חבל נחלתו יא נב
סימן נב
לא תעמוד על דם רעך בממון
שאלה
האם אדם חייב לתת את כל ממונו כאשר שומע על חולה מסוכן שנחוץ סכום עצום לרפואתו?
כדי לברר את השאלה נברר את יסודותיה ומתוך כך יתבאר ההגיון בה.
א. לא תעמוד על דם רעך
הגמרא בסנהדרין (עג ע"א) מבארת: "גופא: מנין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו תלמוד לומר לא תעמד על דם רעך. והא מהכא נפקא? מהתם נפקא: אבדת גופו מניין – תלמוד לומר והשבתו לו! – אי מהתם הוה אמינא: הני מילי – בנפשיה, אבל מיטרח ומיגר אגורי – אימא לא, קא משמע לן".
היינו, עצם חיוב ההצלה נלמד מהפסוק: "והשבתו לו" שהוא חיוב השבה הן בממון והן בגוף ומכאן שאדם חייב להציל את חברו אף בממונו.
וכן פסק הרמב"ם (הל' רושה"נ פ"א הי"ד): "כל היכול להציל ולא הציל עובר על (ויקרא יט, טז) לא תעמוד על דם רעך, וכן הרואה את חבירו טובע בים או ליסטים באים עליו או חיה רעה באה עליו ויכול להצילו הוא בעצמו או שישכור אחרים להצילו ולא הציל, או ששמע גוים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנין לו פח ולא גלה אוזן חבירו והודיעו, או שידע בגוי או באנס שהוא קובל על חבירו ויכול לפייסו בגלל חבירו ולהסיר מה שבלבו ולא פייסו, וכל כיוצא בדברים אלו, העושה אותם עובר על לא תעמוד על דם רעך". וכ"כ המאירי (סנהדרין עג ע"א) והסמ"ק (מצוה עח). וכן הטור והשו"ע (סי' תכו ס"א).
ב. מסירת כל ממונו שלא לעבור על לא תעשה
כתב בשיטה מקובצת (ב"ק ט ע"א): "ולא אמרו אלא במצות עשה בשב ואל תעשה, אבל במצות לא תעשה אפילו כל ממונו. הרשב"א ז"ל". וכ"כ בחידושי הרשב"א שם.
וכן הר"ן (על רי"ף, סוכה יג ע"ב) כתב: "ומיהו מסתברא דלא אמרינן הכי אלא במצות עשה משום דשב ואל תעשה שאני אבל במצות לא תעשה את כל הון ביתו יתן קודם שלא יעבור עליה. ומיהו כל חד וחד מיחייב ליתן כפום ממוניה כדי לקיים מצות עשה כר"ג שלקח אתרוג באלף זוז"...
וכן כתב ר"מ ריקאנטי (סי' נא): "כתב הראב"ד דאפי' למצוה עוברת כגון סוכה ואתרוג ולולב אינו מחוייב לתת השליש מן שלו כדי שלא יבא לידי עוני ויפיל עצמו על הצבור, וכן אמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, ואמרו המבזבז אל יבזבז יותר על חומש שהעוני כמיתה וכתב עלה הרא"ש לאו כמיתה ממש אמר הרב שלא אמר כן אלא במצות עשה דשב ואל תעשה, אבל במצות לא תעשה אפי' כל ממוניה". ואם עוני כמיתה הרי אין דבר העומד בפני פיקוח נפש וא"כ לא היה מחוייב לתת כל ממונו כדי שלא יהא עני, ומכיון שבלאוין מחוייב לתת כל ממונו כדי שלא לעבור עליהם הרי מוכח שעוֹני אינו ממש כמיתה. והביא עיקרי הדברים בבית יוסף (או"ח סי' תרנו).
וכך פסק הרמ"א (יו"ד סי' קנז ס"א): "ואם יוכל להציל עצמו בכל אשר לו, צריך ליתן הכל ולא יעבור לא תעשה. (ר"ן פרק לולב הגזול ורשב"א וראב"ד וריב"ש סימן שפ"ז)".
ג. בירור השאלה
עפ"י זה שאלו האחרונים את השאלה ששאלנו בראש דברינו האם אמנם מי שיודע שאוספים ממון לצורך ניתוח חירום מחוייב לתת את כל ממונו עבור הצלת החולה. יצויין שאין המדובר באשתו, לגבי אשתו דינים מיוחדים (המפורטים בהערה), אלא באדם מישראל שנצרך לסכום גדול מאד להצלתו.
