חבל נחלתו יא ט
סימן ט האכלת נבלה לחולה בשבת
שאלה
חולה שיש בו סכנה אשר צריך לאכול בשר מבושל בשבת (ואין בשר מוכן), האם שוחטים, מולחים ומבשלים לו בשר בהמה או עוף בשבת, או שמנבלים לו ע"י נכרי ומכינים לו, או שאם יש נבלה לפנינו ניתן לו מבשר הנבלה?
תשובה
א. נאמר ביומא (פג ע"א): "תנו רבנן: מי שאחזו בולמוס – מאכילין אותו הקל הקל, טבל ונבילה – מאכילין אותו נבילה, טבל ושביעית – שביעית...".
מפרש רש"י: "מאכילין אותו הקל הקל – אם אין לנו דברים מותרים כדי צורכו ויש לפנינו מיני איסורין מאכילין אותו הקל הקל שבהם".
וכן המאירי: "מאחר שביארנו בכל שאנו צריכים להאכילו איסור שמאכילין אותו מן הקל שבו תחלה אתה למד שאם יש שם איסור קל ואיסור חמור מאכילין אותו מן הקל תחלה מעתה היו לפניו טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית ר"ל אף לאחר הביעור, שהטבל במיתה בידי שמים והשביעית בעשה, טבל ונבילה מאכילין אותו נבלה שהטבל במיתה והנבלה בלאו".
עולה שביו"כ וכן בשבת מאכילין חולה את האיסור הקל יותר.
אלא שבמקרה שלפנינו צריך לדון לפי מה נמדדת קלות האיסור לפי העונש של העובר במזיד, או לפי דברים נוספים. כמו"כ יש לדון שכאן אין המדובר בהאכלת איסור לחולה אלא במלאכות אחר בשבת לעומת איסורים קלים יותר או האכלת נבלה מוכנה.
ב. הראשונים העלו את השאלה ביחס לשחיטה לעומת האכלת נבלה.
כתב הרמב"ן בתורת האדם (שער המיחוש – ענין הסכנה): "ונשאל הרב רבי אברהם בר דוד ז"ל נבלה ומעשה שבת, וזהו לשון השאלה, אם היה חולה שיש בו סכנה וצריך לשחוט לו תרנגולת, למה לא נאמר לו לגוי שינחור לו אחת ונאכילנו הנבלה שאין בה אלא איסור לאו ולא נשחוט ונדחה שבת שהוא איסור סקילה, והשיב שזה החולה איזה איסור עומד לפניו ומעכבו, ודאי איסור שבת לא איסור נבלה, תדע שאילו לא היה שבת מי היינו מבקשים לו נבלה, לא כי אלא שחוטה, וכיון שכן האיסור העומד לפניו המעכבו הוא ששב היתר גמור, לא איסור אחר, ולפיכך מתירין לו איסור שבת ולא איסור נבלה". (ובלשון זו הובאה בראב"ד – תשובות ופסקים סימן מט).
היינו, לפי הראב"ד שוחטים בשבת לצורך חולה (וכן מולחים ומבשלים) משום שאיסור שבת הותר מפני נפשו של החולה, אבל בהאכלת נבלה, אמנם אנו איננו מחללים שבת עבורו אבל איסור זה לא הותר בשביל החולה. וכן הביא זאת הכלבו (סי' לא). נראה מדבריו כי שבת הותרה לגמרי לחולה ולכן אין צורך לנבל עבורו וע"י נכרי. ואין מתעסקים כלל בשאלת הקל הקל תחילה.
ג. הרא"ש (יומא פ"ח סי' יד) הביא אף הוא שאלה זו ותשובת הראב"ד ותשובות ראשונים נוספים: "שאלו את הראב"ד ז"ל חולה שיש בו סכנה אם לא יאכל בשר. אם יש לפניו נבילה ואין שחוט אם לא שנשחט בשבת. כי יש אומרים מוטב שיעבור הוא על לאו דנבילה משיעברו אחרים על איסור סקילה.
בשאלה שמביא הרא"ש הוכנס מרכיב נוסף של חילול שבת ע"י אחרים כאשר יש אפשרות להאכלת נבלה.
