חבל נחלתו ט כז
סימן כז
משקאות חריפים שהוכנו ע"י נכרים
שאלה
משקאות חריפים המופקים ע"י בישול או אידוי כגון 'בירה' או 'קוניאק' למיניהם, ויוצרו ע"י נכרים בלבד, האם מותר לשתותם?
פתיחה
איסור שיכר של נכרים צריך לדון עליו מצד שני טעמים: גזירות משום חתנות או גילוי ויי"נ, וגזירת בישולי נכרים.
א. משום חתנות, גילוי, יין נסך
נאמר במסכת שבת (יז ע"ב): "אמר באלי אמר אבימי סנוותאה: פתן ושמנן ויינן ובנותיהן – כולן משמונה עשר דבר הן. אלא: גזרו על פתן ושמנן משום יינן, ועל יינן משום בנותיהן, ועל בנותיהן משום דבר אחר, ועל דבר אחר משום דבר אחר. ".
וכן בירושלמי (שבת פ"א ה"ד): "ואילו הן שגזרו על פיתן של גוים ועל גבינתן ועל שמנן ועל בנותיהן ועל שכבת זרען ועל מימי רגליהן ועל הילכות בעל קרי ועל הילכות ארץ העמים". ועוד נאמר שם: "והשאר מן מה דתני ר"ש בן יוחי בו ביום גזרו על פיתן ועל גבינתן ועל יינן ועל חומצן ועל צירן ועל מורייסן על כבושיהן ועל שלוקיהן ועל מלוחיהן ועל החילקה ועל השחיקה ועל הטיסני ועל לשונן ועל עדותן ועל מתנותיהן על בניהן ועל בנותיהן ועל בכוריהן".
וברשימת הדברים שאסרו לא נכלל שיכר של גויים.
בעבודה זרה (לא ע"ב) נאמר: "אתמר: מפני מה אסרו שכר של עובדי כוכבים? רמי בר חמא אמר רבי יצחק: משום חתנות, רב נחמן אמר: משום גילוי". והגמ' נו"נ בטעם של גילוי ומביאה: "רב פפא מפיקין ליה לאבבא דחנותא ושתי, רב אחאי מייתו ליה לביתיה ושתי, ותרוייהו משום חתנות, רב אחאי עביד הרחקה יתירתא. רב שמואל בר ביסנא איקלע למרגואן, אייתו ליה חמרא ולא אשתי, אייתו ליה שיכרא ולא אשתי; בשלמא חמרא משום שימצא (רש"י: "חשד יין נסך"), שיכרא משום מאי? משום שימצא דשימצא (רש"י: "גזרה שיכרא אטו חמרא"). אמר רב: האי שיכרא דארמאה שרי, וחייא ברי לא נישתי מיניה. מה נפשך? אי שרי, לכולי עלמא שרי! אי אסיר, לכולי עלמא אסיר! אלא רב סבר: משום גילויא, ואזיל מרורא דכשותא וקלי ליה זיהריה, ודלקי מלקי ליה טפי, וחייא ברי הואיל ולקי לא נישתי מיניה".
עולה מן הסוגיא כי שלש סיבות לאסור שיכר של נכרים: משום חתנות, משום גילוי (=הטלת ארס של מזיקים), משום חשש יין נסך.
