חבל נחלתו יב ח
סימן ח
אמירה לנכרי בשבת
שאלה
נשאלתי באחת השבתות האם מותר לומר לנכרי להוסיף שמן במשאבה המסובבת את הקרוסלה עליה עומדות הפרות בעת חליבתן? כמו כן, כמעט כל שבת, ובמיוחד בימי החורף נגשים אלי עם שאלות על מפסק פחת או מפסק ראשי ש'קפץ' באחת הדירות, האם מותר לומר לנכרי להרים את המפסק?
תשובה
השאלה היא: מה מותר לומר לנכרי ומה אסור בעשיית מלאכות או שבותין בשבת?
א. הרי"ף (שבת נה ע"ב – נו ע"א) חולק בחריפות גדולה על שיטת הגאונים (שאילתות פר' וירא שאילתא י ופר' שמות שאילתא לז, הלכות גדולות סימן ח – הל' מילה). שיטת הגאונים שע"י אמירה לנכרי מותר לעשות מלאכה דאורייתא בשבת. הרי"ף וכן הרמב"ם חלקו עליהם והתירו (חוץ מחריגים) אך ורק במלאכה דרבנן ולצורך מצוה או הפסד או צרכי רבים. מקור מחלוקתם בעירובין (סז ע"ב – סח ע"א) ואף גירסאות שונות התלמוד שם בין החולקים.
ב. מסכם זאת הר"ן (על הרי"ף, שבת נו ע"א):
"דעת הרב בעל הלכות גדולות ז"ל שמתירין אמירה לנכרי אפילו בדבר שיש בו מלאכה גמורה גבי מכשירי מילה לפי שהוא מפרש הא דאמרינן [עירובין דף סז ב] גבי ההוא ינוקא דאשתפוך חמימיה דאמרינן [שם דף סח א] ולא שאני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה דכל שבות שנעשה על ידי ישראל כגון הזאה קרינן שבות דאית ביה מעשה ולפיכך אף על פי שאין בהם אלא משום שבות העמידו דבריהם במקום כרת אבל אמירה לנכרי אפילו במלאכה גמורה קרינן שבות דלית ביה מעשה כיון דלא עביד ישראל מעשה כלל ולפי זה לא גרסינן התם דהא מר לא אמר ליה זיל אחים לי שלפי שטתו אפילו [למימר ליה] להחם ליה שרי".
"ונמצא פסקן של דברים לפי שטה זו שמתירין אמירה לנכרי אפילו במלאכה גמורה לגבי מכשירי מילה ואם באנו להשוות שאר מצות למכשירי מילה כדרך שהשוה אותן הרמב"ם ז"ל לפי שטתו וכמו שנכתוב בסמוך בס"ד אף בכל המצות נתיר אמירה לנכרי אפי' במלאכה גמורה ונראה שזה הוא דעת הרב בעל העטור ז"ל שהתיר לומר לנכרי להדליק לו את הנר לסעודת שבת".
"אבל דעת הרב אלפסי ז"ל אינו כן שהוא סובר דלא שרי אמירה לנכרי במכשירי מילה אלא בדבר שאפי' על ידי ישראל אינו אלא משום שבות וכמו שכתוב בהלכותיו וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות מילה והוא ז"ל התיר שבות דשבות דהיינו אמירה לנכרי בדבר שהוא משום שבות כמכשירי לולב ושופר. אבל הרמב"ן ז"ל סובר דבכה"ג נמי לא שרי אלא במילה בלבד לפי שניתנה שבת לידחות אצלה אבל בשאר מצות אין דוחין שבות כלל כדאשכחן דלא דחינן שבות דשבות במקום פסידא וזו היא ששנינו נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה ואף על גב דהוי שבות דמלאכה שאינה צריכה לגופה".
הר"ן מוסיף דעה שלישית – דעת הרמב"ן – ששבות דשבות הותרה רק עבור מצוה ששבת נדחית מפניה.
ג. הרמב"ם (הל' שבת פ"ו ה"ט ו-י) סובר כרי"ף ופוסק:
"דבר שאינו מלאכה ואין אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות מותר לישראל לומר לגוי לעשותו בשבת, והוא שיהיה שם מקצת חולי או יהיה צריך לדבר צורך הרבה או מפני מצוה".
"כיצד אומר ישראל לגוי בשבת לעלות באילן או לשוט על פני המים כדי להביא לו שופר, או סכין למילה, או מביא לו מחצר לחצר שאין עירוב ביניהן מים חמין להרחיץ בהם קטן ומצטער וכן כל כיוצא בזה".