"והשיב דברי יש אומרים מכוונים הם, אבל יש לומר כי איסור שבת כבר ניתן לדחות בהבערה ובבישול ובמחמין לו חמין. אי נמי שאי אפשר שלא יהא קטן אחד בסוף העולם. אבל אם היה החולה צריך לאכילה לאלתר והנבילה מוכנת לו מיד, והשחוט מתאחר לו ודאי מאכילין אותו הנבילה ואין ממתינין לשחיטה והפשט ובישול".
תשובת הרא"ש בשם הראב"ד אינה דומה לגמרי למובא בתורת האדם. ראשית יש הסתייגות מכך שאחרים יחללו שבת כאשר יש אפשרות אחרת (שהחולה יאכל נבלה). אף תשובתו של הראב"ד אינה כה מוחלטת לשחוט בשבת אלא הוא מצדיק את דעת השואלים, אולם טוען, שאעפ"כ עדיפה דחיית השבת לחולה מפני צרכיו, אא"כ הצורך מיידי ויש שיהוי בשחיטה.
מוסיף הרא"ש: "ורבינו מאיר השיב בתשובה על זה והביא דמיון מאוכל נפש ביום טוב דשוחטין ביום טוב דאיכא עשה ולא תעשה באיסור מלאכה ומאכל נבילה דאין בה אלא לאו או לומר לנכרי לנחור עופות דליכא אלא איסור דרבנן דאין שחיטה לעוף מן התורה, אלא כיון דהתורה התירה לנו אוכל נפש ביום טוב הוה לדידן כל אוכל נפש ביום טוב כמו בחול. והכי נמי כיון שהתירה תורה פיקוח נפש הוי כל מלאכה שעושה בשבת בשביל חולה שיש בו סכנה כאילו עשאה בחול. והיכא דאיכא תרי איסורי מאכילין אותו הקל. ושחוטה המאכל מותר אבל הנבילה המאכל עצמו אסור ואריה רביע עלה עד כאן".
בשם מהר"ם מביא הרא"ש ששבת הותרה לחולה שיב"ס. ומביא לדוגמא את יו"ט שהותרו כל צרכי או"נ אע"פ שניתן היה לאכול ללא שום איסור תורה ע"י נחירת עוף או בלאו בלבד ע"י אכילת נבלה. ונראה שראייתו היא מחולה ביו"ט והוא מוכיח שלצורך אכילתו הותרו איסור שחיטה ושאר איסורי ההכנה. ונראה לומר שלדעת המהר"ם החילוק בין שבת לנבלה הוא בין איסור גברא לאיסור חפצא. היינו שבת ויו"ט הם איסורי גברא ואם הדבר הותר מן התורה – אין כל איסור. נבלה הותר לחולה לאוכלה משום פיקו"נ, אבל האיסור עדיין קיים בבשר זה. ולכן מן הראוי להתיר אכילת בשר שחוטה בשבת ולא להתיר אכילת נבלה. תשובה זו הובאה אף בשו"ת הרא"ש (כלל כו סי' ה) ובתשובות מהר"ם (ח"ג, קרימונה סי' ר).
עולה משתי נוסחאות תשובת הראב"ד ומתשובת מהר"ם שהיסוד להאכילו דוקא שחוטה הוא ששבת הותרה לגבי פיקו"נ, ולכן אין מתחשבים באפשרות של נבלה או נחירה.
הרא"ש מביא תשובה נוספת שאף היא מורה לשחוט לו בשבת: "ואני שמעתי משום דחיישינן שמא יהא החולה קץ באכילת איסור ויפרוש ויסתכן".
היינו בעצם היה מן הראוי להאכילו בשר נבלה, אלא החשש הוא מצד ידיעת החולה שיקוץ ויסתכן. כל התשובות שהביא הרא"ש הובאו ברבינו ירוחם (תואו"ח ני"ב ח"ט) וכותב שהמהר"ם כתב את דבריו כסיוע לשיטת הראב"ד.
