חבל נחלתו טז מז
סימן מז
בעל מפעל שהתרשל
א. שאלת ותשובת חשוקי חמד
כתב בס' חשוקי חמד (ב"מ קו ע"א):
"שאלה. מעשה שהיה בבעל מפעל ששכח להפעיל את האזעקה, ובאותו לילה אירעה גניבה גדולה במפעלו. מבדיקת הגניבה עולה כי אף אם היה בעל המפעל מפעיל את האזעקה, מכל מקום היתה מתבצעת הגניבה, היות ומדובר היה בגניבה מתוחכמת ו'מקצועית' ביותר. ועתה שואל סוכן הביטוח אמנם אחד מתנאי הפוליסה הוא שאין החברה מבטחת את העסק אלא אם כן הפעיל הבעלים את האזעקה, ובכל זאת אירעה הגניבה, אבל אם לא הפעיל את האזעקה לא יזכה בדמי הביטוח. אולם אני כסוכן מוערך בחברת הביטוח, אם אומר להם שעל פי דין תורה חייבת החברת ביטוח לשלם, גם הם יסכימו ללכת עם האיש לפנים משורת הדין ולשלם לו את כל הנזק, נשאלת השאלה האם במקרה זה, מגיע לבעל העסק את עלות הנזק, על אף שלא עמד בתנאי הביטוח, כיון שבכל מקרה היה הגניבה מתבצעת, או שמא לא מגיע לו הממון מן הדין?"
"תשובה. שנינו במשנה בבבא מציעא דף קה ע"ב המקבל שדה מחבירו [בחכירות], אכלה חגב, או נשדפה, אם מכת מדינה היא, מנכה לו [החוכר לבעל השדה] מן חכורו. ואם אינה מכת מדינה אין מנכה לו מן חכורו [משום שיכול המחכיר לומר לחוכר: 'מזלך גרם את השידפון!']",
"ונאמר שם בגמרא דף קו ע"א אמר ליה [בעל השדה לחוכר] זרעה חיטי, ואזל הוא וזרעה שערי, ואשתדוף רובא דבאגא, ואשתדוף נמי הנך שערי דיליה, מאי? מי אמרינן, דאמר ליה אילו זרעתיה חיטי הוה נמי משתדפא [הרי גם אילו הייתי זורעה בחיטים היתה לוקה בשידפון, ואם כן, גם עתה שזרעתיה שעורים אירע השידפון מחמת מכת מדינה, ואנכה לך מחכורך], או דלמא מצי אמר ליה [המחכיר] אילו זרעתה חיטי הוה מקיים בי 'ותגזר אומר ויקם לך' [דהיינו, אילו היית עושה כדברי וזורעה בחיטים, לא היתה נשדפת השדה, כי אני התפללתי להצלחת החטים שבשדי, והיו מתקיימים בי דברי הכתוב: ותגזר אומר ויקם לך. אבל כעת שזרעתה שעורים, לא נתקבלה תפילתי, שהרי לא על זאת בקשתי]. מסתברא דאמר ליה אי זרעתה חיטי הוה מקיים בי ותגזר אמר ויקם לך".
"וכמו כן נאמר בהמשך הסוגיה: אמר שמואל [מה ששנינו כי שדה שנשדפה בזמן שהיא מכת מדינה מנכה החוכר למחכיר מן חכורו], לא שנו אלא שזרעה וצמחה, ואכלה חגב, אבל לא זרעה כלל לא, דאמר ליה [הבעלים] אילו זרעתה הוה מקיים בי "לא יבשו בעת רעה ובימי רעבון ישבעו"! [דהיינו, אף שכל השדות שסביבה נשדפו, יכולה היתה שדי להינצל מהשידפון שלא על פי דרך הטבע. ולפיכך, על החוכר להעלות לו את שכרו]".
"ויש להבין, היאך רשאי כל בעל שדה לטעון טענה זו, וכי כל אחד הוא צדיק כה גדול שמה שגוזר הקדוש ברוך הוא מקיים. ולו יהא אלא ספק אם תתקבל תפילתו, הרי הדין הוא שלא ניתן להוציא ממון מספק?!"
