חבל נחלתו יא כג

סימן כג גילוי מום בשידוכים שאלה לבחור ישיבה ישנה מחלת C.P (סיסטיק פיברוזיס). המחלה יחסית קלה ובעזרת תרופה שהוא נוטל כל יום אינה משפיעה על חייו. אולם לפי הסטטיסטיקה כ-97% מחולי מחלה זו אינם מסוגלים להוליד כדרך כל הארץ בגלל סתימת שבילי הזרע בריר, ולכן הנוזל הנפלט חסר זרע. בדורנו ישנה אפשרות להוציא זרע ישירות מאשכי האיש ולהפרות את ביציות האשה הפריה מלאכותית ואח"כ להשתילם ברחמה. אולם משמעות הדברים היא הבאת ילדים לעולם בדרך כואבת (שאיבת הביציות והזרע) ומסובכת – דרך שרוב הנשים אינן מעוניינות בה. האם שדכנים המשדכים בינו לבין נשים חייבים לספר על מומו עוד לפני הפגישה הראשונה ביניהם, ואז האשה יודעת מלכתחילה שאם תחליט להינשא לבחור זה אלו מגבלותיו, או שהוא רשאי להעלים זאת, והבחור יגלה לה את מומו לאחר שיראו שניהם שהקשר ביניהם רציני ובעל פוטנציאל של בניית בית בישראל. היתרונות והחסרונות בכל אפשרות ברורים.  אם כצד הראשון, האשה תדע מלכתחילה מה היא נוטלת על עצמה במידה ותחליט להינשא לו, ולא תתאכזב אם יוודע לה הדבר רק לאחר מכן. אולם סביר להניח שרוב הנשים לא תרצנה להכיר בחור שאלו מומיו ובכך יקטן מאד 'מאגר'  אלו שתסכמנה להינשא לו. מאידך אם ינהגו כצד השני שהבחור יודיע למשודכת לאחר ידיעת רצינות הקשר ביניהם סביר להניח שהוא ימצא הרבה שתסכמנה להיפגש עמו לשידוכים, אלא שהמכה הרגשית והנפשית שתיפול על המשודכת עם היוודע לה מומו מאד קשה, וסביר להניח שרובן לא תסכמנה להינשא לו, ולהיפך הן יטענו: למה רימיתנו, והדבר ישאיר בהן צלקת נפשית.

תשובה א. השאלות, שעסקו בהן הפוסקים עוסקות בביטול שידוכים כתביעה קניינית על נזק. סדר הנישואין לפנים היה: שידוכים, כתיבת 'תנאים', ואח"כ חופה ובה אירוסין ונישואין. התביעות היו מתעוררות לאחר כתיבת ה'תנאים'. ב'תנאים' היו כותבים שאם אחד הצדדים יפר את השידוך ישלם לרעהו סכום מסויים כקנס. בדר"כ צד אחד תבע לבטל את השידוכים ואת הקנס מחברו על מום שהתגלה לו, בין מום שהיה מתחילה והעלימו ממנו, ובין מום שהתחדש אחר השידוכים (כגון בן משפחה שהמיר).   במקרה שלפנינו אין המדובר בתביעה ממונית אלא בתביעה מוסרית. המדובר עוד לפני השידוכים איך צריכה להיות דרך השידוך ביניהם על מנת שהפגיעה בשני הצדדים תהא מועטת.  ב. בשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ק אה"ע סי' נג) דן בענין משודכת אשר מחמת חולי ניטל חוש השמע שלה. ומסיק: "וכ"ז בכהנים אבל בנשים אין ספק שזה מום גדול. ובפירוש אמרו בפרק החובל דף פ"ה ע"ב חרשו נותן לו דמי כולו ופירש"י שאינו ראוי לכלום, וא"כ אין לך מום גדול מזה ומה שלא חשבו במסכת כתובות גבי יתר עליהם בנשים משום דשם מיירי שהיו בה קודם קדושין דאל"כ נסתחפה שדהו ואם בשעת קידושין היתה חרשת איך נתקדשה אם לא שהוצרך לרמוז רמוזי אם כן ראה ונתפייס, אם לא שתאמר שנתקדשה על ידי שלוחה או בקטנה על ידי אביה וכל זה לא שכיח ולכך לא חישב אבל בשידוכין דלא שייך נסתחפה שדהו פשיטא אם נוטל חוש השמע שלה לגמרי דהוי מום ואין לך מום גדול מזה שאמרו חז"ל שנותן דמי כולו".  