חבל נחלתו טז יב
סימן יב
סעודת מצוה בסיום ספר
שאלה
בסיום של מסכת אנו אומרים כשם שזיכיתני לסיים... כן... מסכתות אחרות וספרים אחרים והשאלה היא מה כלול ב'ספרים אחרים' כדי שהסעודה הנלוית תחשב סעודת מצוה?
תשובה
א. מקור ה'סיום' (שיה"ש רבה פר' א וכן קהלת פר' א) ששלמה ביקש בגבעון את החכמה ואומר המדרש: "אלא הרי אני שואל את החכמה והכל בכלל, הה"ד ונתת לעבדך לב שומע, אמר לו הקדוש ברוך הוא שלמה חכמה שאלת לך ולא שאלת עושר ונכסים ונפש אויבך, חייך החכמה והמדע נתון לך ועי"כ עושר ונכסים אתן לך, מיד ויקץ שלמה והנה חלום. א"ר יצחק חלום היה עומד על כנו חמור נוהק והוא יודע מה נוהק, צפור מצוצי והוא היה יודע מה מצוצי, מיד ויבא ירושלים ויעמוד לפני ארון ברית ה' ויעל עולות ויעש שלמים ויעש משתה לכל עבדיו, א"ר אלעזר מכאן שעושין סעוד' לגמרה של תורה"...
וכתב הרמב"ן (שמות כד, יא): "וטעם וישתו – שעשו שמחה ויום טוב, כי כן חובה לשמוח בקבלת התורה, כאשר צוה בכתבם כל דברי התורה על האבנים וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך (דברים כז ז). וכתיב בשלמה (דהי"ב א יב) החכמה והמדע נתון לך וגו', מיד ויבא ירושלם ויעש משתה לכל עבדיו (מ"א ג טו). ואמר רבי אלעזר מכאן שעושין משתה לגמרה של תורה (שהש"ר א ט). ונאמר בדוד אביו בהתנדבם לבנין בית המקדש ויזבחו לה' זבחים ויעלו עולות לה' וגו' ויאכלו וישתו לפני ה' ביום ההוא בשמחה גדולה (דהי"א כט כא – כב), ואף כאן ביום חתונת התורה כן עשו".
ובהגהות אשרי (סוכה פ"ד סי' ו) בהגהה שניה: "ועושין שמחת תורה בספק תשיעי וחתני תורה רגילין לעשות בשושבינין סעודה גמורה ומזמנין את הקהל ונותנין להם מאכלים טובים ומצאתי עיקרו של מנהג במדרש בתחלת שיר השירים ויבא ירושלים ויעמוד לפני ארון ברית וגו' אמר רבי יצחק מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה. מא"ז".
ב. וכן מביא הב"י (או"ח סי' תרסט): "ונוהגים באשכנז שהמסיים והמתחיל נודרין נדרים וקוראים לכל מרעיהם ועושין משתה ושמחה ויום טוב לסיומה של תורה. כתוב בהגהות אשירי בפרק לולב וערבה (סי' ו) בשם אור זרוע (הל' סוכה סו"ס שכ) ומצאתי עיקרו של המנהג במדרש בתחלת שיר השירים (שהש"ר א ט) ויבוא ירושלים ויעמוד לפני ארון ברית יי' וגו' ויעש משתה לכל עבדיו (מל"א ג טו) אמר רבי יצחק מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה".
וכ"כ תוספות יום טוב (תענית פ"ד מ"ח) לגבי ט"ו באב שהוא גמרה של מצוה: "ומ"ש הר"ב ובו היו פוסקים מלכרות עצים כו' וכיון שנגמרה מלאכת ה' עשאוהו יום טוב כדרך שעושין סעודה לגמרה של תורה. וילפינן לה מויעש משתה לכל עבדיו דשלמה מלכים (א') ג'. וכן מצינו בחינוך בית ראשון".
ובספר דף על הדף (שבת צב ע"ב): "בספר נפש חיה להגר"ר מרגליות ז"ל (או"ח סי' תקנ"א סעיף י') כותב מקור לאשר נהגו רבים וכן שלימים להמנות לחבורת ש"ס ועושים סעודה לגמרה של תורה אף על פי שאין אחד הגומר, דהנה אמרו בשבת צ"ב ע"ב זה אינו יכול וזה אינו יכול שניהם חייבים, הרי דנקראת הפעולה בשלימות על שם כל אחד, לפי שגם חבירו אינו יכול לגמור פעולה זו בלעדו, וכ"כ הרמב"ם בהל' נזקי ממון פ"י שור של שני שותפים שהרג כל אחד מהם משלם כופר שלם שכל אחד מהם צריך כפרה גמורה, א"כ כ"ש במדה טובה שנחשב לכל אחד כאלו השלים התורה, ע"כ".
ג. וכך כתב במשנה שכיר (מועדים בין המצרים, סיום ספר מתנ"ך לענין סעודת מצוה): "ע"ד ששאלני אם תיחשב סעודת סיום למצוה באם סיים ספר אחד מספרי תנ"ך".
