חבל נחלתו טז לא
סימן לא
תרופות מצמחי בר בשביעית
שאלה
אדם מלקט בחורשות או בפאתי ישובים צמחים ומרכיב מהם תמציות לבליעה המשמשות למחלות שונות או משחות למריחה וכד'. הצמחים הם צמחי סרק חד שנתיים או עצי סרק (כגון אצטרובלים של ברוש) האם יש לחוש בהם לקדושת שביעית או שאין בהם קדושה כלל?
פתיחה: באלו צמחים יש קדושת שביעית
יש לחקור האם מקור הצמח – גדולי בר1 קובע לגבי קדושת שביעית, או שכיון שמשמש לצרכי אדם כעין אכילה כל צמח מכל מקום קדוש בקדושת שביעית.
שאלה שניה שצריכה בירור היא על אלו מטרות לשימוש אדם מן הצמחים לא חלה קדושת שביעית.
א. סוג השימוש וסוג החלק מהצמח כקובעים לגבי קדושת שביעית
בסוכה (מ ע"א, וכן ב"ק קא ע"א) נאמר: "טעמא דלולב בר ששית הנכנס לשביעית הוא, הא דשביעית – קדוש, אמאי? עצים בעלמא הוא, ועצים אין בהן משום קדושת שביעית, (דתנן) [דתניא] עלי קנים ועלי גפנים שגבבן לחובה על פני השדה, לקטן לאכילה – יש בהן משום קדושת שביעית, לקטן לעצים – אין בהן משום קדושת שביעית! – שאני התם, דאמר קרא 'לכם לאכלה' לכם דומיא דלאכלה – מי שהנאתו וביעורו שוה, יצאו עצים שהנאתן אחר ביעורן. – והאיכא עצים דמשחן דהנאתן וביעורן שוה! – אמר רבא: סתם עצים ולהסקה הן עומדין".
עוד שנינו שם "דתניא: אין מוסרין פירות שביעית לא למשרה ולא לכבוסה, רבי יוסי אומר: מוסרין".
עולה מן הסוגיא שאסור לעשות עם פירות שביעית משרה וכביסה משום שפעולות אלו הנאתן אחר ביעורן ואינן כאכילה. עוד עולה שלפי רבנן אין קדושת שביעית בצמחים (ולא בפירות) שהנאת האדם מהם היא לאחר ביעורם, כגון עצים. (ור' יוסי סובר שאף בהם יש קדושת שביעית ואינה נוהגת אלא במה שאין הנאתו שוה אצל כל אדם). וכ"כ רש"י, המאור הקטן (סוכה יט ע"ב), ריטב"א (מ ע"א), שטמ"ק בשם רשב"א (ב"ק קא ע"ב).
מתבאר שהלימוד של 'לאכלה' – מי שהנאתו וביעורו שווה הוא בעל משמעות כפולה, בפירות שביעית הוא מלמד על איסור של פעולות מסוימות כיון שאינן דומות לאכילה, ובצמחים המשמשים להנאות אחרות אבל לא לאכילה הוא מלמד על היתרם שאינם קדושים כלל בקדושת שביעית.
הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"ה ה"י) כתב: "מיני כבוסים כגון בורית ואהל קדושת שביעית חלה עליהן ומכבסין בהן שנאמר והיתה שבת הארץ – לכם לכל צרכיכם, אבל אין מכבסין בפירות שביעית ואין עושין מהם מלוגמא שנאמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ולא למלוגמא ולא לזילוף ולא להקיא ולא למשרה ולא לכביסה".
ברמב"ם שני חלקים בהלכה זו: האחד חלקי צמח שאינם משמשים לאכילה אבל משמשים לכביסה חלה עליהם קדושת שביעית ומותר לכבס בהם, אבל פירות שביעית המשמשים לאכילה וממילא קדושים בקדושת שביעית מותר לאכלם, אבל אסור לעשות מהם מלוגמא, זילוף, להקיא, למשרה, ולכביסה.
הרמב"ם חלק על מסקנת הבבלי וסבר שצמחים המשמשים לכביסה חלה עליהם קדושת שביעית, בניגוד לבבלי המסיק שעצים להסקה אינם קדושים בקדושת שביעית.