וכך כתב בשו"ת מהרש"ם (ח"ה סי' נד): "א"ה: מה שנסתפק השואל אי מחויב לבזבז כל ממונו בשביל הצלת חבירו, הנה מפרש"י סנהדרין ע"ג שם ד"ה קמ"ל משמע לכאורה דמחויב דפי' שם בהא דקאמר אי מהתם (מוהשבתו לו דגבי אבידה) ה"א ה"מ בנפשי' אבל מיטרח ומוגר אגורי לא קמ"ל דלא תעמוד על עצמך משמע אלא חזור על כל צדדין שלא יאבד דם רעך, ולכאורה מנ"ל לרש"י דממשמעות הכתוב נלמד דלמא כונת הגמרא הוא משום דאי הלימוד הוא מאבידה אף דגם שם איכא ל"ת דלא תוכל להתעלם וכמ"ש המנ"ח בהשמטות למצוה רל"ז ע"ש, מ"מ אינו מחויב להוציא מממונו כלום דהשבת אבידה רק בחנם וכמ"ש בב"מ ל"א וחו"מ רס"ד ורס"ה ולכן קמ"ל דעובר על הלאו דלא תעמוד על דם רעך דעל ל"ת גם להפוסקים דבשוא"ת אינו מחויב לבזבז כל ממונו מ"מ עד חומש מחויב לבזבז ועכ"ח דעל בזבוז חומש א"צ ללימוד מלאו דלא תעמוד דהרי בל"ז יש בזה עשה דגלי קרא בנערה המאורסה דניתן להצילו בנפשו ה"ה הכא וכמ"ש התוס' שם ד"ה להצילו ואי משום דלוקמי' בלאו הרי גם אי נלמד מאבידה איכא לאו דל"ת דלא תוכל להתעלם ולוקמיה בלאווי יתירי א"א לומר כיון דאין לוקין עלי' וכמ"ש המנ"ח שם ולכן פרש"י דכונת הגמרא הוא משום דמשמעות הקרא מוכח כן ומן המשמעות מוכח דצריך לבזבז כל ממונו המחויב לחזור על כל צדדין. והא דבאבידה אינו מחויב לבזבז כלום משום דהוא בכלל אבידתו קודמת דאין אדם מחויב להפסיד ממונו בשביל להציל ממון חבירו כמו הטעם דאינו מחויב ליהרג בשביל חבירו דמאי חזית וכו' אלא דמ"מ צ"ע לפמ"ש הב"י או"ח סי' תרנ"ו בשם הראב"ד גבי הא דבמ"ע א"צ לבזבז יותר מחומש וז"ל כדי שלא יבוא לידי עוני וכו' שהעוני כמיתה ומ"מ לא כמיתה ממש שלא אמרו אלא במצות עשה בשב ואל תעשה, אבל במצות ל"ת אפי' כל ממונו עכ"ל".
מתבאר מדבריו שמבין זאת כחובה אישית על האדם, וכיון שגופו של חברו חשוב הרבה יותר מכספו, צריך לתת את כספו כדי להציל את חבירו.
וכך כתב אף הגרשז"א (שו"ת מנחת שלמה, תנינא ב-ג, סי' פו אות ד): "בענין החיוב לממן את ההוצאות להצלת חייו של חולה מסוכן מפשטות הגמ' בסנהדרין ע"ג ע"א רואים דחייב לעשות הכל להצלתו ואם לאו הוא עובר בלאו של ל"ת על דם רעך (לענ"ד פשוט שהחולה עצמו שפיר חייב אח"כ לפרוע לו), ואם נאמר דעל לאו שחיובו מעשה ליכא חיוב לבזבז כל ממונו, מ"מ מעשר או חומש מיהא חייב, ובפרט דמסתבר יותר שלאו זה הרבה יותר חמור ושפיר חייב לבזבז כל ממונו. אך לצערנו נתקלים בזה תמיד ולא עושים כך, ושמעתי שהגאון ר' ישראל מסאלאנט זצ"ל הסתפק הרבה בענין זה. ולמעשה ודאי נראה דבכה"ג שרואה את חברו טובע בנהר ואין מי שיציל אותו שפיר חייב לבזבז כל ממונו, אולם כשהענין ידוע ומפורסם לרבים סומכים להקל שאינו חייב ליתן יותר מהחלק שמוטל עליו. ומ"מ אין זה מתקבל על דעתי כי מהיכ"ת יפטור עצמו מלאו חמור זה מפני זה שאחרים לא חוששים ועוברים על זה, והדבר צריך עיון רב.
ד. באיזה לאו צריך למסור כל ממונו
. בכל ממונו רק בעבודה זרה
בביאור הגר"א (יו"ד סי' קנז ס"ק ה) העיר על דברי הרמ"א ביו"ד (הובאו לעיל): "אבל משמע שם מדבריו (=של מהר"י וייל) דאכל מל"ת אינו מחוייב להוציא ממונו דהוכיח מדכתבה תורה בכל מאדך בע"ז והוא שלא כדברי הר"ן הנ"ל". עולה מדבריו שרק בעבודה זרה מחוייב לתת כל ממונו אבל לא בכל לא תעשה.
