חבל נחלתו יא כו
סימן כו האם חובת הבעל לאכול עם אשתו כל יום
לכבוד ידידי הרב מאיר בראלי להלן תשובתי על מכתבו.
במכתבו ראיות שהיו אחרונים שהבינו כי בעל חייב לאכול עם אשתו על שולחן אחד את סעודותיהם.
את מסקנתם למדו מדברי הרמ"א (שו"ע אה"ע סי' ע ס"ב): "ויש חולקין וסבירא להו דלא יוכל לומר שהיא תאכל לבדה אא"כ קבלה עליה מרצונה (טור בשם הירושלמי ובשם הרא"ש וב"י בשם רוב הפוסקים), (וכן נראה לי)". ומדברי הרמ"א הבינו שבעל חייב לאכול עם אשתו כל יום אא"כ פטרה אותו מרצונה. והאחרונים שמנה הם: בית יעקב (לגר"י מליסא), שו"ת אג"מ ושו"ת משנה הלכות.
ומכאן הסיק כבודו: "ולענין דינא נראה שיש להתחשב גם במנהג, כי אם דרך משפחתו או משפחתה לאכול עם נשותיהם, הרי קי"ל שעולה עמו ואינו יורדת. ואם אומרים כן ביחס לתפריט (כמבואר בשו"ע אה"ע סימן ע סעיפים א, ג) כ"ש שיש לומר כן ביחס לנוכחות הבעל בארוחה, שמדינא חייב בזה לפחות בליל שבת, ואם מנהג משפחתו או משפחתה לאכול עם נשותיהם כל יום, או לפחות חלק מהשבוע, אזי גם לדעת הרמב"ם יהיה חייב לאכול עמה מדין עולה עמו ואינה יורדת".
ואקדים ואומר, שודאי זו דרך ארץ ויחסים ראויים של איש ואשתו שבעל יאכל עם אשתו בביתם מידי יום, וודאי עם אשתו מקפדת על כך ראוי להתחשב בדעתה ולנהוג כן, על כך איני חולק. ועם זאת אני חולק מאד על המסקנה מדברי הרמ"א ואפרט להלן.
א. אפתח בדברי הירושלמי (שבת פי"ט ה"א): "רבי זעירה בשם רבי אלעזר כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה". וכן בירו' פסחים (פ"ו ה"א). והכוונה כמבואר באור זרוע (ח"א – אלפא ביתא סי' לד): "כלומר כל תורה שאין לה קבלה אינה תורה לסמוך עליה למעשה אלא הקבלה היא העיקר למעשה".
לגבי השאלה שלפנינו אף שהיא מבוססת לכאורה, על הירושלמי, הרי לא העלו אותה אלא האחרונים מתוך דברי הרמ"א; והראשונים כלל לא העלו אותה, לא מן הירושלמי ולא מעצמם וא"כ היכן בית האב שלה?! ויותר מכן אף הרמ"א עצמו ב'דרכי משה' לא כתבה, וא"כ איך ניתן לבנות מסקנה הלכתית על פירוש בדברי הרמ"א, שאולי כלל לא התכוין לה?!
ב. נושא הסוגיא הוא חיוב מזונות של איש לאשתו מדין 'שארה' שהוא חיוב של תורה, והוא משועבד לה. ובירושלמי (כתובות פ"ז ה"א) בארו שאינו יכול להעמיד פרנס (=שליש) ולתת לה מזונות ע"י אחר משום ש"רשות ביד האשה לומר אי איפשי להתפרנס מאחר אלא מבעלי" אא"כ קיבלה עליה. את הירושלמי הביאו הרמב"ן והרשב"א (כתובות ע ע"ב), הרא"ש (פ"ז סי' ד), ר"ן על הרי"ף (כח ע"א), מרדכי (פ"ז סי' קצד) ועוד ראשונים. והרמ"א פסקו להלכה בשם רוב הפוסקים (אע"פ שהב"י שהביאם לא פסק כמותם).