הרדב"ז, מהר"י קורקוס והכס"מ כתבו שהרמב"ם סמך בדבריו על 'מיני כיבוסים' על הירושלמי (שביעית פ"ז): "ירושלמי פ"ז מיני כביסות מהו שיהא עליהם קדושת שביעית נשמעינה מן הדא הירענין והבורית והאהל יש להם קדושת שביעית".
אמנם לגבי החלק השני בהלכה שפירות שביעית אין מכבסים בהם נחלקו מפרשי הרמב"ם מה מקורו. הרדב"ז כתב שמקורו מברייתא בתו"כ בפרשת בהר: "ולא לעשות ממנה זלחין ולא לעשות ממנו מלוגמא ולא אספלנית ולא לעשות ממנה אפיקטויזין", ומברייתא בתוספתא (פ"ו הכ"ה) "פירות שביעית אין נותנין אותן לא לתוך המשרה ולא לתוך הכבוסה ר' יוס' אומר נותנין אותן לתוך הכבוסה". וכן מהמשנה ריש פ"ז דשביעית.
ומהר"י קורקוס והכס"מ כתבו שהרמב"ם למד זאת מן הסוגיות בסוכה וב"ק וסובר שרק לגבי פירות שביעית אסור להשתמש בהם בדבר שהנאתו אחר ביעורו.
כך מבאר הכסף משנה: "ואף על גב דבפרק לולב הגזול הקשו לרבנן דממעטי משרה וכביסה הא כתיב לכם דמשמע לכל צרכיכם ותירצו לכם דומיא דלאכלה שהנאתו וביעורו שוה יצאו משרה וכביסה שהנאתן אחר ביעורן ופירשו שם שמשעה ששורה הפשתן או הבגדים ביין שעה אחת נתקלקל והנאתן אינה עד לבישה י"ל שלא אמרו כן אלא בפירות דשייך לאכלה אבל מיני כביסות דלא שייך בהם לאכלה שפיר מתרבו מלכם אף על פי שהנאתם וביעורם אינו שוה".
וא"כ נחלקו הרדב"ז ומהר"י קורקוס מהו מקורו של הרמב"ם והאם הוא קיבל את הגדר של הנאתו אחר ביעורו.
בחידושי בית אב על הרמב"ם (בהלכה זו) מקשה על הכס"מ איך מיישב את הרמב"ם עם הבבלי בסוכה לגבי עצים להסקה שבסוכה נאמר שאין בהם ק"ש והרמב"ם כתב שיש בהם ק"ש. וכתב שיש שמגיהים ברמב"ם 'אין קדושת שביעית חלה עליהם' ודוחה הגהה כזו. ולכן מתרץ כך שבכביסה הנאתו וביעורו שוה, ועל כן לפי הרמב"ם יש בהם קדו"ש ומסיים: "איכו השתא לזה הפי' יראה לפענ"ד לומר דמיני כביסה כגון בורית ואהל הוי הנאתן וביעורם שוה שדוקא מי פירות ויין למשרה וכביסה הוי הנאתן אחר ביעורן משום שהם מיוחדים לאדם ומשו"ה משעה שמטילין פשתן או בגד בהם הוי ביעורן שכבר נתקלקלו לאכילת אדם והנאתן אינה אלא אח"כ עד שתלך הטינוף מהם שאינו הולך הטינוף מיד אפי' בכביסה אלא ע"י טורח ידים וכיבוס שעה או יותר אבל מיני כביסה דעיקרם קיימי להכי לכבס בגדים לא שייך למימר דמיד שמניחים הבגדים בהם הוי ביעורם שמתקלקלין שעדיין קיימי למלאכתן לכבס בגדים אחרים ואינם נפסדים עד שיכבסו הבגדים בטוב ותלך מהם הזוהמא לגמרי בה שעתא מתקלקלים שאינם ראויים עוד לכבס בגדים אחרים שפסק כחם מן הזוהמא שבהם והוי ממש הנאתם וביעורם שוה כמו מיני צביעה דכלה השורש וקולט הצבע ה"נ הם נפסדים ע"י הזוהמא שיוצאת מן הבגד ושורה בהם ודבר זה ברור לפענ"ד. ובזה נתיישב הירושלמי ורבינו שפסקו דחל עליהם קדושת שביעית משום דהוו כמיני צביעה דהנאתן וביעורם שוה ואפ"ה מכבסין בהן משום שנאמר לכל צרכיהם".
