חבל נחלתו יא נא
סימן נא
מכירה ע"י פועל וביטול מקח
שאלה
מוכרת שכירה בחנות טעתה ורשמה מחיר זול מאד לפרי שהיה ביוקר באותה עונה. לאחר שנתגלתה הטעות קוני הפרי התבקשו לשלם את המחיר המלא על הפרי שקנו, האם כך היה ראוי לנהוג?
א. טעות פועל
לכאורה המדובר הוא בטעות פועל. ופועל חייב על נזקים שהזיק לבעל הבית אף בשוגג או בגרמא. כך עולה משו"ת רדב"ז (ח"א סי' צה), וכ"פ הרמ"א (שו"ע חו"מ סי' נה ס"א): "שליש שהחזיר שטר למלוה, שלא היה לו להחזיר, משמתינן לשליש עד שמקבל עליו כל אונסא שיארע ללוה מזה (תשו' רשב"א אלף נ"ב)".
ואמנם הרמ"א (שו"ע חו"מ סי' שפו ס"ג) פסק: "סופר שכתב שטר וכתב מנה במקום מאתים, או המזיק לחבירו בעצתו שיעץ לו, או שליש שהחזיר שטר שלא היה לו להחזיר, כולם פטורים, דלא היו אלא גרמא בנזקין. מיהו משמתינן ליה עד דמסלק היזיקא. וכן בכל גרמא בניזקין (תשו' רשב"א סי' אלף נ"ב ותשובת רמב"ן סי' ר"מ ור"י ונ"י פ' לא יחפור)". וא"כ משמע שאין הפועל חייב על נזקים בגרמא לשוכרו.
אולם באר זאת בקצות החושן (סי' נה ס"ק ב): "והא דכתב רמ"א סימן שפ"ו (סעיף ג') בסופר שטעה וכתב מנה במקום מאתים דפטור ולא הוי כמו שורף, משום דשורף שטר כבר היה לו שטר וזה שורפו הו"ל מזיק, משא"כ בסופר שעדיין לא היה הזכות ואינו אלא כמונע ומתעלם עין מלהחזיר אבידת אחיו דא"צ לשלם, וכמ"ש הרמב"ן בדינא דגרמי ביודע עדות לחבירו ולא רצה להעיד דאינו חייב לשלם וז"ל, והוא הדין מי שראה חבירו רוצה ליתן מתנה לפלוני או הולך להציל ממונו והוא מעכבו אין מן הדין לחייבו, שאין זה גורם היזק אלא מונע ע"ש. וא"כ הוא הדין סופר שטעה וכתב מנה במקום מאתים אינו אלא כמו צייר פומא דסהדי דלא יסהדון".
על אחת כמה וכמה בטעות שהיא פעולה שלשמה נשכר, ואם טעה בה בפשטות חייב לשלם. כאמור בבבא מציעא (פג ע"א): "רבה בר בר חנן תברו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא. שקל לגלימייהו, אתו אמרו לרב"... וההמשך שהשיב להם בגדיהם ושילם להם שכר פעולתם הוא משום לפנים משורת הדין. ועי' במאירי שהסביר את המקרה באונס ולא בפשיעה כרש"י ופשוט לו שבפשיעה משלם ולא כופים על שוכר הפועל או האומן לשלם אף לפנים משורת הדין.
וכן בשו"ת חוות יאיר (סי' קסט) מספר: "הנה שמעתי אף כי לא הודעתני מהיזק שבא לך ע"י האורח הרגיל כאכסניא דאתי לקיצין כמעט בכל חודש שהלך לבית המשתה ונשתכר וכשחזר לביתך לחדר משכבו שכח לכבות נר שעוה המשולב והניחו דולק ונשרף המכסה שעל השלחן עם השלחן וארגז של כלי לבן וכמעט שלא נשרף גם הוא המקום ימלא חסרונך ויפה עשית שלא הודעתני כי בכל צרתך לי צר ואי לדידי צייתית תתבענו בדין על היזקך כי יצא חייב לשלם תשלומי נזקך בלי ספק כי אדם מועד לעולם וכו' ואי פריש מלהתאכסון /מלהתאכסן/ עוד אצלך לפרוש ואי לא יפרוש יזהר להבא. כמעשה שהיה שעושר (=עשיר) ר"פ הידוע לך בא לדין עם שפחתו שהזהיר אותה כמה פעמים שלא תגדל המדורה בתנור בית החורף ותשגיח בפרט על העץ שתניח ליבש בנקב גדול שעל פי התנור להסירו אם תרצה להרבות בחבילות ולא השגיחה ונאחז שלהבת מתוך התנור בעצים שעל פי התנור ונשרף לו קצת כלי בית לערך ששה ר"ט ונתחייבה השפחה לשלם כי לא טענה רק ששכחה להסיר העצים ולקח התובע הפסק כתוב וחתום וכל השומעים תמהו על התובע שנטפל עם שפחתו העניה כי הוא איש מכובד ונדיב כידוע לך עד כי הדיין עצמו שאלו על זה והשיב כי חלילה לו לבקש ממנה דבר רק להפחידה להבא שתזהר בזה ותשמר מלעשות היזקות באבדון ושבירת כלים. לכן איעצך שגם אתה תעשה כן מטעם זה ממש ואתה שלום וגו'".
עולה מדברי החוות יאיר שעל סתם נזק בפשיעה או בשוגג ודאי חייב השכיר לשלם. ורק השוכרים מוותרים לשכירים כיון שעפ"י רוב הם עניים והנזק מועט.