ונראה שסברת הירושלמי שיכולה לטעון כן עד כדי כך שאם אינה מסכימה לאכול מפרנסת אחרים כופים אותו לגרשה (עי' שו"ת מהרי"ט ח"א סי' קיג) משום שהשעבוד לפרנסת אשתו אינו אך שעבוד ממוני בעלמא, אלא השעבוד למזונות הוא חלק ממבנה הבית הישראלי וממקיימי חיי איש ואשתו בצוותא. ולפי הבבלי שמשרה ע"י שליש על כרחה (וכ"פ הרמב"ם והשו"ע) צ"ל שהשעבוד לפרנסה הוא ביסודו ממוני, וע"כ יכול להעמיד פרנס.
ג. מן הירושלמי עצמו, לא מבואר מה הדין אם רוצה לזונה בבית אחר שלו, והוא ישלח לה את מזונותיה או יתן לה תקציב כספי הולם. ועל כן מוסיף הרשב"א: "ומסתברא דאפי' להשרותה לעצמה ושלא ע"י שליש כן דגנאי הוא לה ושמעי בה אינשי וזילא בה מילתא דמה יאמרו הבריות מה ראתה זו להתגרש מעל שולחן בעלה, וזה נראה לי יותר עיקר, ומה שאמרו בירושלמי לאו דוקא שליש אלא אי אפשי להתפרנס אלא מבעלי ועמו קאמר".
מתבאר מן הרשב"א שלפי הירושלמי אין יכול להאכילה בבית אחר מממונו, והטעם נ"ל כמו שהערנו, שחיוב 'שארה' הוא חלק ממעמידי הבית ביחסים בין איש ואשתו ואינו יכול לפרנסה בבית אחר.
ברור מדברי הרשב"א שאין הכוונה לאכילה יחדיו סעודותיהם הן משום שיצא שהירושלמי חולק על המשנה שמבארת שאוכל עימה בלילי שבת בלבד, ואילו לפי המבארים בירושלמי שעימה הכוונה כל יום נמצא הירושלמי חולק לגמרי. ועוד, שודאי אין זה חלק מתנאי כתובה של מזונות ושעבוד הבעל לאשתו. ואף נימוקו של הרשב"א שזילא בה מילתא לא שייך אם אוכלת בביתם ובעלה אין אוכל עימה. וודאי שלא תוכל לטעון 'זילא בי מילתא שאינך אוכל עמי' ולכפותו לכך. ורק אם דוחה אותה מעליו כאן יש מקום לטיעונה אולם לא כתוצאה מחיוב מזונות שלו כלפיה.
וכ"כ הרשב"א אף בשו"ת המיוחסות לרמב"ן (ח"ז, סי' קד): "שאלה: אם הבעל יכול להשרות לעצמה, וליתן לה מזונות הראויות לתת לה? ותאכל היא לעצמה, והוא לעצמו בבית אחד. ובלבד שתאכל עמו מלילי שבת ללילי שבת, שכך כתב הר"ם ז"ל. מי אמרינן דוקא בת"ח, דעונתו מלילי שבת ללילי שבת, או דילמא אפילו בכל אדם כן.
"תשובה: מה שכתב הרב ז"ל (=הרמב"ם), משנה היא פרק אע"פ (דף סד:): המשרה אשתו על ידי שליש, לא יפחות לה מקביים חטים וכו'. ואוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת. ומסתברא, מתני' במי שיוצא ממקומו ללמוד, או בפועל היוצא למלאכתו. וכן פי' הראב"ד ז"ל. דאילו במשרה אשתו לעצמה בכדי או ברוע לב, גנאי הוא לה. ומתבזה בכך בין שכנותיה. מה יאמרו הבריות: מה ראתה להתרחק משלחן הבעל? וכדאמר פ' המדיר דתנן (דף ע:): המדיר את אשתו מליהנות לו, עד שלשים יום יעמיד פרנס. יתר מכאן, יתן כתובה. ואמרינן עלה בגמרא: מ"ש עד שלשים יום? עד שלשים יום לא שמעי אינשי, ולא זילא בה מלתא. טפי, שמעי אינשי, וזילא בה מלתא".