ונשאר בקושיא על רש"י: "ואיך שיהיה ממוצא דבר הנך רואה שפירש"י בפ' לולב הגזול נשאר בתימה דלפ"ז איך פשטו בירושלמי דמיני כביסה חל עליהן קדושת שביעית כיון שכל מיני כביסה אין הנאתם וביעורם שוה שהנאה אינה עד לבישה ובודאי שדוחק לומר שהירושלמי פליג על תלמודא דידן דא"כ מאי שנא עצים דלא חל עליהן קדושת שביעית וכי תימא דהירושלמי ס"ל כרבי יוסי דאית ליה שאף עצים להסקה חל עליהן קדושת שביעית וכפירש"י בפ' לולב הגזול בודאי שגם זה דוחק לומר דשבק רבנן שהם רבים ופסק כר"י דהוי יחיד וצ"ע".
אלא שהסברו קשה לא רק על רש"י אלא הגמרא השוותה בין כביסה לעצים להסקה. וכן בעל המאור הקטן (סוכה יט ע"ב) באר: "ולת"ק דר' יוסי דאמר לכם דומיא דלאכלה מי שהנאתו וביעורו שוה יצאו משרה וכביסה שהנאתן אחר ביעורן אין קדושת שביעית נוהגת בכל דבר שהנאתו אחר ביעורו כיון שאינו דומיא דלאכלה ועצים להסק' לדידהו אין בהם משום קדושת שביעית כלל". וכן דברי הריטב"א והרשב"א המובא בשטמ"ק.
ולכן נראה ברור שיש מחלוקת בין הבבלי לירושלמי, והרמב"ם סבר כירושלמי.
ובדרך אמונה (סעי' סב) כתב: "היינו מינים המיוחדים לכביסה ודעת רבנו (=רמב"ם) דחל עליהן קדו"ש אבל דעת רש"י דלא חל כלל קדו"ש על מיני כבוסים. ומיני אדלקות [דהיינו שאין ראוין אלא להדלקה] בעיא היא בירושלמי אם נוהג בהן קדו"ש כגון ההין פקועה (נראה שעושין ממנה שמן פקועות) ובחזו"א סי' י"ג כתב דנוהג".
לגבי מינים המיוחדים לכביסה כתב בדרך אמונה (סעי' סד): "אבל אסור להסיק בהן לדעת רבנו וכן אסור להפסידו ולעשות בו סחורה, ולא דמי לעצי הסקה שאין קדו"ש חלה עליהן כלל דהתם אין הנאתן וביעורן שוה שאין ההסקה אלא הכשר ההנאה וההנאה באה אחר שהוסקו ונשרפו אבל כביסה מתבער דרך הנאתו אלא שלא נגמרה עדיין הנאתה עד שתגמר השריה והכביסה ודעת רש"י דג"ז נקרא אין הנאתו וביעורו שוה וכנ"ל".
ועי' מעשה רקח על אתר שאף הוא מתקשה מהסוגיות בבבלי מול פסיקת הרמב"ם.
מתבאר מן הדברים שצמחים המשמשים לצרכי האדם בצורה קבועה וההנאה מהם אחר ביעורם נתונים במחלוקת בין הבבלי לירושלמי כאשר הרמב"ם פוסק כירושלמי שיש בהם קדושת שביעית והראשונים האחרים פוסקים כבבלי שאין בהם קדושת שביעית והם נחשבים כעצים להסקה.
ב. האם יש קדושת שביעית בצמחי בר
כתב הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"ד ה"ג): "הא למדת שאין אוכלין מפירות שביעית אלא פירות האילנות והעשבים שאין זורעין אותם רוב האדם כגון הפיגם והירבוזין השוטים וכל כיוצא בהן, אבל הירקות שדרך רוב האדם לזורעם בגנות ומיני תבואה וקטניות כל הצומח מהן אסור מדבריהם והמלקטן מכין אותו מכת מרדות".
וכוונתו שעל הירקות שדרך לזורעם יש איסור ספיחין.
