חבל נחלתו יב ז
סימן ז
נתינת בצק בחמין בכניסת השבת
שאלה
לאדם הגיעו אורחים סמוך לכניסת השבת, ובצק ('ג'חנון') שמניחים בחמין – בידם. המארח הניח את הבצק בסיר ובו חמין שכבר נתבשלו מערב שבת לצורך הסעודה השניה בשבת בצהרים. הסיר היה על 'פלטה' של שבת שאין לה כפתורים להוספת חום. במידה והבצק לא הספיק להתבשל בסיר מערב שבת, האם מותר לאכול את הבצק בשבת?
תשובה
א. פסק בשולחן ערוך (או"ח סי' רנב ס"א): "מותר להתחיל במלאכה בע"ש סמוך לחשיכה, אע"פ שאינו יכול לגומרה מבעוד יום והיא נגמרה מאליה בשבת, כגון: לשרות דיו וסממנים במים והם נשרים כל השבת, ולתת אונין (פי' אגודות) של פשתן לתנור כדי שיתלבנו, ולתת צמר לתוך היורה שאינה על האש והיא טוחה בטיט, שאם היא על האש אסור שמא יחתה (פי' יגלה ויעור הגחלים במחתה), ואפי' אינה על האש אם אינה טוחה בטיט, אסור, שמא יגיס בה בכף. והמגיס בקדרה, אפילו אינה על האש, חייב משום מבשל"...
למדנו מדברי השו"ע שמלאכה שנעשתה בשבת מעצמה (כגון בשאלה שלפנינו) אינה נאסרת מחמת עצם עשיית המלאכה בשבת. ונאסרו על האדם מישראל פעולות מסוימות מדרבנן שמא הוא יעשה פעולות האסורות מן התורה. ולכן כפי שילמד להלן יש מצבים מסוימים שנאסרו כבישול, אע"פ שעיקר הפעולה מותרת מן התורה. וכן לגבי יורה שצובעים בה נאסר להשאירה על האש שמא יחתה, ואם אינה על האש צריך לטוחה בטיט שמא יגיס בה.
ב. לגבי בישול פסק בשולחן ערוך (או"ח סי' רנג ס"א):
"כירה שהיא עשויה כקדירה ושופתין על פיה קדירה למעלה, ויש בה מקום שפיתת שתי קדירות, אם הוסקה בגפת שהוא פסולת של זיתים או בעצים, אסור ליתן עליה תבשיל מבעוד יום להשהותו עליה, אא"כ נתבשל כל צרכו והוא מצטמק (פי' הולך וחסר) ורע לו, דליכא למיחש שמא יחתה, או שהיה חי שלא נתבשל כלל דכיון שהוא חי מסיח דעתו ממנה עד למחר, ובכל הלילה יכול להתבשל בלא חיתוי, אבל אם נתבשל קצת ולא נתבשל כל צרכו, ואפי' נתבשל כל צרכו והוא מצטמק ויפה לו, חיישינן שמא יחתה ואסור להשהותו עליה אא"כ גרף דהיינו שהוציא ממנה כל הגחלים, או קטם דהיינו שכסה הגחלים באפר למעט חומם; ואם נתן בה חתיכה חיה, מותר כאילו היתה כולה חיה דעל ידי כך מסיח דעתו ממנה... וי"א שכל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי (פי' שם אדם שהיה אוכל מאכלו שלא נתבשל כל צרכו), או שנתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו, מותר להשהותו ע"ג כירה. הגה: או אפילו ע"ג תנור (המגיד פ"ג והגהות מרדכי ומיימוני פ"ג וריש פ' כירה וב"י), אפי' הוסק בגפת ועצים אפי' אינה גרופה וקטומה; ולא הוזכרה גרופה וקטומה והוסק בקש וגבבא אלא כשהתחיל להתבשל ולא הגיע למאכל בן דרוסאי... הגה: ונהגו להקל כסברא האחרונה. וכל זה בענין שהה, שהקדירה יושבת על כסא של ברזל או ע"ג אבנים ואינה נוגעת בגחלים"...