ומצינו בשו"ת מהרי"ט (ח"א סימן קכד) שביאר: "זה עונשו של עושה שלא ברשות, שתהא ידו על התחתונה... כיוצא באותם שאמרו בבבא מציעא 'אי לא זרעתא הוה מקיים בי לא יבושו בעת רעה', וכן אמר 'אילו זרעתה חיטים הוה מקיים בי ותגזר אומר ויקם לך', ולא שהם טענות בריאות, אלא שמצאה קפידא מקום לנוח ונחה" (ההדגשה שלי – י"א).
"לאור הדברים נוכל לומר שהוא הדין בנוגע לשאלתנו, שהואיל ולא עמד בעל העסק בתנאי הביטוח, אם כן מצאה הקפידא מקום לנוח, ולכאורה אף בעלי חברת הביטוח יוכלו לטעון שאילו היית נוהג כנדרש, לא היתה מתבצעת הגניבה".
ב. מתי אומרים: מצאה קפידא מקום לנוח ונחה
יש להעיר על תשובת הגר"י זילברשטיין שליט"א:
המהרי"ט משתמש בטיעונים אלו כדי לומר (במקרה שעליו נשאל) שהם אינם נכונים ואי אפשר מחמת טיעונים אלו לפטור אדם מתשלומים.
המהרי"ט נשאל על אדם שהיה סרסור למכירת סחורות אותו אדם ברח כשמופקדים אצלו סחורות למכירה. בעלי חובות של הסרסור גבו מסחורות המופקדות אצל בעלי פקדונות את חובם, ונשאל המהרי"ט האם הסרסור חייב להשיב לבעלי הפקדונות שסחורתם נגבתה מבעלי חוב אחרים, את חובם.
המהרי"ט משווה זאת לברח למדינת הים ובא אחד ופירנס את אשתו והבבלי החשיב זאת למבריח ארי ולכן הבעל פטור מלשלם את הוצאותיו של המפרנס, ובירושלמי אמרו שלבעל טענה: מפייס הוינא עד דמחיל, היינו את מי שאשתי לוותה ממנו, וע"כ פטור מתשלום למפרנס ביוזמתו.
ולכן לכאורה, "יכול ראובן לומר מה הנאה היה לי במה שנטלו ב"ח ממונך אף אם לא היו נוטלין לא הייתי מחסר כלום שהנם ככל המון ממון ישראל וגוים שאני חייב להם וסופן להתפייס ממני לעיתים רחוקות כפי אשר תשיג ידי ומהם יתפייסו לגמרי באפס דמים". ולכן לכאורה גם לסרסור יש טענה כלפי מפקידי הסחורות אצלו.
המהרי"ט דוחה הו"א זו, לא רק לשיטת ר"ת ור"ח שהעמידו שהוא נחשב כמבריח ארי רק במזונות אשתו ופסקו כבבלי וע"כ בדר"כ משלם חובו של חברו חייב הלווה להשיב את כספו של המשלם, אלא אף לשיטת הרי"ף והרמב"ם דוקא בפורע מרצונו חובו של חברו שאז יכול הלווה לטעון: הייתי מפייסו בלא דמים ולכן פטור אני מתשלום עבורך. אבל אם בעל החוב נטלו בעל כרחו של הפורע חוב חברו אין הלווה יכול לטעון הייתי מפייסו בלא דמים, ולכן הלווה צריך להשיב את ממונו של מי שפרע חובו. ומוסיף המהרי"ט:
"ואותו טעם שאמר בירושלמי מפייס הוינא ליה אינה טענה עיקרית אלא שזה עונשו של עושה שלא ברשות שתהא ידו על התחתונה דמי אמר לו שיפרע כיוצא באותם שאמרו בהמקבל אי לא זרעתא הוה מקיים בי לא יבושו בעת רעה וכולי וכן אמר אילו זרעתה חיטים הוה מקיים בי ותגזר אומר ויקם לך ולא שהם טענות בריאות כל הנך דמייתי התם אלא שמצאה קפידא מקום לנוח ונחה וראיה לזה ממה שהשיב הרמב"ן לרב בעל התרומות שבסימן ס"ז הובאה בטור חשן משפט סימן ק"ה על נפקד שמסר הפקדון לבעל חוב של מפקיד והביא מה ששנו בתוספתא המפקיד שטרותיו אצל חבירו וכו' וכתב וז"ל ושמעת מינה דלא מצי למיטען מפייס הוינא ליה ומחיל לי ומאי דאתמר בירושלמי לגבי פורע חובו של חבירו עילה מצאו שלא לחייבו לזה מפני שעשה שלא ברשות והוה ליה מבריח ארי מנכסי חבירו כדאיתא בנדרים עכ"ל (=הרמב"ן). ומדבריו אתה למד דהיכא דנטלו ממונו של זה מתוך ביתו של חבירו בעד חובו דלא שייך לו' שעשה שלא ברשות ודאי מתחייב לפרוע לזה דלא מצי למימר מפייס הוינא ליה דהא אלחיש להו ולא אלחישו פייס להו ולא אתפייסו וההיא דאין לך נתפס על חבירו ויהא חייב צריך לפרשה כמו שפי'".
