חבל נחלתו ט י

<< · חבל נחלתו · ט · י · >>

סימן י

קידוש במקום סעודה בליל שמחת תורה

שאלה

בליל שמחת תורה ישנם בתי כנסיות בהם ה'הקפות' נמשכות זמן רב, ובשמחה גדולה. הבעיה היא הצמא שהרוקדים חשים. האם מותר לעשות קידוש בבית הכנסת קודם הסעודה בבתים כדי להתיר למתפללים לשתות בזמן ההקפות, אם כן מה קידוש זה צריך לכלול?

השאלה מבוססת על איסור שתיה קודם קידוש ולכן נעסוק בכך בתחילה. לאחר מכן נעסוק בחיוב הקידוש במקום הסעודה ולבסוף מה צריכה סעודה זו לכלול, האם הכוונה לסעודה העיקרית בלילה או אפילו די בטעימה.

א. אכילה ושתיה קודם קידוש

פסק הרמב"ם (הל' שבת פכ"ט ה"ה): "אסור לאדם לאכול או לשתות יין משקדש היום עד שיקדש. ולשתות המים מותר, שכח או עבר ואכל ושתה קודם שיקדש או קודם שיבדיל הרי זה מקדש ומבדיל אחר שאכל".

ובאר המגיד משנה:

"אסור לאדם לאכול או לשתות יין משקדש היום וכו'. כך היא הנסחא בקצת הספרים ויראה מזה שלשתות מים מותר קודם קידוש כמו קודם הבדלה. ויש שכתוב בהן או לשתות סתם. ואף לזאת הנסחא אפשר שדעת רבינו ממ"ש בסיום הבבא ולשתות מים מותר שאף קודם קידוש מותר. ובגמ' (דף ק"ה) גבי הבדלה מפורש רבנן דבי רב אשי לא קפדי אמיא, ויש לדמות קידוש להבדלה כדברי רבינו. והרשב"א ז"ל השיב שקודם קידוש אפי' לשתות מים אסור והביא ראיה מן הירושלמי וכן נהגו".

ובהגהות מיימוניות (אות ה) כתב: "צ"ע דלא מצאנו היתר אפילו למים והא דרבנן דבי רב אשי לא קפדי אמיא משמע בספר דלא קאי אקודם קידוש אלא אקודם הבדלה ע"ש דמייתי לה אדרב הונא ותנא משמיה דר' יעקב דאמר הטועם קודם שיבדיל מיתתו באסכרא כו' ע"ש. וכן מהר"ם אומר שאסור לטעום אפילו מים קודם קידוש וכן בשחרית קודם קדושא רבה ע"כ".

וכן בשו"ת הרא"ש (כלל כה סי' ב) פסק שאסור בשתית מים קודם קידוש.

וכ"כ בטור (או"ח סי' רעא) "ואסור לטעום כלום בין מים ובין יין משתחשך עד שיקדש".

והבית יוסף באר שם: "ואסור לטעום כלום וכו'. בפרק ערבי פסחים (קו:) איכא מאן דאמר טעם אינו מקדש, ואע"ג דאסיקנא טעם מקדש מכל מקום משמע דלכתחלה אסור לטעום מדלא אמרינן טועם ואחר כך מקדש, ואמרינן נמי התם (קה.) דשבת קבעה נפשה כלומר קובעת לקידוש שאסור לטעום עד שיקדש, וגם כן מתבאר מדין שאחר זה, וכן כתב הרמב"ם בפרק כ"ט (ה"ה). וכתב שם הרב המגיד שנראה מדבריו שמותר לשתות מים קודם קידוש כמו קודם הבדלה אבל הרשב"א (שו"ת ח"ג סי' רסד) אוסר והביא ראיה מהירושלמי (פסחים ריש פ"י) וכן נהגו ע"כ. וכן כתבו שם הגהות (מיימוניות אות ה) בשם הר"מ, וזה דעת רבינו (=הטור) שאסר לשתות אפילו מים, וגם דברי הרמב"ם אפשר לפרש שמה שכתב לשתות מים מותר לא קאי אקידוש אלא אהבדלה לחודה". וא"כ עולה מדבריו שאף בשתיית מים יש להחמיר לפני הקידוש.