ובאר המאירי:
"שכר של גוים אסור ועיקר איסורו לא משום איסור אלא משום חתנות כפתן ושמנן ושלקות שלהם וסתם יינם. ואע"פ שטעם כל אלו באיסורן אחד הוא לא השוו בהם מדותיהם אלא החמירו בכל אחד לפי מה שראו. והוא שהיין החמירו בו יותר מכלם ואסרוהו בכל מקום ובכל ענין ואפילו בהנאה ומפני שיש בסבתו קרוב גדול ושיש בענינו חשש ע"ז והוא הנסוך והתירו מגען ביין שאינו עשוי לשתיה כל כך כגון חומץ ומבושל כמו שהתבאר, והשכר הקלו בו על כלם ואף איסורו לא היה בכלל גזרה אלא מנהג קדושים להרחקה יתרה והוא שאמרו מפני מה אמרו שכר של גוים אסור ולא אמר מפני מה גזרו וכו' שלא היה בכלל שני הגזרות ולא מצינו איסורו במשנה מפני שאין ענינו מצוי כל כך ושאין קרוב מצוי בסבתו ואין בני אדם מזמינים עליו ומתוך כך לא אסרוהו אלא בביתו של גוי, אבל חוץ מביתו אפילו היה חנוני והוציאו לפני הפתח למכור מותר. ואעפ"כ חסידים שבחכמי התלמוד היו נמנעים שלא לשתותו אלא בבית ישראל. ובזמנים הללו אין נמנעים מהם כלל אא"כ במה שחוששין בו לתערובת יין ואף זו דוקא בכדי נתינת טעם, ושאר הדברים הקלו בהם יותר על היין והחמירו בהם יותר על השכר לאסרן אף חוץ מביתו כמו שיתבאר ומקום שיש בו ישראל חשודים על יינם אף שכר שלהם אסור הואיל וישראלים הם יבא בקרוב להמשך אחר יינם".
תוספות בעבודה זרה (שם) העירו: "מפני מה אסרו שכר כו' – איסור שכר לא מצינו לא במשנה ולא בברייתא ושמא בימי האמוראים אסרוהו".
וכן בתוספות הרא"ש: "מפני מה אסרו שכר של גויים. ואין אסורו מפורש לא במשנה ולא בברייתא אלא שבימי האמוראין נהגו בו איסור וקא בעי מפני מה אסרוהו".
ופסק הרי"ף (עבודה זרה יא ע"א): "איתמר מפני מה אסרו שכר של עובדי כוכבים רמי בר חמא אמר רבי יצחק משום חתנות, רב נחמן אמר משום גילויא ודוקא באתרא דמצלו מיא, רב פפא מפקין ליה לבבא דחנותא ושתי, רב אחאי מייתו ליה לביתיה ושתי, ותרוייהו משום חתנות. מיהו רב אחאי עבד הרחקה יתירא א"ר יצחק האי חלא דשיכרא דארמאי אסור משום דמערבי ביה דורדיא דיין נסך, אמר רב אשי ומאוצר שרי אם איתיה דמערבי ביה מיסרח סרי".
למדנו לגבי שיכר של נוכרים שנאסר בעיקרו משום חתנות, ובמקום שיש חשש גילוי כגון שמשהים שם מים עד שיהיו צלולים או במקום שמכניסים לשיכר יין אסור אף מפני הטעמים האחרונים.
והריטב"א (עבודה זרה (לא ע"ב) באר: "מפני מה אסרו שכר של גוים. כתב רבינו הגדול בשם רבותינו הצרפתים ז"ל דגזירת אחרונים היתה לחומר בנותיהן, וזהו שלא הוזכר במשנה ולא בבריתא, וזהו שהקלו בו לשתותו אפומא דחנותא או בבית שלנו, מה שאין כן בפתן דמיתסר אבי מצרי מתא ובכל דוכתא כדאיתא לקמן, ואף על גב דתרוייהו משום בנותיהן, והטעם משום שזו תוספת חומרא הוא ושמצא דשמצא הוא כדלקמן, וכתב כי שמא זהו מה שגורסין במקצת נוסחאות מפני מה אמרו שכר של גוים אסור כלומר מפני מה אמרו האחרונים כן, ונכון הוא".
וכתב הר"ן על הרי"ף: "מפני מה אסרו שכר של עובדי כוכבים רמי בר חמא אמר משום חתנות. שלא יהא רגיל לעשות משתאות אצל עובד כוכבים ויתן עיניו בבתו".
"באתרא דמצלו מיא. במקום שרגילין להשהות המים בכלי עד שיהיו צלולין והמים יש בהן משום גלוי אבל משום שכר גופיה ליכא למיחש שאין שרצין שותין ממנו".
"ותרוייהו משום חתנות. דאי משום גלוי בכל ענין היה אסור אבל משום חתנות ליכא דכיון דלא שתו בביתייהו תו ליכא קרוב הדעת".
