מערבין אחד"
והנה דין זה נוהג גם בימינו אנו, שנשתנו סדרי הכניסה והיציאה, ששני בתים שיש ביניהם חלון דע"ד, הרי באם רצו מערבים אחד, והיינו שזה פתח לכניסה ויציאה לכל דבר (ומובן שזה שעירובין הוא דין דרבנן (ולא דאורייתא, כמזוזה) אינו משנה לענייננו כלל, כי הנידון כאן הוא אם המציאות היא שדע"ד הוא פתח הראוי לכניסה ויציאה, ואילו לא היה כן – גם לעניין עירובין שמדרבנן לא היה מועיל כלל)].
וזאת גם אם החלון הוא פטור ממזוזה, מ"מ לענין האפשרות ליכנס דרכו אי"ז משנה כלל, אלא הוא פתח לכניסה ויציאה לכל דבר.
ולא עוד אלא שמפורש בראשונים, שגם בנוגע למזוזה הוי דע"ד פתח הראוי לכניסה ויציאה, למרות שפתח כזה פטור ממזוזה, כי צריך שיהי' בגבהו י' טפחים. והוא ממה שהקשו בתוס' ישנים, יומא דף יא ע"ב ד"ה הכל מודים, וז"ל: "וא"ת מאי שנא דבכל דוכתא סגי ברוחב ד' וגובה עשרה. יש לומר דשאני גבי מזוזה דכתיב ובשעריך, משמע פתח גדולה. עכ"ל. ומוכח מזה שגם לגבי מזוזה הרי זה נחשב לפתח, אלא שאינו "פתח גדולה".
ומזה אנו למדים, שכאשר הנדון הוא מה שנוגע זה לא לחייב את הפתח במזוזה, אלא שתהי' ממנו אפשרות כניסה ויציאה – הרי גם דע"ד פתח הוא.
והרי בזמן הגמ' הי' הדרך שלעלי' נכנסים ע"י סולם וכיו"ב (ולא דרך הבית), וכמפורש בב"מ שם דף קיז ריש ע"א. וראה גם בפירש"י שבת כא,ב ד"ה ואם, ע"ש. וראה ב"י או"ח סי' תרע"א (ס"ה) ד"ה ומניחה. משנ"ב שם ס"ק כג ובביה"ל. ועוד,
(כי רוב העליות, או שלא היו שייכות לבעל הבית, או שהי' משכיר אותן לאחרים, כמבואר בב"מ דף קטז ע"ב ואילך, עיי"ש ובפירש"י (בתחילת העמ' ועוד) ותוס' שם (ד"ה הבית כו' של שנים). ועוד למרות שישנן גם עליות שנכנסין אליהן דרך המעזיבה בארובת הבית, כמבואר בסוגיין בנוגע למזוזה (מנחות לד ע"א: לול הפתוח מן הבית לעליה, וכמ"ש רש"י שם, ובעוד מקומות). ובפשטות זהו כי הן הבית והן העלי' היו שייכים לאדם אחד. אבל ברוב המקומות מדובר אודות בית לאחד ועלייה לאחר. וכן הוא גם בזמננו שיש בתים שנכנסים אליהם ממדריגות חיצוניות, גם בגובה רב.
והעיקר הוא – שכאשר מצד צורת הבית אפשר להתקין זאת, הרי המקום שבו נראה הציר, אליו היא הכניסה, עלי' אמרו מימין לדרך ביאתך קבע המזוזה.
ולפ"ז נמצא שיסוד פס"ד אדמו"רי חב"ד הוא:
א) שחלון דע"ד הוא פתח – כדמוכח כנ"ל.
ב) שלענייננו אינו משנה אם משתמשים בחלון בפועל לכניסה ויציאה – כדין כל פתח אחר שאי"ז משנה.