וכן המאירי (כתובות סד ע"ב) לאחר שהביא שיטות הרמב"ם והראב"ד כתב: "...ולא אמרו משרה אדם כלומר שאי איפשר לו בכך כל זמן שמלאכתו בעיר אלא בהסכמתה וכל שכן שאין יכול להוציאה מביתו ולהשרותה על ידי שליש בבית אחר, ומכאן יצאה לי הוראה למעשה באחד שאסר דירתו לאשתו ודנתי בה מזו... ואף קצת חברים הוסיפו על דברי שאף לדעת גדולי המחברים (=הרמב"ם) כן שאף הם לא אמרו שיהא יכול להשרותה על ידי שליש אלא בביתו שאם בבית השליש אף היא אומרת איני רוצה שתשיא שם רע עלי והדברים נראין".
עולה מדברי המאירי שלשיטת הראב"ד אינו יכול לזונה ע"י שליש על כורחה אלא אם אינו נמצא בעיר, ואם נמצא בעיר מותר לזונה ע"י שליש בהסכמתה אולם בשני המקרים דוקא שנזונית בביתו; ואף לשיטת הרמב"ם שמותר להשרות ע"י שליש על כרחה – הוא דוקא בביתו ולא בבית אחרים.
אף אחד מהראשונים לא העיר שחייב לאכול עימה בפועל בשולחן אחד כל ימות השבוע (פרט לשבת שחייב מדינא דמשנה), אלא רק קבעו שצריך להאכילה בביתו, אבל אכילה עצמה מצד דין 'שארה' אינה צריכה להיות יחדיו.
הרמ"א כאמור כתב: "ויש חולקין וסבירא להו דלא יוכל לומר שהיא תאכל לבדה אא"כ קבלה עליה מרצונה". והשאלה האם באמירת לבדה התכוין לאכילה ללא בעלה.
הלבוש (אה"ע סי' ע ס"ב) תלמידו של הרמ"א, הוסיף את דברי הרשב"א בגוף ההלכה בדברי הרמ"א וכתב: "ויש חולקין ואומרים שלא יוכל האיש לומר לאשתו שיתן לה מזונות והיא תאכל לבדה, משום דשמעי בה אינשי וזילא בה מילתא שיאמרו הבריות מה ראתה זו להתרחק משולחן בעלה, לפיכך אינו יכול לכופה אלא אם כן קבלה עליה מרצונה וכן עיקר". ואף כאן לפי הבנתי לבדה היינו בבית אחר אפילו הוא של בעלה, אלא אוכלת בביתו ועמו באותו בית.
וכך הבין זאת בבית יעקב (לבעל הנתיבות שהבאת דבריו) בתחילת דבריו: "וי"א דלא תוכל (=צ"ל יוכל) לומר לה שהיא תאכל לבדה וכו'. ונראה דהיינו בכהאי גוונא שמשרה אותה ע"י שליש משמע שאוכלת בבית אחר"... והמשיך דבריו: "ואפילו אוכלת בביתו כל שאינה עמה (=צ"ל שאינו עמה, או שאינה עמו) ביחד איכא קפידא"... וא"כ סוף דבריו מתפרש כתחילת דבריו, וכפי שכתב הרשב"א שתאכל בביתו ועמו, אבל אין הכוונה שיאכלו יחדיו סעודותיהם.
ד. יש להעיר עוד שדין 'שארה' הוא אף במקום שיש לאדם כמה נשים, והדיון בירושלמי שייך אף במקום שיש לו כמה נשים, ולפי הירושלמי אף במציאות זו אינו יכול לכופה שתתפרנס ע"י שליש, ואע"פ שמדורה הוא בית נפרד. ודברי הרשב"א נכונים דוקא במי שיש לו אשה אחת שיכולה לדרוש לגור בביתו ועמו. אבל אם יש לו כמה נשים, כל אחת בבית נפרד שלו וכולן ניזנות ממנו.
