חבל נחלתו יא יא
סימן יא
חמץ שאבד האם צריך ביטול
שאלה
בביטול חמץ של היום אנו אומרים: "דחזיתיה ודלא חזיתיה, דביערתיה ודלא ביערתיה". מה הדין לגבי חמץ שאבד ולא מצאו בבדיקת חמץ ולא התייאש (לפני פסח), האם מן התורה צריך לבטלו לפני הפסח כדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, או שצריך לבטלו רק מדרבנן? אם מצאו לאחר הפסח ולא בטלו, האם מותר בהנאה כחמץ שעבר עליו הפסח או לאו?
א. ביטול חמץ מדוע ולְמה מועיל
בפסחים (ד ע"ב) אומרת הגמרא שמן התורה די בביטול בעלמא כדי לא לעבור באיסור חמץ. ומפרש רש"י: "בביטול בעלמא – דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו, והשבתה דלב היא השבתה". לעומתו תוספות כתבו: "מדאורייתא בביטול בעלמא סגי – פי' בקונטרס מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו אלמא השבתה בלב היא, וקשה לר"י דהאי השבתה הבערה היא ולא ביטול דתניא בשמעתין: רע"א אין צריך הרי הוא אומר תשביתו ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה, ועוד דתשביתו אמרינן לקמן מאך חלק שהוא משש שעות ולמעלה, ואחר איסורא לא מהני ביטול. ואומר ר"י דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי מטעם דמאחר שביטלו הוי הפקר ויצא מרשותו ומותר מדקאמרינן אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה והא דאמרינן בנדרים (דף מה.) הפקר בפני שלשה מדאורייתא אין צריך".
לפנינו מחלוקת עקרונית מה עניינו של ביטול חמץ, האם הוא קיום מצות השבתת חמץ וביטולו בלבו (רש"י), או ביטול הוא הפקר הגורם שהחמץ אינו ברשותו, ולכן אינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא וממילא אינו חייב בהשבתתו.
הרמב"ן (פסחים ד ע"ב) הרבה להקשות על שיטת תוס' ור"ת, ומסיק: "אלא כך אני אומר שהביטול מועיל להוציאו מתורת חמץ ולהחשיבו כעפר שאינו ראוי לאכילה, והיתר זה מדברי ר' ישמעאל הוא דאמר (ו' ב') שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו, לומר דכיון שלא הקפידה תורה אלא שלא יהא חמץ שלו ברשותו, ואיסורי הנאה אינן ממון ולא קרינן ביה לך, בדין הוא שלא יעבור עליו בכלום, אלא שהתורה עשאתו כאלו הוא ברשותו לעבור עליו בשני לאוין, מפני שדעתו עליו והוא רוצה בקיומו, לפיכך זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו [שלא] יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי שוב אינו עובר עליו, דלא קרינא ביה לך כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו, ולא מיבעיא לרבנן אלא אפילו לדברי ר"י הגלילי כיון שנתיאש ממנו מפני איסורו יצא מרשותו ואין בו דין גזל, כדאמרי' (ו' ב') בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהם מותרים משום גזל ופטורין מן המעשר והוו כהפקר, והכא עדיף נמי מהפקר דלא הדר איהו זכי ביה דהא שוייא כעפר ולא ניחא ליה בגויה".
..."ושוב מצאתי בספרי: לא יראה לך שאור – רואה אתה לאחרים, לא יראה לך שאור – אתה רואה לגבוה, לא יראה לך שאור – אתה רואה בפלטיא, לא יראה לך שאור – בטל בלבך. מכאן אמרו ההולך לשחוט את פסחו [וכולה] מתני' (מ"ט א') זו היא ברייתא השנויה שם, ולמדתי ממנה שאין הביטול נדרש לנו מלשון תשביתו אלא ממיעוט לך שאור, והוא כמו שפי' למעלה דכיון שנתייאש ממנו מפני איסורו ומוציא בדעתו מכלל ממון ואינו בעיניו כשאור שלו אלא כעפר שאינו שוה כלום ואין בו דין ממון כלל יצא ידי חובתו".