וכך פסק בשו"ע (או"ח סי' רעא ס"ד): "אסור לטעום כלום קודם שיקדש, אפי' מים. ". וכן כתב הגר"א שאף מים אסור קודם קידוש.

והעיר המגן אברהם (ס"ק ה): "אסור לטעום – נ"ל דשרי לרחוץ פיו, כיון דאינו מכוין להנאת טעימה וכ"מ בת"ה סי' קנ"ח ועסי' תקס"ז ותרי"ב ומשחשיכה אפילו לא קבל שבת ואם קיבל שבת אפילו מבע"י אסור לטעום (ב"ח) ונ"ל דאם רוצה לקבל שבת מבע"י ולקדש ולאכול ולהתפלל ערבית בלילה רשאי וכמ"ש סי' רס"ז ועמ"ש רסי' ער"ב".

וכן במשנה ברורה (ס"ק יא) הוסיף: "אסור לטעום – וזהו רק איסור דרבנן והטעם כיון דחיוב של הקידוש חל עליו מיד בכניסת שבת ואפילו לא קבל עליו שבת בהדיא, דכיון שנעשה ספק חשיכה ממילא חל עליו שבת ואם קבל עליו שבת אפילו עדיין יום גדול דינא הכי. ואם רוצה לקבל שבת מבע"י ולקדש ולאכול ולהתפלל ערבית אח"כ בלילה רשאי ובתנאי שיהיה חצי שעה קודם זמן מעריב כדלעיל בסימן רל"ה ס"ב [א"ר]". וכוונתו שאם הגיע זמן חצי שעה לפי תפילת ערבית אסור לאכול לפני קיום המצוה.

ב. קידוש במקום סעודה

פסק הרמב"ם (הל שבת פכ"ט ה"ח): "אין קידוש אלא במקום סעודה, כיצד לא יקדש בבית זה ויאכל בבית אחר, אבל אם קידש בזוית זו אוכל בזוית שניה, ולמה מקדשין בבית הכנסת מפני האורחין שאוכלין ושותין שם".

וכן פסק הטור (או"ח סי' רעג): "אמר שמואל אין קידוש אלא במקום סעודה וקיימא לן כוותיה וכתב רבי' נסים דוקא שלא היה דעתו תחילה לאכול במקום אחר אבל אם קידש כאן על דעת לאכול במקום אחר ש"ד ומפרשין התוס' דבריו הא דמהני תנאה לקדש כאן על דעת לאכול במקום אחר דוקא כששני המקומות בבית אחד כגון מחדר לחדר או מאגרא לארעא אבל מבית לבית לא מהני תנאה".

ובאר הבית יוסף: "אמר שמואל אין קידוש אלא במקום סעודה. בריש פרק ערבי פסחים (קא.) וטעמא משום דכתיב (ישעיה נח יג) וקראת לשבת עונג במקום קריאה שם תהא עונג ואע"ג דרב ורבי יוחנן פליגי עליה פסקו הרי"ף (כ.) והרא"ש (סי' ה) והתוספות (ק: ד"ה ידי קידוש) כוותיה משום דכמה אמוראי סבירא להו כוותיה וכן פסק הרמב"ם בפרק כ"ט (ה"ח):

"וכתב הר' ניסים דוקא שלא היה דעתו תחלה וכו' ומפרשים התוספות דבריו הא דמהני תנאה וכו'. שם, וכן כתב גם כן הרא"ש (שם), וטעמא משום דבגמרא דידן משמע דאין תנאי מועיל לקדש בבית זה על דעת לאכול במקום אחר ובירושלמי (ברכות פ"ו ה"ו) קאמר דמועיל ולפיכך חילקו דגמרא דידן מיירי במבית לבית ומשום הכי לא מהני תנאה אבל בירושלמי מיירי כששני המקומות בבית אחד. אבל הר"ן (כ. סוד"ה סבור) כתב דלא נהירא דכיון דלענין קידוש אע"פ ששני המקומות בבית אחד דינם כשני בתים אין לחלק ביניהם אלא ודאי דירושלמי פליגא ואנן כגמרא דידן נקטינן".

