חבל נחלתו יא כד
סימן כד
שלש נשים משמשות במוך . (אמצעי מניעה בימינו)
איסור זרע לבטלה
איסור הוצאת זרע לבטלה שהוא וגדריו הם המרכיבים העיקריים של דין שימוש במוך אין עליו לאו בתורה {נכלל בגדר לא תנאף ??}ואף לא עונש בידי אדם. אעפ"כ האזהרות והעונשים עליו מן החמורים בתורה כגון: "חייב מיתה", "כאילו מביא מבול לעולם", "אין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא", "מעכבין את המשיח" (נדה יג). הלכותיו נמנו בסימן כג בטור ושו"ע אבן העזר (סי' כג). אולם עצם הקשר לשימוש במוך לא נזכר בגמרא אלא בראשונים, ומכאן הפתח הרחב להגדרות השונות בו.
מחלוקת הראשונים בברייתא
הברייתא בתוספתא נדה (פ"ב ה"ו) אומרת כך:
"שלש נשים משמשות במוך קטנה מעוברת ומניקה. קטנה שמא תתעבר ותמות. איזו היא קטנה מבת אחת עשרה שנה ויום אחד ועד בת שתי עשרה שנה ויום אחד, פחות מכן ויתר על כן משמש כדרכו ואינו חושש. מעוברת שמא תעשה עוברה סנדל, מניקה שמא תהרוג את בנה שהיה ר' מאיר אומרים כל עשרים וארבעה חדש דש מבפנים וזורה מבחוץ, וחכמים אומרים משמש כדרכו והמקום משמר עליו שנ' שומר פתאים ד'". חשש ההתעברות בג' הנשים אינם מצבים שבכל יום, להיפך, המצבים מאד רחוקים ואעפ"כ ר"מ חשש להם. תשובת חכמים לר"מ בסוף הברייתא היא לגבי כל שלש הנשים. ודעתם היא שבתהליכים טבעיים מן הראוי לסמוך על הקב"ה שיעשה את הדברים בבריאות, כדברי הרד"ק (תהלים קטז, ו): "אמר: הפתי שאין יודע תחבולות להנצל מצרתו, האל שומרו, כשמשים עליו בטחונו. וכן החכם לא יבטח בחכמתו ובתחבולותיו, כי לא יועילו לו אם לא ירצה האל". בשאר נשים מסכימים ר"מ וחכמים.
המחלוקת מובאת בכמה מקומות בש"ס (יבמות יב ע"ב, ק ע"א; כתובות לט ע"א ; נדרים לה ע"ב; נדה מה ע"א), ונחלקו הראשונים בביאורה.
דעות הראשונים וביאורם
בתשובות הגאונים (הרכבי, סי' שלח) הסבירו את המחלוקת כך: "ולענין שלש נשים: הא דאמור רבנן משמשות במוך ואמרו זו וזו משמשות כדרכן. לא שאסרו לשמש במוך אילא מותרות הן לשמש כדרכן ומן השמים ירחמו. ולעולם שכן שמותרות לשמש במוך, ואילו הנשים שאין סומכות על זה שנאמר ומן השמים ירחמו – יש לבעליהן ולהן לשמש במוך ואין בזו חשש כל עיקר". מתבאר מפירוש הגאונים, כי לפי ר"מ, ג' נשים חייבות לשמש במוך מחמת הסכנה, ואילו לפי חכמים מותרות כל הנשים אם חוששות ואינן סומכות על מן השמים ירחמו. נראה כי לפי הגאונים אין איסור השחתת זרע כלל בשימוש במוך, על האיש משום שמשמש כדרכו ועל האשה משום שאינה מצווה על פריה ורביה. וא"כ שיטת הגאונים אליבא דחכמים שהלכה כמותם – שכל הנשים מותרות לשמש במוך אף שאינן מג' נשים. אמנם לא ראיתי שמתייחסים לשיטתם בהלכה.