"נמצאת אומר שלשה מיני ביעור הן, שאמרה תורה שלא יראה חמץ שלנו ברשותנו, לפיכך ביערו מן העולם כגון בשריפה או שאבדו לגמרי זהו מעולה שבהן, ביטלו בדבור בלבד נמי יצא שאף זה יצא מתורת חמץ כיון שהוא רוצה לנהוג בו איסור שבו ואינו רוצה בקיומו והוא רואה אותו כעפר שאינו ראוי לאכילה, הפקירו נמי יצא כפי שיטת הירושלמי דלא קרינא ביה לך. וכל אלו לדברי תורה, אבל מדברי סופרים הצריכו לבער לגמרי דילמא אתו למיכל מיניה, ולא עוד אלא שהחמירו בספקו לבדוק ולאבד או למכור וליתן לגוי קודם זמנו, וכדברי ב"ש (כ"א א') אף במכירת הגוי החמירו מדבריהם אא"כ ידוע שיכלה קודם הפסח דחשו להערמה, שאלו מן הדין אין בין חמץ שהיה לישראל ומכרו לא"י קודם זמנו [ו]בין חמצו של א"י מתחלת ברייתו שום הפרש וחילוק".
מתבאר כי לפי הרמב"ן ביטול חמץ הוא להפקיע תורת ממון ממנו עבור בעליו, והוא כיאוש מדעת מחמצו.
צריך לדון האם חייבים לבטל חמץ שנאבד ממנו או לאו. ונראה לפי הרמב"ן שחמץ שהתיאש ממנו אינו חשוב פחות מחמץ שבטלו הן מחמת הפקר (עפ"י תוס'), או ע"י ביטול שהתיאש מערכו הממוני (עפ"י הרמב"ן) ואין צריך לבטלו. והשאלה נותרת לגבי חמץ שלא התיאש ממנו האם חייב לבטלו לפני חצות היום או די בכך שאבד ממנו.
ב. החשש במציאת גלוסקא יפה
מצאנו כבר בגמרא דיון על חמץ שלו שנמצא בתוך הפסח.
בפסחים (ו ע"ב): "אמר רב יהודה אמר רב: הבודק צריך שיבטל". והגמרא דנה מהו הצורך בכך ומסיקה: "אמר רבא: גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עילויה".
ופרש רש"י: "ודעתו עליה – חשובה היא בעיניו, וחס עליה לשורפה, ומשהה אפילו רגע אחד – ונמצא עובר עליה בבל יראה ובבל ימצא, אבל משבטלה – אינו עובר, דלא כתב אלא תשביתו".
היינו, לפי רש"י, הביטול מועיל לרגע המציאה, מפני שבחמץ שאינו מבוטל ישנו חשש שבזמן העובר מרגע המציאה עד שישרפנה חס עליה מלשורפה ועובר עליה בבל יראה ובל ימצא, ולכן הביטול מועיל שאינו עובר במצות ב"י וב"י. משמע לפי רש"י שקודם המציאה אינו עובר בבל יראה ואף לא במצות 'תשביתו'.
אמנם תוספות (פסחים ו ע"ב) כתבו שהביטול קודם המציאה מועיל לחשש אחר: "ודעתיה עילויה – פירוש ולא בטל מאיליו כמו פירורין. ועל פ"ה קשה מאי פריך כי משכחת ליה ניבטלה הא פי' ודעתיה עילויה שחס עליה לבטלה".
היינו, תוס' סובר שהביטול מועיל לחמץ שאיננו בטל מאליו, אבל אי אפשר לומר שהוא יועיל כדי לא לעבור בהשבתה שכן הוא חס עליה שלא לבטלה.
הרמב"ן (פסחים ד ע"ב) מסביר את שיטת תוספות בלשונו וז"ל: "וכל זה מן הטעם שפירשתי שאין אדם עובר אלא על חמץ שלו שהוא רוצה בקיומו ודעתו עליו, הא נתייאש ממנו ונתן דעתו שאינו רוצה מחמת איסורו ולא יהנה בו לעולם אינו עובר, משל [ל]ממון אבדה כיון שנתייאש ממנו בלבו יצא מרשותו וכל הזוכה בו קנאו, אף חמץ בזמנו ממון אבוד הוא מבעליו ויצא מרשותו ביאוש, והיינו שמא ימצא גלוסקא יפיפיה דדעתיה עילוה כלומר שהיה דעתו עליה מתחלה ולא הוציאה מדעתו, למעוטי פירורין שאין אדם מחשב אותם לפיכך אינו עובר עליהן וכל שכן חמץ שביטלו".
