חבל נחלתו יא כז
סימן כז אשת איש שזינתה בשוגג
שאלה
הרמב"ם (הל' אישות פכ"ד הי"ט) פסק: "האשה שזינת תחת בעלה בשגגה או באונס הרי זו מותרת לבעלה". המדובר באשת ישראל, אשת כהן אסורה לבעלה אף באונס.
השאלה שעסקו בה הפוסקים היא באיזה שוגג מדובר. המיוחד בעושה בשוגג הוא שעושה אינו יודע שעושה עבירה. במקרי אונס או מזיד – האשה יודעת שהיא עושה עבירה, אלא היא אנוסה או שעושה ברצון. לעומת זאת בשוגג מעשה העבירה נעשה בכוונה, אבל ללא כוונת עבירה. ניתן לחלק את אי-הידיעה לשני מצבים: בצדדים ההלכתיים או בצדדים המעשיים. בצד ההלכתי שאינו יודע שהדבר אסור. ובצד המעשי שטועה בגוף, כגון אוכל חֵלֶב וחושב שהוא שומן. אף חסרון הידיעה בצד ההלכתי נחלק לכמה אפשרויות (יתבאר להלן).
התוצאות ההלכתיות הן לגבי איסורה לבעלה, לגבי איסורה לבועל, לגבי חיוב קרבן חטאת, וכן האם נוטלת כתובה. יש לציין שהגדרת השוגג אינה שווה לגבי כל העניינים.
תשובה
א. הכסף משנה (הל' אישות פכ"ד הי"ט) כתב שהמקור לרמב"ם ממשנה ביבמות: "האשה שזינתה תחת בעלה וכו'. בס"פ ד' אחים (יבמות דף ל"ג:) שנים שקידשו שתי נשים ובשעת כניסתן לחופה החליפו את של זה בזה וכו' מפרישין אותן ג' חדשים שמא מעוברות הן, פי' ואח"כ מחזירים אותם. ומ"ש או באונס ברייתא בס"פ נערה שנתפתתה".
היינו, המדובר שהיו מקודשות לשנים והוחלפו, השגגה היא בהבנת המציאות. כל אחת חושבת שמי שנכנסה עמו לחופה הוא זה שקידשה והתברר שהוא אחר. ואעפ"כ מותרת לשוב לבעלה שקידשה. לא ברור מה יסבור הכס"מ במקרים אחרים.
ב. בשו"ת מהרי"ק (סי' קסז) דן מהו שוגג אשר בו מותרת לחזור לבעלה, וז"ל: "ואשר שאל מהר"ריל יצ"ו באשה שזנתה תחת בעלה ברצון והיא לא ידעה אם יש איסור בדבר אם יחשב שוגג עכ"ל".
היינו, המדובר באשה ששגגתה לא היה כמו במקרה במשנה ביבמות אלא היא חושבת שהדבר מותר. ומשיב המהרי"ק:
"לעניות דעתי נר' דאין לזו דין שוגגת להתירה לבעלה כיון שהיא מתכוונת למעול מעל באישה ומזנה תחתיו דהא לא כתיב איש איש כי תשטה אשתו ומעלה מעל בה' דלשתמע דוקא במכוונת לאיסר, אלא ומעלה בו מעל כתיב. ומה שכתב רבינו משה בפרק כ"ד דהלכות אשות מאשה שזנתה תחת בעלה בשגגה או באונס שהיא מותרת לבעלה היינו דוקא כגון ששגגה בגוף הזנות ולא ששגגה באיסור דוק' דהתם לא קרינן בה מזנה תחת בעלה בשגגה כיון שהיא מתכוונת לזנות אלא שאין יודעת שיש איסור בדבר, והיכי דמי מזנה בשגגה כגון שהיא סבורה שהוא בעלה ונמצא שהוא אדם אחר כהנהו עובדי דשלהי נדרים".
היינו המהרי"ק מחלק בין טעות בגוף המעשה שמותרת לחזור לבעלה לבין טעות בהלכה ('אומר מותר') שאינה נחשבת לשגגה כיון שהתכוונה לכל הצדדים המעשיים של המעשה.