עוד כתב שם הב"י: "ממה שכתבתי בסמוך (לעיל ד"ה כתבו) דאמר אביי כי הוינא בי מר וכו', משמע בהדיא דהא דאמרינן אין קידוש אלא במקום סעודה לא מיבעיא כשסועד במקום אחר אלא כי אפילו אינו סועד כלל נמי וקידש לא יצא ידי קידוש".

וכן פסק בשולחן ערוך (או"ח סי' רעג ס"א): "אין קידוש אלא במקום סעודה, ובבית אחד מפנה לפנה חשוב מקום אחד, שאם קידש לאכול בפנה זו ונמלך לאכול בפנה אחרת, אפי' הוא טרקלין גדול, א"צ לחזור ולקדש. הגה: ומבית לסוכה חשוב כמפנה לפנה (מרדכי פ' ע"פ) וי"א שכל שרואה מקומו, אפילו מבית לחצר, א"צ לחזור ולקדש. וי"א שאם קידש במקום אחד על דעת לאכול במקום אחר, שפיר דמי (וע"ל ריש סי' קע"ח), והוא שיהיו שני המקומות בבית אחד, כגון מחדר לחדר או מאיגרא לארעא, ( וכן עיקר)".

עוד פסק שם בהתייחס לענייננו (ס"ז): "י"א שאין מקדשים אלא לאור הנר, וי"א שאין הקידוש תלוי בנר ואם הוא נהנה בחצר יותר מפני האויר או מפני הזבובים, מקדש בחצר ואוכל שם אע"פ שאינו רואה הנר, שהנרות לעונג נצטוו ולא לצער, והכי מסתברא".

עולה מן הדברים שקידוש מועיל לפטור מחובת קידוש דוקא אם הוא במקום סעודה. וכוונה ע"מ לאכול בחדר אחר מועילה אבל לאכול בבית אחר או שהיה שינוי מחשבה ונאלץ לעקור ממקום הקידוש קודם שסעד מחייב אותו קידוש מחדש במקום אכילתו.

ולכן אף לענייננו אינו יכול לקדש על מנת לאכול בביתו אלא מוכרח לסעוד באותו מקום, אם ברצונו לאכול ולשתות קודם הסעודה בביתו.

ג. גודל הסעודה לצורך קידוש

כתב הטור (או"ח סי' רעג): "כתבו הגאונים הא דאמרינן אין קידוש אלא במקום סעודה אין צריך שיגמור שם כל סעודתו אלא אפילו אכל דבר מועט או שתה כוס יין שחייב עליו ברכה יצא ידי קידוש וגומר סעודתו במקום אחר ודוקא שאכל לחם או שתה יין אבל אכל פירות לא. ואם קידש בביתו ושמע שכינו ושלחן ערוך לפניו יוצא בו דלדידיה הוי מקום סעודה וכגון שנתכוון השומע לצאת ומשמיע להוציא ואין הקידוש תלוי בנר שאם ירצה לאכול בחושך יכול לקדש בלא נר וכ"כ גאון היה נרו דלוק בבית ומצטער לאכול שם מקדש בחוץ ואוכל שם אע"פ שאינו רואה הנר".