רש"י (יבמות יב ע"ב) פרש: "משמשות במוך – מותרות לתת מוך במקום תשמיש כשהן משמשות כדי שלא יתעברו". היינו לפי ר"מ ג' נשים מותרות לשמש במוך אבל אינן חייבות אף מצד חשש סכנה, ושאר הנשים אסורות, ואילו לפי חכמים החולקים על ר"מ כל הנשים אסורות לשמש במוך.
ובכתובות (לט ע"א) הסביר רש"י את טעמו של ר"מ, וז"ל: "משמשות במוך – מותר להן לשמש במוך ואינן כמשחיתות זרע". היינו ההסתפקות של ר"מ היא בין השחתת זרע לבין חשש סכנה, ולכן רק להן התיר ר"מ לשמש במוך. שאר הנשים הן בבחינת משחיתות זרע בעליהם, ולכן נאסרו לשמש במוך, ואף אותן נשים שהזרע אינו עלול להזריע כמו קטנה, מעוברת, או מינקת אסורות להשחית זרע בעליהן. ובאר בעל חיי אדם (בינת אדם, שער בית הנשים סי' יח סע' לו): "דלרש"י שלש נשים משמשות במוך היינו לפני תשמיש אבל שאר נשים אסורות דהוי כמטיל זרע על עצים ואבנים, ולאחר תשמיש אסור משום השחתת זרע". עולה מדבריו בפירוש רש"י שמוך בשעת תשמיש אסור מצד האיש שהוא משחית את זרעו, ולאחר תשמיש אסור לאשה משום שאף היא מצווה על השחתת זרעו של האיש.
הרמב"ן (כתובות לט ע"א) הקשה על רש"י: "פרש"י ז"ל מותרות לשמש וכו', ואיכא דקשיא ליה כולהו נשי נמי מותרות דהא לא מפקדי אפריה ורביה, ולדידי לא קשיא לי הא דמ"מ זרע דגברייהו אסור להן להשחית". היינו: קשה, אליבא דר"מ שאר נשים ואליבא דחכמים כל הנשים, סו"ס הרי אינן מצוות על פו"ר וא"כ מדוע אליבא דרש"י יאסרו במוך, ומשיב שאע"פ שאינן מצוות בפו"ר חייבות על השחת זרע בעליהן. ולכן הותר לפי ר"מ רק לג' נשים לשמש במוך. ויש לחלק בין פו"ר שאינן מצוות לבין השחתת זרע בעליהן שהן מצוות עליו.
ממשיך הרמב"ן: "אלא הא קשיא לי אי מותרות קאמר ר' מאיר, חכמים במאי פליגי עליה, דהא ס"ל לרבנן נמי דלא מעברא כרבי מאיר ואמאי אסרי לשמש במוך?" היינו, הרמב"ן מבין שסיבת ההיתר לר"מ לשמש במוך מפני שג' נשים בלאו הכי לרוב אינן מתעברות, ולכן אין בהנחת מוך השחתת זרע, וא"כ מדוע לחכמים אותן ג' נשים אסורות לשמש במוך?
מתוך כך מסיק הרמב"ן: "אלא ה"פ: חייבות לשמש קאמר כי היכי דלא ליתו לידי סכנה, ובלא מוך אסור להן ולבעליהן לשמש, וחכמים אומרים הרשות בידה לשמש בלא מוך שמן השמים ירוחמו". עולה עפ"י הרמב"ן שלפי חכמים ג' נשים מותרות לשמש במוך מצד 'מן השמים ירוחמו' אבל לגבי שאר נשים אסורות מצד השחתת זרע בעליהן. הרמב"ן חולק על רש"י לגבי ג' נשים שהן מותרות לשמש במוך, לפי חכמים, אך מסכים עמו לאיסור לגבי שאר נשים. יסוד עקרוני העולה מדבריו הוא שאם הזרע בלאו הכי אינו ראוי להזריע, מצד מצבה של האשה – מותר להם להשתמש במוך בשעת תשמיש.