וא"כ המהרי"ט משווה בין טענת 'מפייס הוינא ליה' לטענות של השדפון ואומר שהן טענות חלשות אשר מתקבלות רק לגבי עושה שלא ברשות אם בכך פרע חובו של חברו ואם שעבר על תנאו עם המחכיר. אבל במקרה שעליו דן הגר"י זלברשטיין אין עשיה שלא ברשות אלא רשלנות ומי יאמר שבטענה חלושה של הקפדה על התנאים ביניהם ניתן להציל את הביטוח מחובו?
ג. טענת קפידא כנגד תחילתו בפשיעה וסופו באונס
עוד יש להקשות על תשובה זו של הגר"י זילברשטיין מדוע בכל מקרה של 'תחילתו בפשיעה וסופו באונס' לא ניתנת תשובה זו שכיון ששינה מדעת הבעלים חייב. ואמנם ההלכה היא שעל תחילתו בפשיעה וסופו באונס – חייב, אולם הראשונים הדגישו שרק אם הפשיעה גרמה לאונס או איפשרה את האונס אז השומר חייב על הפשיעה, אבל אם בלאו הכי האונס היה חל השומר פטור, כדברי רבא (ב"מ לו ע"ב): "מלאך המות מה לי הכא מה לי התם".
וא"כ לפחות לפי הרמב"ן (אותו מביא המהרי"ט לראיה) צריך לשים את הגבול בין 'ניתנה לקפידא מקום לנוח ונחה' כלומר כל מקום שהיתה פשיעה הצד שכנגדו מוציא ממנו אף בטענה 'שאינה בריאה' לבין תחילתו בפשיעה וסופו באונס שפטור. והרי כיון שתחילתו בפשיעה תמיד יכול הצד שכנגד לטעון טענות שאינן בריאות כדי להוציא ממון מהמתרשל.
הטור (חו"מ סי' רצא, יד) כתב: "הניח הבהמה ונכנס לעיר ובא ארי ודרסה או זאב וטרפה אין אומרין אילו היה שם היה מציל ויהיה חייב לשלם אלא רואין אם נכנס בשעה שדרך בני אדם ליכנס פטור אפילו אם היה יכול להציל אם היה שם, ואם נכנס בשעה שאין דרך בני אדם ליכנס כתב רב אלפס שאם אינו יכול להציל אילו היה שם פטור אף על פי שתחלתו בפשיעה וסופו באונס דלא הוי אונס מחמת הפשיעה ולא דמי לצריפא דאורבני אלא הוי כמו פשע בה ויצאה לאגם ומתה דפטור משום דמלאך המות קטלה מה לי קטלה התם מה לי קטלה הכא. והראב"ד ז"ל כתב דחייב ולא דמי לפשע בה ויצאה לאגם ומתה שאין מקום לינצל ממלאך המות אבל הכא כיון דעל בעידנא דלא עיילי אינשי ואתא ארי אפשר אם היה שם היה בורח ממנו וחשיב שפיר אונס מחמת פשיעה וחייב אף על פי שאין יכול להציל וכן עיקר".