ד. הר"ן (על רי"ף יומא ד ע"ב) אף הוא התייחס לאותה שאלה וז"ל: "וגרסי' בגמ' ת"ר מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל הקל תחלה. כלומר שאם יש שני איסורין לפנינו הא' איסור לאו כגון נבילה והאחד איסור כרת מאכילין אותו איסור לאו וכן הדין בכל חולה. ונשאל הראב"ד ז"ל בלשון הזה: אם היה חולה שיש בו סכנה וצריך לשחוט לו תרנגולת למה לא נאמר לנכרי שינחור לו (אחר) ונאכילנו הנבילה שאין בה אלא איסור לאו ולא נשחוט ונדחה שבת שיש בה איסור סקילה? והשיב שזה החולה איזה איסור עומד ומעכבו ודאי איסור שבת, לא איסור נבילה, תדע שאילו לא היה שבת לא היינו מבקשים לו נבילה (כי) אלא שחוטה וכיון שכן האיסור העומד עליו ומעכבו הוא ששבה היתר גמור לא איסור אחר, ולפיכך אין מתירין לו איסור נבילה עכ"ל. ותמהני שא"כ מצא תרנגולת נחורה נאכילנה אותו ולא נשחוט לו שכשם שאתה אומר שאיסור שבת מעכבו מלשחוט כך איסור נבילה מעכבו מלאכול נבילה זו שאם לא היה איסור נבילה מעכבו היה אוכל אותה ולמה עומד לפניו איסור שבת יותר מאיסור נבילה? ועוד שאפי' היה כן, למה לא נאכיל אותו האיסור שהוא קל ביותר? אבל נ"ל דלגבי חולה אין איסור נבילה קל מאיסור שבת דנהי דנבילה איסור לאו ושבת איסור סקילה איכא חומרא אחרינא בנבילה לפי שהאוכלה עובר בלאו על כל זית וזית שבה כדאמרי' לגבי נזיר שהיה שותה יין [נזיר מב א] אמרו לו אל תשתה אל תשתה והוא שותה חייב על כל אחת ואחת, אבל לענין שבת לא עבר אלא בשעת שחיטה וחד לאו הוא דאיכא דמעשה שבת מותרין דקי"ל [ב"ק עא, א] היא קודש ואין מעשיה קודש ומש"ה לאוין הרבה דנבילה לא מיקרי איסור קל לגבי חד לאו דשבת ואע"ג דהוי איסור סקילה".
הר"ן הכיר את דברי הראב"ד כנראה דרך הרמב"ן ולא דרך הרא"ש אשר מתיר אכילת נבלה אם היא מוכנה והצורך מיידי, ומקשה סו"ס שניהם איסורים העומדים בפני החולה וא"כ מדוע לא ניטול את הקל תחילה כפי הוראת הברייתא בראש דבריו. הר"ן מסכים לפסיקת הראב"ד ולא מטעמו, אלא מטעם שבשבת האיסור שמתירים עבור החולה חמור יותר, אבל בנבלה ישנו צד חמור אחר שבכל זית וזית נעשה איסור נוסף, ובכך כמותית הלאוין בנבלה חמורים יותר ועל כן שוחטים עבורו בשבת ולא מאכילים אותו נבלה.
בשו"ת חתם סופר (או"ח סימן פב) עונה מדוע בכל סוגיין אין חוששים לכך שאדם שוחט עבור חברו בשבת.
"ומה שהקשה ורמי דקלא דהרשב"א תירץ על קושית הראשונים למה נשחוט לחולה בשבת ולא נאכילהו נבלה, ותירץ משום דנבלה עובר על כל כזית וכזית, וקשי' למעלתו הרי הרשב"א ריש מסכת שבת הוא מהסוברים דאין אומרים לאדם חטא אפילו איסורא זוטא כדי שיזכה חבירך זכות גדול, וא"כ אמאי נחלל שבת בסקילה שלא יאכל הוא כמה כזית נבלה:
"אי היה כאן עבירה זוטא או רבא היה מקום לקושיתו, אבל הכא אין עבירה אלא מ"ע לחלל שבת או לעבור איסורים להחיות נפש, ואין חילוק אם החולה מפקח על עצמו או אחר בעבורו כל המפקח מקיים מ"ע ודוחה שבת, כמו המל בשבת אין חילוק אי האב מל או אחר, כל הזריז מקיים מ"ע, ולא שייך חטא בשביל שיזכה חבירך רק כגון לשחרר עבדו שיקיים העבד פ"ו =פריה ורביה= [גיטין מ"א ע"ב], ומעולם לא מצינו שיהיה מ"ע של זה דחוי' כדי שיקיים זה מ"ע של פ"ו, או כגון הדביק פת [שבת ד' ע"א] וכדומה שזה עובר עבירה בשביל זה, אבל הכא אינו עושה בשביל זה אלא בשביל עצמו שמוטל עליו לפקח על עסקי נפש, ולא נחתו הקדמונים לקושיא זו שנאכילהו נבלות ולא נשחוט מפני שאנחנו השוחטים, אלא אפילו הי' הוא בעצמו השוחט נמי הוה קשיא להו כיון שדחוי' הוא שבת אצל פיקוח נפשות לדעתם טוב לבחור הדחיי' במועט האפשרי והיינו לאכול נבלה הקלה ולא לחלל שבת החמורה:
"והרשב"א וסייעתי' תירצו על קושיא זו דאדרבה שחיטה קילא, דאע"ג דאיסורא דסקילה מ"מ אינו אלא פעם אחת משא"כ נבלה עובר על כל כזית ולא אתי הרשב"א עלי' מטעם חטא שיזכה חבירך כלל". ועי' יד המלך (הל' שבת פ"ב ה"ג) שאף הוא ענה כעין החת"ס.