עולה ששתי דעות לפנינו דעה המתירה השהיית סיר ובו תבשיל מערב שבת על כירה שאינה גרופה וקטומה רק כאשר התבשיל היה מבושל כל צרכו ומצטמק ורע לו, ודעה שניה המתירה להשהות מערב שבת על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה אף אם לא נתבשל כל צרכו אלא רק כמאכל בן דרוסאי כיון שכבר מאז אין חוששים שמא יחתה. ומשמע שעל גבי כירה גרופה וקטומה התירו להשהות אף שאינו מבושל כלל.
ג. במשנ"ב מביא פתיחה לסימן זה מדברי מחצית השקל וז"ל: "דע שיש ענין שהיה וענין חזרה. שהיה מקרי שנותן תבשיל מע"ש ע"ג כירה לא דרך הטמנה ומניחו עומד ע"ג כירה ובשבת נוטל מהכירה. וחזרה מקרי כשהניחם מע"ש ע"ג כירה ובשבת נוטלו מהכירה ורוצה להחזירה שנית ע"ג כירה... ופליגי חנניה ורבנן, דחנניה ס"ל אם התבשיל כבר נתבשל כמאכל בן דרוסאי הוא כחצי בישול [וי"א כשליש בישול] מותר להשהותה ע"ג כירה אפילו אם אינה גרופה מן הגחלים ואינה קטומה [היינו שמכוסה הגחלים באפר] וחכמים ס"ל דאסור אם אינה גרופה וקטומה אא"כ נתבשל כל צרכו ומצטמק ורע לו. ובריש פרק כירה תנן כירה שהסיקוה וכו' בגפת ובעצים לא יתן עד שיגרוף או עד שיתן את האפר ומבעי להש"ס האי לא יתן דתנן ר"ל לא ישהה אלא אם כן גרוף וקטום ואתיא כרבנן דחנניה או לא יתן ר"ל לא יחזיר אבל שהיה מותרת אפילו אינו גרוף וקטום ואתיא כחנניה ולא איפשיטא האי בעיא. ופסקו הרי"ף והרמב"ם והעומדים בשיטתם לשהות תנן וכרבנן דחנניה דאפילו לשהות בעינן ע"ג גרופה וקטומה. והתוספות פסקו להחזיר תנן אבל לשהות מותר אפילו על אינה גרופה משנתבשל כמאכל בן דרוסאי וכחנניה. והן השתי דעות שהובאו בשו"ע בסימן זה דעה א' היא דעת הרי"ף והרמב"ם והי"א שמביא המחבר בסוף ס"א הוא דעת רש"י ותוספות הנ"ל"...
מתבאר כי שתי הדעות שהובאו בשו"ע הן דעות הראשונים שנחלקו כמי מהתנאים לפסוק. אולם לפי שתי הדעות משמע ששהיה על גבי כירה גרופה וקטומה מותרת בכל מצב של התבשיל בין התבשל ובין לא התחיל כלל בישולו ובלבד שיניח את הכל מערב שבת, כיון שאין חשש שמא יחתה ואת הבישול עושה חום הקדירה והכירה הגרופה וקטומה שהיא מונחת עליה.
ד. ונראה שגזירה מצד שמא יחתה אין כאן, אולם לכאורה צ"ב האם אין גזירה מצד שמא יגיס. דן בכך בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ב סי' ו) ובתחילה רצה להסיק: "...הרי דבלי עקורה וטוחה גוזרים לשמא יגיס בה ויתחייב משום מבשל, וא"כ ה"ה בנידוננו יש לאסור להשים תבשיל שאינו מבושל על התנור החשמלי שיתחיל הבישול בשבת, משום שמא יבוא להגיס התבשיל ויתחייב משום מבשל, [ולא יצויר שלא יבואו להסיר הקדרה לראות איך שמתבשל ולהגיס הכף לתוך הקדרה], גם גזירה לחשש יותר מצוי, לשמא יכניס הכף לתוך הקדרה העומדת על האש אפי' לא לשם הגסה כי אם רק כדי לטעום התבשיל, שג"כ אסור, וכנ"ל בשם הרמב"ם והשו"ע".