בכל הדעות שהובאו עד עתה המדובר שהמוך נמצא כבר בשעת התשמיש בגוף האשה.
תוספות ביבמות (יב ע"ב ד"ה שלש) חולק על רש"י וז"ל: "פי' הקונטרס מותר לשמש במוך אבל שאר נשים אסור משום השחתת זרע אף על גב דלא מיפקדה אפריה ורביה וכן משמע בנדה (דף יג. ושם) דתנן בפ' כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת באנשים תקצץ ומפרש בגמרא משום דנשים לאו בנות הרגשה נינהו משמע דאי הוו בנות הרגשה הוי אסור ומיהו מצינו לפרש דלאו בנות איסור הרגשה נינהו".
היינו, בנשים אין איסור השחתת זרע בזרען, או משום שאינן בנות הרגשה ולכן מחשבה או מעשה גירוי אינו גורם לפליטת זרעם (ביציות), או משום שאין עליהן כלל איסור של השחת זרע. וא"כ מצד האשה אין לאסור מוך בשעת תשמיש.
ואעפ"כ מסיק תוספות: "ור"ת אומר דלפני תשמיש ודאי אסור ליתן שם מוך דאין דרך תשמיש בכך והרי הוא כמטיל זרע על העצים ועל האבנים כשמטיל על המוך. אבל אם נותנת מוך אחר תשמיש אין נראה לאסור דהאי גברא כי אורחיה משמש מידי דהוה אקטנה ואילונית דלא איתסרו בתשמיש משום דלאו בנות בנים נינהו, והאשה שנותנת אח"כ מוך לא הוזהרה אהשחתת זרע כיון דלא מיפקדה אפריה ורביה. ומשמשות במוך דקתני הכא היינו צריכות לשמש במוך".
עולה כי לפי ר"ת אסור להלכה, אף לג' נשים לתת מוך בשעת תשמיש משום איסורו של האיש של הוז"ל, וכל שהותר הוא להשתמש במוך אחר תשמיש. ואיסור הוז"ל תלוי בחיוב פו"ר, ואיש המצווה בפו"ר מצווה אף על הוז"ל, ולכן אם משמש על מוך נחשב להוז"ל. ולאחר תשמיש לא הוטל עליו חיוב לשמור שזרעו לא ישחת, והאשה אינה מצווה כלל על השחתת זרע, ולכן מותרת להשחית זרע הבעל אחר תשמיש. ומה שאסר ר"ת בשעת תשמיש משום הוז"ל של האיש, נראה שרש"י אינו מסכים עמו ולשיטתו אין האיסור מצד שהבעל כזורע על עצים ואבנים אלא מצד איסורה של האשה.
וג' נשים לפי ר"ת אליבא דר"מ חייבות מחשש סכנה לשאוב הזרע עם מוך, ואעפ"כ בשעת תשמיש אין הסכנה דוחה את איסורו של הבעל, ושאר נשים מותרות לאחר תשמיש משום שאינן מצוות על פריה ורביה, וממילא אינן מצוות בהשחתת זרעו של האיש כאשר הוא נמצא בגופן. ולהלכה לפי ר"ת לכל הנשים הותר אחר תשמיש.
ושיטת ר"ת הובאה בביאור נוסף בתוספות הרא"ש (יבמות יב ע"ב) וז"ל: "ונ"ל כפי' ר"ת דהוא מפרש עצה טובה קמ"ל וכגון שמשימות המוך לאחר תשמיש. וא"א לפרש כפירוש רש"י דאלו הנשים מותרות ושאר הנשים אסורות דאי משימות המוך בשעת תשמיש הוי כמטיל על העצים ועל האבנים וכיון דמשחית זרעו כמביא מבול לעולם לא מסתבר שיתירו לאלו הנשים בשביל שמחת עונה דמוטב שלא ישמשו כלל, ואי לאחר תשמיש נ"ל שאין בו איסור כלל אף לשאר נשים אף אי מפקדי אהשחתת זרע, דלא מיקרי השחתת זרע אלא במי שגורם ע"י חימום שמוציא זרע לבטלה בין האיש בין האשה אבל לאחר שנעקר הזרע מן הגוף לא שייך ביה השחתה".