ה. דברי הראשונים הללו הובאו בבית יוסף (או"ח סי' שכח, יד) ומביא שכן כתב הרא"ש אף בתשובה (כו, ה).
ומוסיף מדברי הרשב"א: "והרשב"א כתב בתשובה (ח"א סי' תרפט) ששמע בשם הרב רבי מאיר שהורה לשחוט אפילו במקום שיש שם נבלה להאכילו, אלא שהטעם שאמרו לי משמו חלוש מאד והוא משום דחיישינן שיבא לידי סכנה שימנע מלאכול הנבלה. ולי נראה שהכל תלוי במחלוקת אם נאמר שבת דחויה היא אצל חולה או הותרה שאם נאמר הותרה שוחטין לו שלא אסרה תורה מלאכה בשבת אצל חולה ושוחטין לחולה בשבת כדרך ששוחטין אנו לעצמנו ביום טוב. אבל למאן דאמר דחויה היא מאכילין לו הנבלה ואין אנו עוברין לשחוט לו שבמקום שיש לו בשר לאכול לא נעבור אנו ולא נדחה שבת. וכמדומה לי שהיא הלכה דחויה היא ולא הותרה. מכל מקום כל שאין שם נבלה אין אומרים לגוי לשחוט כיון שהיא דחויה אצלו ותדע לך שהרי שנינו (יומא פד:) אין עושין דברים הללו על ידי גוים ולא על ידי קטנים אלא על ידי גדולי ישראל [עכ"ל הרשב"א] והרמב"ם פסק בפרק ד' מהלכות ביאת המקדש (הט"ו וט"ז) כמאן דאמר (פסחים עז., יומא ו:) טומאה דחויה היא בצבור ואם כן גם בשבת יסבור כן ובהדיא כתב בפרק ב' מהלכות שבת (ה"א) דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות וכדעת הרשב"א וגם הר"ן בפרק ב' דביצה (ט: ד"ה ומיהא) גבי ממלאה אשה קדרה של בשר אף על פי שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת שהשבת דחויה היא אצל חולה ולא הותרה".
היינו הרשב"א דוחה את תשובת הרא"ש שמא יקוץ החולה – מפני שאין דעתו של החולה קובעת אלא דעת ההלכה מה עדיף. ותולה את שאלת העדיפות בשאלה האם שבת אצל חולה הותרה או דחויה. אם הותרה הכל הותר ולא ניתן לו נבלה. ואם דחויה נמעט באיסורים כמה שיותר, ולא נשחט אם לפנינו נבלה. אולם אם אין נבלה נשחט ולא ניתן לנכרי לשחוט או לנחור משום שפיקו"נ הוא דוקא ע"י גדולים מישראל ולא ע"י נכרים.
הב"י מביא שדעת הרמב"ם, הרשב"א והר"ן ששבת היא דחויה ולא הותרה. ואמנם מדברי הראב"ד והמהר"ם משמע שדעתם ששבת הותרה ולא דחויה. (ועי' שו"ת הרשב"א החדשות [מכתב יד] סימן שע).