היינו אחרי קידושין, צריך לדון האם היה כאן מום המבטל את הקידושין או שבודקים אם נסתחפה שדהו כיון שהמום קרה אחר הקידושין, או שראה במום והתפייס והיא מקודשת. אבל בשידוכין, שאינה מקודשת ודאי מום של חרשות מבטל את המקח.  ומסיק הנו"ב: "אבל באמת ראיתי במכתבו ולפי הנראה אינה חרשת לגמרי אלא שהוחלש חוש השמע שלה וכבדו אזניה משמוע ואינה שומעת כ"א בשאגת קול גדול וזה ודאי אינו בכלל חרש, ואעפ"כ נלע"ד שמיחשב מום באשה וטעמא אמינא שהרי בפרק המדיר באלו יוצאות שלא בכתובה חשיב הקולנית ולפירוש הרי"ף היינו שתובעת התשמיש בקול רם עד שהשכנים שומעים וכן הוא בש"ע אה"ע סימן קט"ו סעיף ד' וטעם הדבר שזה בושה לו שישמעו השכנים דברים של עסקי התשמיש אלא דשם יוצאת שלא בכתובה כי שם אין הטעם משום מום אלא שהיא עושה כן מרצונה ובכלל עוברת על דת יהודית היא וכאן הוא להיפוך שאם הוא ירצה לדבר עמה על עסקי התשמיש שהרי על עסקי התשמיש רשאי לדבר עמה קודם התשמיש כמבואר בא"ח סימן ר"מ ובאה"ע סימן כ"ה יצטרך לדבר בקול רם וישמעו השכנים והוא לו לבושה אלא דכאן היא אנוסה בדבר, ואם אירע כן אחר נישואין לא שייך להחזיקה בעוברת על דת כי מה היא חייבת אבל עכ"פ מום הוא אלא שנסתחפה שדהו, אבל בשידוכין לא שייך נסתחפה שדהו ודאי שזה מום גדול. אמנם הכל לפי הענין שאם יכולה לשמוע בהרמת קול קטן שלא ישמע מהחדר ולחוץ אין זה מום אבל אם צריך לדבר בקול גדול מאוד ודאי שהוא מום באשה וא"כ יכול לבטל השידוך בלי קנס ואפי' תפסה לא מהני שלדעתי אין בזה שום ספק".  היינו בשידוכין כל מום שהיה בה, שיש אומדנא ברורה שלא היה מסכים אם היה יודע עליו קודם שידוכין מבטל את השידוך.  ג. בשו"ת רב פעלים (ח"א אה"ע סי' ז) נשאל: "ראובן יושב בעיר בצרה עשה שליח לשמעון לקדש לו אשה בעיר בגדאד, וקדש לו לפי ראות עיניו, ואח"כ כשבא ראובן לבגדאד לישא אותה, ראה בה מום בעיניה, והוא מה שקורין בערבי חוול"ה, והיא יפה מאד ורק דבר זה נמצא בה, וטוען שהוא עשאו שליח לשמעון לקדש לו אשה שאין בה מום, והרי זו בעלת מום ומקחו מקח טעות, ולשאל הגיעו אם זה חשוב מום גמור, מאחר שהיא יכולה לראות ככל אדם, ואין לה הפרש בחוש הריאות, גם אין בעיניה לא לובן ולא שום דבר, כי אם רק העפעפיים אינם נראין ביושר כשתפתח עיניה".  