והבית יוסף (חו"מ סי' רצא,יב [יד]) באר: "הניח הבהמה ונכנס לעיר ובא ארי ודרסה וכו' אין אומרים אילו היה שם היה מציל וכו' אלא רואין אם נכנס בשעה שדרך בני אדם ליכנס פטור וכו' ואם נכנס בשעה שאין דרך בני אדם ליכנס כתב רב אלפס שאם אינו יכול להציל אילו היה שם פטור וכו'. בפרק המפקיד גבי פלוגתא דאביי ורבא בפשע בה ויצאה לאגם ומתה כדרכה פסק רב אלפס (כ.) כרבא דאמר פטור. וכתב על זה ואי קשיא לך הא דגרסינן בפרק הפועלים (צג:) איתיביה אביי (לרבא) [לרבה] רועה שהיה רועה עדרו והניח עדרו ובא לעיר ובא זאב וטרף ארי ודרס אין אומרים אילו היה שם היה מציל אלא אומדין אותו אם היה יכול להציל חייב ואם לאו פטור מאי לאו דעל בעידנא דעיילי אינשי לא בעידנא דלא עיילי אינשי אי הכי אימא סיפא ואם לאו פטור אמאי פטור תחלתו בפשיעה וסופו באונס הוא וחייב דשמעינן מינה דהיכא דתחלתו בפשיעה אפילו איתניס שלא מחמת פשיעה חייב ההוא מימרא דאביי ורבה הוא ולא עדיף מהאי מימרא דאית להו הכא, וכבר דחייה רבא והאי מתניתא דרועה שהיה רועה כפשטה סבירא לן דאומדין אותו אם היה יכול להציל חייב ואם לאו פטור ודקא מוקים לה אביי דעל בעידנא דעיילי אינשי וקא מוקים לה רבה דשמע קול ארי ועל שינוי הוא ולא סמכינן אשינויי אלא בין על בעידנא דעיילי אינשי בין בעידנא דלא עיילי אינשי אי הוה יכול להציל אפילו על ידי רועים ומקלות חייב ואם לאו פטור. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק שלישי מהלכות שכירות (ה"ח) וז"ל: רועה שהניח עדרו ובא לעיר בין בעת שדרך הרועים להכניס ובין בעת שאין דרך הרועים להכניס ובאו זאבים וטרפו ארי ודרס אין אומרים אילו היה שם היה מציל אלא אומדין אותו אם יכול להציל על ידי רועים ומקלות חייב ואם לאו פטור ואם אין הדבר ידוע חייב לשלם עכ"ל".
עולה ששיטת הרי"ף והרמב"ם היא לא לסמוך על טענות צדדיות אלא לפטור אם אמנם לא יכל להציל אע"פ שנכנס לעיר שלא בזמנו.
וכן פסק השו"ע (חו"מ סי' רצא סי"ב): "שומר חנם שהניח הבהמה ונכנס לעיר, ובא ארי ודרסה, זאב וטרפה, אם נכנס בשעה שדרך בני אדם ליכנס, פטור, אפילו אם היה יכול להציל אם היה שם; ואם נכנס בשעה שאין דרך בני אדם ליכנס, רואים אילו היה יכול להציל אם היה שם, חייב; ואם לאו, פטור".
וכתב הסמ"ע (ס"ק כ): "ואם לאו פטור. דאע"פ דהיה תחילתו בפשיעה לענין גניבה ואבידה, מ"מ האונס לא בא לבסוף מחמת הפשיעה, דאף אם היה שם לא היה בידו להצילו מהארי. ואף שהראב"ד [המובא בטור סעיף י"ד וראה שטמ"ק ב"מ צ"ג ע"ב ד"ה א"ל אביי] כתב דמחשב אונס הבא מחמת פשיעה דאמרינן אילו היה שם היה מקוים בו ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ [בראשית ט' ב'], או כמ"ש בדוד [שמואל א' י"ז ל"ו] גם את הארי גם הדוב הכה עבדך, והסכים עמו הטור [שם], מ"מ פסק הב"י [שם] והמחבר כהרי"ף והרמב"ם [המובאים בציונים אות י"ז], ע"ש ובדרישה [בפרישה]".