ומהר"י קורקוס וכן הכס"מ כתבו שמקור הרמב"ם לגבי פיגם וירבוזין הוא מפרק ט מ"א:
"הפיגם והירבוזין השוטים והחלגלוגית כוסבר שבהרים והכרפס שבנהרות והגרגר של אפר פטורין מן המעשרות ונלקחין מכל אדם בשביעית שאין כיוצא בהם נשמר רבי יהודה אומר ספיחי חרדל מותרין שלא נחשדו עליהם עוברי עבירה ר' שמעון אומר כל הספיחים מותרין חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצא בהם בירקות שדה וחכ"א כל הספיחין אסורין".
מפה"מ לרמב"ם משמע שהם קדושים בקדושת שביעית.
וכן בדרך אמונה סעיף כב כתב: "והעשבים שאין זורעין אותן כו'. ומ"מ יש עליהן כל קדושת שביעית וחייב להפקירן ואסור לשמרן בהתנהגות בעלות וכדין כל פירות שביעית ורק איסור ספיחין לא גזרו עליהן שטעם האיסור שמא יזרע כנ"ל ואלו אין דרך בנ"א לזורען".
ובסעיף כג הוסיף: "שאין זורעין אותן רוב האדם. דכיון שאין רוב בעלי הגנות מטפלין בזריעתן אלא מיעוטן לא גזרו".
ומקורותיו כתב שהם מהחזו"א. ולפי"ד אף פירות וירקות הבאים מגדולי בר קדושים בקדושת שביעית.
אמנם בתפארת ישראל (הלכתא גבירתא, שביעית פ"ט ס"א) כתב: "ספיחי שביעית שאינן מאילן. אסורים לכל אדם בשביעית מד"ס. ורק בירקות שגדלין במקום הפקר בלי זריעה מותרים: וכגון רויטעקרויט. ווילדער שפארגעל. בארצעל קרויט. פעטרזיליען. שגדל מעצמו אצל הנהר. וכסבר שגדל בעצמו במקום הרים. ואוריגא שגדל באחו. כל אלו אין בהן קדושת שביעית2. ופטורים מתרומה ומעשר". ועולה מדבריו שלא רק שאין בהם איסור ספיחין אלא אף אין בהם קדושת שביעית.
בנדרים (נג ע"א) נאמר בברייתא: "הנודר מן הירק בשאר שני שבוע – אסור בירקות הגינה ומותר בירקות השדה, ובשביעית – אסור בירקות השדה ומותר בירקות הגינה".
ומפרש הר"ן: "בשביעית אסור בירקות השדה – אם נדר בשביעית א"א לומר שנתכוון לירק גינה דהא אין זורעין ולא נוטעין בשביעית אלא ודאי לירק השדה שעולה מאליו נתכוון". וקצת משמע שירק זה אינו קדוש בקדושת שביעית שאל"כ היה אסור מצד ספיחין3 ועדיין צ"ב האם צמחי בר שיש אנשים המשתמשים בהם לצורכם לתמציות ורפואות יהיו קדושים בקדושת שביעית.
ונראה לענ"ד שיש הבדל גדול בין דורנו לדור המשנה והתלמוד, בכך שאצלנו ההבדל בין צמחים שאדם מגדל לשימוש לבין צמחי בר הם ברורים מאד. אצל חז"ל הבחנה זאת לא היתה קימת והרבה צמחים שנאכלו או שהשתמשו בהם לשימושים שונים כגון כביסה צביעה רפואה וכד' נאספו ע"י אנשים מכל הגדל בין בצורה מכוונת ובין כגדולי הפקר. ובעוד שבדורנו רוב האנשים אוכלים ומשתמשים רק בצמחים שגודלו בצורה מבוקרת ע"י מגדלים שהתמחו בכך, והצמחים עברו עיבוד והפקת החומרים הפעילים לשימושים השונים. הרי בימי חז"ל השימוש היה הרבה יותר רחב בכל הגדל. לדוגמא צבעי היה מלקט את כל הדרוש לו בכל מקום אשר תשיג ידו.