משמע מדברי הרמב"ן שלחמץ שיש לו ערך כלפיו, כל זמן שלא בטלו עובר עליו בב"י וב"י כיון שאינו בטל מאליו, ולכך הביטול נצרך מפני שעובר עליו אפילו החמץ אבוד שכן הוא שלו.
הרמב"ן מקשה על שיטת רש"י: "ורש"י פירש דדעתיה עילוה חשובה היא בעיניו וחס עליה ומשהא אותה אפי' רגע ונמצא עובר עליה בבל ימצא, סובר הרב ז"ל שאף כשלא ביטל אינו עובר אלא כשנתן דעתו עליה ורוצה בקיומה לאחר זמן הביעור, והפריז על המדה, אלא כל שלא נתן דעתו על החמץ לבטלו עובר הוא, דדעתיה עילוה מעיקרא קאמר לאפוקי פירורין דמאיליהן בטילי, ועוד שאם נתן דעתו עליה לאחר זמן האיסור וחס עליה ומשהה אותה אפי' רגע אע"פ שביטל עובר, בין שתהא גלוסקא זו הפקר או יאוש, ומ"מ כיון שרוצה בה נעשית שלו דחצירו של אדם קונה לו דבר תורה, וא"ת אין זכייה באיסורי הנאה, והא לענין ע"ז אמרינן (ע"ז מ"ב א') גזירה דילמא מגבה והדר מבטלה והויא לה ע"ז ביד ישראל וכל ע"ז ביד ישראל אין לה בטלה עולמית, וכל שכן חמץ שאין ביטולו מתחלה אלא בדעתו שלא רצה בקיומו וכל שחזר ונתן דעתו עליו עובר הוא".
הרמב"ן מקשה על רש"י הסובר שרק מרגע המציאה והלאה עובר עליה בב"י וב"י. וכותב שאם אמנם חס עליה מלשורפה אפילו ביטלה עובר עליה, ולכן מוכרחים להסביר שעובר עליה קודם שימצאנה ללא ביטול וצריך ביטול כדי למנוע אותו מלעבור עליה.
לפנינו שלש אפשרויות לעבור בב"י וב"י בחמץ שאבד:
לפי תוס' והרמב"ן אם מצא חמץ שלו בפסח או לאחריו עבר עליו בב"י וב"י ולכן צריך ביטול.
לפי רש"י על חמץ שלו שאבד אינו עובר, החשש הוא שמא יתמהמה מלאבדו בעת המציאה ואז יעבור בב"י וב"י ולכן תקנו שאף יבטל.
הרמב"ן מבאר שאם מצא חמץ אפילו מבוטל ואינו שלו – אם רוצה עתה בקיומו ואינו מתכוין לבערו אפילו לזמן קצר – עובר עליו.
אולם מתוס' (פסחים כא ע"א ד"ה ואי) משמע שאינו עובר למפרע על חמץ שלא מצאו ולא בטלו שכן הוא אומר: "ואי אשמעינן חיה משום דמצנעא לה – ואין עובר משום בל יטמין דבל יטמין נפקא לן מלא ימצא ואין זה מצוי כיון שאין ידוע היכן הוא וכן משמע בפ"ק (בדף ו:) דפריך וכי משכחת לה ליבטלה משמע דכל כמה דלא משכחת לא עבר בבל יראה". ומשמע שהבין לא כפי שהרמב"ן רצה לפרשו שעל חמץ שברשותו שלא מצאו עובר למפרע.
ג. האם עובר בב"י וב"י בחמץ שאינו ידוע
כתב הטור (או"ח סי' תלד): "ואחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו ויאמר כל חמירא... וליהוי כעפרא, דהשתא אפילו אם נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר עליו, דהוי הפקר ולאו דיליה הוא"...