ב. ביטול מקח
אלא שעל מה שהסקנו צריך לדון והלא המוכר השכיר מכר את הפירות במחיר נמוך בכחצי שוויים וא"כ יש כאן ביטול מקח.
וכך פסק השולחן ערוך (חו"מ סי' רכז ס"ד): "היתה האונאה יתירה על השתות כל שהוא, כגון שמכר שוה ששים בחמשים פחות פרוטה, בטל המקח והמתאנה יכול להחזיר החפץ ולא יקנה כלל, אבל המאנה אינו יכול לחזור, אם רצה זה וקבל".
והוסיף הרמ"א: "ויש אומרים דאף המאנה יכול לחזור בו, אלא אם כן נתרצה המתאנה פעם אחת, או ששתק יותר מן השיעור שיתבאר בסמוך סעיף ז' (טור בשם הר"י והרא"ש)".
ובמקרה הנוכחי שני הצדדים לכאורה רוצים לחזור בהם. הקונה לא היה קונה את הפרי ביוקר, וקפץ על המחיר הנמוך. ולעומתו המוכר הגיע לחנותו ולאחר שהבחין בטעות ודאי מעוניין שהתמורה על הפרי תהא בשוויו או שהקונה יחזיר את המקח.
אולם ניתן להקשות על הבנה זו משני כיוונים: מצד הקונה אולי כבר אכל את הפרי ואינו יכול להשיבו, וכמובן במחיר הגבוה לא היה קונה כלל. ומצד המוכר הרי אינו רוצה להישאר עם הסחורה בחנותו ונוח לו שהיא נקנתה ובסחורה מוחזרת ספק אם יקנוה או שיצטרך להוזיל מחירה כדי שיקנוה, ולכן הוא רוצה שתישאר ביד הקונה, אולם הוא רוצה בתשלום גבוה.
עולה ששני הצדדים לא יכולים או לא רוצים להשיב את המקח. הקונה מצד שאכל את הפירות, והמוכר מצד שאינו רוצה שהפרי ירקב בחנותו.
ישנה סיבה נוספת לביטול מקח והיא מצד טעות המוכר-השכיר. פסק הטור (חו"מ סי' רכז): "שליח שמכר וטעה אין בו דין אונאה בין במקרקעי בין במטלטלין ואפוטרופא דינו כשליח".
ובאר הב"י (חו"מ סי' רכז, ל): "שליח שמכר וטעה אין בו דין אונאה וכו'. בריש פרק האיש מקדש (מב:) אמר רבא הא דאמרת פחות משתות נקנה מקח לא אמרן אלא דלא שווייה שליח אבל שווייה שליח אמר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי". וכן עולה מן הסוגיא בכתובות (צט ע"ב) וממסקנת הפוסקים בה. וכאן המוכר הוא שליח בעל החנות למכור וא"כ אם שינה מהמחיר הנקוב שבעל החנות אמר למוכרו ממילא בטל המקח וצריך להשיב את המקח ואת הדמים.
כך כתב בהלכות גדולות (סי' לו, הל' כתובות עמוד שצ): "הני מילי היכא דטעה בעל הבית אבל היכא דטעה שליח דאמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי". וכן כתבו הראשונים והפוסקים.
עולה לפי דברים אלו שהמוכר שמכר את הפירות של בעל החנות בחצי מחיר – המקח בטל וכן צריך המוכר להחזיר את המעות ששולמו והקונה להחזיר את המקח שקנה.
אלא שבמקרה הנוכחי ביטול המקח כבר לא ניתן, כיון שאלה פירות שחלקם נאכלו, וא"כ את הנאכל לא ניתן להשיב, וכן עד שהקונים ידעו שהם צריכים להחזיר את הפירות הם יאכלו את שאר הפירות שבידם. נוצר מצב שאמנם מצד הדין בטל המקח, אבל מצד המציאות כבר לא ניתן להשיב מאומה.
ג. מוכר שטעה
נראה שכיון שאי אפשר להשיב הדדית את המקח והמעות חוזרת האחריות על המוכר הפועל שטעה.
כך כתב הרמב"ן (כתובות צט ע"ב): "הא דאבעיא לן הכא שליח כמאן, כבר פירשתי במסכת קדושין דמשליח ב"ד קאמרינן דאלו שליח דידיה הא אמרן דאמרינן ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ורב נחמן גופיה אמרה ובפרק האיש מקדש מפורש דאפילו בפחות משתות נמי בטל מקח ורבא אמרה תמן... דלעולם כי שני שליח וטעה בשליחותו אמר ליה לא שדרתיך לעוותי הלכך לאו שלוחן את להכי ומעשיו בטלים שהרי מכר קרקע שאינו שלו ואינו שליח למוכרה בכך, וכן בכל דוכתא דאפשר לן לבטולי מעשיו מבטלינן להו לבד ממעשה דאבימי (לעיל פ"ה א') דיהב זוזי מקמי דלשקול שטרא דלא אפשר לן לבטולי מעשיו הלכך משלם דפושע הוא וממונא אפסיד מיניה דלאו בשליחותיה"...
אף במקרה שלפנינו כיון שלא ניתן להשיב את המקח – המוכר-השכיר שטעה חייב לשלם על טעותו והוא צריך להשיב לבעל החנות את ההפרשים של הפירות שנמכרו במחיר נמוך למחירם האמיתי.
ובדרך כלל בעל החנות מוותר ומוחל על נזקו לפועל, כפי המסופר בש"ס על הסבלים וכפי שמספר החו"י שבעל הבית לא התכוין לחייבה אלא רק לאיים עליה. אבל נראה שהתביעה מהקונים לשלם את מלוא הסכום אינה נכונה.