ג) שגם אם כדי שיוכלו לצאת ולהיכנס מפתח זה (מהחלון) צריך להעמיד סולם, וזה עדיין לא הועמד – עדיין הוא נחשב לפתח הראוי לכניסה ויציאה. (והוא ע"פ המבואר בכ"מ שדבר נחשב ל"ראוי" גם אם הוא מחוסר מעשה (כגון אם יפקיר נכסיו, ועוד. ואכמ"ל)).
ד) שלא איכפת לן מה שפתח זה (החלון) פטור ממזוזה (וזהו דלא כאיזה פוסקים אחרונים שכתבו להיפך מסברא דנפשייהו).
א. חלון כפתח לעניין מזוזה
דברים שחשבתי שלא עלה על לב אחד מן הפוסקים לומר, בא הרב פבזנר ושם בפי אדמו"רי חב"ד. בינתיים לא מצאתי כן במפורש בכתביהם, ורואה אני בכך חידוש גדול שלא נזכר בראשונים ואחרונים – שחלון יחשב לפתח המשמש כניסה ויציאה לדיני מזוזה (אע"פ שהוא פטור ממזוזה). ואפילו הוא נמצא בקומה עליונה וכד'.
זהו חידוש גדול ללא בית אב, שלא מצאתי בעניותי לא בש"ס ולא בשום ראשון או אחרון, ולכן לא חשבתי לטעון כך.
יסוד דין מזוזה שהכניסה לבית היא המחייבת במזוזה את הפתח, והיא חובת הדר לא חובת הבית, והמקום בו באים לבית מתחייב במזוזה ולא חלון המשמש לאויר אפילו הוא ראוי לכניסה. וראיותיו של הרב פבזנר שחלון חשיב לגבי עירובין וחנוכה והל' טומאת מת ועוד דינים, אין בהם לשנות כלל כלפי מזוזה שפרט לחלון ד' על ד' טפחים בירושלמי (יומא פ"א ה"א ומגילה פ"ד הי"ב) שהוא חלון המשמש לעבדים לשבת שם, וכנראה שימש כניסה ויציאה. הרמב"ם לא הזכירו וכתב שכל פתח צריך שיהא משמש כניסה ויציאה, אבל סתם חלון אינו משמש לכך אלא לאויר ולאור ולא כניסה ויציאה.
וילמד הדבר מ'דרך ביאתך' פתח המשמש לביאה ולא חלון. ובניגוד לדברי הרב פבזנר הנוקט שהיכר ציר הוא חפצא – הביאה היא חובת גברא והיא המגדירה זאת כפתח. ואם הפתח סגור ואין נכנסים בו כלל פטור ממזוזה כמו שכתבו שו"ת שבט סופר (יו"ד סי' צב), שו"ת בצל החכמה (ח"ג סי' פא), שו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סי' קעז).
לא מצאתי שום שיטת ראשונים הקובעת שחלון דינו כפתח לעניין מזוזה, ולכן לא היה נראה לי לתלות בכך את שיטתם של גדולי חב"ד (ועל אף דבריו החריפים והבטוחים של הרב פבזנר בתשובתו לדברי, איני בטוח שמקורה באדמו"ר הזקן).
ב. דרך ביאתך – היכר ציר
כיון שההסתכלות על חלון כפתח כניסה היא מקור מחלוקתנו – ממילא אין המחלוקת בין הבנתי להבנת הרב פבזנר גדולה כ"כ. ובכ"ז נראה לי שהיחס בין 'דרך ביאתך' ל'היכר ציר' שנויה במחלוקת בינינו.
רוב הראשונים, בניגוד לדעת הרב פבזנר, סוברים שעיקר ההלכה היא דרך ביאתך לבית – בימין היא דין תורה, והיכר ציר הוא רק מגלה היכן לקבוע את המזוזה, האם המדובר בכניסה או ביציאה, וממילא הוא סימן שיש מן הפוסקים – ראשונים ואחרונים – הסוברים שהוא העיקרי ויש סוברים שכניסה ויציאה הם הקובעים הראשיים והיכר ציר הוא רק אחד הסימנים הקובעים.