היינו, אם כפירוש רש"י ובשעת תשמיש, לא מובנת מחלוקת ר"מ וחכמים שכן לפי חכמים הרי זה הוז"ל כיון שזורה על המוך, וא"כ לא מובן מדוע לג' נשים מותר ולשאר אסור, ולא נראה לרא"ש שבגלל חשש סכנה רחוק יתירו לנשים לשים מוך בשעת תשמיש אלא היו אוסרים עליה מצות עונה, ולכן חייבים להסביר כר"ת.
וכך הסביר בבינת אדם את שיטת ר"ת: "ולרבינו תם איפכא דלפני תשמיש אסור אפילו לג' נשים כמטיל זרע על עצים ואבנים, אלא רוצה לומר לאחר תשמיש דהא גברא כאורחא משמש מידי דהוי אקטנה ואיילונית כו' והאשה שנותנת אחר כך מוך לא הוזהרה אהשחתת זרע כיון דלא מפקדה אפריה ורביה, ומשמשת במוך דקתני הכא היינו דצריכות לשמש במוך זהו דברי רבינו תם בתוספות יבמות דף י"ב ע"ב ד"ה שלש משמע לדעת רבינו תם דאף שאר נשים מותרות לשמש במוך היינו שנותנת מוך אחר תשמיש". ואף הריטב"א (יבמות יב ע"ב) צידד בשיטת ר"ת.
וכן המשנה למלך (הל איסו"ב פכ"א הי"ח) כתב: "אם נשים מצוות בהשחתת זרע עיין בחידושי הרשב"א ז"ל לנדה ר"פ כל היד דלר"ת נשים שאינן מצוות על פריה ורביה כך אינן מצוות על השחתת הזרע. ולהרמב"ן ז"ל אף שאינן מצוות על פריה ורביה מצוות הן על השחתת הזרע יע"ש".
וכן רבי עקיבא איגר (יבמות יב ע"ב) כתב: "במה דמחולקים רש"י ור"ת אם אשה מצווה על השחתת זרע כמו איש או לא. כמו דאינה מצווה על פריה ורביה".
הרמב"ם לא הזכיר כל דין שימוש במוך לא לאיסור ולא להיתר. ובהלכות איסורי ביאה (פכ"א הי"ח כתב): "אסור להוציא שכבת זרע לבטלה, לפיכך לא יהיה אדם דש מבפנים וזורה מבחוץ, ולא ישא קטנה שאינה ראויה לילד". וכן הטור (אה"ע סי' כג) הביא זאת.