ו. בשו"ת התשב"ץ (ח"ג סי' לז) מבאר דברי הרשב"א שלמ"ד שבת דחויה דוקא אם מצא נבלה מוכנה מאכילה לחולה אבל אין לומר לנכרי לנחור שהרי לגבי פיקו"נ אין עושים ע"י נכרי ולא ע"י נשים וקטנים אלא ע"י ישראל גדולים כדי שלא יבואו להקל בפיקו"נ. עוד מקשה התשב"ץ שלא מצאנו לגבי שבת שהגמ' קבעה שהיא דחויה, ויותר נוטה לומר שהיא הותרה ולכן שוחטים בשבת ולא נותנים לו נבלה וכדברי הראב"ד.
ומביא את דברי הר"ן ומקשה עליו: "ומ"ש ז"ל שכל כך עומד לפניו איסור נבלה כמו איסור שבת אינו כן שזה החולה לכל צרכיו מחללין שבת שאפילו מצינו נבלה צריכין אנו לחלל שבת לבשלה וכן כשהתירה התורה פקוח נפש בשבת לא לענין להאכילו בלבד התירה אלא לכל צרכיו כגון להברותו כדאיתא בפ' יה"כ (פ"ד ע"ב) ולהדליק לו את הנר אפילו בסומא כדאיתא בפ' מפנין (קכ"ח ע"ב) וא"כ שבת היא שהותרה לו והיא עומדת לפניו וכיון שבמקצת צרכיו אנו צריכין לחלל שבת א"כ חזרה שבת כחול ואין אנו צריכין לחזור אחר איסורין אחרים כדי שלא תתחלל שבת שהרי לכל פקוח נפש סלקה תורה קדושת שבת והחזירת' חול גמור ומגו דהותר' שבת לשאר צרכיו הותרה לענין שחיטה".
ועוד מקשה על הר"ן: מעשה שבת קל מנבלה שהוא מותר לבריא ורק גזרת חכמים אוסרת בבישול שמא ירבה בשבילו. וא"כ נאכילנו שחוט בשבת. ועוד הוא מקשה שאיסור סקילה (שבת) חמור ממלקות (נבלה) אפילו אם אוכל כמה זיתים מנבלה. עוד הוא מקשה על הר"ן על שיטתו שבנבלה איסורים רבים בגלל שאוכל זיתים רבים, ומקשה שנתן דבריו לשיעורים, שהרי אולי די לחולה בכזית או פחות מכזית, וא"כ התשובה מה עדיף שחיטה בשבת או נבלה אינה מוחלטת (לשיטת הר"ן) "ואין אלו מדרכי התורה". ומקשה עוד לפי דברי הר"ן כיון שבנבלה 'עובר' החולה ובשחיטה ובישול עובר אחר לא יחשב איסור נבלה כחמור שהרי אין אומרים לו לאדם חטוא כדי שיזכה חברך. וא"כ מצד זה אפילו יאכל כמה וכמה זיתים עדיף משחיטת אחר בשבת ומביא ראיה לדבריו מיומא. ולכן דוחה לגמרי את דרכו של הר"ן.
ז. בשו"ת הרדב"ז (ח"ג סי' תקצא) כובש לעצמו דרך שלישית: הוא טוען שאף בשחיטה והכנת בשר לחולה ישנם כמה וכמה לאוין, ולכן הוא דוחה את דעת הר"ן. ומסיק כיון ששבת דחויה לגמרי אצל פיקו"נ וכיון שאין עושים זאת ע"י עכו"ם וקטנים ודאי נשחט לו ולא נעשה ע"י נכרים ולא ניתן לו נבלה, ומסיים: "ולפי דרכינו כיון שניתנה שבת לדחות אצלו מטעמא דאמרן והרי היא כחול אצלו לא נאכילנו נבלה שהיא אסורה לו אלא השחוטה בידינו שהיא המותרת לו ודוק ותשכח".
ובתשובה נוספת כותב הרדב"ז (ח"ד סי' קל):
"שאלת אם מותר לעשות לחולה שיש בו סכנה בשבת דברים שאין בהם צורך כל כך.