וא"כ לפי הראב"ד נראה שהעילות האלו הן הסיבות לתלות שהאונס קשור לפשיעה בדרך עקיפה ולכן השומר חייב עליהן, וא"כ אין הן בגדר 'ניתנה לקפידא מקום לנוח' אלא הן הסיבות לכך שמתחייב עליהן אף שאין הן טענות ודאיות וחזקות.
ונראה שאף הרמב"ן סובר שבתחילתו בפשיעה וסופו באונס אינו יכול להתחייב ע"י טענות חלושות כאשר האונס לא נגרם ע"י הפשיעה. בשיטה מקובצת (ב"מ צג ע"ב) הביא מדברי הרמב"ן ראיה ששומר שמסר לשומר פטור: "והביא ראיה ממה שאמרו בפרק המפקיד דאפילו שומר שכר שמסר לשומר חנם פטור שהרי מסרם לבן דעת ואמאי והרי המוסר לשומר חנם לא מסר אלא על מנת לשמור שמירה פחותה כדינו של שומר חנם והוה ליה כאלו נעל בפניה בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה דלא הויה נטירותא לגבי שומר שכר ואפילו הכי כל שנאנסה בידו של שומר חנם בענין ששומר שכר פטור עליה אף הוא פטור ולא מחייבינן למה משום תחלתו בפשיעה וסופו באונס דנהי דכשמסר לשומר חנם לא נטר כדבעי ליה אפילו הכי כל שסופו באונס לא מחייב אלא אם כן היה תחלתו פשיעה גמורה...".
וכן כתב עוד השטמ"ק: "עוד הביא הרמב"ן ראיה ממה שאמרו בפרק ארבעה וחמשה ומשלמין את הכופר וחייבין להחזיר דמי שור לבעליו חוץ משומר חנם. ואוקימנא לרבי אלעזר דאמר אין לו שמירה אלא סכין והא הכא דלא שמרה כראוי לענין נזיקין והוה ליה לחיוביה משום תחלתו בפשיעה וכל שכן הוא דהא בהך פשיעה אזיק. אלא כיון דלאו פשיעה ממש היא דהא עביד שמירה פחותה דשומר חנם לא מחייבינן ליה משום דלא שמר כראוי לנזיקין וכל שכן למילי אחריני דאירע בהן אונס עד כאן לשונו".
נראה מדברי הרמב"ן שתחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא דוקא כאשר היתה פשיעה גמורה אבל אם אין זו פשיעה מוחלטת אלא רק פשיעה חלקית אין זה נחשב לתחילתו בפשיעה כגון שמסר לשומר חינם או ששמרו כשומר חינם.
ועל פי זה צריכים לדון לגבי שזרעה שעורים ואשתדוף או שלא זרעה כלל מדוע הרמב"ן אינו דן מצד תחילתו בפשיעה וסופו באונס והאונס לא בא מחמת הפשיעה. ונראה שהמהרי"ט ילמד בשיטת הרמב"ן כראב"ד שטענות אלו מוכיחות שהיתה כאן פשיעה גדולה מצד החוכר.
מסקנה
נראה שבחוכר יש יותר פשיעה מאשר בבעל מפעל ששכח להפעיל את האזעקה. הרי החוכר נשכר לדברים מסוימים אבל בשכחת הפעלת אזעקה אין פשיעה גדולה ועל כן צריך לדון מדין תחילתו בפשיעה וסופו באונס, וכיון שהאונס אינו נובע מחמת הפשיעה שהרי הגניבה היתה מתוחכמת ביותר וגם אם האזעקה היתה מופעלת הגניבה היתה מתבצעת נראה שאם הביטוח מקבל על עצמו לדון לפי ד"ת – על הביטוח לכסות את הגניבה.