וכתב על כך הב"ח (אה"ע סי' כג): "אסור להוציא ש"ז [לבטלה] לפיכך לא יהא דש וכו'. כן צריך להיות והוא לשון הרמב"ם בפכ"א מהא"ב (הי"ח) ומשמע מלשונו דלא ישא קטנה נמי משום דמוציא ש"ז לבטלה ולא דמי למשמש עקרה וזקנה כיון דבשעה שנשאה לא היה יודע שהיא עקרה אבל בנושא קטנה לכתחלה חשוב כמו שמוציא ש"ז לבטלה כל ימי קטנותה ומכל שכן בנושא זקנה לכתחלה אלא רבותא קאמר אפילו קטנה, אבל רש"י ר"פ כל היד פירש דטעמא דקטנה מפני שהוא בטל מפריה ורביה כל ימי קטנותה אבל משום הוצאת ש"ז לבטלה ליכא, וכ"כ הרא"ש בתשובה ומביאו ב"י (עמ' קלה ד"ה כתב הרא"ש) וז"ל: ומכל מקום כיון שלעולם הוא זורה בחוץ אסור וגריע ממשמשת במוך דהתם הוא משמש כדרך כל הארץ, אף על פי שאין זרעו ראוי להזריע מידי דהוה אעקרה וזקנה וקטנה עכ"ל. ורבינו נמשך אחר דברי הרמב"ם שלא כדעת הרא"ש בתשובתו ושלא כדעת רש"י ומיהו ר"ת בתוספות פ"ק דיבמות (דף י"ב) (ע"ב) בד"ה שלש נשים משמשות במוך תופסים דרך פרש"י שמותר לשמש בקטנה ואילונית ואין בו משום השחתת זרע כיון דמשמש כי אורחיה, וכ"כ במרדכי לשם (סי' ג) ובהגהות מרדכי (סי' צד) ע"ש ריב"ם ור"י וכ"כ בנמוקי יוסף פרק הע"י (יט ב ד"ה גמרא) וז"ל: וסוגיין הכא ובכל דוכתא דמותר לבעול אשה שאינה בת בנים כלל דליכא משום השחתת זרע בכל שהוא דרך פריה ורביה וכדשרו בכל דוכתא נישואי קטנה וזקנה וליכא איסורא באיילונית ושאינה יולדת אלא משום פריה ורביה בלחוד עכ"ל, והכי נקטינן דלא כמשמעות דברי הרמב"ם ורבינו הנמשך אחריו".
עולה מדברי הב"ח שבניגוד לרמב"ם ולטור שסברו שתשמיש עם קטנה ואילונית אסור משום הוז"ל, הרי רוב הראשונים סברו שכל שמשמש כדרכו ואין הזרע מסוגל להוליד בגלל נתוניה הטבעיים של האשה, אין בכך הוז"ל ורק אם שמה מוך או שיש לה אוטם אסור לשמש עימה בגלל הוז"ל.
הלכה למעשה
בשו"ת רדב"ז (ח"ג סי' תקצו) נשאל לגבי שימת מוך בשעת תשמיש וסיים תשובתו: "כללא דמילתא דכל הנשים אפילו קטנות פחותות מי"א שנה ויום אחד אסורות לשמש במוך, וג' נשים משמשות כדרכן, ואם יראות שאין להם זכות רשאות לשמש במוך כיון דאיכא פקוח נפש".
והבינת אדם פסק לגבי אשה שסכנה לה אם תתעבר: "והנה ביורה דעה סימן קצ"ו סעיף י"ג כתב בשולחן ערוך דמותרת לרחוץ (=לאחר תשמיש) להפליט זרע, ואם כן בנידון דידן מותרת על כל פנים תיכף אחר תשמיש להפוך עצמה כמו שכתב הרמב"ם וגם תרחץ בחמין ולקנח בצמר גפן או בבגד דק. וגם תהלך ברגלים תיכף אחר תשמיש אולי תועיל. אבל ליתן מוך באותו מקום קודם תשמיש אסור כן נראה לי".