ומקורו משו"ת מהר"י ווייל (סי' קנז) וז"ל: "רב טוב לאהו' מהר"ר מיישטרלין י"ץ מה שכתב מר אהא דאמרו רבותי' כל שיש בידו למחות כו' ואינו מוחה שאלת טעמא מאי איך אנו יוצאים ידי חובותינו שאין אנו מוחים'? כיון שרבו פרצי עמינו המלעיגין ומלעיבין בתורה ובלומדיה ואינם שומעים למוכיחים אם היינו מוחים בידם איכא למיחש לסכנה שהיו עומדים עלינו על גופינו ועל מאודינו. והא דאמר מי שיש בידו למחות ואינו מוחה כו' היינו היכא דליכא סכנה. וכה"ג אמרינן פרק עשרה יוחסים ובדקו עד לסכנה ופירשו. ומה שכתבת אם חייב אדם להוציא ממון על זה נראה דאינו חייב וראייה מדאמרינן פרק בן סורר דילפינן מלא תעמוד על דם רעך דחייב להציל חבירו ומקשה תלמודא האי מהכא נפקא מהתם נפקא אבידת גופו מניין תלמוד לומר והשבותו לו ומשני אי מהתם ה"א ה"מ בנפשיה אבל למיטרח ואגורי לא קמ"ל. אלמא אי ליכא קרא יתיר' לא הוה אמרינן שמחוייב להוציא ממון אפילו להציל נפש חבירו. וכ"ש הכא גבי עשה דתוכיח דאין חייב להוציא ממון. ועוד מדאיצטריך קרא לכתוב בכל מאודך שחייב אדם למסור כל ממונו בשביל קידוש השם ואם היה חייב להוציא ממון להציל חבירו מן העבירה אם כן כ"ש עצמו ואם כן מאי איצטריך בכל מאודך? ודוחק לומר דהתם איירי דחייב למסור כל ממונו אבל הכא גבי עשה דתוכיח אינו חייב למסור כל ממונו רק מקצת דא"כ מה שיעור יש בדבר? דבשלמא גבי הכאה עד שיכנו כל דהו אין צריך להוכיחו יותר"...
אמנם הב"ח חולק על כך (או"ח סי' תרנו): "ואיכא למידק דמדקאמר ביומא (פב א) ובפרק בן סורר ומורה (סנהדרין עד, א) אם נאמר (דברים ו, ה) בכל נפשך למה נאמר בכל מאודך לפי שיש אדם שחביב עליו ממונו מגופו לכך נאמר בכל מאודך והתם בעבודה זרה קאמר דיהרג ואל יעבור ומשמע דבשאר לא תעשה אין לו להפסיד כל ממונו וי"ל דאדרבה משם ראיה דאם לא כן מאי קשיא למה נאמר בכל מאודך הא איצטריכא ליה ללמד דדוקא משום עבודה זרה יפסיד כל ממונו ולא יעבור אבל שאר מצות לא תעשה יעבור ולא יפסיד אלא ודאי דאין חילוק ולכך קא קשיא ליה למה נאמר בכל מאודך ועיין במה שכתב הריב"ש בסימן שפ"ז ועיין עוד ביורה דעה בסימן קנ"ז". ולא הזכיר תשובת מהר"י וייל.
וא"כ זו מחלוקת ראשונים ואחרונים האם רק לגבי איסור ע"ז נאמר שחייב לתת כל ממונו או שעל כל מצות לא תעשה חייב ליתן כל ממונו כדי לא לעבור עליה.
ובשו"ת שרידי אש (ח"ב סי' לד עמוד תכב) כתב: "אמנם מדברי מהרי"ו נראה דאפילו על כל לא תעשה שבתורה אין צריכים להוציא כל ממונו שלא לעבור על לא תעשה, ודלא כרמ"א סימן קנ"ז ביורה דעה שפוסק בפשיטות דצריכים להוציא כל ממונו שלא לעבור על לא תעשה שבתורה, עיין שם בביאור הגר"א שהעיר על הרמ"א דאדרבה ממהרי"ו מוכח שרק בעבודה זרה צריכים למסור כל ממונו דכתיב "בכל מאדך" ודרשינן אפילו כל ממונך, ומשמע דוקא בעבודה זרה אבל לא בשאר ל"ת שבתורה.
"לפי דברינו לעיל יש לבאר דבריו, דהא באמת קשה למה יהא מותר לעבור על ל"ת שבתורה במקום שצריך להוציא כל ממונו, אטו מיפטר מקרא דוחי בהם, הא מהאי קרא לא ילפינן פטור אלא במקום שנוגע לחייו, והיאך יפטר משום שצריך להוציא ממון? אבל לפי דברינו לעיל יש לומר דמהרי"ו ס"ל, כיון דאונס נמי פטור בלא קרא דוחי בהם, אם צריך להפסיד כל ממונו מיקרי נמי אונס.
"אבל זה אינו נוגע לנדון דידן, דלהצלת נפשות אף מהרי"ו מודה דצריך לתת כל ממונו מדכתיב 'לא תעמוד על דם רעיך', ורק בשאר לא תעשה פליג".
נראה מדברי השרידי אש שאם אין אחר מחוייב להוציא כל ממונו להצלת חברו, וסובר שאף מהר"י וייל יודה לכך.
בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סי' קעד ענף ד) פשוט לו שחייב להוציא כל ממונו כדי שלא לעבור ב'לא תעמוד על דם רעך', וז"ל: "ובדבר אם יש חיוב לאחד לחתוך אברו בשביל הצלת נפש של חברו, כיון שפליגי רבוותא בזה אין לחייב כהרדב"ז בתשובה שהביא בפת"ש יו"ד סימן קנ"ז ס"ק ט"ו ואין בידי הספר לעיין בדבריו, ונראה שהטעם הוא משום דלא תעמוד על דם רעך הוא ככל הלאוין שמחוייב להוציא כל ממונו כדי שלא לעבור על לאו כדאיתא ברמ"א סימן קנ"ז סעיף א'"...
. חייב לתת כל ממונו רק כשחייבוהו לעבור בעשיה על לא תעשה
כתב בשו"ת הריב"ש סימן שפז: "ואם יביא עוד ראיה, בעל הדין לומר: שמבטלין מצוה מפני הפסד ממון מרובה. מדאמרינן בב"ק פרק קמא (ט':): אמר רב הונא: במצוה עד שליש. מאי שליש? אילימא: שליש ביתו, אלו מתרמו ליה תלת מצותא, יהיב כולי ביתיה? אלא אימא: וכו'. דאלמא: דאפילו פחות משליש, לית ליה למיתן לקיומי מצוה. ומדקאמר: אלו מתרמו ליה; משמע דאפי' למצוה עוברת, כאתרוג וסכה. וכ' הראב"ד ז"ל, שהטעם: כדי שלא יבא לידי עוני, ויפיל עצמו על הצבור. וכמ"ש: עשה שבתך חול וכו'. ואמרו: המבזבז וכו'. כבר כתב הרב ז"ל, שלא אמרו אלא במצות עשה, אבל במצות ל"ת אפילו כל ממונו. ואם יאמר בעל הדין: שמצות לא תעשה שאין בה מעשה, הרי היא בענין זה כמצות עשה, כיון שאינו עובר בידים: עליו הראיה. שאם התירו במצות עשה הקלה, ובשב אל תעשה, אין למדין ממצות לא תעשה: שאין למדין חמור מקל, להקל. סוף דבר, אין דעתנו נוטה שיהא אונס ממון פוטר בנדון זה". עולה מדברי הריב"ש שאף בל"ת שעובר עליו אף אינו עושה שום מעשה ואין עליו עונש בידי אדם בכ"ז חייב לתת כל ממונו כדי לא לעבור עליו כמו בלאו של לא תעמוד על דם רעך.
אבל בשו"ת חוות יאיר (סי' קלט) כתב: "ונחזור לענינינו דציוותה תורה לא תלין רק כשבידו לקברו היום משא"כ כשיש מעכב ומונע אותו מלקברו כמו בנדון דידן שוב אין איסור לא תלין אפילו על מי שמוטל עליו לקברו כ"ש על אחרים. ואין לומר דעכ"פ זה שמוטל עליו חייב לבזבז כל ממונו שלא יעבור על לאו זה ולפייס השר שיניחנו לקבור, שגם הא ליתא מאחר דלא עבר הל"ת בפועל לא הוי רק כמ"ע ולא דמי לל"ת בפועל שמחויב לבזבז כל ממונו כמ"ש הר"ן הביאו רמ"א בי"ד ר"ס קנ"ז".
וכן העיר רבי עקיבא איגר (יו"ד סי' קנז ד"ה שם בהג"ה): "ולא יעבור לא תעשה. הנה מדברי תשובת חות יאיר (סימן קל"ט) מבואר דאם הוא לאו שא"ב מעשה הוי כמו לעבור על עשה וא"צ ליתן כל ממונו. ועיין במשבצות זהב (סימן תמ"ו סק"ו) ואולם בתשובת הריב"ש (סימן שפ"ז) מבואר דכל שהוא לעבור על לאו אף באין בו מעשה צריך ליתן כל אשר לו ולא יעבור. (עי' מ"ש בחוה"מ סימן של"ט סעיף י') בגליון בתשובת הרדב"ז (ח"ב סי' קמ"ה) כתב דאם הוא בין העובדי כוכבים ואינו מוצא לאכול אלא דברים אסורים אפי' איסור דרבנן ושמנו של גיד וכדומה חייב ליתן כל ממונו למצוא דבר היתר לאכול ולא יאכל איסור ולאחר מכן אנוס הוא מחמת נפשות ואוכל הקל קל תחילה, ומ"מ אין מחויב ליקח לו ממון בהמתנה (=בהלואה) עד שיהיה לו מעות לפרוע דדלמא לא יהיה לו מעות והעובדי כוכבים חובשין אותו ומייסרין אותו ויכול לבוא לידי סכנה".