הבא"ח מביא כמה אחרונים שסברו לפשוט זאת מכתובות (פז ע"ב) ש'כל המומין הפוסלין בכהנים פוסלים בנשים'. ודוחה שבנשים יש קפידא גדולה יותר. ומביא ראיה מהחוו"י (סי' רכ) שהתיר קשר שידוכין במום כעין זה. וכותב שהמום שנשאל עליו בעיניה עוד חמור יותר מאשר המום שהיה לפני החוו"י. ומביא תשובה משו"ת נדיב לב (אה"ע סי' ט) שהביא תשובת ס' יד ימין, באשה שהזרת והקמיצה כפופות ועקומות על כף היד ושולטת בהם כאחד האדם ואעפ"כ התיר לחתן שלא לקחתה ואף לא לשלם את הקנס ב'תנאים'. ומוסיף שהמום בעין עליו נשאל חמור יותר שכן על בנות שיוולדו עם המום התורשתי הזה יצטרך לבזבז בנדוניה.  אלא ששאלת הבא"ח היתה אחרי קידושין ולפני נישואין ולכן הוא מסיק: "הנה כי כן נראה, בנידון השאלה דידן, דהחתן יוכל למאן שלא יקחנה, אבל ודאי צריכה גט ממנו מספק, ורק לא נוכל להכריחו לישאנה, אלא פוטרה בגט ואינו מתחייב לתת לה כלום. ועיין בתשובת בשמים ראש סי' שנ"ז, שהביאה נדיב לב שם, דכ"מ שהדעת נוטה בו אף על פי שאם קדשה כבר לא היה מום זה מבטל הקידושין, אין כופין אותו לקיים תנאי השדוכין ע"ש, וכן אנו אומרים בנ"ד, דאין כופין אותו לישאנה, אבל לעולם צריכה גט".  ד. בשו"ת מהרש"ם (ח"ב סי' רכה) דן: "באחד שנשתדך עם אשה וקודם התקשרות הלך עמה לטייל הרבה ואז עשו תנאים ואח"כ טען שנודע לו שהיא חיגרת על רגל א' ושתקנו לה רגל של עץ והיא טוענת שנודע לו מקודם אחרי שטייל עמה הרבה ודיבר עמה כמה שעות נלע"ד פשוט שהחתן נאמן בשבועה לומר שלא הרגיש בהילוכה ולא נודע לו קודם". וכל מקום שיכול לטעון שלא הבחין במום ולכן לא סבר וקיבל אינו צריך להשלים את השידוכין ואינו חייב לשלם את הקנס. בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ג סי' צז) עוסק במומי שידוכין של ענייני משפחה (פנויה שהתעברה, אסופי, זינתה אחות האשה או המירה), ומסקנתו שאם המום לא היה גלוי לכל לפני השידוכין אי אפשר לטעון שסבר וקיבל וממילא יוכלו להתיר את השידוכין. וז"ל למסקנה: "ובהא שנודע שאבי אבי הבתולה היה אסופי מן השוק נראה ג"כ שיכול לבטל השידוך. דאף אם מצאוהו מהול מ"מ הרי עיקר הטעם שמכשירים אותו הוא משום שהרוב הם כשירים ע' אה"ע סי' ד' סל"א ל"ג ובאחרונים שם. והוי פגם. וגם דידוע אומדן דעת בנ"א שמקפידים על כגון זה והוי מום בכה"ג וכמש"ל. ודינו ג"כ כמש"ל שצריך לעיין אם הדבר היה מפורסם לכל והוי כמום שבגלוי או לא".  וכן בשו"ת עזרת כהן (סי' נ) מתיר שידוכין כשיצא שם רע על האשה והחתן לא היה באותה עיר ולא ידע מן השם הרע ולכן לא ניתן לומר שהוא מום שבגלוי. ומסיק: "ובנ"ד מסתבר דעצם ענין של שם רע הוא מום, ודרך העולם להקפיד בכך, י"ל שאפילו לא יתברר כ"כ הוי מום, היכא שהוא לעולם מוחזק שראוי לחוש לו".  