וכן בשו"ת אבני נזר (אה"ע סי' פא) פסק:
"ט) והנה בעיקר מחלוקת רש"י עם ר"ת, דר"ת מתיר בכל נשים ליתן מוך אחר תשמיש ורש"י אוסר, בתשו' רעק"א סי' ע"א מדייק מכמה ראשונים דס"ל לאסור, ומסיים מי ירום ראש להקל נגדם, ובמחכ"ת המעיין יראה שאין ראי' מהם, שהם מקשים הכל לדחות פירש"י שפירש מותרות ממילא מוכח דשאר נשים אסורות, ולזה הקשו דמ"מ קטנה איך שייך לאסור מוך דאי אפשר לה להתעבר ולהוליד, ולעולם ס"ל כשיטת ר"ת דגם שאר נשים מותרות, גם מריב"ש הביא ראי', והמעיין בדבריו יראה שאין ראי', שכתב או משום דאמרה בעינא חוטרא לידא או משום דאיכא איסורא, והיינו דאפשר דאסור כשיטת רש"י, ולשיטת ר"ת נאמר דאמרה בעינא חוטרא לידא, אך בחי' רמב"ן ריש פרק כל היד חולק על סברת ר"ת במה שכתב דנשים כיון דלא מיפקדי אינם מוזהרות על השחתת זרע, ומ"מ בפ"ק גבי משמשות במוך מאי איכא למימר כתב הרמב"ן דבכל הנשים קאמרינן, וכן כתב הר"ן שם, משמע דבגוף הדין ס"ל כר"ת דכל הנשים מותרות לשמש במוך, ואפשר שהוא מטעם התוספי הרא"ש [יבמות יב ע"ב] דלא מקרי השחתת זרע אלא במי שגורם ע"י חימום שמוציא זרע לבטלה בין איש בין אשה, אבל לאחר שיעקר הזרע מן הגוף לא שייך בי' השחתה, ודברים אלו ברורים ומאירים כשמש".
"י) ולדינא הדבר ברור לפסוק כרא"ש שהכריע כר"ת שאנחנו בני אשכנז נגררין אחריו, וכן פסק היש"ש פ"ק דיבמות, אך מה שהוסיף היש"ש להתיר אפי' לפני תשמיש אפי' בכל הנשים אין לסמוך עליו בזה, שאחת מראיותיו דפירוש משמשות במוך לפני תשמיש ממשמעות לשון הרא"ש בפי' נדרים (ל"ה ע"ב) עיין שם, והרי דברי התוספי הרא"ש מפורשים דלהשים מוך לפני תשמיש אסור אפי' בג' נשים, וי"ל אילו הוה ידע היש"ש שהרא"ש הוא כנגדו לא היה מכניס עצמו לחלוק על כולם, וספר תוספי הרא"ש לא הי' נדפס עוד בימי היש"ש".
ומסיק בסוף תשובתו לגבי אשה שסכנה עבורה להתעבר: "סוף דבר לדינא לאחר תשמיש מותר להשים מוך לקנח כל הזרע ולהפליטו אבל לא לפני תשמיש".
עולה שכל אמצעי מניעה שמונח ברחם האשה בשעת תשמיש וגורם שהזרע ישחת אסור לפי כל הפוסקים אפילו בסכנה לאשה, ורק אמצעי מניעה אשר פעולתם מצד האשה אחר תשמיש או כאלו הדוחים מועד ביוצה מותרים.
ומכאן, לכל נושא 'תכנון המשפחה' שהוא בעצם מסתיר אחריו שימוש באמצעי מניעה, צריך בדיקה ובירור בכל מקרה לגופו.
אמצעי מניעה בימינו
בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ט סי' נא פ"ב) עסק בנושא זה בהרחבה ונביא כאן מקצת מדבריו במסקנות העיון בנושא זה:
"א' אשה שההריון והלידה סכנה לה ויש לאחוז באמצעי מניעה שהאשה לא תכנס להריון, והבעל לא בא לשאול על אודות קיום פו"ר =פריה ורביה= אלא בא לשאול אם מותר להם לחיות בדרך המוצע להם, אין להורות להם שיתגרשו עבור כן או שהבעל ימנע א"ע מלחיות אתה עד שתתרפא אם נותן זמן קצוב לרפואתה, אלא רשאית האשה לעשות הפעולה הנדרשת והבעל מותר לו לחיות אתה".
"אולם נקיטת הפעולות צריכות להעשות בדרך של הקל קל תחילה כל שאין עיכוב מבחינה רפואית ליעילות הפעולה, או בריאותית. והמה:
"(א') להשתמש בתרופה שאינה משחיתה הזרע ופעולתה היא רק למנוע מגע זרע הבעל עם זרע האשה.
"(ב') פעולות רפואיות לעקרות זמנית של האשה על ידי גרמא. זאת אומרת על ידי קיחת רפואות דרך הפה.