וכן הפתחי תשובה (יו"ד סי' קנז ס"ק ד) העיר: "...ועיין בסוף ספר תיבת גומא חקירה ד' שכתב דבל"ת שאין בו מעשה כמו להניח חמץ שלא יבער וכדומה י"ל דאין מחויב לבזבז ממונו ע"ש, וכן כתב בספרו פמ"ג על או"ח סי' תרנ"ו, וכן כתב בתשובת חות יאיר סו"ס קל"ט לענין לאו דלא תלין אביאנו אי"ה לקמן סימן שנ"ז סק"ח (ועיין בט"ז לקמן סימן רל"ב ס"ק י"ז ודו"ק) ועיין בס' חומת ירושלים ס"ס קצ"ו שכ' דנראה לו חילוק שבין עשה לל"ת לענין חיוב בזבז ממונו הוא דקום עשה הרבה ימנע ממנו בסבת עניותו לכן התירו שלא יקיים פ"א על דרך שארז"ל חלל שבת א' כדי שתשמור שבתות הרבה אבל שיעבור ל"ת משום ממון אין סברא דמשום עוני ודאי אין הכרח לעבור ל"ת ומניעת עשיות הרבה ימצאו בסבת עוני עכ"ד. לפי זה יש לומר דאין חילוק. ועיין בס' משנת חכמים ריש הלכות יסודי התורה שדעתו ג"כ נוטה לחלק דדוקא בל"ת שיש בו מעשה וכתב דה"ה להיפך במ"ע שעובר בקום ועשה כמו כל לאו הבא מכלל עשה מחויב לבזבז כל ממונו ע"ש. עוד כתב בפמ"ג שם דיש להסתפק בל"ת דרבנן אם מחויב ליתן כל ממונו או חומש ע"ש ועיין בתשובת חות יאיר סי' קפ"ג דפשיטא ליה דאפי' בל"ת דרבנן צריך ליתן כל ממונו וז"ל השאלה שם במעשה שאיש חיל אמר ליהודי שישתה עמו יי"נ ואם לא יקטע את אזנו וכתב דאם הדבר היה דרך גיזום דברים בעלמא ודאי שאין ראוי למהר ולשתות אך אם באמת ירא לנפשו שיעשה כאשר זמם יכול לשתות בפרט בזמן הזה שאין נסך גמור ואם יכול להציל עצמו בממונו צריך לפזר כל ממונו ולא יעבור גם לא יביא עצמו לידי סכנה ע"ש עוד (אכן בתשובת הקודמת שם לענין לנשק אשתו נדה מפני האונס לא כתב כן ע"ש) שוב מצאתי כן בתשובת רדב"ז ח"ד סי' קמ"ה וז"ל השאלה שם על מי שהוא בין העובדי כוכבים ואינו מוצא לאכול אלא דברים אסורים עד כמה יוציא ממונו למצוא דברים מותרים והשיב דודאי חייב ליתן כל ממונו ואפילו היכא דאיכא איסורי דרבנן כגון חלב שחלבו עובד כוכבים או שומנו של גיד וכה"ג חייב ג"כ לתת כל ממונו עד שימצא דבר היתר שהרי הוא עובר בלא תסור כו' ומ"מ נראה שאינו מחוייב לקחת בהמתנה עד שיהיו לו מעות לפרוע דדלמא לא יהיו לו מעות ואז העובדי כוכבים חובשין אותו ויבא לידי סכנה ע"ש".
עולה שחלק גדול מהאחרונים סברו שבל"ת שעובר עליו אם אינו עושה כלום אינו חייב לתת את כל ממונו כדי לא לעבור עליו כיון שאינו עובר במעשה.
בשו"ת מהרש"ם (ח"ה סי' נד) מוסיף טעם שמסירת כל ממונו מביאתו לעוני אשר נחשב אף הוא לספק סכנת נפשות. וז"ל: "ומלשון הראב"ד משמע כד' האחרונים דעל ל"ת בשוא"ת ג"כ אינו מחויב לבזבז כל ממונו מדתלי טעמא במ"ע משום שהוא בשוא"ת וע' בגליון רש"א יו"ד סי' קנ"ו ובחי' רע"א שם... וא"כ הא תינח לעבור לענין לעבור על ל"ת נגד המקום מחויב למסור כל ממונו, אבל לעבור בשוא"ת שלא להציל חבירו י"ל כיון דעוני הוי כמיתה קצת וע' ביו"ד סי' רל"ב אי אונס ממון חשיב אונס ועמ"ש המחבר ז"ל בפתיחה לספרו גי"ד אות נ' י"ל דאינו מחויב להפיל עצמו לעוני דחשיב כמיתה קצת במקום שהוא רק בשוא"ת די"ל דעוני חשיב כספק סכנה וע' מג"א סי' רמ"ח סקט"ז וע' ר"ש סופ"ז דפרה וכמו דא"מ להכניס עצמו בס' סכנה בשביל חבירו וכמש"ל וע' סמ"ע חו"מ סי' תכ"ו וברדב"ז שהובא בפ"ת שם כמו כן אינו מחוייב להכניס עצמו לעוני מחשש שלא יבוא עי"ז לספק סכנת נפשות וגם לפמ"ש חז"ל עניות מעביר ע"ד קונו וא"כ הוי בכלל מה שארז"ל חלל שבת א' כדי שתשמור שבתות הרבה וע' בפת"ש סי' קנ"ו בשם ס' חומת ירושלים".
בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ח סי' מ) אף הוא דן בטעם זה, ואלו דבריו:
"מה שיש לדון בזה להתיר לרופא שימנע מלהשתדל להחיות, הוא אם נבוא להסתמך על שיטות הפוסקים דס"ל לחלק בזה ולומר, שכל זהו הוא דוקא אם המדובר בלעבור על לאו שיש בו מעשה, אבל בלאו שאין בו מעשה הוה זה כמו לעבור על עשה וא"צ ליתן כל ממונו, ונזכר מזה בפתחי תשובה ביו"ד שם סק"ד, ודרכי תשובה שם, ובאריכות גדולה בשדי חמד בכללים במע' למ"ד כלל ק"ז, ובחלק דברי חכמים כלל ל"ט כדיעו"ש.
"ולפלא על המשנ"ב שלא הזכיר מלחלק מזה כלל, וכפי הנראה שלא סבר לחלק בזה, וכך נראה באמת שתפס כן לעיקר הגרע"א ז"ל בהגהותיו ליו"ד שם, שמתחילה הוא מביא דברי שו"ת חות יאיר דס"ל דאם הוא לאו שאין בו מעשה הוי כמו לעבור על עשה וא"צ ליתן כל ממונו, ומוסיף וכותב ע"ז בזה"ל: ואולם בתשובת הריב"ש מבואר דכל שהוא לעבור על לאו אף באין מעשה צריך ליתן כל אשר לו ולא יעבור עכ"ל, ומשמע מהך לישנא של "ואולם" דנקיט ליה הגרע"א דס"ל לעיקרה כדברי הריב"ש שאין לחלק בזה בין לאו שיש בו מעשה לבין לאו שאין בו מעשה. וא"כ אין תימא שגם המשנ"ב סתם להכריע בכזאת.
"אולם משום הא לבד עוד לא נסתר באופן כללי צידוד היתר זה מפני שאין בו מעשה, כי רבים אשר אתנו שכן ס"ל לחלק בכזאת, ובמיוחד כאשר דיוננו הוא בנוגע להלאו של לא תעמוד על דם רעך".
וכך דן בכך בשו"ת ציץ אליעזר (שם אות ב) וז"ל: "אולם לענ"ד נראה שלמעשה גם להצלה לחיי עולם של חבירו איננו מחויב להפסיד כל ממונו משום הלאו דל"ת על דם רעך אם נתפוס כללא דהח"ס שדברי הרמ"א באו"ח סימן תרנ"ו ויו"ד סימן קנ"ז אמורים דוקא בעבירה על לאו בקום ועשה ולא בעבירה בשב ואל תעשה".
וכן בהמשך (שם אות' ו-ח): "מה שנוכל לכל היותר להגדיר בדבריהם של היד רמ"ה וכן הרמב"ם אם ס"ל נמי שמחויב להפסיד כל ממונו כדי שלא לעבור על ל"ת, הוא רק זאת, דס"ל אבל מאידך גם זאת שזה שמחויב להפסיד כל ממונו ולא לעבור על לא תעשה דהוא רק היכא שהוא בקום ועשה, אבל לא גם בשב ואל תעשה, וכדמצינו שהדבר הזה נפתח בגדולים, ובקמאי דקמאי, וזה בכה וזה בכה, כאשר אספם וקיבצם כעמיר הגאון בעל שדי חמד ז"ל בכללים מע' הלמ"ד כלל ק"ז, ובחלק דברי חכמים כלל ל"ט יעו"ש באריכות".
"או דנאמר דס"ל להרמב"ם והיד רמה כהסוברים דבכלל איננו מחויב להפסיד כל ממונו עבור לא תעשה, חוץ מבע"ז שנא' בכל מאדך, כדמובא מזה בביאור הגר"א יו"ד סי' קנ"ז סק"ה, ובשד"ח שם, וכן בספר מרחשת ח"א סימן מ"ג יעו"ש".
"והמבוכה בדברי הפוסקים בהכרעת ההלכה בזה בנוגע לעבירה על לאו בשאו"ת היא גדולה מאד, ואפשר לעמוד על כך מתוך עיון בפרמ"ג באו"ח שם סי' תרנ"ו, ועוד כמה מקומות מדבריו, ובחידושי הגרע"א ביו"ד שם סי' קנ"ז, וגליון מהרש"א שם, ובפתחי תשובה סק"ד, ודרכי תשובה שם, וכן בסי' שנ"ז בפ"ת סק"א, ועוד".