ה. בשו"ת חלקת יעקב (אה"ע סי' פ) דן בענין "דין ודברים בין המשודך ומשודכת שהיו משודכים זה כשלש שנים וקודם החתונה נתוודע להחתן שרימו אותו בשנות הכלה בחמש שנים, שאמרו לו בשעת החיתון שהיא בת כ"ח והיא צריכה להיות כעת לפי חשבון בת ל"א, ונתוודע ע"י תעודת המעטריקא שהיא כעת בת ל"ו שנים ורצה לנתק הקשר בטענתו זאת יען כי היא זקנה ממנו עם שש שנים כי הוא כעת בן שלשים לכח והיא כבר בת ל"ו".  ומסיק שבנתוני השאלה אין זה מום שיכולים להתיר את קשר השידוכים ביניהם. וז"ל: "תבנא לני"ד דמגמרא קידושין הנ"ל משמע דלא הוי מום כלל אף לענין עבד וכש"כ לענין שידוכין, ועוד בני"ד דהיו משודכין ג' שנים ובקל הי' יכול להתוודע אודות השנים כי בימינו כל אחד נכתב בפנקס המדינה והוי כמום שבגלוי דמסתמא ידע, עי' בי"ש סימן נ' ס"ק י"א, ועי' בסמ"ע סימן רל"ב ס"ק י' בשם הה"מ אם הי' דבר שהלוקח יכול להבחינו לאלתר כגון שיכולין לנסות ולטעמו ולא עשה כן ודאי שמחל, ואף להמל"מ ועוד פוסקים החולקים שם על הסמ"ע העלה הנתיבות בשם בנשתמש לאחר שיכול להבחינו הוי כנשתמש לאחר שראה המום דודאי מחיל, וכן מבואר בדברי חיים א' אע"ז סי' ח' דיכול להתברר לא הוי מקח טעות, ובני"ד שהיו משודכים שלש שנים בחליפת מכתבים דרך חיבה ואהבה כדרך חתן וכלה בארצות אלו הוי כנשתמש דודאי מחיל אף אם נניח דהוי מום, וכל שכן די"ל דלא הוי מום כלל אף לגבי עבד, ובפרט לענין שידוכין דיש גם סברא דבושת ודאי דמחיל ואין להחתן רשות לנתק הקשר - ובזכות זה יתברך ממעון הברכות, ועי' מהרש"ם ח"א סימן קצ"ה. שוב ראיתי במשפט שלום סימן ר"ז ס"ט קצת מהנ"ל". ו. עולה מן הפוסקים שלגבי מום שהתגלה אחר שידוכין אף במום שמקפידים אנשים ואינו ממומי כהנים בכ"ז יכולים לחזור בהם, ובלבד שלא ידעו ממנו קודם השידוכין.  כאמור לעיל, במקרה הנוכחי אין מדובר בשידוכין ואף לא נוהגים לכתוב 'תנאים', והשאלה היא מוסרית בעיקרה, על מום שודאי מקפידים בו, והשאלה מתי לספרו למשודכת לפני יצירת השידוכים או לאחר שנוצר קשר ביניהם וכבר הבאנו לעיל את הצדדים לכאן ולכאן.  ונראה שבמציאות השידוכים בימינו, כל המומים שהזכירו האחרונים בתשובות לעיל ניתן לאומרם לאחר יצירת קשר רגשי בין המשודכים, מפני שהם מומים שבגלוי שבפגישות ביניהם הדבר ניכר לצדדים, וכיון שבכ"ז יש המקפידים על כך חייבים לספר עליהם, ולא להסתירם לאחר הנישואין. וכיון שאיננו כותבים תנאים (ומסיבת האירוסין בימינו היא בעצם שידוכין) אין תשלום קנס, אם צד אחד מרגיש שאינו מסוגל להתחתן עם בעל מום זה, וגם הנזק הרגשי בהפרדת הזיווג אינו כה גדול.      ז. שונה הדבר בשאלה אליה התייחסנו לעיל. שם ודאי הדבר שאשה בריאה לא תסכים להינשא לאיש שאינו יכול להוליד ממנה כדרך כל האנשים. נראה איפוא, שכל מום שקיים עתה והיא תוכל על סמך מום זה לצאת ממנו בגט וליטול כתובתה, או אף להתיר נישואין מדין מקח טעות – חייב המשדך ביניהם לגלות לה כבר עתה, כדי לא לגרום לה לצלקת נפשית קשה.     