חבל נחלתו טז מו
סימן מו
תביעות הדדיות של ניזקין
שאלה
אדם מישראל היה בחופה. הוא הוזמן לברכה מתחת לחופה. בדרך לבמה נתקל בחוט המחובר לכלי נגינה של אחד המנגנים. כתוצאה מההתקלות, החוט משך את הכלי מיד המנגן, כלי הנגינה נפל מיד המנגן ונשבר בו חלק ששווי תיקונו כ-600 שקל.
הנגן תובע תשלום מיד האורח שנתקל בחוט. לעומתו טענת הנתקל, שהחוט לא היה מאובטח, ונהפוך הוא אם היה נופל ונחבל, היה צריך לקבל דמי חבלתו מן המנגן.
מה הדין במקרה כזה?
תשובה
א. המשנה בבבא קמא (פ"ב מ"ו) אומרת: "אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן סימא את עין חברו ושבר את הכלים משלם נזק שלם".
מבאר ר' עובדיה מברטנורא: "סימא את עין חברו – אפילו בשוגג חייב בנזק. אבל לא בארבעה דברים, דלא מחייב בארבעה דברים אלא מזיד, או קרוב למזיד".
במקרה הנוכחי לא היתה חבלה ולכן אין תשלום של ארבעה דברים (נזק, ריפוי, שבת, בושת), אלא השאלה היא על הנזק שנגרם לכלי הנגינה.
ב. ישנה מחלוקת בין ר"מ לחכמים האם נתקל פושע או נתקל אנוס במשנה הראשונה של פרק ג בב"ק נאמר: "המניח את הכד ברשות הרבים ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור ואם הוזק בה בעל החבית חייב בנזקו. נשברה כדו ברשות הרבים והוחלק אחד במים או שלקה בחרסיה חייב רבי יהודה אומר במתכוין חייב באינו מתכוין פטור".
מפרש הרמב"ם: "כלל הוא אצלינו אין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים, ולפיכך אם בא אחר ונתקל בה פטור, ולא נאמר לו היה לך להתבונן במקום שאתה הולך. ואמרו נשברה כדו והוחלק אחר במים חייב שענינו שאם הזיק אחר בשעת נפילתו או שבר איזה דבר חייב זה הנתקל לשלם הוא דעת ר' מאיר שאומר נתקל פושע הוא, אבל חכמים אומרים שהוא אנוס ואם הזיק בשעת נפילתו אינו חייב כלום. וענין דברי ר' יהודה, שהוא אומר אם נתכוון ליקח את החרסים הרי נעשו אותן החרסים כבורו כמו שביארנו, וכל מי שהוזק באותן החרסים נתחייב זה לשלם לו. ואם לא נתכוון ליקח את החרסים אינו חייב כלום לא על מה שהזיק בשעת נפילתו ולא למי שהוזק באותן החרסים, לפי שהוא אנוס כמו שאמרנו, וכאלו לא היה לו כלל באותן החרסים קנין. והלכה כר' יהודה. לא כר' מאיר"2.
לפי הרמב"ם (וכן נפסק להלכה), במקרה שלפנינו, אפילו נאמר שהאורח שניגש לברך הוא נתקל – הוא פטור כדין נתקל שנחשב אנוס על מה שהזיק בשעת נפילה.
ג. בנוסף, הנזק לכלי הנגינה כתוצאה ממעידתו אינו נזק ישיר אלא הוא גרמא בנזקין שהרי הוא נתקל בחוט שהיה מחובר לכלי נגינה וכתוצאה ממשיכת החוט נפל הכלי מיד המנגן ונשבר בו חלק. ולכן אם היה תוך כדי נפילה פוגע בכלי ומשבר הוא היה מזיק בנזק ישיר ופטור בגלל שנתקל אנוס, אבל כאן יש לו סיבת פטור נוספת שהוא רק הזיק בגרמא ולא בצורה ישירה וכמובן שפעולת גרמא זו הוא לא עשה במזיד3.
וא"כ ודאי שתביעת המנגן מהאורח אינה נכונה, ואין לה שום מקום.
ד. אולם, בדרך כלל את מתיחת החוטים לתזמורת בחתונה לא עושים המנגנים עצמם, אלא יש להם עובד שאחראי על כל הפעולות להגברת הקול, ותפקידו למתוח את החוטים ולחברם כראוי. בדר"כ, באולם, במידה וחוטים צריכים לעבור במקום שהקהל עובר, מצמידים חוטים אלו (כגון לרמקולים) לרצפה בסרט דביק. אמנם אם המנגן עמד לצורך החופה, שלא במקום המיועד לתזמורת, בין בתוך האולם ובין במקום פתוח, כאן בדרך לא מצמידים את החוטים לרצפה או לאדמה כיון ששהיית המנגנים באותו מקום היא ארעית ומיד אחר החופה הם עוברים לנגן במקום המיועד לתזמורת.
ולכן נראה, שצריך לדון, האם יש למנגן תביעה כנגד איש ההגברה או לאו.
ה. איש ההגברה לעתים הוא חלק מהתזמורת – האיש הטכני שלה, ולעתים הוא עובד עצמאי עם כמה תזמורות ומשכיר להם את ציודו עם המומחיות שלו בהגברה.
נראה, שאם המנגנים נגנו ליד החופה שלא ממקום עמידתם המיועד לתזמורת, לא ניתן לתבוע אותו, שהרי הוא לא מצמיד את החוט לרצפה מהסיבות שהזכרנו, והמנגנים צריכים לדאוג בעצמם ולהזהיר מי שיכול לפגוע ולהיפגע מן החוטים. לעומת זאת אם המנגן ניגן מעמדת התזמורת והחוט לא היה מוצמד ועל כן נתקל בו אחד האורחים – כאן יש מקום לתביעה כנגד איש ההגברה.
ו. ואע"פ שאיש ההגברה לא הזיק בידיו, במקרה זה הוא פועל-אומן והוא כשומר שכר שחייב בפשיעה, ולכן חייב על פשיעתו, ולכן אם מסיבה כלשהיא לא הצמיד את החוטים לרצפה במקום מעבר אורחי החתונה ובא אחר ונתקל והזיק לאחד המנגנים – יש מקום לחייבו, על אף שהנזק לכלי הנגינה היה בגרמא, אמנם הוא כמניח בור או מכשול ברה"ר, ובא אחד ונתקל, ושבר את כליו של אדם שלישי. כיון שהוא גרם לכך הוא חייב בנזקים ובחבלות של שני הניזוקים.
מסקנה
האורח שנכשל ודאי פטור4. ולגבי האחראי על ההגברה צריך לבדוק את המקום בו נכשל האורח ואם המגביר התרשל בהצמדת החוטים לרצפה הוא חייב בתשלומים למנגן על נפילת הכלי ושבירת חלק ממנו.