כך כתב בתורת חיים (עירובין עג ע"א): "מי שיש לו חמש נשים וכו'. הוה מצי למיתני מי שיש לו אשה מקבלת פרס מבעלה ועבד מקבל פרס מרבו ומתניתין נמי הוה מצי למיתני בן שהיה אוכל על שלחן אביו אלא אורחא דמלתא נקט דמי שאין לו אלא אשה אחת מסתמא אין לה בית דירה לבדה ואינה מקבלת ממנו פרס אלא דרה עם בעלה ואוכלת על שלחנו ממש, וכן מי שאין לו אלא בן אחד ועבד אחד, אבל מי שיש לו הרבה נשים אורחא דמלתא שכל אחת דרה לבדה עם בניה וניזונת לבדה ומקבלת פרס ממנו"...
וכ"כ בשו"ת שואל ונשאל (ח"ה אה"ע סי' מב אות כד): "ומה שתבע הבעל שתבשל לו ותכבס לו. והשיב המורשה כי כן תעשה שבוע אחד היא ושבוע שני תעשה צרתה. נראה דכן ראוי דכל אחת תעשה לבעלה צרכיהם בשבוע שבעלה אוכל עמה ויהיה הסדר שלהם ככה שהאשה שבעלה אוכל עמה היא תבשל ותכבס לו ומתטפלת בצרכי בעלה והשנית צרתה עושה צרכי החצר. ובשבוע השנית להפך שבעלה אוכל עם השנית היא עושה צרכיו וצרתה עושה שאר צרכי החצר. ודרך זו נוחה לשניהם".
וכיון שלפי ד"ת ניתן שלאיש תהיינה כמה נשים, קביעת הירושלמי שאשה יכולה לתבוע שבעלה לא יאכילנה ע"י פרנס היא דוקא ע"י שליש ודוקא בבית שאינו ביתו, אבל ברור שאינו בבית אחת מהן כל הזמן ולא נראה שמשועבד לה שבשבוע שזו מבשלת לו חייב לאכול עימה על שולחן אחד.
ה. המושג "אוכל על שולחן" או "אוכל עמו" אינו חייב להתפרש כאכילה בפועל אלא כנוטל חלק.
כך אומרת המשנה בעירובין (פ"ו מ"ז): "האחין השותפים שהיו אוכלין על שולחן אביהם וישנים בבתיהם צריכין עירוב לכל אחד ואחד".
ופרש ר' עובדיה מברטנורא: "ואוכלין על שלחן אביהם לאו דוקא, אלא נוטלין מזונותיהן מבית אביהן ואוכלין אותם כל אחד בביתו".
וכן בחידושי הרשב"א (עירובין ע ע"א): "וכדאמרינן לקמן גבי האחין שאוכלין על שלחן אביהם דעבדינן להו כחמשה שגבו את עירובן ואפילו בישנים בבתיהם אלא שמקבלין פרס מאביהן".
ובריטב"א (עירובין עב ע"ב): "בשאוכלין על שלחן אביהם ממש [או שאין אוכלין על שולחנו ממש] אלא שמקבלין ממנו פרס".
וכן ברבינו יהונתן (על הרי"ף עירובין כב ע"א): "מתני' האחין לא גרסינן השותפין אלא האחין שאוכלין על שלחן אביהם וישנים בבתיהם וכו'. מוקמינן לה בגמ' במקבלי פרס מאביהן כלומר דלאו דוקא אוכלין על שלחן אביהם אלא ר"ל שאוכלין ממה שאוכלין על שלחן אביהם בכל יום".
ועי' לעיל בדברי התורת חיים ששייכים אף בעניין זה.
ו. וכך כתב בספר נחלת שבעה (שטרות סי' ט אות י) בענין מה שכותבים בשטרי תנאים שהחתן יקבל מזונות על שולחן חותנו: "מזונות על שלחנו. בכל טופסי תיקוני שטרות אשכנז ופולין כתוב כן, וכן כתוב בכל תנאים ראשונים ואחרונים. ונראה לי שהוא מטעם שכתב הטור חו"מ ושו"ע (סימן ס' סעיף ג') דאם התנה עמו בפירוש לזונו על שלחנו, והוא אינו רוצה לאכול עמו, אינו חייב ליתן לו רק לפי ברכת הבית. וא"כ אם יכתוב סתם שיתן לו מזונות, פן יתקוטט עם חמיו ולא ירצה לאכול עמו, רק שחמיו ישלם לו דמי המזונות, ועל כן כותבין מזונות על שלחנו, ואז אינו חייב לשלם לו רק לפי ברכת הבית, משא"כ אם לא כתב על שלחנו, חייב ליתן לו מזונות משלם, וכן כתב הר"ן בפרק הנושא (כתובות דף ק"א ע"ב) דאם פוסק לזון את בתו, צריך ליתן לה מזונות משלם, ולא כפי ברכת הבית"...
