חבל נחלתו טז ל
סימן ל
נאכל ולא נעבד
פתיחה
המשנה במסכת שביעית (פ"ו מ"א) מחלקת את דיני השמיטה בעולם לשלשה דינים: "שלש ארצות לשביעית כל שהחזיקו עולי בבל מארץ ישראל ועד כזיב לא נאכל ולא נעבד וכל שהחזיקו עולי מצרים מכזיב ועד הנהר ועד אמנה נאכל אבל לא נעבד מן הנהר ומאמנה ולפנים נאכל ונעבד". וכן בספרי דברים (פיס' נא).
נברר את האיסורים וההיתרים בעיקר לגבי השטח של עולי מצרים עפ"י השיטות השונות.
א. אכילה אחר הביעור
הריבמ"ץ בפירושו למשנה כתב: "פי' נאכל – אפילו לאחר הביעור".
"אבל לא נעבד. כלומר הרי היא כסוריא, דתנן עושין בתלוש בסוריא אבל לא במחובר, ויש לומר מדלא קתני הרי היא כסוריא, שמע מינה לא נעבד דקתני כלא נעבד דכיבוש עזרא, ועל זה הפירוש אנו סומכין".
היינו איסורי מלאכה במחובר הן שמקורם מן התורה (אף אם היום שמיטה מדרבנן), והן מדרבנן קיימים בגבול עולי מצרים מדרבנן, וכל מה שהותר בפירות שגדלו בעולי מצרים הוא אכילה לאחר הביעור על אף שלא ביער.
את דין הביעור בפירות שביעית מבאר הריבמ"ץ (שביעית פ"ט מ"ב) כך: "ואחר כך מבער, וכיצד מבער בביתו או בחוץ ואומר אחינו כל בית ישראל כל מי שצריך ליטול יבוא ויטול, ואוכלין והולכין אחר זה הביעור בין עניים בין עשירים, וגם הוא אם הוא פיקח אחר שהבקירן יחזור ויזכה בהן ויכניסם לביתו ויאכלם, אבל למכור אסור, ואין זה הביעור כמו ביעור חמץ, שזה חילוק רשות בלבד, וכן גם למעות שביעית מניחן וכל הרוצה ליטול יטול".
וכ"כ הרמב"ן (ויקרא כה, ז): "כל שהחזיקו עולי מצרים מכזיב ועד הנהר ועד אמנה נאכל אבל לא נעבד, הקלו באכילה לאחר הביעור יותר מן העבודה".
לגבי איסורי מלאכה בפירות שביעית בתלוש מדרבנן נחלקו שני הפירושים בריבמ"ץ. בראשון הוא הסביר שדין עו"מ כסוריא, עליה אומרת המשנה (פ"ו מ"ב): "עושין בתלוש בסוריא אבל לא במחובר דשים וזורין ודורכין ומעמרין אבל לא קוצרין ולא בוצרין ולא מוסקין". ובשני, עליו הוא סמך, שאף בתלוש חלים איסורי מלאכה בעו"מ, והמותר הוא רק אכילה, ונראה שצריך לאכול את הפירות בקדושת שביעית אחר הביעור.
נראה כי לבעלי שיטה זו כל איסורי שביעית מן התורה ומדרבנן חלים בעולי מצרים כבעולי בבל, וההלכה היחידית שהקלו בעולי מצרים היא שלא קנסו אחר הביעור באיסור אכילה.
ב. אין קדושת פירות שביעית בעולי מצרים
אף הר"ש (שביעית פ"ו מ"א) והרא"ש מפרשים בדומה לריבמ"ץ בפירושו הראשון, אולם ניתן ללמוד מהם שאין קדושת שביעית בעולי מצרים, וז"ל הר"ש:
"לא נאכל – לאחר שביעית בלא ביעור ולא נעבד בשביעית".
"נאכל לאחר הביעור וקסבר קדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא, ומ"מ לענין עבודה החמירו דלא נעבד. ודוקא במחובר אבל בתלוש עושין [כמו] בסוריא דבסמוך, דאי לא תימא הכי אם כן ליתני ד' ארצות לשביעית דיש לסוריא דין לעצמה".