"וכתוב בתוספות שהשכר לא אסרוהו ראשונים ולפיכך אין איסורו לא במשנה ולא בברייתא אלא שאמוראין היו פורשין הימנו אי משום גלוי אי משום חתנות ואפשר שמפני כך הקלו עליו כדאמרינן רב פפא מפקין ליה לבבא דחנותא ושתי ואילו בפת שלא נאסר כמו כן אלא משום חתנות אמרינן לקמן (דף לה ב) גבי איבו דהוה אכיל נהמא דארמאי אמצרא דמתא דלא לישתעו מיניה וטעמא דמילתא דמפני שהפת הכל צריכין לו ועוד שהוא מעשה נשים אלים חתנות דידיה טפי משכר".
וכן הרא"ש בפסקיו (סי' טו) כתב: "רב פפא מפקי ליה לבבא דחנואתה ושתי. רב אחא מייתי ליה לגו ביתיה ושתי. ותרוייהו משום חתנות. מיהו רב אחא עבד הרחקה יתירא. ומ"מ לא החמירו בו כל כך כמו על הפת כי על הפת יחיה האדם ובעי הרחקה טפי. ויראה שאין איסור אלא בשקובע עצמו לשתות בבית העובד כוכבים כדרך שהיו רגילין לקבוע עצמן לשתיה. אבל אם נכנס לבית העובדי כוכבים ושותה דרך ארעי באקראי בעלמא לא גזרו. וכן היו נוהגין כל גדולי ארץ האי. וכן מי שלן בבית העובד כוכבים חשוב הפונדק כביתו ומותר לשתות. ודבש דמתניתין (דף לט, ב) היינו משקה שעושה מדבש. מדקאמר עלה בגמרא אי משום בשולי עובד כוכבים וכו'. והא דשרי ליה במתניתין היינו לשתותו בביתו של ישראל. ולגילוי לא חששו דאיפשר דלא מצלו מיא כמו שעושין לשכר. ונראה דשכר לא נאסר בימי התנאים ואח"כ בימי האמוראים כשאסרו השכר אסרו גם הדבש. אלא שבבבל היה מצוי השכר יותר. ". וכ"כ בתוס' בע"ז (ד"ה ותרוייהו). וע"ע תורת הבית (הארוך בית ה שער א).
ובהגהות אשרי העיר: "ובספר התרומה מתיר הדבש אפילו בבית עובד כוכבים דלא חזינא דאסר ליה משום דליכא כולי האי קרוב דעת כמו שכר, וא"נ (=ואינו נראה) לא"ז (=אור זרוע) ולא שרי דבש אלא בביתו ולא בבית עובד כוכבים מא"ז".
והמרדכי (עבודה זרה פרק אין מעמידין רמז תתיח-תתיט) הביא מדברי הראשונים: "כתב ר' אבי העזרי משום ספר הישר דשכר שלנו אין בו משום חתנות ואין בו משום בישולי עובדי כוכבים ואפילו אם מושחין היורה בשומן חזיר נותן טעם לפגם [*הוא] ובטל בס' וכ"ש דבש מותר ובספר ה"ג אסר גם בשכר שלנו וכתב דאין חילוק בין שכר של תבואה לשכר של תמרים ואם ישראל נתאכסן בבית עובד כוכבים נראה שמותר ואפילו הולך לבית עובד כוכבים נראה שמותר לשתות מן השכר משום איבה כשיתן לו העובד כוכבים אבל דבש מותר אפילו בבית העובד כוכבים".
והטור (יו"ד סי' קיד) פסק: "כל שכר אחד שכר תמרים או של שעורים וכן משקה העשוי מדבש אסורין משום חתנות אבל אין בהן לא משום בישולי עו"ג ולא משום גיעולי עו"ג ולא החמירו בה כמו בפת ושלקות שלא אסרוה אלא בבית עו"ג. וכתב א"א ז"ל שאף בבית העו"ג לא אסרו אלא כשקובע עצמו לשתות כדרך שאדם קובע בשתיה אבל אם נכנס בבית העו"ג ושותה דרך עראי באקראי מותר וכן מי שלן בבית העו"ג חשוב הפונדק כביתו ומותר לשתות. כתב הרשב"א מקום שישראל נוהגין שם קולא ביין של עו"ג אפילו השכר אסור, ושאר משקין כגון של תפוחים ורימונים מותר לשתות בכל מקום, שלא גזרו עליהם לפי שאינן מצויין".