והוסיף שם אות יא: "כאחד משאר אוכלי שלחנו. כן כותבים באשכנז בכל התנאים ראשונים ואחרונים. נראה לי דאתי לאורויי כדעת הרא"ש (כתובות פרק י"ב סי' א') בטור א"ע (סימן קי"ד סעיף ו') לענין המחייב ליתן מזונות לבת אשתו לא ישניה לרע מכל בני ביתו, לאפוקי מדעת הרמ"ה שכתב הטור בשמו (שם) דהדין הוא כמו שמשרה אשתו על ידי שליש, ואפילו הוא עשיר בישראל והיא עשירה הרבה אינו חייב לזונה אלא בפחות, וא"כ הוי אמינא הוא הדין בחתנו ובתו, דחד טעמא הוא, דגם כן אינם אוכלים בתנאי בית דין, רק על ידי שהוא חייב את עצמו, ויד בעל השטר על התחתונה. ועל כן כותבין בפירוש כאחד משאר אוכלי שלחנו, ואז ודאי לא יוכל לשנות אותן לרע מכל בני ביתו"...
ועי' שולחן ערוך (חו"מ סי' ס ס"ג ואה"ע סי' קיד ס"ו).
עכ"פ נראה שהתחייבות לאכילה על שולחן או ליטול מזונות משולחן פלוני אינה מחייבת אכילה עמו – עם מי שהשתעבד לכך. ורק באשתו יש לכך משמעות מעבר לשעבוד ממוני, ואף באשתו השעבוד לסעוד עימה על שולחן אחד הוא לפחות מערב שבת לערב שבת אך לא יותר מכך, ובלבד שפרנסתה ואכילתה בבית בעלה תהיה בדרך כבוד.
ז. ואזכיר שוב את שו"ת פרח שושן (יו"ד כלל ב סי' א) שכתב: "עוד כתב הרב וז"ל בקצור, והיה נראה לומר דליכא למקפד אלא כשתאכל עמו על השלחן, ויש סעד לזה מדברי הטור [סי' ע', דף ק"ה ע"א] שכתב ואוכלת על שלחנו מלילי שבת ללילי שבת וכן הוא לשון הרשב"א, מ"מ הך דיוקא לאו כלום הוא כיון דטעמא הוי משום זילותא גם בכה"ג איכא זילותא כו', ע"ש. ואני אומר דאי משום הא לא איריא, דהא לישנא דמתניתין ואוכלת עמו ולא קאמר על שלחנו, ומאי דנקט הטור והרשב"א אוכלת על שלחנו כבר כתב מרן בב"י דמשום דבלישנא דאוכלת עמו אפליגו בגמ' אם הוא אוכלת ממש או תשמיש, לכך נקטו אוכלת על שלחנו לומר אוכלת ממש ע"ש".
ח. את דברי האג"מ איני יודע לפתור שכיון שעוסק בקידוש של שבת ביום הרי אינו חייב לאכול עימה מעיקר הדין, אמנם רוב ככל בבית ישראל נהגו את רוב סעודות השבת לאכול במסגרת המשפחתית (פרט לסעודה שלישית שחלק נהגו לעשותה בבית הכנסת, והמנהג התפשט אף בימינו). ולגבי דברי המשנה הלכות איני מוצא בהם שמחייב זאת. עכ"פ איני מוצא מקור לדבריהם לולא מידת דרך ארץ, אבל ודאי לא מדינא.
על כן מסקנתך שאם בביתה נהגו שכל יום הבעל אוכל עם אשתו אף בעלה חייב איני רואה לה מקום, אלא מצד מידת חסידות.