"תשובה דבר זה מחלוקת בין הפוסקים ואני מן המקילין מדקאמרינן דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות ואם כן יהיה מותר לעשות לו אפי' דברים שאין בהם צורך? הא ליתא! ודאי דאין כאן צד סכנת נפשות. אבל בדברים שיש בהם קצת צורך אפשר שאם לא תעשה לו הדברים שיש בהם קצת צורך יבוא לדברים שיש בהם צורך הרבה והדבר ידוע דאפילו ספק ספקא דוחה את השבת. תדע שהרי שוחטין לחולה בשבת אעפ"י שאפשר להאכילו נבלה דאין בו אלא איסור לאו משום דילמא ידע שהיה נבלה ויקוץ בה ויסתכן. עוד אני אומר בטעמו של דבר כי אין דיחוי שבת מוטל על החולה אלא על כל ישראל העומדים עליו וכיון שכן אינן רשאים להאכילו בידים דבר איסור כדי להקל חילול שבת מעליהם, שאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך. ויצא לנו משני הטעמים שאם החולה בעצמו בא לפקח על עצמו כגון שאין שם אחרים ויודע בעצמו שלא יקוץ בנבלה מוטב שיאכל נבלה או יאמר לעכו"ם לנבל ולא ישחוט הוא בידו דהכא איסור לאו והכא איסור סקילה. ומה שכתב הר"ן ז"ל בטעמו של דבר זה לא נתיישב אצלי וכבר השבתי בטעמו של דבר בתשובה אחרת".
נראה שהרדב"ז לא ראה את התשב"ץ ואעפ"כ הוא מחלק בין החולה עצמו לאחרים מישראל – אחרים מישראל אינם רשאים להפקיע מעצמם את חיוב השחיטה לחולה, לגביהם השחיטה והכנת הבשר הם היתר, ונתינת הנבלה לחולה – איסור, וא"כ העדפתם את הנבלה על שחיטה עבור החולה היא בגדר חטא אצל החולה כדי שהם יזכו ולא שמענו שאומרים לאדם חטוא כדי שיזכה חברך. אולם כל זאת אצל המטפלים בחולה אבל לגבי החולה אם מוכן ולא קץ בנבלה, יטול נבלה ולא ישחט לעצמו מצד הקל הקל תחילה.
ח. הב"ח (או"ח סי' שכח) חולק על הבנת 'דחויה'. אין זה נכון לומר שאם יש נבלה לפנינו שלא נחט עבורו בשבת. כיון שדחויה מתחשבת באפשרויות מותרות ונבלה האיסור בגופה. וז"ל:
"ועוד נראה לפי עניות דעתי דאף למאן דאמר טומאה דחויה בציבור ואם כן בשבת נמי דחויה היא אצל חולה וכמו שכתב הרמב"ם בפרק ד' מהלכות ביאת המקדש וכן פסק בריש פרק ב' דשבת וכך פסקו הרשב"א והר"ן כמו שהביא בית יוסף היינו דוקא היכא דלא משתכחי לעשות בטהרה וכן לא משתכחי לעשות בלא חילול כלל אבל היכא דאפשר לעשות בלא חילול ובלא איחור אין דוחין את השבת ואם כן כאן דאי אפשר להאכילו אלא על ידי חילול שיאכל נבלה מנין לנו להאכילו נבלה ולא לשחוט לו דכיון דשבת דחויה היא היכא דאי אפשר להאכילו בהיתר והכי נמי דחויה היא כיון שאי אפשר להאכילו אלא נבלה ואף על פי שהרשב"א כתב דלמאן דאמר דחויה היא מותר להאכילו נבלה ואין אנו עוברין לשחוט לו לא ידעתי מנין לו, ובהגהות מרדכי פרק י"ז (שם) משמע דמהך דשתי גרוגרות בב' עוקצין ושלשה בעוקץ אחד דאסור להרבות בבצירה (מנחות סד א) מביא רבינו ברוך ראיה שיש להאכילו נבלה שאינו אלא איסור לאו ולא לחלל שבת שהוא איסור סקילה ולא נהירא דודאי באיסור שבת גופיה דהיא דחויה צריך ליזהר שלא להרבות בחילול שבת אבל לגבי איסור אחר כגון נבלה אין לנו להאכילו איסור כיון דשבת היא דחויה אצל החולה".
ט. פסק השולחן ערוך (או"ח סי' שכח סי"ד): "היה חולה שיש בו סכנה וצריך בשר, שוחטים לו ואין אומרים: נאכילנו נבילה; אבל אם הי' החולה צריך לאכילה לאלתר, והנבילה מוכנת מיד והשחיט' מתאחרת לו, מאכילין אותו הנבילה".
ובאר הט"ז (ס"ק ו) "כי בנבילה יעשה עבירה בכל כזית וכזית ועוד שמא יהי' קץ באכילת נבילה". כלומר שבת דחויה ואעפ"כ מטעמו של הרא"ש שמא יקוץ ויסתכן או מטעמו של הר"ן שוחטין לו בשבת.