ועל כרחך אף הרב פבזנר צריך להודות שלא תמיד הולכים אחר היכר ציר שהרי היכר ציר הוא חלק מן הדלת, אבל לשיטת רוב הראשונים והשו"ע (רפו, טו) אף פתח ללא דלת חייב במזוזה מן התורה (ושיטת הרמב"ם וסמ"ג שרק אם יש לו דלת), וא"כ מה נעשה כשאין לו דלת, וכי בגלל שאין לו דלת וממילא אין היכר ציר לא נקבע מזוזה לשיטת רש"י ותוס' ורא"ש וראשונים נוספים?! הא קמן שחייבים להתבסס על סימנים אחרים של כניסה ושימוש וכד' כדי להחליט מהו צד ימין עליו לקבוע מזוזה.
הראשונים כתבו במפורש שזהו סימן לדעת מהו ימין באותו חדר/בית ולא סיבה וגורם בעצמותו למקום קביעת המזוזה.
כך כתב המאירי (יומא יא ע"ב) שהוא סימן: "וכל פתח שבין חדר לחדר ואין ידוע איזה מקום כניסה ואיזה מקום יציאה לשער בו צד ימין – הולכין אחר היכר ציר ר"ל שהצד שהציר נראה ממנו נידון בדרך ביאה".
וכן הסמ"ג (עשין סי כג): "עוד אומר שם (לג, א) פתח שבין שתי בתים הלך אחר היכר ציר פירוש בעל הבית שציר הדלת סובב בו חייב לעשות המזוזה ימין מבואו דרך אותו הפתח שנאמר ביתך דרך ביאתך וכי עקר איניש כרעיה דימינא עקר ברישא (שם לד, א)".
וכך כתב בשו"ת תשובה מאהבה (ח"א סי' סא):
"כלל א' במקום שנודע ברור איזהי הביאה ודאי היכר ציר לא מעלה ולא מוריד ולא אמר שמואל במס' מנחות דף ל"ג ע"א במזוזה הלך אחר היכר ציר אלא בפיתחא דבין תרי בתי בין בי גברי לבי נשי כדמסיק שם וכפירש"י שם ד"ה ה"ד כו' לא ידעינן הי ליחשוב ביאה והי לחשוב יציאה ויותר מבואר בנמוקי יוסף שם שכתב לא ידעינן למאן נחשוב דרך ימין לביאה לפיכך נלך אחר היכר ציר כו' והוא לענ"ד פשוט פשט גמרא שם היכי דמי כלומר באיזה אופן אתה אומר שציר הדלת יהי' סימן למזוזה דודאי לא בכל גווני אתה אומר ללכת אחר היכר ציר דהתורה אמרה ביתך דרך ביאתך דרך ביאתך מן הימין כו' ואיך שייך לומר דתלא הדבר בציר הדלת ע"ז מסיק התלמודא דלא משכחת ציר להיכר והטור והט"ז בסי' רפ"ט תק"ד וש"ך סק"ו דציר לא מעלה אלא במקום דלא ידעינן איזהי מקום כניסה או יציאה".
"כלל ב' אין משגיחין על היכר ציר בפתח הרגילי' לצאת ולבא יותר בו יקבענה המזוזה... ר"ל ובמקום הרגיל אין משגיחין על היכר ציר כ"כ הנ"י להדי'... אבל באחר רגיל או כיוצא בו אין הולכין אחר היכר ציר וכן נראה מדברי רש"י שם דף ל"ג ע"ב ד"ה עיקר קטונית וחייב... והן הן דברי הר"י שמביא המרדכי... כיון שעיקר תשמיש כניסה ויציאה דרך שם לא משגיחין בהיכר ציר עכ"ל וכן נראה מתשובת מהרי"ל סימן צ"ט והט"ז בי"ד סימן רפ"ט סק"ד קיצר קצת בלשונו יעויש"ה".