"(ג') פעולות רפואיות לעקרות זמנית של האשה על ידי מעשה. בפעולה ישירה באברי המין...
"(ה') שימוש במוך וכדומה לאחר תשמיש כדי לקלוט הזרע, או עשיית זילוף וכל הדומה לזה.
"(ו') כיסוי פי הרחם בגומי שלא יכנס בו הזרע ואם היעילות אינה בטוחה דיש לחוש לתזוזה אפשר להתיר גם על ידי תפירת הרחם.
"(ז') לשים אבקה, כדורים, פתילות, משחה, וכדומה, קודם תשמיש שישחית הזרע.
"(ח') לשמש במוך או ראבער וכדומה שינתן באותו מקום קודם תשמיש.
"(ט') לשים טבעת לתוך הרחם שתפקידה פעולת מניעת הריון לאחר החיבור הביציה של האשה עם זרע הבעל.
"(י') ישנן שיטות יחידות הסוברות שליתן מוך וכדומה קודם תשמיש קיל יותר מליתן מוך וכדומה לאחר תשמיש.
"(י"א) אם הצורך לאמצעי – מניעה זמנית היא אזי יש להקדים כל האמור עד כה על ס"ק ד'.
"(י"ב) להלביש כיס – נרתיק על אבר הבעל, ורק באופן זמני ולזמן קצוב. ויתכן שיש להקדים גם זה על ס"ק ד', וזה תלוי לפי אורך הזמן והכרעת המורה הוראה.
"(י"ג) אם הבעל יכול למיקם אנפשיה טוב להחמיר שבאופנים האמורים קודם תשמיש שלא ישמש בזמן הסמוך לטבילתה או לוסתה שראויה אז לקבל הריון.
"ב' גם במקום שהסכנה להריון אינה ברורה וקיים רק חשש סכנה לכך אף על פי שהחשש אינו גדול מכל מקום סוברים ג"כ הרבה מהפוסקים שיש להתיר משום כך השימוש בדרכים האמורים בסעיף הקודם.
"ג' במקום שאין סכנה והאשה היא רק חולנית וההריון גורם לה צער גדול וסבל רב, אזי אין להתיר לה השימוש ככל האמור בסעיפים הקודמים, אלא דינה כדלקמן (=עיי"ש שמתיר אולם באמצעים פחות דרסטיים)...
"ו' כשאין חשש סכנה בהריון וגם לא מחלה או צער לידה ורוצים למנוע מהריון בגלל סיבות אחרות, דינם דלקמן:
"(א') אין להתיר קיחת אמצעים למניעת הריון גלל דאגת חסרון פרנסה הנובעת מחוסר בטחון בד' הזן ומפרנס לכל ומכין מזון לכל בריותיו.
"(ב') אין להתיר נקיטת אמצעים כנ"ז כדי להנצל מצער גידול בנים.
"(ג') במקרה שקשה לאשה גלל מחלתה ורפיון מצב בריאותה לגדל יותר בנים, ורופא קבע על כך, יש מקום להתיר זמנית לאשה, לפי ראות עיני המורה, שתיקח תרופה דרך הפה, שהוא ע"י גרמא, לעקרות זמנית, או בנקיטת אמצעי מניעה לאחר תשמיש".
"(ה') המורה צריך מאד להיזהר ולחשוב ולשקול הרבה בדעתו מתי להורות היתר כשבאים לפניו לשאול בכגון הנ"ל. ויש ליזהר מאד מפירצת הדור בענינים כאלה ומנשים קלות דעת המסיתות אשה לרעותה, ויש על כן לבחון היטב מצב הדברים ולדעת מתי לקרב ומתי לרחק".
מסקנה
הוראת היתר לשימוש באמצעי מניעת הריון אף לזמן צריכים התיעצות עם מורה הוראה, ולא כל משפחה יכולה להחליט על דעת עצמה בעניינים אלו.