וכן בשולחן ערוך (יו"ד סי' קיד ס"א) פסק: "כל שכר של כותים, אחד שכר של תמרים או של תאנים או של שעורים או של תבואה או של דבש, אסור משום חתנות. ואינו אסור אלא במקום מכירתו, אבל אם הביא השכר לביתו ושותהו שם, מותר, שעיקר הגזרה שמא יסעוד אצלו. ולא אסרו אלא כשקובע עצמו לשתות כדרך שאדם קובע בשתיה, אבל אם נכנס בבית העובד כוכבים ושתה דרך עראי באקראי, מותר. וכן מי שלן בבית העובד כוכבים, חשוב כביתו, ומותר לשלוח בעיר לקנות שכר מהעובד כוכבים".
והרמ"א הגיה: "ויש מתירין בשכר של דבש ותבואה (מרדכי בשם תוספות והרבה מן האחרונים ואגודה פא"מ ואו"ה כלל מ"ג ד"ו וסמ"ק דף קי"ג), וכן נוהגין להקל במדינות אלו".
והב"ח (יו"ד סי' קיד) הוסיף: "ולפי זה היה ראוי לכוף לאותן בני אדם העוברין על דברי חכמים ושותים בקביעות שכר ודבש בבית הגוי אבל לא ראיתי לרבותי שמיחו בהן דהנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין וכ"כ בהגהת שלחן ערוך (ס"א) וז"ל ויש מתירין בשכר של דבש ותבואה וכן נוהגין להקל במדינות אלו עכ"ל והנמנע יתברך".
ובערוך השולחן (יו"ד סי' קיד ס"ו) הוסיף עוד בבביאור איסור השיכר:
"ומפני שבא"י היה עיקר השתייה יין כדאיתא בשבת [ע"ח א] וכמ"ש התוס' שם [מ"ז א ד"ה בגלילא] וז"ל שהיה להם רוב יין והיו שותין הכל יין וכו' עכ"ל ולהיפך שכר לא היה מצוי להם דשכר של שעורים היה נקרא אצלם שכר המדי כמבואר רפ"ג דפסחים [מ"ב ב] ובא"י לא היה מצוי וגם שכר תמרים לא היה מצוי להם והיו ממאסין את השכר ולא התירו לקדש ולהבדיל עליו כמבואר בפסחים [ק"ז א] דרבי ור' חייא לא התירו לרב ע"ש ולא חשו לגזור על השכר אבל בבבל היה ריבוי תמרים והיו בהן הרבה עושי שכר כמבואר בש"ס ואמרינן עולא איקלע לבבל קריבו ליה טירינא דתמרי א"ל כמה וכו' [פסחים פ"ח א] ובשם התירו להבדיל עליו משום דהוה חמר מדינה כמבואר שם בפסחים [ובזה א"ש מה דאיתא שם דר"ה אשכח לרב דהוה קדיש אשיכרא וקשה והא רבי לא התיר לו אלא זהו משירד לבבל] ולכן האמוראים הוכרחו לגזור גם בשכר אך לא גזרו ממש כעל יין מפני שאין בו סגולת היין לשמח לבב אנוש ויין טובא מיגרר גריר משא"כ בשכר, ועוד כיון שחכמי המשנה לא גזרו כלל בזה לא רצו להשוות גזירתם לגזירת הקדמונים ורק גדרו בעד עיקר הטעם שלא יהיו מסיבות בביתם ולשתות יחד אסרו את השכר לשתותו בביתם אבל חוץ לבית התירו ולא חששו שמא יבואו הם לבית ישראל לשתות ביחד דמסתמא בבית ישראל הוה רוב המסיבה ישראל ולא יגררו רבים אחרי מעטים משא"כ בביתם המה הרוב ברוב פעמים ולכן דקדק רש"י לפרש זה רק בשכר ולא בשארי דברים".