וכך באר זאת הבית שמואל (אה"ע סי' קעח ס"ק ד): "שסברה שמותר לזנות – דלא כתיב ומעלה מעל בה' אלא ומעלה בו מעל כל שהיא מתכוונת למעול בו אסורה ובזה מיושב דלא תקשה הא אומר מותר הוי כשוגג ועיין בט"ז בי"ד סי' צ"ט, ואם זינתה ברצון כדי להציל נפשות כעובדת אסתר לאחשורוש אסורה לבעלה כיון שביאה היה ברצון שם במהרי"ק, וכן אם סבורה דלא היה קדושין מה שא' נתן לה טבעת לקידושין ועיין תשו' הרשב"א ועיין ב"י ס"ס ק'".
וכן כתב בביאור הגר"א (אה"ע סי' קעח ס"ק ו): "אבל זנתה כו'. דלא כתוב ומעלה מעל בה' שתהא מתכוונת למעול במקום אלא למעול מעל באישה וגדולה מזו אמרי' במגלה טו א' עד עכשיו באונס כו' ובאשר כו' אע"ג דגדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה כמ"ש ביעל בפ"ד דנזיר כג ב'".
הב"י הביא את דברי המהרי"ק באבן העזר סימן קטו, וז"ל: "וכתב בשורש קס"ח (קסז) אשה שזינתה ברצון והיא לא ידעה שיש איסור בדבר אין לזו דין שוגגת להתירה לבעלה ומה שכתב הרמב"ם בפכ"ד מהלכות אישות (הי"ט) דאשה שזינתה תחת בעלה בשגגה או באונס שהיא מותרת לבעלה היינו כגון שהיא סבורה שהוא בעלה ונמצא שהוא אדם אחר והביא ראיות לדבר". הרמ"א בד"מ הקצר (שם, אות טו) דייק שכן דעת הרשב"א בשו"ת (ח"א סימן אלף קפט) אע"פ שעוסק שאינה יודעת שהיא מקודשת.
והביא זאת הרמ"א אף בהגהה לשולחן ערוך (אה"ע סי' קעח ס"ג): ""הגה: גדולה שזנתה בשוגג, שסברה שבעלה הוא, והוא אחר, מותרת לבעלה ישראל (הרמב"ם פכ"ד דאישות)".
ג. הט"ז (יו"ד סי' צט ס"ק ט) דן מה דין אומר מותר האם נחשב שוגג או מזיד ומסיק שבדר"כ נחשב שוגג פרט למזנה תחת בעלה שאומר מותר אסור וז"ל: "ועוד נראה להביא ראייה מתשובת מהרי"ק שורש קס"ז שפסק באשה שזינתה והיא לא ידעה אם יש איסור בדבר אם יחשב שוגג וטרח למצוא סברות דלא מחשיב שוגג מטעם שעכ"פ היא מתכוונת למעול מעל באישה ומזנה תחתיו דהא לא כתיב איש כי תשטה אשתו ומעלה מעל בה' דלישתמע במתכוונת דווקא לאיסור אלא ומעלה בו מעל כתיב עכ"ל שמע מיניה בשאר דוכתי דלא שייך האי טעמא שפיר מקרי שוגג אם טעה בדין... מ"מ בשוגג שקסבר שמותר לבטל מותר".
ד. חולק על המהרי"ק בחריפות בספר לחם יהודה לר' יהודה עייאש (הל' אישות פכ"ד). ראשית הוא מקשה שמנין למהרי"ק לדרוש דרשות מן התורה כאילו היה תנא או אמורא. עוד הוא מקשה על ביאור המהרי"ק ברמב"ם ששוגג הוא רק בין גופים שונים בחסרון ידיעה מעשית, שאם כונתו של הרמב"ם היתה דוקא לכך היה צריך להדגיש זאת. ועוד הוא מוכיח מהשוואת הרמב"ם שוגגת לנאנסת שיש להשוות ביניהם ואף בסוברת שהדבר מותר יש צד אונס. וכותב: "סוף דבר סוף דינא כתחילת דינא דלדעתי הקצרה אין חילוק בשוגגת דבכל ענין מקרייא שוגגת דצד אונס יש בה ובסתם דברי הרמב"ם ז"ל, ומטעם זה נלע"ד דהשמיט מרן ב"י תשובה זו ולא העתיק הדין הנאמר בה לא בספרו הב"י ולא בספרו הקצר. אמנם הרמ"א ז"ל בההג"ה נגרר אחרי מהרי"ק וכתבה, ולפי דעתי אין לסמוך ע"ז אפילו למעשה". וכבר הבאנו לעיל שהב"י הזכיר את המהרי"ק בהלכותיו.