"כלל ג' לא זו דודאי רגיל עדיף מהיכר ציר אלא אפי' בית חורף נמי עדיף מהיכר ציר דהיינו במקום שאינו מבורר איזה בית אשר עיקר תשמישו ביאה ויציאה דרך שם ואיזה מקום הרגילי' יותר ביאתן אז עושין המזוזה בימין הכניסה שנכנסין מן הבית לבית החורף דמן הסתם עיקר תשמישו בבית החורף ואין משגיחין בהיכר ציר כל עיקר ועושין המזוזה בימין הכניסה של בית החורף כי שם מסתמא מקום רגיל הכניסה וכבר בארתי מדעת הראשונים דרגיל עדיף מהיכר ציר ועיין בעט"ז ומביאו הלחם חמודות והש"ך י"ד סי' רפ"ט סק"ו".
"ועתה יש לנו שלשה סוגים שאין היכר ציר סימן: א' במקום שכניסה ידוע וברור לכל, ב' במקום שעיקר תשמיש מבית לשם, ג' במקום שיש ספק אלא שנכנסין מן הבית לבית החורף. אם שלוש אלה לא יהי' לה אז היכר ציר נאמן"...
כך הבין ופסק חתן הנו"ב (רב העיר פראג ובן דורו של בעל שו"ע הרב) ודבריו ברורים ונשענים על דברי הראשונים.
הרב פבזנר בתשובתו אלי כתב שדברי המרדכי דחויים ולא מובנים וכנגדם עומדים דברי שלושים ראשונים שכתבו שהולכים אחר היכר ציר בלבד ולא אחר תשמיש.
וכדאי לקרוא מה שכתב על ר"י בעל התוס' (שהוא מרא דעובדא במרדכי) בשו"ת יוסף אומץ (סי' כט) לרב חיד"א בדחותו דברי בעל שו"ת זרע אמת (יו"ד סי' קלד): "ואני תמיה דמשוי סברת ר"י אחד המיוחד מגדולי הראשונים דלא כהלכתא נדחה קרי לה, ויסירה מגבירה ורק היא יחידה. ועין רואה דהמרדכי ומרן בב"י ומור"ם בדרכי משה והרב מעדני מלך כתבוה בסתם ולא רבו עליה. וכי תאמר בלבבך א"כ אמאי מרן השמיט דעת ר"י בש"ע וגם מור"ם לא הביאו. שמענה ואתה דע לך דכמה דינין מוסכמים השמיטם בש"ע וכ"כ הרב הגדול מהר"ר גבריאל איספרנסה זלה"ה בתשובה כ"י דאין הכרע מהש"ע שהשמיט דין אחד דכמה דינים מוסכמים אין הרב כותבם וסמיך ליה במה שכתבם בבית יוסף עכ"ל..."
"אמור מעתה שדינו של ר"י אמת וצדק ויש לדבריו ראיה מהסוגייא גופה... ותו דרש"י והרא"ש והרב נמקי יוסף שכלם כתבו כאמור הרי בפירוש קאמרי שאינו ניכר אי יציאה מהאי אי יציאה מהאי. ומינה דמבית לחדר שנודע דעיקר תשמישו ומוצאו ומובאו מבית לחדר לא אזול תחת הציר דתשמישו ומובאו ומוצאו הכר יכירנו כמבואר בא"ר לח"י רוא"י".
"ובר מן דין דברי ר"י מעצמן חזקים כראי מוצק טעמן ונימוקן עמן והיא סברא אלימתא דכיון דהלכה רווחת את כל ונוכחת דהמזוזה יניחוה דרך ימין הנכנס ודאי שהחדר שמשתמשין בו והכניסה מן הבית לחדר וזה דבר הניכר החושה אל העין הדעת נותן דיניח המזוזה בימין הנכנס לחדר".