ושאלת הצי"א עסקה בתבשיל שאינו מבושל ששעון שבת ידליק את התנור ויבשל, אולם ה"ה לענייננו לכאורה צריך לגזור לאיסור משום שמא יגיס.
אולם אח"כ מעלה שיש דעות שונות בראשונים האם חוששים בתבשיל לשמא יגיס. ומביא דברי הרמב"ן (חי' שבת יח ע"ב), ומסיק הצי"א מדבריו:
"יוצא מזה. שלחילוק הראשון של הרמב"ן, אימתי לא חיישינן למגיס, רק כששם הקדרה על האש מע"ש שההגסה ראשונה כבר היתה מע"ש [עיי"ש בהגהת הגרא"ז מלצר שליט"א] עם התחלת הבישול, אזי ליכא למיגזר כבר משום מבשל, דתו אפילו אם יגיס לאו קרובי בישולא איכא, אבל כשהתחלת עצם הבישול יהיה רק בשבת כבנידוננו, שאם אז יעשה הגסה הרי זה הגסה ראשונה ויתחייב משום מבשל, בכה"ג שפיר גזרינן לאסור הדבר משום שמא יגיס".
"ובחילוק השני הרי סובר הרמב"ן בפשוטו ששפיר גזרינן משום שמא יגיס גם בתבשיל והא שהזכירו משום שמא יחתה הוא רק מפני שגזרה זו כוללת יותר, ורק בקדרה חייתא לא גזרו מפני שמשהא את זה בתנור כל הלילה ודעתו לאכלו למחר, אבל כבנידוננו שמכוון ההדלקה לשבת בזמן האכילה ודעתו לאכלו בשעה קרובה ואין שהות גדול שפיר יש לגזור לשמא יגיס".
"ולחילוק השלישי יוצא שרק בצמר ליורה גזרו לשמא יגיס לפי שהוא קרוב להיורה והוא מפסיד הרבה אבל בתבשיל בקדרה לא גזרו מפני דאין לחוש לשמא יגיס.
"וכחילוקו הראשון הנז' של הרמב"ן מבארים גם הרשב"א והמאירי, ומוסיפים עוד לומר [וכזה גם הרא"ש בפ"ג דשבת סי' י"א] דכל דבשל כמאכל בן דרוסאי ליכא משום מגיס, דהא מגיס משום מבשל הוא דמחייב וכיון שהגיע למאכל בן דרוסאי תו ליכא משום מבשל"...
עולה לפי רמב"ן בחילוקו הראשון שאין חשש מגיס בבישול, ולפי חילוקו השני שיש חשש מגיס בבישול נראה שאם מכוין לאכול למחר ושאר התבשיל כבר בושל לגמרי ('חמין'), ורק הבצק שמוסיף לא בושל ג"כ מותר, (ורק לשאלתו שמניח בע"ש ואינו מבושל כלל ושעון מדליק כירה בשבת אסור שמא יגיס), וכן לחלוקו השלישי של רמב"ן רק בצמר חששו למגיס.