וע"כ הסיק בערוך השולחן (שם סעיף יא): "ודאי דאין שום חשש בכל המשקין זולת יין והגם שיש משקים יקרות מאד כמו רא"ם ופארטע"ר וקאניא"ק דבאלו ודאי יש קירוב דעת מ"מ הם משקים שאינם מצוים מפני היוקר והוה כיין תפוחים ויין רמונים שלא גזרו עליהם מפני יוקר מציאותם כמ"ש הרמב"ם והטור והש"ע סעיף ג' ולכן בכל אלו לא שייך להכשל במסיבות שלהם אלו מפני פחיתותן ואלו מפני ריחוק מציאותם".
ודבריו מתאימים לדורו, אבל כלל אינם תואמים לנעשה בדורנו. בימינו שתיית יין אינה נפוצה במפגשי חברים וכד', ובימיהם שמשום חתנות ושאר הטעמים התירו שתיית שיכר ודומיו, ורק כתבו מספר חילוקים, על פי מנהג האמוראים היכן מותר לשתות וסוגי השיכר. אולם בדורנו, משקאות אלו נפוצים בכל העולם. ובימינו, שיחסית, שפע כלכלי ירד לעולם, החשש לגילוי וצחצוחי יי"נ כמעט ולא קיים כיון שהייצור הוא תעשייתי. אולם מצד חתנות דוקא החשש בשתיית שיכר ומשקאות חריפים גדל. בפגישות עסקיות או מזנונים לציבור באירועים שונים (=קוקטיילים), או כשיהודים יושבים עם נכרים וסועדים יחד, בכל אלה המשקאות החריפים בתערובות שונות* משמשים לקירוב הדעת והיה מקום לאסור זאת אפילו במלונות או בביתו מצד קרבת הדעת הנוצרת, וההרגל של שתייה בביתו יביא לשתיה עם נכרים. ואעפ"כ אם זה היה הטעם היחידי בימינו נראה שלא ניתן להוסיף על הגזירה, וא"כ שתיית משקאות אלו ברוב מיניהם השונים היתה מותרת. אולם נראה שבהצטרפות הטעם השני יש לאסור זאת בדורנו.
ב. משום בישולי נכרים
מדין בישולי נכרים נאסרו רק מאכלים שאינם נאכלים כמות שהוא חיים, ושעולים על שולחן מלכים (היינו שהוא מאכל משובח עי' שו"ע יו"ד סי' קיב). אבל מאכלים הנאכלים חי או שאינם עולים לשולחן מלכים (ואין מעורב בהם שום איסור) מותרת אכילתם אף שהוכנו ע"י נכרים. ובבירה או במשקאות חריפים צריך לדון מצד בישולי נכרים. ויש להעיר שאין להוכיח שבשיכר לא חששו לבישולי נכרים, מפני ששיכר בימיהם לא היה נעשה ע"י בישול. אבל היום בירה לסוגיה וכן משקאות חריפים נעשים ע"י בישול ואידוי.
לשאלה זו התייחסו כבר הראשונים.
כתבו תוספות (עבודה זרה לא ע"ב ד"ה ותרוייהו): "ואין לאסור (=שיכר) של תבואה משום בשולי עובדי כוכבים כמו סלקא ודייסא, דאע"ג דלא חזי לכוס כשהוא חי דס"ל כאידך לישנא דרב דאמר כל שאינו עולה על שלחן מלכים אין בו משום בשולי עובדי כוכבים ואשכחנא ר' יוחנן סבר לקמן פרק רבי ישמעאל (דף נט.) כוותיה ובפרק החולץ (יבמות דף מו.) ועוד יש טעם אחר להתיר השכר דאין בו משום בישולי עובדי כוכבים דכי היכי דהתבואה בטלה לגבי המים לענין ברכת שהכל נהיה בדברו ה"נ היא בטלה לענין איסור בישול".