וסותר דברי בעל שו"ת זרע אמת שר"ל שרש"י חולק על ר"י ומסיק: " ...וא"כ נראה דרש"י וכל הפוסקים דנקטי הא דתרי בתי בהכר ציר מודו לר"י דבית וחדר מימין הנכנס מהבית לחדר כדברי ר"י ותהי כל הארש שפה אחת ודברים אחדים". ומוסיף וחולק על דברי בעל שו"ת זרע אמת בבירור דעת הלבוש ומעדני מלך.
ומסיים: "ומתוך מ"ש ראה ביתך כי נהפכו עליה ציריה ואין להשגיח בציר ויניח המזוזה מימין הנכנס מן הבית לחדר כי כל תשמישו ומוצאו ומובאו של חדר מן הבית".
וכך כתב בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ד סי' מג): "הנה עניין היכר ציר, הא משמע מגמ' ופרש"י שהוא דווקא כשליכא הכרעה בעצם מהי דרך ביאה מצד תשמיש החדר גופיה... דלכן ודאי אין חילוק היכן הוא היכר הציר ואף קביעות הדלתות. וא"כ גם בפתח ששייך על כל העברה דרך שם גם שם כניסה וגם שם יציאה, ואין לנו הכרעה הי ליחשב ביאה והי ליחשב יציאה, דהוא בפיתחא בין בי גברי לבי נשי (דאיתא במנחות שם), אם היה שייך להכריע – לא היה כלום עניין היכר ציר, דליכא טעם. אלא דהיה לן למיזל בתר דרך האינשי איך באין ויוצאין. ואם לא שייך לנו לידע זה, היה שייך לילך בתר תשמישי החדרים. דלהחדר שאיכא תשמיש שבשבילו נחוץ ליכנס לשם יותר מלחדר השני – הכניסה לשם נחשב ביאה, והיציאה משם נחשב יציאה. והוא אף שאיכא גם בחדר השני צורך ליכנס להרבה אינשי או הרבה פעמים לכל אחד, אבל כיוון שמועטין הם האינשי הצריכים להכנס לחדר השני, או שמועטין פעמי הצורך ליכנס לשם נגד מספר האנשים או הפעמים שצריך להיכנס לחדר האחר, לא נחשב הכניסה לשם ביאה. שלכן הוא טעם להכריע לנו קביעות המזוזה, בכניסה ממנו לחדר הראשון. ויהיה לפ"ז הא דר' יהודה אמר שמואל דהלך אחר היכר ציר, רק כששווה לעניין הצורך – לפי תשמישי האינשי ולפי תשמישי כל אחד ואחד – בשווה לשני החדרים".
וחולק שם על דברי הדעת קדושים שהיכר ציר הוא עיקר, ומסיק אליבא דרש"י: "וצריך לומר אליבא דרש"י שלא יסתרו דבריו הסמוכים, דמפרש (בד"ה היכי דמי) דהיכר ציר דנאמרה בהלכה לא שייך לומר שעדיפא מדרך ביאתך המפורש בתורה. וגם לא מסתבר שתהיה ההלכה פירוש על הקרא – לומר שדרך ביאתך הוא רק בליכא היכרא, דג"כ הרי נמצא שהיכר ציר תהא עדיפא מדרך ביאתך...