חלק על הלחם יהודה בספר מעשה רקח (ר' מסעוד חי רקח) בן דורו, בחידושיו על הרמב"ם. ומביא: "ודין זה הביאו הרב ב"י סוף סי' קט"ו והגהות מהריק"ש שם והרמ"א סי' קע"ח והרב בני חיי שם ונסתייע מדבריו הרב טורי זהב יו"ד סי' צ"ט ס"ק ט' והרב בית שמואל אה"ע סי' קע"ח". ומוסיף לגבי לחם יהודה: "ואילו היה הוא מחמיר ומהרי"ק מיקל החרשנו אך מכיון שדברי מהרי"ק הם לחומרא גמורה לאוסרה על בעלה שהוא דין תורה איך יצוייר בשכל האנושי להקל באיסור דאורייתא ולהתירה לבעלה ולומר דשם שוגג חד הוא ותמיהני טובא מזה הרב איך הוציא דברים אלו מתחת קולמוסו נגד גאוני עולם הנ"ל ולהקל אפילו למעשה בספק דאורייתא על כן באתי להעיר בדבר זה להוציא הדין לאמיתו בע"ה ב"ה".
ומסביר את דרשת מהרי"ק: "והטעם משום שגוף זה המעשה נחלק לשני נושאים חד לגבי קב"ה שהוא איסור הכרת וחד לגבי הבעל שמעלה בו והפקירה עצמה לזולתו שע"ז חייבתה תורה לשתות מי הסוטה ע"י קינוי וסתירה ועבדינן לה כל טצדקי דמצינן למעבד כדי שתודה ולא ימחה שמו יתברך על המים ולא הקפידה תורה לאוסרה על בעלה אלא כשזנתה לרצון שידעה בגוף המעשה שהיא מועלת בבעלה לאפוקי אם חשבה שזה בעלה לא נאסרה עליו וכיון שדבר זה מופרד מגוף האיסור רצוני שהקפידה לגבי דבעל אינה אלא על הרצון משא"כ לגבי גוף האיסור שבין הרצון בין השוגג היא בעונש אלא שעונש השוגג קל מעונש המזיד והרצון דין הוא שנחלק ביניהם וכל עוד שהמעשה לגבי הבעל היה ברצון אף שלגבי העונש היה בשוגג יש לדונו על פי חילוקו שהרי היא מותרת לבעלה להדיא אף שצריכה כפרה לגביה כיון שהתורה הקפידה בזה דוהיא לא נתפשה כתיב".
מסכים עם עם המעשה רקח בס' שו"ת חיים שאל (ח"א סי' מח) ומעיר בסוף תשובתו: "ואחר זמן רב בא לידי שו"ת שבות יעקב ח"ב וראיתי בסי' קי"ז שהסכים כמהרי"קו וכתב שהרב בית יעקב לא עיין בגוף תשובת מהרי"קו. ומה שהקש' שם הרב שבות יעקב על דברי מהר"י פינטו ישבתי קצת בספר הקטן דברים אחדים דרוש ח' בס"ד. גם אחר רבות בשנים למעלה מעשרים שנה שכתבתי זה ראיתי בס' נודע ביהודה הנדפס מחדש בשו"ת א"ח סימן ל"ה דף י"ט ע"א שכתב בתוך דבריו וז"ל י"ל דנשים לאו דינא גמירי ואינה יודעת שנאסרה על הבעל ואומר מותר לא גרע עכ"פ משוגג עכ"ל וק"ק דזה הפך מהרי"קו ומור"ם בהג"הה הנז' ומאי דפשיטא לי' דאומר מותר לא גרע עכ"פ משוגג מאי דפשיטא לי' למר אינו פשוט כמש"ל". ועי"ע בשו"ת עין יצחק (ח"א אבן העזר סי' ע) שמאריך לדון אם באומרת מותר יש לה כתובה.