ובאר הב"ח (אות ג): "מימרא דרב בפרק קמא והטעם דשמא ימצא גלוסקא יפה בתוך הפסח שאינה בטילה כמו פירורין וכשמשהה אותה אפילו רגע אחד ודעתיה עילויה עובר עליה בבל יראה וכדפירש רש"י (ד"ה ודעתו עליה) וכן פירש הר"ן (ג א ד"ה אמר). אבל הרא"ש (סי' ט) כתב כלומר חיישינן שמא באחת מן הזויות היתה גלוסקא יפיפיה שדעתו עילויה ולא בטלה ממילא כמו פירורין דהוו הפקר ואין צריך ביטול כלומר ובשעת הביעור ישכחנה ונמצא עובר עליה ולכך צריך לבטל מיד בלילה. ונראה דמה שלא רצה הרא"ש לפרש כפירוש רש"י שמא ישהה אותה רגע אחד וכו' לאו משום דסבירא ליה שאם היינו חוששין לזה לא הוי מהני ליה ביטול דהא ודאי אף לחמץ ידוע מהני ביטול כדפירשתי בסימן תל"א (סע' ב) אלא כיון שדעתו לשרפה אף על פי שעסק בה לא הוי עובר עליה ומפני זה לא היה צריך לבטל אלא בעל כרחך מה שצריך ביטול אינו אלא מטעם שמא באחת מן הזויות וכו' וממילא משמע דוקא שמא באחת מן הזויות וכו' אבל מן הסתם אינו עובר בחמץ שאינו ידוע אפילו לא ביטל, אבל אם באחת מן הזויות היתה גלוסקא יפיפיה שדעתו עליה הוי ליה כחמץ ידוע אף על פי שנשכחה ממנו בשעת הביעור ולכך צריך לבטל".
היינו הב"ח מבאר דוקא חמץ שהחשיבו כגון גלוסקא יפה כאן עובר עליו אם מצאו ולא בטלו, אבל סתם חמץ שבדק ולא מצא ומצאו אחר הביעור אינו עובר עליו למפרע. (וכן חוזר על הלכה זו בפיסקא הבאה).
על פסיקת השו"ע (סי' תלד ס"ב) שאחר הבדיקה יבטלנו, כתב המגן אברהם (ס"ק ה): "דהשתא אפי' נשאר חמץ בביתו שלא מצאו אינו עובר עליו (טור) דאם לא ביטלו עובר עליו אף על פי שלא ידע וכ"כ בסי' תמ"ו מ"ד אמי שאכל חלב בשוגג, וז"ל הרמב"ם פ"ג אם מצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור ולא ביערו ה"ז עובר על לא יראה שהרי לא ביער ולא ביטל וכו' ע"ש משמע דאם לא ידע בו מתחל' אינו עובר עליו כלל וכ"מ מל' הרא"ש גבי גלוסקא וע' בתו' ריש כל שעה". מתבאר מדברי המג"א שזוהי מחלוקת ראשונים האם עובר על חמץ למפרע, וקצת תימה מדוע לא הביא דברי הרמב"ן שכתב זאת מפורשות.
אמנם הישועות יעקב (סי' תלד ס"ק ד) חלק וסבר שאינו עובר עליו למפרע אף אם לא בטלו כיון שאינו יודע שהחמץ ברשותו. וכן הגר"ז מלאדי בשו"ע שלו בקונטרס אחרון (סי' תלג ס"ק ג) כתב: "אף דהפרי חדש כתב דהרא"ש והטור סבירא להו דהמוצא חמץ בפסח אחר בדיקתו עובר עליו למפרע אם לא ביטלו, ולפי"ז אין בדיקה מועלת כלום מן התורה בלא ביטול ע"ש בסי' תל"א (ס"א) וכך כתב העולת שבת סי' תל"ד (סק"ב) דלהטור הביטול שלאחר הבדיקה היא מדאורייתא, מכל מקום לענין פסק הלכה הסכים שם העולת שבת כדעת רש"י ור"ן החולקים על הטור (ולזה הסכים ג"כ הפרי חדש) והט"ז בסי' תל"ד סק"ג הסכים גם דעת הטור לרש"י שאינו עובר עליו אלא משעת מציאה ואילך דקודם שמצאו אנוס הוא דשגיאות מי יבין ע"ש שהוכיח כן מדברי הרא"ש (פ"א סי' ט)"...
עולה לעניננו שזו מחלוקת ראשונים ואחרונים האם חמץ שאבד צריך ביטול. ונראה לגבי חמץ שעבר עליו הפסח שאנו פוסקים שהוא משום קנס וספק דרבנן לקולא. אם מצא חמץ לאחר הפסח במקום ובמצב המוכיח שהוא באותו מקום עוד מלפני הפסח והחמץ ברשותו (שעל חמץ הפקר לא עבר) ובדק ולא ביטל – כיון שלא עבר עליו לשיטת חלק מהראשונים וחלק מהאחרונים – מותר לאכלו (וכ"נ מדברי הישועות יעקב לעיל).
מסקנה
חמץ שאבד ולא בטלו ומצאו אחר הפסח מותר באכילה.