ובאר הב"י: "כתבו הגאונים הא דאמרינן אין קידוש אלא במקום סעודה וכו'. אין להוכיח שהתוספות והרא"ש חולקים על סברא זו מדכתבו בריש פרק ערבי פסחים (קא. תוס' ד"ה טעימו, רא"ש שם סי' ה) אמאי דאמרינן ואף רבה סבר אין קידוש אלא במקום סעודה דאמר אביי כי הוינא בי מר כי הוה מקדש לן אמר טעומו מידי דילמא אדאזליתו לבי אושפיזא מתעקרא לכו שרגא ולא מתקדיש לכו ולא מתאכיל לכו ובקידושא דהכא לא נפקיתו דאין קידוש אלא במקום סעודה, טעומו מידי, נראה דהיינו טעימת לחם דוקא, דאיכא למימר דלא כתבו כן משום דבשתיית כוס לא ליפקו ידי קידוש אלא משום דלא נפקי ידי סעודה אלא בפת וכדמשמע מסוף לשונם אבל אפשר דמודו לדברי גאונים הללו דלענין קידוש במקום סעודה שפיר מיקרי מקום סעודה במקום ששותה כוס יין שחייב עליו ברכה".

ופסק בשו"ע (סי' רעג ס"ה): "כתבו הגאונים הא דאין קידוש אלא במקום סעודה, אפילו אכל דבר מועט, או שתה כוס יין שחייב עליו ברכה, יצא ידי קידוש במקום סעודה וגומר סעודתו במקום אחר. ודוקא אכל לחם או שתה יין, אבל אכל פירות, לא".

והמגן אברהם (ס"ק י) פסק: "לחם – ונ"ל דכזית מיהא בעי'".

אבל בס"ק יא הוסיף: "בשלטי גבורים כתב דאף בפירות דיו דכל סעודת שבת נחשבת קבע ע"ש, ודעת הטור והש"ע עיקר. מ"מ נ"ל דבאוכל מיני תרגימ' מה' מינים יצא דהא עכ"פ חשיבי טפי לסעודת שבת מיין וכמ"ש ססי' רצ"ג ושכר אף על גב דהוי חמר מדינה לא יצא בו במקום סעודה דלא סעיד כמו יין". ונראה מהגר"א שהסכים עם המג"א.

ובשערי תשובה (ס"ק ז) העיר: "פירות לא - עבה"ט ועיין בגו"ר כלל ג' סי' י"ד שמפקפק במה שאוכלים פת כיסנין במקום סעודה וכתב כיון שהגאונים הקילו בשתיית כוס לא גרע פת כיסנין וע"ש ובברכ"י דהאידנא נהיג עלמא בפשיטות לאכול פת כיסנין אחר קידוש היינו ביום ולברך מעין ג' ואחר זמן סועדים. אך מה שנוהגין לילך לבית חתן או מילה ואין שם כיסנין אחר קידוש רק מיני מגדים וקאוו"י אין לו לטעום שם כלל ולא סגי במה שהמקדש ישתה כל הכוס דלדעת הגאנים חשיב כסעודה דהיינו לשותה עצמו אבל לא מהני לאחרים ע"ש".

ובמשנה ברורה (ס"ק כו) הכריע לגבי סעודה במיני פירות: "והנה בשלטי גבורים כתב דאף בפירות די דכל סעודת שבת נחשבת קבע אך דעת הטור ושו"ע עיקר [מ"א] אך אם חלש לבו קצת ואין לו עתה מחמשת המינים (=מיני דגן) לסעוד אחר הכוס דעת איזה אחרונים דיש לסמוך על הש"ג בשחרית אבל בלילה בודאי אין לסמוך עליו דשארי פוסקים לא ס"ל כוותיה".

אמנם בביאור הלכה כתב: "ובספר מעשה רב כתב שהגר"א אף בקידוש היום לא היה מקדש אלא במקום סעודה גמורה ולא מיני תרגימא או יין".

מסקנה

נראה שבמקום שההקפות נמשכות זמן רב וסעודת ליל החג מתאחרת, ואנשים צמאים וצריכים להרוות צמאונם, מותר לעשות קידוש עם מזונות וכד', וכל מי שיוצא בקידוש יאכל לפחות כזית מזונות, ואח"כ יוכלו לשתות על מנת להמשיך ולרקוד בשמחת התורה.