"לכן פשיטא לרש"י דהפתח שבין בי גברי לבי נשי, כשהתשמיש החדרים והכניסות דפתח זו הם הרוב לכניסה לבי גברי – לא משגחינן בהיכר ציר. והוכרח לפרש דאיירי דלבי גברי איכא הילוך אנשים המחזרין לביתו, ומאחר שנמצאו הרבה אינשי שבאין לביתו איכא הרבה צרכים לבקש מהאשה ליתן להם, שבשביל זה נכנסין האנשים – או בעה"ב עבורם – להאשה, ואיכא הרבה כניסות מבי גברי לבי נשי, שאפשר שהושוו מספר הכניסות עי"ז מבי גברי לבי נשי, שלכן אזלינן אחר היכר ציר. וא"כ נמצא שלרש"י רוב הכניסות עדיף מהיכר ציר. והוא דלא כדסובר הדעת קדושים, אלא אף כשאיכא היכר ציר אזלינן בתר רוב הכניסות, דזה עדיף מהיכר ציר. וכפשטות לשון המרדכי בשם הר"י שהביא הב"י בסימן רפ"ט (וז"ל בד"ה ומ"ש שאם לא קבע, דוקא בין גברי לנשי ששניהם עיקר ושניהם פתוחים לר"ה אבל מבית לחדר או לעלייה שעיקר תשמישו ומוצאו ומובאו בבית לשם לא אזלינן בתר היכר ציר אלא יניחנו בחדר דלצרכו הוא עשוי ולהכי נקט מבית גברי לנשי), וכהש"ך בשם העט"ז בסק"ו (וז"ל ופתח שנכנסים בו מן הבית לבית החורף שלנו נ"ל שעושין המזוזה בימין הכניסה שנכנסין שם מן הבית לבית החורף דעיקר תשמיש שלנו הוא בבתי החורף שלנו ולא משגחינן בהו בהיכר ציר כלל, דבין הציר היא מבחוץ בין היא מבפנים עושין המזוזה בימין הכניסה)".
ומאריך שם בסתירת דברי הדעת קדושים.
וכבר הבאתי בתשובתי הראשונה שדן בכך הגראי"ה קוק בשו"ת דעת כהן (סי' קעט).
ועי' עוד שנחלקו בכך שני גאוני עולם המחותנים ביניהם בשו"ת חלקת יעקב (יו"ד סי' קסא) ובשו"ת מנחת יצחק (ח"א סי' פט) וסיים שם המנחת יצחק הסובר שתשמיש עדיף על היכר ציר:
"אחר זה בא לידי ספר מנחת פתים וראיתי שם (בסימן רפ"ט סעי' ג') ראיה לכל דברינו עיין שם".
וכן בשו"ת יביע אומר (ח"ד יו"ד סי' כג) כתב באות ג: "וכן בקדש חזיתיה להגאון מהר"א תאומים בשו"ת חסד לאברהם (חיו"ד ס"ס צא) שנשאל בנ"ד, וכתב, לפע"ד הדבר ברור שהואיל ודרשינן ביתך דרך ביאתך מן הימין, אין חיוב מזוזה אלא בפתח שהוא דרך ביאה ולא דרך יציאה. וכפרש"י (מנחות לד.). ומש"ה אמרו (שם לג:) במזוזה הלך אחר היכר ציר, שבשני חדרים הפתוחים זל"ז ואין ידוע איזה מהם חשוב דרך ביאה ויציאה, הלך אחר היכר ציר, וקובעם בימין הביאה לבית זה. ועל כרחך שאף שלחדר השני ה"ז שמאל לא איכפת לן, שלחדר הזה הוי דרך יציאה ולא מחייב במזוזה. וכ"כ בב"י (סי' רפט) מהמרדכי, שכל זה כשיש לכל אחד מהבתים פתח פתוח לרה"ר, אבל אם אחד מהם אין לו פתח לרה"ר חשבינן שם דרך ביאה, ולא אזלינן בתר היכר ציר".
עולה מדברי האחרונים שהובאו לעיל, שאף שהרב פבזנר ניסה להראות שכל העולם פה אחד כשיטתו ביחס להיכר ציר, וכל מי שלא סבר כמותו דבריו דחויים – עפ"י הבנתו בראשונים, בכל זאת גדולי האחרונים לא סברו כמותו ולכן יש לבית ישראל על מה לסמוך שלא נהגו כפי שיטת חב"ד בהיכר ציר.