הרא"ש חולק עליו לגבי ההוכחה מסוריא, ועם זאת למסקנה נראה שמסכים עמו, וז"ל:
"נאכל – לאחר הביעור דקסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא".
"ולא נעבד – דלענין עבודה החמירו לאסור מדרבנן ודוקא במחובר אבל בתלוש עושין כמו בסוריא, דאי לא תימא הכי א"כ ליתני ד' ארצות לשביעית. ואין דיוק זה נ"ל דלא קא חשיב אלא חלוקי ארצות של א"י, וסוריא היא כיבוש יחיד ולא היתה מעולם א"י, ומיהו לשון נעבד דקאמר משמע עבודת קרקע וגבי סוריא תני עושין בתלוש בסוריא".
נראה מדבריהם שהם סוברים שבעולי בבל הַשּׁמיטה מן התורה ובעולי מצרים מדרבנן. חז"ל גזרו בעו"מ על המלאכות במחובר לאיסור, אולם לגבי ביעור הם לא גזרו ונראה מדבריהם שכל איסורי קדושת הפירות אינם חלים בעולי מצרים מפני שהכל גזירות מדרבנן, וכן לגבי איסור ספיחין צ"ע מה הם סוברים. וצריך לעיין אם אין חובת תרו"מ בעולי מצרים. ואולי כיון שחז"ל גזרו שהפירות יהיו הפקר והפקר פטור מתרו"מ אין מפרישים מהם תרו"מ.
נראה דוקא משיטת הר"ש והרא"ש שפירות עולי מצרים שונים בתכלית מעולי בבל. בעולי בבל שמיטה חלה בכל התחומים הן באיסורי מלאכות והן לגבי קדושת פירות שביעית והשמטתם. לעומת זאת בעולי מצרים ישנם רק אסורי מלאכות, אולם כל האיסורים הנובעים מהשמטת הפירות וקדושתם לא נגזרו ולכן הביעור אשר עליו לא גזרו, הוא מעיד על הכלל כולו שבפירות שגדלו בעו"מ אין חיוב השמטה והפקר לכל ואין קדושת פירות שביעית.
ג. קנס אכילת 'נעבד' באיסור
בשו"ת הרמב"ם (על הלכות שמיטה ויובל פ"א ה"א, מהד' בלאו סי' קכח) ענה לתלמידו רבינו אפרים מהו פירוש המשנה בשביעית:
"וזאת המשנה מה ששמענו בפירושה תמיד הוא מה שזכר רבינו יצחק בן גיאת ז"ל במאור והוא שענין לא נאכל ולא נעבד כי מי שעבר ועבד הארץ בשביעית אותו הדבר הצומח בה אסור לאוכלו".
כלומר לפי הרי"צ גיאת 'לא נאכל ולא נעבד' הוא איסור לאכול את שגדל כתוצאה מעבודה בעבירה בשביעית, איסור זה נראה שהוא מדרבנן, ובעו"מ לא גזרו על איסור זה, ולכן הנעבד בעבירה בשביעית מותר לאכלו (בקדושת שביעית), ולא גילה מה דעתו לגבי שאר האיסורים בשמיטה.
ואמנם הרב קאפח ז"ל בתרגומו על המשנה מעיר שבמהדו"ק של פירוש המשנה היה כתוב: "וענין אמרו לא נאכל ולא נעבד, שאסור לנו לעבוד אותה האדמה ואם נעבדה הרי הדבר הצומח נאכל בקדושת שביעית. ואמרו נאכל ונעבד ר"ל שמותר לעבדה בשביעית".
וכן הכפתור ופרח1 (פי"א) כתב כפירוש הרי"צ גיאת: "וענין לא נאכל ולא נעבד שאסור לנו עבודת הארץ ההיא ואם תעבד על ידי אחר אסור לאכול ממה שתוציא, ושאמר נאכל אבל לא נעבד ר"ל שאין מותר עבודתה ואם נעבדה יהיה כל הצומח בה נאכל בקדושת שביעית, ושאמר נאכל ונעבד שמותרת עבודתה בשביעית והצומח בה יאכל בלא קדושת שביעית אלא כפירות כל שנה".