וכן הרא"ש (ע"ז פ"ב סי' יט) פסק בקצרה: "ושכר של שעורין אין בו משום בשולי עובד כוכבים לפי שאינו עולה על שולחן מלכים. א"נ כי היכי דלא חשיבא התבואה לענין בורא פרי האדמה הכי נמי לא חשיב לענין בישולי עובד כוכבים".
ודברי תוס' ורא"ש צריכים עיון, וכי מה אכפת לן מהי ברכתו, הרי בשר שבשלו נכרי ודאי אסור אע"פ שברכתו שהכל, וסו"ס הוא מיוצר ע"י בישול ומיצוי ובישולו ע"י נכרים, ומדוע לא יהא בכלל גזירת בישולי נכרים.
והב"ח (יו"ד סי' קיד) כתב: "וכתבו התוספות ואין לאסור של תבואה משום בשולי גוים כמו תורמסי דשלקי גוים ודייסא דאע"ג דלא חזי לכוס כשהוא חי אין בו משום בישולי גוים כיון דאינו עולה על שלחן מלכים ועוד דהתבואה בטילה לגבי מים מדמברכין עליה שהכל נהיה בדברו עכ"ל וכ"כ הרא"ש ואזלי לטעמייהו דכתבו לפרש הא דקאמר תלמודא איכא בינייהו ארדי דגים קטנים ודייסא דכולהו אינן נאכלין חיים והטעם שאמרו דשכר אינו עולה על שלחן מלכים ליתיה במלכותינו דהוא עולה על שלחן מלכים. והטעם דהתבואה בטילה לגבי מים הוא קשה מאוד שהרי התבואה עיקר ואית ביה כזית בכדי אכילת פרס כמ"ש הרא"ש (פסחים פ"ג ס"א) גבי איסור חמץ, ואין ראיה ממה שמברכין שהכל נהיה בדברו דאינו אלא לפי שנשתנה מברייתו ואין התבואה בעין. אכן הרשב"א סוף בית ג' כתב דהא דאמר איכא בינייהו ארדי דגים קטנים ודייסא הכי פירושו ארדי ודגים קטנים אינו נאכל כמות שהוא חי ואינו עולה על שלחן מלכים וההפך בדייסא שהיא נאכלת כמות שהוא חי ועולה על שלחן מלכים וכ"כ ר"ח והראב"ד דחטין נאכלין הן כמות שהן חיין וכן מצאתי בירושלמי מפורש וכו' השתא לפי זה ניחא דאין בשכר של תבואה משום בישולי גוים כיון דנאכל כמות שהוא חי אבל העיקר דלא גזרו על השכר כלל כשגזרו על השלקות וטעמא כדכתב הרשב"א בית ה' שער א' דלא שייך ביה חתנות כולי האי דלא מזמני עליה וליכא קרובי דעתא כולי האי ובית דין נמי לא גזרו עליו אלא ישראל קדושים אמרו שינהגו בו איסור בבתיהם של גוים להרחקה יתירתא מבנותיהן והיינו דאמרינן מפני מה אמרו שכר של גוים אסור ולא אמרו מפני מה גזרו על שכר של גוים וכו' אלמא דלא גזרו עליה ולפיכך גם אדם חשוב אין צריך להזהר ממנו כמו שצריך ליזהר משאר דברים שנאכלין חיין כדלעיל בסימן קי"ג סעיף ב'".
לפי דברי הב"ח השיכר ודומיו לא נכללו בגזירת בישולי נכרים, ואין זה משנה אם מנהג בני האדם השתנה, ויש בדבריו חידוש גדול שהיו בישולי נכרים שמלכתחילה לא היו בכלל הגזירה, ולגביהם לא הקריטריונים של אינו נאכל חי ועולה על שולחן מלכים הוא הקובע. ולכן לא ניתן לאוסרם בימינו מצד בישולי נכרים. (ומקדים שנאכל כמות שהוא חי, דבר שבימינו אינו נכון שהרי כל המשקאות החריפים הם מבושלים או מופקים ע"י בישול).