עד כמה חמור 'אומרת מותר' באשת איש שזינתה ניתן ללמוד מהמקרה הבא.
בפסקי דין ירושלים (דיני ממונות ובירורי יהדות ה פס"ד בעמוד רסז) מביא הרב ברוך שרגא (שחולק על הרב לוין): "ובשו"ת בנין ציון סי' קנד בא מעשה לפניו באיש שהתחזה לעני והתארח אצל אשה צנועה שרחמה עליו ונתנה לו מקום ללון וגם לאכול ולשתות. אמנם האורח לא אכל שום דבר מן החי ולא שתה משקה חוץ מן המים וכל מיני פירושות וסיגופים קשים עד שיום אחד נכנס בדברים עם האשה ושאלה אותו מאין תבוא ואמר לה שהוא אליהו הנביא ואת אחי אנכי מבקש לקבץ אותם מארבע כנפות הארץ והאשה האמינה לו ובחצות לילה הלך לחדר האשה והעיר אותה משנתה ואמר לה שמקצה הארץ ועד קצה הארץ לא מצא צדקת כמוה אשר היא ראויה לצאת ממנה משיח אך המניעה מצד בעלה שאינו הגון והוא נשלח מן השמים כדי שתלד בן והוא יהיה המשיח. וזה האות שביום השלישי תפתח את התיבה שבפתח ביתה ותמצא שם אוצר מטמון. ונתפתתה לו וטמא אותה פעמיים בליל שבת ובמוצאי שבת, וביום הראשון לפני עלות השחר ברח הנואף משם והאשה שלחה לבעלה שיחזור כי יש לה בבית מטמון וכשחזר בעלה לא מצאו כלום והבינו כי שיקר עליהם. והביא דברי המהרי"ק הנז' ורצה לומר שאם זינתה ברצון לשם שמים לא תקרא שמעלה בבעלה, אך איני כדאי לחלוק על מהרי"ק וב"ש ולהתיר איסור נגדם. ובנדון השאלה שאמר לה הנואף ימ"ש שהוא אליהו הנביא והאמינה לו עד שקראה לבעלה לקבל העשירות, ואין לך אונס גדול מזה ולא נתכוונה בבעילה למעול מעל בבעלה, אכן אין לסמוך על הוראתי אם לא יסכימו ע"ז עוד שניים מבעלי הוראה. ושאלה זו נשאל בשו"ת שו"מ לגרי"ש נתנזון מהדו"ק ח"ג סי' מח והעלה והנה בגוף הדבר ברור דאשה אסורה... ושאלה זו נשאלה גם ביד אליעזר להגר"א הלוי הורוויץ סי' קט ומחמיר על הבעל לגרשה".
ה. ביד המלך (הל' אישות פכ"ד הי"ט) מציג גישה שונה ומחמירה יותר. וז"ל: "רבינו סתם כוונתו בדין זה ולא ביאר לנו דעתו על איזו אופן היתה שוגגת, ולדעתי היה הדבר פשוט דכוונת רבינו הוא באם גירשה בעלה ונישאת ואח"כ נמצא הגט פסול בפסולי עדים, או ששני עדים העידו על מיתת בעלה ונישאת ואח"כ נמצאו שקרנים, ואף דשוגג כזה הוא קרוב לאונס דאומר מותר, בכל זאת כתבו רבינו בלשון שוגג, משום דאונס דאומר מותר אסורה על בעלה, וכמו שכתב מוהרי"ק בתשובה סימן קס"ז הובא בש"ע אה"ע סימן קע"ח סעיף ג', וכתב הב"ש [שם סק"ד] הטעם משום דכתיב ומעלה בו מעל, וכל שניתרצית לביאה לאדם אחר אף דסברא דהתורה לא אסרה מ"מ מעלה מעל בבעלה. וחזינן דגם רבינו הסכים לסברא זו דבפרק ג' מהלכות איסורי ביאה הלכה ב' כתב דגדול הבא על הקטנה אשת הגדול אם קידשה אביה הרי הוא בחנק והיא פטורה מכלום ונאסרה על בעלה כמו שביארנו בהלכות סוטה ע"כ. ואף דקיי"ל דפיתוי קטנה אונס הוא, וגם התם הוי הטעם דנהי דלענין איסור הוי דינה כאונס, מ"מ עכ"פ נגד בעלה הרי מעלה בו מעל... וראיתי למרן הכסף משנה ז"ל שביאר דעת רבינו שכוונתו הוא בבא עליה אדם אחר והיא סברה שהוא בעלה, ולמד דין זה דמותרת בהאי גוונא