במשנה האחרונה בנדרים (פי"א מי"ב) נאמר: "בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת... שמים ביני לבינך... חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה". מפרש ר' עובדיה מברטנורא: "השמים ביני ובינך - מפרש בגמרא, דאינו יורה כחץ, כלומר דברים דקמי שמיא גליא ואינה יכולה לברר. ומיירי בבאה מחמת טענה דאמרה בעינא חוטרא לידא ומרא לקבורה. דאי לאו הכי, אמרינן לה זילי לא מפקדת אפריה ורביה". וכבר כתבו הפוסקים (עי' רמ"א בשם מהרי"ק אה"ע סי' קנד סי"ז) שכל זה כשאינה יכולה לברר, אבל בחולה זה הדבר ברור ועומד (וניתן לבדיקה וראוי שיבדק אם בכ"ז יכול להוליד כדרך כל הארץ), ולכן כיון שאין לו גבורת אנשים להעמיד ולדות ודאי שאם זה היה מתגלה לה אחר החתונה היתה מותרת לצאת ואף נוטלת כתובה. וכן לגבי דידן, לא ניתן לטעון את יכולה להתעבר בהפריה מלאכותית, כיון שמלכתחילה לא הסכימה לכך. נמצא שיש בכך מקח טעות.  ח. ילמד הדבר מכך שהיא יכולה על סמך מומים הנולדים בו אחר נישואין, אף לצאת ממנו בגט ונטילת כתובה כאמור בשולחן ערוך (אה"ע סי' קנד סעי' א, ב):  "אלו שכופין אותם להוציא וליתן כתובה: מי שנולד לו ריח הפה או ריח החוטם, או שחזר להיות מקבץ צואת כלבים או בורסקי, או להיות מחתך נחשת מעיקרו. ואם רצתה תשב עם בעלה". ורמ"א הגיה: "ואם ידעה בהן קודם שנשאת, אין כופין להוציא, דסברה וקבלה (טור בשם הרמ"ה)"...  "מי שהיה בעלה בעל ריח הפה או ריח החוטם, או מלקט צואת כלבים וכיוצא בה, ומת ונפלה לפני אחיו ויש בו אותו מום שהיה בבעלה, יכולה היא לומר: לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל, ויחלוץ ויתן לה כתובה". ועי"ש בבית שמואל (ס"ק ב) ובגר"א (ס"ק ד) שיש דעות שיכולה לטעון אף אחרי נישואין במום שהיה בו קודם וידעה שחשבתי שאוכל לקבל והגעתי למסקנה שאיני יכולה, ולכן מה שפסק הרמ"א שאין כופין להוציא אינו לדעת כל הפוסקים.  וק"ו למקרה דידן שאם יתגלה לה הדבר לאחר נישואין תוכל לצאת ממנו. וא"כ אף במקרה שלפנינו נראה שמן היושר הוא לספר על מומו עוד לפני הפגישה הראשונה בין המשודכים. ואם זה נעשה ע"י שדכן או איש קשר מן הראוי שלא יאמר את שמו של המשתדך אלא רק את נתוניו הכלליים. ובצד המעשי נראה שבחור זה שיודע על מוגבלותו בבנית משפחה ראוי שיחפש אשה שהמום שבו לא ידחה אותה, וכמובן לא יגרום למשודכת לו זעזוע נפשי ע"י גילוי המום שבו רק לאחר שנוצר קשר רגשי ביניהם. אמנם אם בחורה פנתה אליו והציע לו להכיר אותו נראה שג"כ יספר לה על מומו אולם רק אם הוא רואה שהקשר רציני.