הרמב"ם בפירושו הראשון למשנה נמשך אחר הרי"צ גיאת, ולא נאכל ולא נעבד הם איסורים שהוקשו זל"ז, שכיון שאסורים בעבודה אסורים באכילה, אם נעבד באיסור. ובעולי מצרים אסורים בעבודה אבל אין את הקנס שיאסרו באכילה והפירות מותרים באכילה2 בקדושה כפירות שביעית.
ד. היתר ספיחין בעולי מצרים
ממשיך הרמב"ם בפירוש בתרא שלו, אשר פסקו אף בי"ד החזקה: "ועתה בזה הזמן כאשר הטבנו לראות ולדקדק בכל הלכה והלכה בחבורינו הגדול נראה לנו פי' זאת המשנה ונתגלה טעמה בטעמיה דרבינו הקדוש ע"ה וזה כי עבודת א"י בשביעית בלא תעשה כמו שביאר הפסוק לא תזרעו ולא תקצרו את ספיחיה ולא תבצרו את נזיריה ומכל מה שתצמיח הארץ מעצמה מפירות הארץ או מפירות האילן מותר לאכול כמו שנאמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה. ומאמר המשנה שביעית (פ"ח מ"ב) ניתנה לאכילה ולשתיה ולסיכה ולהדלקת הנר וזהו דין תורה אבל מדברי סופרים גזרו על כל מה שתוציא הארץ בשביעית אפילו שלא יזרעוהו במה שדרך בני אדם לזורעו כתבואה וקטניות וזרעוני גנה וירקותיה שיהיה אסור באכילה בסבת עוברי עבירה שלא ילך הרשע ויזרע תבואה או ירק בגנתו ויאכלם או ימכרם ויאמר מהספיחים שעלו מאליהן הן, וכבר ביארו בספרא (בהר פ"ד) ואמרו הספיחים אינם מהתורה אלא מדברי סופרים וזה דעת חכמים והוא האמת, ומאמר המשנה וחכמים אומרים כל הספיחין אסורין ואינו מותר על זה העיקר לאכול מה שתוציא הארץ בשביעית זולת מה שלא יזרע גרעינין, והוא אומרם (שביעית פ"ט) הפיגם והירבוזין השיטין והחלגלוגות והכסבר של הרים והכרפס של נהרות והגרגיר של אפר פטורין מן המעשרות ונלקחים מכל אדם בשביעית שאין כיוצא בהן נשמר ופירות האילן כולם מותרים, ועל זה העיקר אמרה המשנה שכל מה שקדש עזרא בקדושה שניה (שם פ"ו) והוא שהחזיקו עולי בבל הספיחים שלו אסורין ועבודתו אסורה. והוא ענין אומרם לא נאכל ולא נעבד, וכל מה שהחזיקו עולי מצרים בקדושה ראשונה ממה שלא החזיקו עולי בבל, והוא מאמנה עד נחל מצרים באורך וברוחב עד הגבול אשר קדש עזרא והוא עד כזיב כל זה הוא גרוע בקדושה כי קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא ולכן ספיחין שלו מותרין עם היותו אסור בעבודה, והוא אומרם וכל שהחזיקו עולי מצרים ועד הנהר ועד אמנה נאכל אבל לא נעבד, וכל מה שהוא חוץ מזה אינו מא"י ולכן נאכל ונעבד, וכן ספיחי סוריא ג"כ מותרים לא תהא קדושת סוריא חמורה מא"י שהחזיקו עולי מצרים".
היינו אין הבדל בין עו"ב לעו"מ אלא איסור ספיחין בלבד! וכמובן שאיסור זה הוא מדרבנן ולא גזרוהו בעו"מ.
שוב אנו נפגשים בשיטה מרחיבה לגבי עו"מ (בדומה לריבמ"ץ ולרי"צ גיאת) אשר מפרשים שכל השינוי ההלכתי למעשה בין עו"מ לעו"ב הוא קטן מאד בהלכה מדרבנן של משמרת לשביעית שיחסית לכלל הלכות שביעית אינה משפיעה כמעט על אופי השביעית.