אמנם מוסיף שם הגרא"י ולדנברג מדברי האו"ש הלומד שלפי הירושלמי הכל אסור וז"ל: "ובמ"ש הרמב"ן שכחילוק הזה נראה מהירושלמי, עיין לעומת זה באור שמח (בפ"ג מה' שבת) מה שמבאר בשיטת הירושלמי שס"ל שלא התירו ב"ה בהתחיל מע"ש כי אם סוג מלאכה שחיובו נגמר בשעת עשיית האדם, כמו מבעיר וצידה וכי"ב, אבל בצלייה ואפיה שהחיוב לא מיד עם פעולת האדם כי אם אח"כ כשנצלה בו כגרוגרת, או נאפו פניה, או נתבשל שליש בישול, בזה יש לחייב אפי' כשהתחיל מבעוד יום והצליה והאפיה היתה בשבת, דמיקרי דלא נגמרה מלאכתה מבע"י, דאילו היה עושה כן בשבת לא היה חייב על האפיה לולי גמר האפיה שנקרמו פניה, נמצא דזה שנעשה בשבת הוא מעצם המלאכה המחייבת לאדם אם אפה בשבת, שפיר יש לגזור, ומעיר גם שבירושלמי לא נזכר בכלל הגזירה דשמא יחתה, עיי"ש ויונעם לך". ונראה שדברי הירושלמי ובעקבותיו דברי האו"ש לא התקבלו להלכה. ועי' עוד בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ג סי' יח).
ה. וכן נראה ללמוד מדברי החזון איש (או"ח סי' לז אות טו) בנושא הגסה. וז"ל: "ואחרי שדעת הרמב"ן [לאחר גיסה ראשונה] והרשב"א והרא"ש והר"ן דלאחר שבשיל כ"צ שאין בו משום בישול אין בו משום מגיס והמ"מ פי' גם דעת הר"מ כן אפשר להקל בדבר, ואמנם בהגסה ממש בזמן שהוא על האש ראוי לפרוש, אחרי שלדעת הר"מ היא מלאכה דאוריתא כפי מה שפירשו הכלבו, מ"מ ליטול בכף שהוא רק מדרבנן כדמשמע מל' הר"מ אסור כו' ונמצא כמבשל ומשמע שאינו מבשל ממש, וכ"ה בהדיא במ"מ, יש לסמוך להקל כש"פ אפי' כשהוא על האש וכמש"כ הראב"ד"... ונראה דלהני רבוותא דסברי דכל שנתבשל כמב"ד [לדעת רשב"א וש"פ] או כ"צ [לדעת הר"מ והטור] אין איסור הגסה, אף איסור דרבנן ליכא, אף בעומד על האש"...
וכאן אמנם הבצק אינו מבושל כלל, אבל כל התבשיל מבושל כל צרכו, והוא מונח על גרופה וקטומה לצורך מחר בסעודה שניה, ולכן סביר להניח שלא תהא לו שום סיבה לא להוציא מהקדרה ולא להגיס בה.
ויעויין בחי' רעק"א ריש פ' כירה (שבת לו ע"ב) שדן האם אין חשש הגסה אף בגו"ק כל שלא הגיע לבן דרוסאי. ומביא מהרמ"ך שהובא במ"מ שחשש לכך. אולם לגבי שאלה דידן כיון שכל התבשיל מבושל כל צרכו ורק הבצק שאינו מבושל מתבשל ע"ג גרופה וקטומה כל הלילה יש מקום לענ"ד להתיר ולומר שלא נכלל בגזירות.
מסקנה עריכה
ב'פלטה' של שבת שהשהו עליה תבשיל שאינו מבושל מערב שבת אין חשש בישול מן התורה ואין איסור חיתוי מדרבנן. לגבי איסור הגסה בתבשיל שלא התבשל כלל או פחות מבן דרוסאי נחלקו הפוסקים. בתבשיל מבושל כל צרכו שהניחו בו בצק לפני כניסת השבת אם הניחו לפני הדלקת נרות – עד השקיעה כבר הבצק מגיע לשיעור בן דרוסאי, במידה והניחו את הבצק בתבשיל בסמוך לשקיעה, נראה שמותר לאכלו בשבת עם החמין כיון שהתבשיל כולו אינו זקוק להגסה ואין בו חשש הגסה.