אמנם הש"ך (יו"ד סי' קיד ס"א) חלק על הב"ח והביא דברי התוס' והרא"ש שאין בשיכר משום בישולי נכרים. וסיים: "ומ"ש הב"ח בכאן לא ירדתי לסוף דעתו בכל דבריו". אולם ערוה"ש (סי' קיד סי"ב) הצדיק את טעם הב"ח.
ונראה לענ"ד שטעם התוס' שמברכים עליו שהכל הוא סניף להיתר אבל לא טעם עצמאי שניתן להתיר בגללו, שהטעם שברכתו שהכל אינה מצד אי חשיבות המשקה אלא שאינו קובע ברכה לעצמו. והטעם העיקרי של תוס' הוא משום עולה על שולחן מלכים. ובימינו, שכל המשקאות הללו עולים על שולחן מלכים, יש לאוסרם לפחות לכל הדעות החולקות על הב"ח.
האחרונים דנו בענין שתיית קפה וקקאו שהגיע לאירופה מאמריקה וכן בעניין שתיית התה.
בפתחי תשובה (יו"ד סי' קיד ס"ק א) כתב: "עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל מ"ש דמי שהיה מיקל בשכר ה"ה דמותר לשתות קאוו"י כו' והוא מדברי הפר"ח סק"ו. ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' ס"ב שחלק עליו דאף בשכר לא היה עיקר הטעם משום דהתבואה בטילה אלא עיקר הטעם היה דשכר שלהם לא היה עולה על שולחן מלכים או כמ"ש הב"ח דלא שייך בי' חתנות כולי האי דלא מזמני עלייהו וליכא קריבא דעתא כולי האי, אבל בקאוו"י עינינו רואות שעולה על שלחן מלכים ומזמני עלייהו לכן ראוי לבעל נפש שלא לשתות קאוו"י או טיי"א מעובד כוכבים ע"ש ועיין בשאילת יעב"ץ ח"ב סי' קמ"ב וקמ"ג מזה ועמש"ל סי' קכ"ב סק"ד בשם נו"ב".
וכן החתם סופר כתב בעבודה זרה (לא ע"ב): "שכר של נכרי עמ"ש תוס' דאין בו משום בישולי נכרי משום דכי היכי דבטיל לגבי המים לענין ברכה הה"נ לענין בשול נכרי והב"ח כ' שזה התי' אינו עיקור שהרי יש בו כזית בכדי א"פ משעורי' וחייב עליו כרת בפסח ואיננו בטל לגבי מים אלא משום שנשתנו השעורים מברך שנ"ב ע"ש ואפשר שצדקו דבריו בשכר שעורים דהשעורים עצמם נימוחים ויוצא כל כחם בבישול אבל מ"מ הקאפע שהתיר הפר"ח סי' קי"ד סק"ו בודאי מותר מטעם זה שגרעיני הקאפע אינם נימוחים במים רק קליטת טעם בעלמא ולית בי' משום בשולי נכרים משפחת גויה בבית ישראל המבשלים קאפע, א"נ המתאכסן בבית גוי ושותה עמו קאפע בסתם כלים שאינם בני יומן ואינו במסבה ובמושב לצים לית בי' משום בשולי נכרים ושאקילאט"ע פשוט דנאכל כמות שהוא ומותר ודלא כתשו' מהר"מ א"ש ח"ב סי' צ"ב ע"ש".
ועי' דרכי תשובה (סי' קיד ס"ק ב) שכתב: "ועי' בחכמת אדם כלל סו סו"ס יד שכתב בדין זה דאע"פ שע"פ הדין מותר לשתות קאוו"י ושאקאלאד"ע בבית עכו"ם מ"מ בזה"ז בעוה"ר כמה קלקולים בזה"ז בא מזה שעי"ז ח"ו באו לידי זנות ר"ל כידוע ע"כ כל אשר יש בו ריח תורה ירחיק מזה מלכנוס לבתיהם לשתות איזה משקה שיהיה עיי"ש". ומביא עוד כמה וכמה דברים מגאוני עולם שלא לשתות במסיבות עם נכרים.