"ואנן נקטינן להלכה למיזל בזה אחר החיתום, ה"ה גאון הדורות החתם סופר ז"ל אשר כללא כייל לנו בזה בהגהותיו לאו"ח סימן תרנ"ו בזה"ל: לפענ"ד לאו במצות עשה ול"ת תליא מילתא, אלא או קום ועבור או שב ואל תעשה אשר ע"כ לאכול פירות שביעית אף על פי שאינו אלא עשה, וכן טעם כעיקר שאינו אלא עשה לחד דעה, מ"מ יתן כל אשר לו ולא יעבור, וההיפוך אין צריך להוציא כל ממונו שלא יביאוהו לידי לא תותירו ממנו עד בקר אף על פי שהוא ל"ת מ"מ כיון שאינו בקום ועבור אינו צריך להוציא כל ממונו עכ"ל, וא"כ כל ל"ת שהוא בשב ואל תעשה אין צריך להוציא כל ממונו כדי שלא יעבור על זה, וכן לא להוציא למעלה מיכלתו הרגילה.
"ויש לי הוכחה שהחתם סופר הכליל בזה הכלל גם הלאו דל"ת על דם רעך שהוא בהשוא"ת והוא ממה שמצינו לו בתשובתיו בחחו"מ סי' קע"ז ד"ה ומ"ש להסוברים, שהקשו לו שם רק להסוברים דאפילו בביטול ל"ת בשב וא"ת צריך לבזבז כל הונו ולא יעבור, דא"כ אמאי אמרינן בפ' השולח אין פודין את השבוים יתר מכדי דמיהם, הא עברי על לא תעמוד ע"ד רעך וכו', וכתב הח"ס ליישב בדוחקא דציבורא שאני דהוי בכלל פקו"נ עיין שם. ומשמע משם בהדיא דס"ל להח"ס בפשיטות, דהא להסוברים דבביטול ל"ת בשוא"ת א"צ לבזבז כל הונו, דאליבא דידהו אין בכלל קושיא על הגמ', ולא צריכים לדוחק תירוצו דציבור שאני, והיינו מפני שהדין הזה דבביטול ל"ת בשוא"ת א"צ לבזבז כל הונו, ככה הוא בפשיטות גם בל"ת דלא תעמוד ע"ד רעך שהוא ג"כ בשוא"ת, ולכן שפיר אין פודין אותן יתר על כדי דמיהם.
"וכאמור הכריע החתם סופר בהגהותיו לשו"ע להלכה דבשב ולא תעשה איננו מחויב לבזבז ממונו, וא"כ גם הלאו דל"ת ע"ד רעך שהוא בשב ואל תעשה נכלל ג"כ בכלל זה להלכה".
ועוד הוסיף בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ט סי' א אות ד):
"עוד ברצוני להוסיף על האמור ולומר, כי יש לי הוכחה ברורה כי הגאון החתם סופר ז"ל שכללא כייל לנו בהגהותיו לאו"ח סי' תרנ"ו שעל ל"ת שאינה בקום ועבור אינו צריך להוציא כל ממונו כנ"ז באות א' שהכליל בזה גם הלאו דלא תעמוד על דם רעך, ומכיון שהוא בשב ואל תעשה איננו מחויב להוציא כל ממונו כדי שלא יעבור על לאו זה, והוא ממה שמצינו לו בתשובותיו בחחו"מ סימן קע"ז ד"ה ומ"ש להסוברים, דהקשו לו שם להסוברים דאפילו בביטול ל"ת בשב ואל תעשה צריך לבזבז כל הונו ולא יעבור, דא"כ אמאי אמרינן בפ' השולח אין פודין את השבוים יותר מכדי דמיהם הא עברי על לא תעמוד על דם רעך וכו', והשיב ליישב דדוחקא דציבורא שאני דהוי בכלל פיקוח נפש עיין שם.
"הרי יוצא לנו במפורש בחתם סופר שכל הקושיא בזה מההוא דאין פודין את השבוים יותר מכדי דמיהם היתה להם רק להסוברים דאפילו בביטול ל"ת בשב ואל תעשה צריך לבזבז כל ממונו, אבל להסוברים דבל"ת בשב ואל תעשה אין צריך לבזבז כל ממונו סבורים היו בפשיטות, הן השואל, והן הגאון המשיב הח"ס ז"ל, דאין בכלל קושיא בההיא דאין פודין, דלמה אין פודין על יותר מכדי דמיהם והא קעברי על ל"ת דלא תעמוד על דם רעך, דומיא שנתקשו להסוברים דאפילו בביטול ל"ת בשב וא"ת צריך לבזבז כל ממונו, והיינו מכיון שהוא בשב ואל תעשה ועל ל"ת דשב וא"ת א"צ לבזבז כל ממונו, וכי גם לאו זה איננו יוצא מכלל כל הלאוים שהוא בשב וא"ת שאיננו מחויב להוציא כל ממונו, ולכן שפיר אין פודין את השבוים יותר מכדי דמיהם, מבלי צורך לחפש איזה ישוב אחר, וכל הקושי היה להם רק אליבא דהסוברים דאפילו בביטול ל"ת בשב ואל תעשה צריך לבזבז כל ממונו ולא יעבור, ואליבא דידהו הוא דהוצרך החתם סופר לתרץ דדוחקא דציבורא שאני דהוי בכלל פיקוח נפש".