ממילא, צמחים שבימי חז"ל נמנו כצמחים שקדושים בקדושת שביעית, כי משם היו נוטלים, בימינו הם ממשיכים להיות צמחים הגדלים בר ללא יד מכוונת, ובימינו אדם הנוטל מהם הוא חריג מאד מכלל הציבור.
ג. הנאתו שווה אצל כל אדם
כתב בעל המאור (סוכה יט ע"ב): "רב כהנא אמר עצים להסקה נתנו תנאי היא כך היא גי' הגאונים ז"ל ופירוק שני הוא חוץ מן הפירוק של רבא שאמר סתם עצים להסקה הם עומדים בא רב כהנא להוסיף ולומר דאפי' עצים דהסקה עצמן שהנאתן אחר ביעורן איכא תנא דאמר יש בהם משום קדושת שביעית והיינו דר' יוסי דאמר לכם לכל צרכיכם שכשם שמוסרין דמי פירות שביעית למשרה ולכביסה ואף על פי שהנאתן אחר ביעורן כך קדושת שביעית חלה בכל דבר הנאה השוה לכל אדם אף על פי שהנאתו אחר ביעורו וכל שכן במה שהנאתו וביעורו שוה כגון עצים דמשחן שמתחמם כנגדן ותרגום חמותי ראיתי אור שחינית וכ"ש במי שנהנה בו קודם שיתבער כגון לולב העשוי לכבד בו את הבית בין שהנאתו וביעורו שוה בין שביעורו אחר הנאתו אצ"ל שיש בו קדושת שביעית לר' יוסי ואמטול הכי אצטריכא לאוקומה בבת ששית הנכנסת לשביעית ואפי' היה לולב העומד להסקה ולת"ק דר' יוסי דאמר לכם דומיא דלאכלה מי שהנאתו וביעורו שוה יצאו משרה וכביסה שהנאתן אחר ביעורן אין קדושת שביעית נוהגת בכל דבר שהנאתו אחר ביעורו כיון שאינו דומיא דלאכלה ועצים להסק' לדידהו אין בהם משום קדושת שביעית כלל"...
עולה שאף לר' יוסי הסובר שעצים להסקה קדושים בקדושת שביעית קדושת שביעית חלה בדבר השוה לכל אדם וחלקי צמחים אלו הנאספים מחורשות וכד' רוב בני אדם כלל לא משתמשים בהם לשימוש של צמחי מרפא ותמציות וא"כ ודאי אין בהם קדושת שביעית לר' יוסי, ונראה שק"ו לרבנן.
וכך נקט אמנם בשו"ת מנחת יצחק (ח"ח סי' קא) וז"ל:
"אמנם לענ"ד י"ל דאף אם גדל ונלקט בשביעית אין בצמר גפן לרפואה קדושת שביעית, והיא עפי"מ דאיתא בתו"כ (פ' בהר) לאכול ולא לעשות ממנו זלחין, ולא לעשות ממנו מלוגמא, ולא לעשות ממנו איספלנית, ולא לעשות ממנה אפיקטפיזים עכ"ל, ואיספלנית היינו רטי', עי' ערוך (ערך א' אספלנית), וכ"כ הרמב"ם בפה"מ (שביעית פ"ח מ"א), על מה דאיתא במתני' אין עושין ממנו מלוגמא וכו', וז"ל ולא למלוגמא היא מלה מורכבת מלא לוגמא וכו', והענין מבורר ממה שאמר ולא למלוגמא הוא שלא יעשה מפירות שביעית לא תחבושת ולא רטיות וכו' עכ"ל, והכונה ברטיות שם דמיירי במיני אוכל, עפי"מ דאיתא (שבת קל"ג) דאמר אביי אמרה לי אם איספלניתא דכולהו כאיבי שב מיני תרבא וחדא קירא, ופי' בערוך שם דמנהג אלו להנתן על מטלית של בגד ואח"כ ממרחין אותו על המכה עכ"ל, והנה בש"ס (סוכה מ') דקאמר ועצים להסקה תנאי היא, מוכח דאין שביעית נוהג אלא במה שבכלל דלאכלה, ולכן לרבנן דממעטין אף מה שאין הנאתן וביעורן שוה, אין נוהג שביעית אלא בפרי העומד להנאות אלו שהנאתן וביעורן שוה, ולר' יוסי דאינו ממעט אלא מלוגמא וכו', דאינו שוה בכל אדם, אבל לא מה ששוה בכל אדם אף שאין הנאתן וביעורן שוה, שייך בהו שביעית, כיוצא מפי' רש"י והתוס' שם, וא"כ לפי"ז בדבר שאינו שוה בכל אדם, אף אם יהי' הנאתו וביעורו שוה, דאינו בכלל דלאכלה לכ"ע, לא חל קד"ש בדבר שאינו עומד רק למה שאינו שוה בכ"א".