ממתניתין דפרק ד' אחין [יבמות] דף ל"ג [ע"ב] דשני אחים שקידשו שתי אחיות ובשעת כניסתן לחופה הוחלפו נשותיהן זו בזו, דמפרישין אותם שלשה חדשי הבחנה ואח"כ מותרות לחזור לבעליהם. ולולי דמסתפינא להשמיע קולי במעון אריות ולהגיד חדשות בדבר שסתמו רבותינו הראשונים ז"ל, הוי אמינא דכי הוחלף לאשה שלא מדעתה איש אחר בבעלה ובא עליה זה לא מיקרי שוגג, דהיא פושעת בזה דלא דייקה בו קודם ביאה שתדע בבירור אם הוא בעלה, דודאי איסור גמור הוא להאשה להכינה את עצמה לשום אדם בלתי אשר תדע בבירור שהוא בעלה. וגדולה מזו מצינו בפרק גיד הנשה [חולין] דף [צ"ו, ב] דפריך הגמרא אלא מעתה איך סומא מותר באשתו ובני אדם בנשותיהם בלילה אם לא בטביעות עינא דקלא, אבל בלא טביעות עינא אסור לסמוך על אומד הדעת לחוד. וכיון דהתורה התירה לסמוך על טביעות עינא דקלא בודאי יש לנו לעמוד עליו בטח דאי אפשר לבוא ע"י לידי טעות לעולם, ואם אירע שהוחלף לה אדם אחר בבעלה בודאי במרד ובמעל עשתה זאת דלא יצתה ידי חובתה דלא דקדקה היטב כראוי לה ואסורה על בעלה. וכעין זה מצינו בפרק האשה רבה [יבמות] דף צ"א [ע"ב] בכתב גט לאיש ושובר לאשה והוחלף ונתן גט להאיש ושובר להאשה ונישאת דתצא מזה ומזה וכל הדרכים אלו בה, ופריך הגמרא מה הוי לה למיעבד, ומשני דהוי לה לאקרוי לגיטא וכיון דלא דקדקה לקרות את הגט יש לה דין מזידה, ואף דבגוף הנישואין אנסה דעתה דסברה דגט כשר הוא, וכמו כן הכא אף דבגוף הביאה אנסה דעתה שסברה שזה בעלה מ"מ היא מזידה בזה דלא דקדקה היטיב לידע אמיתת הדבר. והא דבמתניתין דפרק ד' אחין [יבמות לג, ב] דהוחלפו נשותיהן מותרות לחזור לבעליהן, נראה לדעתי דבדוקא נקיט במתניתין דבשעת כניסתן לחופה החליפו זו בזו, דאז עדיין אינם מכירים זה את זה ואונסים גמורים הם לזאת לא נאסרו על בעליהם. ולשון המתניתין מסייע כוותי דאנן לא ידעינן מאיזו טעם תפס המשנה שהיה בשעת כניסתן לחופה, ודוחק לומר דבשביל שרצו לדבר בהוה העמידו במתניתין שפת יתר שאינו נוגע לדינא כלל, ולפמ"ש אפשר לומר דהפשיעה שעשתה במה שלא דקדקה הוי כמזידה גם לענין דאינה מביאה חטאת כלל... ומצאתי לי רב בדין זה המרדכי בהגהות פרק האומר [קידושין סימן תק"ל] דמוקי כל הני עובדא דאהלוי ונפטוי דשילהי נדרים באשת ישראל, ובכל זאת היה צריך הגמרא שם לדינא דמשנה אחרונה דמשום עינא נותנת באחר אינה נאמנת, ואף דהתם אף לפי דבריה סברה שהוא בעלה, מ"מ לפי דברי' היתה אסורה על בעלה משום דהיא מזידה ופושעת בזה דלא דקדקה היטיב מי הוא זה, והנה הר"ן שם בסוגיא דנדרים [צא, א בד"ה האי איתתא] עמד שם על זה, וכתב דהני עובדא באשת כהן מיירי דאי באשת ישראל אף לפי דבריה שרי דאין לך אונס גדול מזה, ולדעתי נחלקו בסברא זו שני גדולים מרבותינו הראשונים ז"ל"... עולה מדברי יד המלך שרק במצבי אונס מיוחדים שלא היתה עילה לדעת היא מותרת לשוב לבעלה, אבל בשאר מקרים אפילו שטעתה בגופים הרי היא נחשבת למזידה ואסורה לבעלה אפילו הוא ישראל, ומוכיח דבריו משיטת המרדכי בסוף נדרים.