אמנם בשו"ת שבט הלוי (ח"ה סי' קעד) הסיק אחרת: "והשתא לענין שאלתו דמר לפי ענ"ד יש ב' גדרים בזה דאם יארע כזה ליחיד במקום שאין מצילין אלא הוא כגון טובע בנהר וחיה גוררתו לדעת הח"ס זה תולה במחלוקת הפוסקים לענין לאו דעובר בשב וא"ת אם חייב בכל ממונו, ומכ"ש למש"כ בעניי בלאו דלא תעמוד על דם רעך שחייב גם בממונו במקום שהמצוה דוקא עליו, ובלא"ה הרי דעת הריב"ש כנ"ל דבכל לאו חייב, וכ' הפוסקים דהעיקר בזה כהריב"ש, עיין שד"ח במערכת הל' סי' ק"ז בזה, ובזה נדחה ג"כ מש"כ הפת"ש יו"ד סי' רנ"ב ס"ק ד' לדחות דברי בה"י והצדק עם הבית הלל והגאון מהרש"ק דבמקום סכנת נפשות חייב בכל ממונו ועיין מש"כ בעניי בחי' לשם".
נראה על כן שזו מחלוקת גדולה בין האחרונים, ולכן יש מקום להקל מטעם זה.
. חייב לתת כל ממונו רק בלאו שבין אדם למקום
בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ח סי' מ אות ט) מוסיף טעם כדי להפריך את הקושיה:
"והייתי מוסיף ואומר שיש בכלל לטעון ולומר שכל הדין של הרמ"א באו"ח סימן תרנ"ו ובי"ד סי' קנ"ז שצריך לבזבז כל ממונו כדי שלא לעבור על ל"ת נאמר רק בלא תעשה שבינו למקום, אבל לא בל"ת שבין אדם לחבירו, כל"ת דל"ת ע"ד רעך, ונדמה שראיתי שנגעו בזה שיש מקום לחלק בכזאת, ואז נוכל לומר שבכגון דא בל"ת שבין אדם לחבירו כו"ע יודו שאיננו מחויב לבזבז ע"ז ממונו, מכיון שדבר זה שחייב לבזבז נובע ביסודו מהרמ"א, ומהרמ"א אין ראיה שאומרו גם בנוגע לל"ת שבין אדם לחבירו".
ג. בירורים בלא תעמוד על דם רעך
. לאו שבכללות ובא מכלל עשה
לענ"ד צריך לעיין בלאו של 'לא תעמוד על דם רעך'.
הגמ' בסנהדרין מבארת שחיוב ההצלה של חברו הוא עולה מגמ"ח של השבה שכוללת השבת גופו והשבת ממונו. הלאו הוא בעצם משלים את החיוב שלא להימנע מהצלה ומחייב אף הקדשת ממונו לכך, אבל בעיקרו מדובר על מצות עשה, ועליה החיוב שלא יהא עני ויפול למשא על הבריות ולכן התקינו באושא עד חומש, וא"כ אין ההתייחסות לכך אף כלאו רגיל. מה גם שבכל לאו הציווי הוא על אי עשיה ואילו כאן המדובר על חיוב לעשות הנובע מלאו היינו – עשיה הבאה מכלל לאו, ולכן הרי זה כמו 'לא תתעלם' לגבי כל השבת אבידה ולא חיוב עצמי. וכדברי הסוגיה בבבא מציעא (כו ע"ב): "ואמר רבא: ראה סלע שנפלה, נטלה לפני יאוש על מנת לגוזלה – עובר בכולן: משום לא תגזול, ומשום השב תשיבם, ומשום לא תוכל להתעלם". ופרש רש"י: "לא תוכל להתעלם אינה אזהרה אלא לכובש את עיניו ונמנע מלהציל". ונראה שה"ה לדידן 'לא תעמוד על דם רעך' בא לחזק את העשה אבל אינו לאו העומד בפני עצמו להשבת גופו.
וכך כתב בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ח סי' מ אות ה): "והגע בעצמך, הנה הרמב"ם בספר המצות ל"ת רצ"ז מיכל כייל בהלאו של לא תעמוד על דם רעך גם זאת, שלא נמנע להציל ממונו של חבירו מנזק כדיעו"ש, האם גם שם בלהציל ממונו של חבירו נאמר שמחויב עבור כן להפסיד כל ממונו כדי שלא לעבור על הלאו? ודאי שלא דמאי חזית.
"וצריכים איפוא לומר שלהרמב"ם היה פשוט שעל לאו זה דלא תעמוד על דם רעך איננו מחויב להפסיד כל ממונו מפני שהוא לאו שבכללות שאין לוקין עליו וקיל יותר משאר ל"ת שלוקין עליו, ויתירה מזו, דסבור היה שהוא מעין לאו הבא מכלל עשה שדין עשה עליו (