אמנם המגן אברהם (ס"ק ט) באר בדרך אחרת: "דשבת הותרה אצל פיקוח נפש ומשמע ברא"ש ביומא דאפילו איסור דבריהם אין מאכילין אותו, אבל הר"ן כתב הטעם דבנבילה עובר על כל כזית ממנה ובפחות מכזית איכא נמי איסור דאורייתא אע"פ שאין בו מלקות והוי הרבה לאוין וחמירי מלאו א' דשבת, וע' בב"י עוד טעמים".
היינו הטעם העיקרי לפסק השו"ע משום 'הותרה' ושאר הטעמים הם כסניפים לכך. וכן כתב בביאור הגר"א.
והמשנה ברורה (ס"ק לט) נטה להחמיר יותר וז"ל: "הרבה טעמים נאמרו ע"ז י"א משום דשבת הותרה אצל פק"נ ולכן שוחטין לו כדרך ששוחטין ביו"ט ואפילו איסור דרבנן אין מאכילין אותו במקום שאפשר לו לשחוט מטעם זה אבל הרבה ראשונים כתבו דשבת רק דחויה היא אלא הטעם הוא דשמא יהיה קץ באכילת נבילה ולא יאכל ויסתכן ובב"י הביא עוד טעם בשם הר"ן דבנבילה עובר על כל כזית ממנה וחמיר מאיסור לאו דשבת ועוד טעם עי"ש ולפ"ז בודאי מוטב לעבור ולהושיט לו איסור דרבנן משנחלל שבת באיסור סקילה. והנה אם החולה אומר שאין קץ באכילת נבילה ויש נבילה מזומן לפניו אם מותר לשחוט עבורו עיין באחרונים ועכ"פ לענין קטן בודאי נראה דטוב יותר להאכילו בשר נבילה ולא ישחוט אדם עבורו בשבת".
ונראה שטעמו משום שלמסקנה שיטת רוב הפוסקים ששבת דחויה וא"כ אם יש נבלה לפנינו לא נתיר לשחוט לו בשבת.
י. אמנם החזו"א (מועד נט, ב) יצא כנגד הנתינת נבלה לקטן וז"ל: "כ' בס' מ"ב סי' שכ"ח דבחולה קטן מאכילין אותו נבלה ואין שוחטין לו בשבת ונראה פשוט דדוקא באיכא נבלה קמן אבל אין ליתן לנכרי לנחור אלא שוחטין בשבילו שהרי אף אי ליכא שוחט היודע לשחוט נוחר הישראל בעצמו ואינו נותן לנכרי לדעת השו"ע והט"ז ואף לדעת הרמ"א דאם יש נכרי עושין ע"י נכרי מ"מ אין איסור בדבר אם ישראל עושה והלכך בנ"ד ודאי מותר לשחוט ישראל שהרי צריך להמיתה להאכילה לחולה ומ"ל בשחיטה ומ"ל בשאר מיתה וכיון שכן ראוי לשוחטה שלא להאכילו איסור, וכש"כ שדעת מהר"מ שאף בנבלה מוכנה מותר לשחוט אף בשביל קטן כמו לבשל ביו"ט לקטן והלכך לאו שפיר עבדי השוחטין שמביאין אותן לשחוט לקטן ואינם שוחטים שעי"ז מתאחר הדבר עד שמבקשים אחר נכרי וזה נגד מה שאמרו השואל כו'".
נספח – חזרת היוצאים להציל
בספר 'מגד גבעות עולם' (ח"ב סי' טו, לרב מיכל שורקין תלמיד הגר"מ פיינשטיין) השתמש בסוגיין כדי להסביר את שיטת האגרות משה (ח"ד סי' פ) שהיוצאים להציל מותרים לחזור למקומם בשבת אף אם יעשו בחזרתם איסור תורה משום שחוששים שלא יצאו לעת"ל להציל (עי' בספרי ח"ז סי' ט).