ומביא מן הכסף משנה: "אף אמנם להכ"מ דס"ל בדברי הרמב"ם (שמיטה ויובל פ"ה ה"י) היכא דל"ה מידי דאכילה שפיר מתרבי מלכם אף שהנאתו וביעורו אינו שוה עיין שם, וא"כ לפי"ז י"ל דמתרבי בכה"ג אף מה שאינו שוה בכ"א, לחלות קד"ש עליו, אבל כ"פ חולקים על הכ"מ בשיטת הרמב"ם הנ"ל, וס"ל דעכ"ח מיני כביסים דמיירי שם הרמב"ם הוי הנאתן וביעורן שוה, כמ"ש בפאת השלחן (סי' ה' בבית ישראל ס"ק מ"ד). עיין שם. (ועכ"ח צ"ל כן דאל"כ ל"ש מש"כ החז"א בטעם דאין בפשתן קדושת שביעית משום דעושין ממנו בגדים והוי ביעורו קודם להנאתו, וכתבו דמה"ט גם בצמר גפן שעושין בגדים אין קדושת שביעית כנ"ל, ואם היינו אומרים כהכ"מ ל"ש כל זה). וכאשר חזיתי בספרים ראיתי כי כן הוכיח הגר"ב זילבר שליט"א, בספרו על הלכות שביעית (סי' י"ג סק"ז), דאין על מיני רפואות שגדילים בקרקע קד"ש, דחשיב שם החז"א כל הקדושין בקד"ש ולא חשוב מלוגמא עיין שם, וא"כ אף אם יהי' הנאתן וביעורן שוה, אף דל"ה מידי דאכילה לא חל עליו קד"ש".
ועל כן מסיק: "ודאתאן מהנ"ל דהה"ד רטי', דחשב הרמב"ם רטי' בין אותן שנתמעט מלכם, דאין עושין במה שיש בו קד"ש, אם הוי דבר שאין עומד רק לרטי' לא חל עליו קד"ש, ואף דיהי' הנאתו וביעורו שוה, מטעם דלא שוה בכ"א, ואף דרטי' שנזכר בתו"כ וברמב"ם הכוונה על המשחה שנותנין על הרטי', אבל בודאי הה"ד אם הי' הנדון ברטי' עצמה, אם הי' באפשרות מציאות כזה שהארץ יוציא רטיות, וא"כ בצמר גפן שאינו עומד אלא לרפואה, (דזולת ההשתמשות לרפואה רוב הדברים שמשתמשין עמו נשתנה צורתן ואין בו שביעית), אין בו קד"ש, מטעם שאינו שוה בכ"א, ולא חל עליו קד"ש כנ"ל".
וא"כ אף אם צמחים אלו גדלו בצורה תרבותית, ככותנה; כיון שאין הנאתם שוה בכל אדם הרי לא חלה עליהם קדושת שביעית.
וכן בשו"ת מנחת שלמה (תנינא [ב – ג] סי' קכג, ב) דן על קדו"ש בדבר העומד להנאה שאינה שוה לכל אדם (סיגריות).
ומסיק: "לכאורה נראה דכיון שבעינן דוקא הנאה דומיא דאכילה, אין נוהג שביעית אלא בדבר שהנאתו שוה לכל אדם, דאף אי דרשינן מקרא דלכם לרבות כל צרכיכם מ"מ אית לן לדמויי הא מילתא למלאכת או"נ ביום טוב דכתיב ביה נמי לכם ואפי"ה לא שרי אלא הנאת כל אדם, ובאמת אמרו כן להדיא בירושלמי ריש פ"ז דשביעית עייש"ה, ומה שנוהג שביעית אף באוכלי בהמה כתב הגאון בעל חזו"א בסי' י"ד דמ"מ זה שאינו עומד לבהמה אלא לאדם צריכים שהנאתו יהא שוה לכל אדם, וא"כ לדעת האוסרים לעשן ביום טוב משום דלא חשבי ליה הנאת כל אדם, לא נוהג כלל בטיטו"ן קדושת שביעית".