אף הגר"ע יוסף בספרו שו"ת יחווה דעת (ח"ד סי' מב) דן האם מותר לשתות קפה שנתבשל על ידי גוי, או יש בזה משום איסור בישולי גוים. ומסיק, שמותר שלא במסיבות עם נכרים ובעיקר עפ"י פסק הרדב"ז (ח"ג סי' תרלז), שאין לאסור שתיית קפה של גוים מטעם איסור בישולי גוים, שאף על פי שאין הקפה נאכל כמות שהוא חי, מכל מקום הרי אינו עולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת. ומשיג שתנאי זה – שאינו עולה ללפת את הפת – חלקו עליו הפוסקים. ואח"כ הביא דברי בעל כנה"ג בשו"ת בעי חיי (יו"ד סי' קמה) שכתב: "בכל המקומות אשר שמענו שמעם נהגו היתר בשתיית הקפה של גוים, אין פוצה פה ומצפצף, ואולי סמכו העולם להתירו מפני שאינו עולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת, אף על פי שעולה על שלחן מלכים לשתותו בפני עצמו, אבל אין זה מספיק, שכל שעולה על שלחן מלכים דרך אכילה או דרך שתיה אין צריך שיהיה עולה ללפת בו את הפת. ועוד אני אומר שלא אמרו שצריך שיהיה עולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת אלא בדבר מאכל, אבל לא במשקה אשר ישתה". ובעל כנה"ג הסיק: "סוף דבר לא מצאתי טעם מספיק להיתר הקפה של גוים, ואף על פי שימים רבים נהגתי בו היתר, כעת שחקרתי בדבר ולא מצאתי סמך להתיר, חדלתי מלשתותו, וכן מצאתי במנהגי הרב המקובל האר"י ז"ל, שאסר הקפה משום השכר בישולי גוים. ומכל מקום כיון שפשט היתרו בכל המקומות, אין כח בידי לאוסרו, ורק לעצמי אני נזהר מכאן ולהבא". וכן כתב בקצרה בכנסת הגדולה (יו"ד סי' קיג הגב"י אות יז). וסיכם הגר"ע יוסף: "מותר לשתות קפה של גוים, ואין לחוש בזה לאיסור בישולי גוים. וכתבו האחרונים שכן פשט המנהג בכל המקומות. ואם הלכה רופפת בידך צא וראה היאך הצבור נוהגים ונהוג כן. והרוצה להחמיר על עצמו תבוא עליו ברכה".
מעיונו ומדבריו שנאמרו לגבי קפה טחון ומבושל ע"י נכרים יש ללמוד לגבי משקאות חריפים. אולם נראה לי שבמשקאות חריפים יש להחמיר. אם מפני שבהכנתם מבשלים את החומרים מהם הם נעשים והם עולים על שולחן מלכים. ובודאי מוגשים באירועים לקירוב דעת. ולכן אם אין מקבלים את שיטת הב"ח שהשיכר מלכתחילה לא היה בכלל גזירה, נראה לענ"ד שיש לפרש את גזירת חכמים כפשוטה ולאוסרם.
מסקנה
בימינו כל המוגש במסעדה מכובדת או בסעודות שמחה גדולות הרי הוא בבחינת 'עולה על שולחן מלכים'. ונראה על כן כי משקאות חריפים שיוצרו ע"י נכרים כגון אותם המוגשים בחתונות או סעודות שמחה או במזנונים וכד' אסורים משום בישולי נכרים, כיון שהם עוברים תהליך בישול והם חלק חשוב בסעודה, ואסור לשתותם אם נתבשלו ע"י נכרים ללא השגחת ישראל והשתתפותו בבישול. ואע"פ שמלכתחילה לא גזרו על שיכר כיין של נכרים, הרי בימינו המשקאות החריפים משמשים כיין בזמנם לשם קירוב הדעת, ועל כן מטעם בישולי נכרים ומצד חשש חתנות מן הראוי שלא לשתותם.