ה. איסור ספיחין בשל נכרים
מוסיף הרמב"ם בתשובתו: "וממה שביארנו יתבאר לכם שהדבר אשר יזרעו הגוים בא"י בשביעית ואפילו אשר החזיקו בה עולי בבל מותר באכילה כי לא גזרו אלא משום ישראל עובר עבירה גזרו על ספיחי ארצו שמא יזרע, אבל הגוי שאינו מצווה על השביעית ספיחי ארצו מותרין ואין הבדל בין ספיחי ארצו לזריעתו הואיל והוא מותר בזריעתו לזרוע ואין שום פנים לאסור זה בסבתו, מה תאמר פירות הגוי אסורים גזרה שמא יזרע הוא יזרע ואין חשש עליו, ואם נאמר גזרה ספיחי גוי אטו ספיחי ישראל היא גופה גזרה כמו שביארנו ואנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה. והמעיין היטב יראה שזה מותר ואין שם איסור מהתורה אלא מי שיזרע לבד כמו שנתבאר במס' ר"ה (יב ב). אמנם הדבר הצומח אפילו עבר וזרע מותר מן התורה כמו כלאי זרעים (הל' כלאים פ"א הל' ז') אשר נאסרה זריעתם והותר הדבר הצומח מהם וגזרה שמא יזרע אסרו אפילו ספיחין העולין מאליהן".
מדברי הרמב"ם עולה שספיחין הוא איסור הכולל גם אכילת 'נעבד' באיסור, וגם אכילת העולה מאליו, ועל כן אין צורך לחדש איסור באכילת 'נעבד' כרי"צ גיאת. בנכרי שאין איסור עבודה גם אין איסור ספיחין אפילו בעו"ב וק"ו בעו"מ.
למדנו מדברי הרמב"ם כמה וכמה הלכות חשובות בדיני שביעית:
א) לא נעבד הן כל מלאכות שביעית הן מן התורה והן שגזרו מדרבנן.
ב) לא נאכל ונאכל הוא לגבי איסור ספיחין שהוא מדרבנן.
ג) בסוריא ג"כ אין איסור ספיחין.
ד) גוי אינו מצווה באיסורי מלאכה בשביעית ולכן אף בעו"ב מותר לאכול ממה שזרע הגוי, וזריעת גוי בא"י קדושה בקדושת שביעית. וכ"כ הרדב"ז (הל' שמיטה ויובל פ"ד הכ"ט) בביאור דעת הרמב"ם: "ומיהו כיון שאין קנין לעכו"ם להפקיע קדושת הארץ נהי דפירותיהן וספיחיהם מותרין מ"מ צריך לאכלן בקדושת שביעית"...
וכן באר הרמב"ם על המשנה, וכ"כ הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל (פ"ד הכ"ו).
ו. סיכום
עולות לפי הראשונים הללו ארבע שהן חמש שיטות בהיתר של עולי מצרים של נאכל ואינו נעבד. כלל השיטות נחלקות לשיטות המרחיבות את האיסור בעו"מ – ריבמ"ץ, רי"צ גיאת ורמב"ם; והמצמצמת את האיסור בעו"מ – ר"ש ורא"ש.
ואלו הן השיטות:
1. שיטת הרי"צ גיאת שאם נעבד בעבירה בעו"ב אסור לאכול מחמת קנס, ובעו"מ מותר לאכול בקדושת פירות שביעית אף שנעבד בעבירה.
2. שיטת הריבמ"ץ בפירוש א' שבעו"מ אסורות מלאכות במחובר ומותרות מלאכות בתלוש, ומותר לאכול בעו"מ אחר הביעור.
3. שיטת הריבמ"ץ בפירוש ב' שמלאכות במחובר ובתלוש אסורות, ומותר לאכול בעו"מ אחר הביעור.
4. שיטת הר"ש והרא"ש שזהה לכאורה עם פירוש ב' של הריבמ"ץ, אולם משמע שבעו"מ אין קדושת שביעית ובכך שונה דין פירות עו"מ בתכלית.
5. שיטת הרמב"ם שכל אסורי שביעית קיימים בעו"מ פרט לאיסור ספיחין, ומותר לאכול פירות שנכרים זרעו ושתלו בעו"מ ובעו"ב בקדושת שביעית ואין בהם איסור ספיחין.