"אמנם נראה דלהלכה לא קיי"ל כהירושלמי הנ"ל ולא מצרכינן כלל הנאת כל אדם, דהא אמרו בירושלמי ריש פ"ח דשביעית שנוהג שביעית גם במיני מלוגמאות אף על פי שאינן אלא לחולים, ומוכח שגם הרמב"ם סובר כן להלכה דהא פסק [בפ"ה משמו"י ה"ט] שאין צובעין לבהמה אפי' מאוכלי בהמה מפני שאין קדושת שביעית חלה על צבעי בהמה ואפי"ה פסק דעושין מלוגמא לאדם מאוכלי בהמה, ואי אין נוהג שביעית במיני מלוגמאות מסתבר שהיה אסור לעשותו אף מאוכלי בהמה. ונלענ"ד דאפשר שדין זה תלוי אי דרשינן מקרא דלכם לרבות כל צרכיכם או דמרבינן ליה מקרא דתהיה".
ונראה מדברי הגרשז"א שהסתפק בכך.
וכך פסק למעשה בילקוט יוסף (קצוש"ע יו"ד פט"ו ס"ב): "אין קדושת שביעית חלה אלא על גידולין שהנאתן וביעורן שוה, כלומר שבשעה שהאדם נהנה מהם, הם כלים ומתבערים מן העולם. אבל דבר שהנאתן אחר כילויים, כמו עצים המיוחדים להסקה, וההנאה מהם באה רק לאחר שכבר וכלו מן העולם ונשרפו ונעשו גחלים, אין בהם קדושת שביעית. וכן אין קדושת שביעית חלה אלא בדברים שההנאה שלהם שוה בכל אדם. [ילקו"י הל' שביעית פרק טו ס"ב עמוד שנט]".
נראה על כן שמצד שמושי האדם בצמחים באופן זה אין קדושת שביעית בצמחים בלא התחשבות במקורם אם בר ואם בגידול תרבותי.
ד. עשיית מלוגמא לאדם ממאכל בהמה
אף אם נגדיר שעשבי וצמחי בר שנלקטו הם מאכל בהמה ויש בהם קדושת שביעית, הרי מותר לעשות מהם רפואה לאדם כאמור ברמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"ה הי"א): "כלל גדול אמרו בפירות שביעית, כל שהוא מיוחד למאכל אדם כגון חיטים תאנים וענבים וכיוצא בהן אין עושין ממנו מלוגמא או רטייה וכיוצא בו אפילו לאדם שנאמר לכם לאכלה כל שהוא מיוחד לכם יהיה לאכלה ולא לרפואה, וכל שאינו מיוחד למאכל אדם כגון קוצין ודרדרין הרכים עושין מהן מלוגמא לאדם אבל לא לבהמה, וכל שאינו מיוחד לא לזה ולא לזה כגון הסיאה והאזוב והקורנס הרי הוא תלוי במחשבתו, חשב עליו לעצים הרי הוא כעצים, לאכילה הרי הוא כפירות, למאכל אדם ולמאכל בהמה נותנין עליו חומרי מאכל אדם שאין עושין מהן מלוגמא, וחומרי מאכל בהמה שאין שולקין אותו".
אמנם אם עשה מהם רפואה לאדם כיון שקדוש בקדושת שביעית אם מוצאו מצמח חד שנתי הרי יש לו ביעור וצריך לבערו בזמנו ואין לעשות בו סחורה וכד'.
מסקנה
מן הראשונים עולה שאין קדושת שביעית בירק בר המשמש לרפואה בלבד מפני שהנאתו אחר ביעורו. בדברי הרמב"ם יש להסתפק אם כיון שהם צמחי בר אין בהם קדו"ש או שיש בהם קדו"ש ומותר להשתמש בצמחים לרפואה, אולם לשמור על דיני קדו"ש: ביעור בזמנו, ואיסור סחורה.