ו. בשו"ת אגרות משה (אה"ע ח"א סי' נד) חידש באשה שנישאה לאחר בחיי בעלה מתוך מחשבה שהיא מגורשת מבעלה הראשון שמותרת מדין תורה לשוב לבעלה. לכאורה זה דומה ל'אומר מותר' שאסרו הפוסקים לעיל. אולם האג"מ מחלק וז"ל: "והנה זה ודאי שאין זה ענין לזינתה שהיתה סבורה שמותרת לזנות שאיפסק ברמ"א סי' קע"ח סעי' ג' שהוי כמזידה ואסורה לבעלה דהטעם הוא משום דלא כתיב ומעלה בה' אלא ומעלה בו כדאיתא בב"ש ובהגר"א והוא ממהרי"ק דהכא מה שאמרה מותר הוא משום שחשבה שהיא מגורשת ואינו שוב בעלה ואין זה מעילה בו, וא"כ ליכא בשוגגת כזה איסור דאורייתא להבועל". דיוקו הוא מיוחד, וברור ש'יד המלך' אינו מסכים לו שהרי הוא אוסרה על בעלה השני בגט מראשון שנמצא פסול וכש"כ במקרה של האג"מ שצריכה להיאסר.
ומסיק האג"מ: "וכיון שהוכחתי שבטעתה שהיא מגורשת אינו מטעם קנס אלא מצד שלא יאמרו שהיה גט כשר אין שייך זה בטעתה על איזה מעשה שנעשה שהוא גט דע"ז הא אין לטעות שגם אחרים יאמרו שהיא מגורשת אפשר אין לאוסרה לא לראשון ולא לשני מאחר שהיתה שוגגת שלא נאסרת מדין סוטה וכיון שהוא רק איסור דרבנן היה ראוי לסמוך ע"ז".
כאמור, זהו חידוש גדול וספק אם ניתן לסמוך עליו, מצד אחרונים אחרים החולקים עליו. אמנם בפסקי דין – ירושלים (דיני ממונות ובירורי יהדות ה פס"ד בעמוד רסז) מסיק הרב אברהם דב לוין לסמוך על האג"מ להלכה.
ז. האור שמח (הל' אישות פכ"ד הי"ט) דן בנושא כשפים בעריות, וז"ל: "כבר פירשו הקדמונים שאם היה שוגג באומר מותר. הרי זו אסורה, משום שאפילו הורה לה חכם מובהק שמותרת לזנות אסורה, דמעלה מעל קרינא בה, והעמיק בזה המהרי"ק (שורש קס"ז). אך דא מסתפקנא אם ע"י כשפים עשה לה שזינתה עמו מי הוי אונס או לא. ונראה לפשוט מהירושלמי מפורש פרק שני נזירין (נזיר פ"ח) הלכה א', אמרו לו אם ירצה לומר מזיד הייתי, בשפחה חרופה מה אית לך, שוגג חייב מזיד חייב, שיכול לומר הערתי אבל לא גמרתי, כדאמר רשב"ל, נאנסתי מפני כשפים שעשתה לי, הרי דבעשה לו כשפים מיקרי אונס, ואינו שוגג, כש"כ באשה, שבכה"ג שעשה לה כשפים דהוי אונס, ומותרת לבעלה, ובבלי דלא מזכיר זה, אין זה משום דחולק, רק חדא מתרי ותלתא טעמי הוא דנקט". ומכאן יש ללמוד לאשת איש שהשקו אותה עד לשכרה, או תחת השפעת סמים זינתה תחת בעלה שלא נאסרה לבעל פרט לאשת כהן.