וז"ל: "ונראה לבאר בזה דהדין דחיה של שבת בפני פיקו"נ אינה דחיה במסוים לגבי הך מלאכה אלא הדחיה היא על עיקר שבת. ויסוד לזה נראה מל' הרמב"ם בפ"ב מהל' שבת ה"ג 'כללו של דבר שבת לגבי חולה שיב"ס הרי הוא כחול לכל הדברים שהוא צריך להן' ומבואר שם דמחללים אפי' לדברים שאין בעשייתן משום פיקו"נ דהוא כמבואר דאין זה דחיה במסוים כלפי אותה מלאכה שהיא פיקו"נ עבורו אלא הדחיה היא על כל עיקר השבת לצורך החולה והרי היא 'כחול' אפי' לדברים שאין בהן פקו"נ וזה נראה כונת הרמב"ם שם ברפ"ב 'דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות' דהדחיה חלה על כל השבת ולא רק על מלאכה זו והנה שם בהל' ב' כתב הרמב"ם 'אמדוהו ביום השבת שהוא צריך לכך וכך שמונה ימים אין אומרים נמתין עד הערב כדי שלא לחלל עליו שתי שבתות אלא מתחילין מהיום שהוא שבת ומחללין עליו אפי' מאה שבתות' והביאור נראה דאם כבר חל דחיה על איסורי שבת מה לי שבת זו ומה לי שבת אחרת כבר נדחית שבת אצלו ודלא כהמ"ב (שכח, לב), ומבואר כן נמי בד' הרא"ש בפ"ח דיומא סי' י"ד בשם הראב"ד דגם אם אפשר להאכילו בנבילה מותר לשחוט לו ולעבור על איסור סקילה וז"ל 'אבל י"ל כי שבת כבר ניתן לדחות אצלו בהבערה ובישול ומחמין חמין' הרי מבו' דאי"ז דחיה לגבי הבערה לחוד אלא הדחיה חלה על עיקר שבת וכנ"ל, וא"כ י"ל דבפ"ב הרמב"ם מיירי כששבת כבר נדחתה אצלו שהרי כ' שם הרמב"ם לעיל 'יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן השבת, א"כ מה"ט גם מותר לחזור לביתו דגם חשש כל דהו מכשילן לעת"ל גורם לצרף החזרה לביתו כחלק דהפיקו"נ וממילא מהני הא דכבר נדחתה השבת אצלו לדחות את השבת גם כלפי החזרה לביתו. אבל הרמב"ם בפכ"ז מהל' שבת הי"ז מיירי במי שיצאו חוץ לתחום להציל נפשות ולא מיירי בחיללו את השבת דאוריתא ובכה"ג אין מתירים לחזור אלא אם היתה יד העכו"ם תקיפה והם מפחדים לשבות במקום שהצילו וכיו"ב ראיתי בספר קנין תורה להגאב"ד דשטרסבורג".
ולא נראו לי דבריו, שהרי כתב הרדב"ז (ח"ד סי' קלז): "דבר זה מחלוקת בין הפוסקים ואני מן המקילין מדקאמרינן דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות ואם כן יהיה מותר לעשות לו אפי' דברים שאין בהם צורך? הא ליתא! ודאי דאין כאן צד סכנת נפשות. אבל בדברים שיש בהם קצת צורך אפשר שאם לא תעשה לו הדברים שיש בהם קצת צורך יבוא לדברים שיש בהם צורך הרבה והדבר ידוע דאפילו ספק ספקא דוחה את השבת".
ומכאן שלא הותרו אלא פעולות אף רחוקות שיש לעשות לצורך פיקוח נפש זה, עבור חולה זה, אבל דברים שאינם לצורך פיקוח נפש זה לא הותרו. וכאן חזרתם אינה בגלל צורך פיקוח הנפש הזה אלא כדי שלא תהא מכשילם לעת"ל. וא"כ אף הוא שמיקל בדחיה לא התיר אלא לעשות דברים הרחוקים הנצרכים לחולה זה שמא יגיע לפיקו"נ אבל ולכן כל פעולת היתר בשבת נשקלת לפי צורך החולה הזה.
ועוד שהראשונים חברו בין שיטת הראב"ד למהר"ם ששבת הותרה ואנו סוברים להלכה ששבת דחויה בלבד, ואע"פ שהראב"ד השתמש בלשון דחיה אין זה מוכיח מתוך דבריו שהיקל אף לקטן בקצה העולם שודאי אין ידוע עליו כלל. ולכן אין מכאן ראיה לגרמ"פ ונראה לי שאף הוא לא סבר כן.