ד. הטור בסי' שז הביא את הרמב"ם. והשו"ע בסי' ש"ז ס"ה פסק כרמב"ם בלשונו, והזכיר את שיטת הרמב"ן, והרמ"א הפנה לסי' רעו. והמג"א (סי' שז ס"ק ח) הקשה על הרמב"ן מעירובין וסיים שאין מדמין בשבותין.
בסימן רעו (ס"ב) פסק הרמ"א: "י"א דמותר לומר לא"י להדליק לו נר לסעודת שבת משום דסבירא ליה דמותר אמירה לא"י אפי' במלאכה גמורה במקום מצוה (ר"ן ס"פ ר"א דמילה בשם העיטור), שעל פי זה נהגו רבים להקל בדבר לצוות לא"י להדליק נרות לצורך סעודה, בפרט בסעודת חתונה או מילה, ואין מוחה בידם. ויש להחמיר במקום שאין צורך גדול, דהא רוב הפוסקים חולקים על סברא זו וע"ל סי' ש"ו".
והביאו האחרונים משם הב"ח שאין מוחין בידם משום מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.
המשנה ברורה (סי' רעו ס"ק כה) כתב: "ומ"מ מותר לומר לא"י לתקן את העירוב שנתקלקל בשבת כדי שלא יבואו רבים לידי מכשול וכדאי הוא בעל העיטור לסמוך עליו להתיר שבות דאמירה אפילו במלאכה דאורייתא במקום מצוה דרבים [ח"א בשם המ"מ] וכעין זה דעת הפמ"ג לעיל בסוף ס"ק כ"ב".
ה. אם נסכם לענייננו בשאלת החליבה בשבת מותרת אמירה לנכרי בצורה ישירה כיון שחכמים הקלו לחלוב ע"י נכרי בשבת משום צער בעלי חיים. באשר להפסקת חשמל כתוצאה מ'קפיצת' מפסקים נראה שאם לא יוכל לענג את השבת בתבשיל חם או בבית המחומם באמצעים חשמליים ויש ילדים קטנים או הקור עז מותר ג"כ לקרוא לנכרי ולומר לו שירים את המפסקים.
ו. ישנו היתר לעתים לרמוז לנכרי כאשר ישנו הפסד. כך פסק השו"ע (סי' שז סי"ט):
"סחורה הנפסדת בשבת ע"י גשמים או ד"א; או אתי בידקא (פי' נחל או אגם מים) דמיא ומפסיד ממונו; או שנתרועעה חבית של יין והולך לאיבוד; מותר לקרות אינו יהודי, אף על פי שודאי יודע שהאינו יהודי יציל הממון. (ולכסות סחורה או פירות או ד"א מפני הגשמים ע"ל סי' של"ה סעיף ז') וכן מותר לומר לאינו יהודי: כל המציל אינו מפסיד, כמו בדליקה שהתירו לומר: כל המכבה אינו מפסיד; ויש מי שאומר שלא התירו אלא בדליקה דוקא. (וע"ל סי' של"ד)".
הקריאה בתחילת הסעיף אינה באמירה מפורשת על ההפסד אלא הנכרי יבין מתוך מצב ההפסד. בהמשך מובאת הדעה שאף מותר לרמוז לו.
והמגן אברהם (ס"ק כז) כתב שאע"פ שהשו"ע הביא דעה מחמירה בסוף הסעיף בכ"ז המיקל לא הפסיד, והוסיף הפמ"ג שנראה שכך סובר השו"ע שהביא דעה זו בסתם.
ז. בכלכלת שבת לתפא"י על המשנה מנה תשעה מצבים שבהם מותרת אמירה לנכרי באסורי תורה:
א) בחולי כל הגוף אפילו אין בו סכנה (סי' שז מג"א ס"ק ז).
ב) משום ישוב א"י (סי' שו מג"א ס"ק כ).
ג) בזמנו בהול ויש חשש שיעבור בעצמו על איסור תורה (סי' רסו ס"א; סי' שלב ס"ד).
ד) משום בזיון כתבי הקודש (סי' שלד סי"ח).
ה) משום צער בעלי חיים התירו חליבה (סי' שה ס"כ).
ו) בין השמשות ויש הפסד או צורך מצוה (מג"א רסא ס"ק ו; ט"ז סי' שמב ס"ק א).
ז) אמירה לנכרי שתגרום למלאכה דאורייתא בלא מתכוין ואפילו פס"ר (סי' רנג סו"ס א; סי' רנט ס"ז).
ח) אמירה ברמז ('כל המכבה אינו מפסיד') במקום הפסד (סי' שלד; סי' שז סי"ט).
ט) אמירה לצורך מצוה שהגוף נהנה ממנה (מג"א סי' רעו ס"ק ח).
וראוי לעיין בכל הלכה לגופה ולא להסיק ממנה למקרים אחרים.