"תשובה. בברכות [יז, א] אמרו, רבי יוחנן כי הוה מסיים ספרא דאיוב אמר הכי כו'. וראיתי בסה"ק פני יהושע שם [ד"ה בגמ' ר"י] שכתב וז"ל: ונראה בישוב לשון האגדה זאת דר"י כד מסיים ספרא דאיוב היה רגיל לעשות סעודת סיום, כדאשכחן בשבת [קיט, א] דאפילו בסיום מסכתא הוי עבדי יומא טבא לרבנן, ומשום הכי פתח איהו בחכמה לפתוח באגדה זאת כדי להחזיק דבריו דאמר בס"פ השותפין [ב"ב טו, א] דאיוב מעולי גולה היה, ולאפוקי ממ"ד [שם ע"ב] איוב מאומות העולם הוי, ודייק לה ר"י מסוף ספר איוב ממש וכו', עיין שם. הרי דפשיט ליה לרבינו הפ"י דיש בסעודת סיום לספר איוב סעודת מצוה, ועוד יותר מסיום מסכת, דכתב דאפילו בסיום הוי עבדי יומא טבא לרבנן, משמע דכש"כ בסיום ספר אחד מספרי תנ"ך, ודו"ק. ועוד משמע מזה דנכון וראוי לדרוש מענינא דסיום, ודו"ק".
ד. אמנם בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"א סי' קנז) השיב: "בדבר אם יש להחשיב סעודת מצוה לפטור הבכורים מהתענית ערב פסח ולאכול בשר מר"ח אב עד התענית גם כשמסיימין בחבורה שלומדים מקרא בעיון והרב דורש לפניהם מדרשות חז"ל על הפסוקים, שדעת כתר"ה שגם זה נחשב סעודת מצוה כסיום מסכת וכהא דחזינן שעושין סעודה לגמרה של תורה בקריאת התורה בשמחת תורה כדאיתא בטור וברמ"א (או"ח) סי' תרס"ט והב"י הביא ממדרש שה"ש אסמכתא מקרא דויעש משתה דשלמה א"ר יצחק מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה, א"כ משמע דלאו דוקא תורה שבע"פ אלא אפילו תורה שבכתב. הנה אף שודאי אין זה ראיה ברורה דקה"ת שהוא קביעות לכל ישראל אפשר שאני".
"אבל מ"מ נראה לע"ד שהדין אמת דאף למוד בעיון הספרים של תורה שבכתב נמי יש להחשיב הסיום סעודת מצוה דהא מצינו דלאו דוקא סיום מסכת ללמד אלא כל מצוה שנמשכה משך זמן נמי יש שמחה בסיומה כדאיתא ברשב"ם ב"ב דף קכ"א בטעם רבה ור' יוסף דיו"ט של חמשה עשר באב הוא משום שפוסקין בו מלכרות עצים למערכה לפי שבאותו יום היו משלימין מצוה גדולה כזאת. ואף שלא מצינו חיוב ומצוה לעשות סעודה בחמשה עשר באב ומסתבר דאף בזמנם שגמרו ממש המצוה נמי לא עשו סעודה רק יום טוב בעלמא שלא להתענות, הוא משום דלא היו אנשים מיוחדים שהם עשו כל המצוה אלא זה מעט וזה מעט עד שגמרו והוי הגמר לכלל ישראל בכולל ולא לכל אחד בפרט ולכן לא חייבו בסעודה אלא לעשות יום טוב בעלמא לכל ישראל".
"אבל עכ"פ יש ללמד מזה שיש לעשות שמחה לגמר כל מצוה ולכן באנשים מיוחדים שעושין מצוה משך זמן יש להן לעשות סעודה לשמחתם כי שמחה אחרת כמו לעשות את היום ליו"ט לא שייך ביחידים אבל סעודה הא מצינו שעושין יחידים לגמר מצותם בסיום מסכת וכ"כ הוא לגמר מצוה אחרת מאחר שחזינן שיש לעשות שמחה בגמר כל מצוה. ועוד אפשר שאף שלא חייבו בסעודה בגמר מצות כריתת עצים מ"מ אם עשו סעודה היתה סעודת מצוה".
"ועיין בהגר"א יו"ד סוף סי' רמ"ו ס"ק ע"ו שהוכיח מהרשב"ם לזה שבסיום מסכת צריך לשמוח ונקראת סעודת מצוה. ומפורש בנ"י ב"ב קכ"א סתם בכל מצוה שכשהשלימה עושין שמחה ומשתה ויו"ט עיין שם. וא"כ ודאי יש ללמד מזה שגם למוד מקרא בחבורה שנמשך איזה זמן שלא גרע מכל מצוה שיש לעשות שמחה ומשתה והיא נחשבת סעודת מצוה כשגומרין איזה ספר כשלמדו בעיון. אבל פשוט שהוא רק כשלמדו כפי פירוש אמת שהוא כאחד מפירושי רבותינו הראשונים ולא בפירושים מאנשים דעלמא שרובן בדואים ואינם אמת והרבה יש גם כעין מגלה פנים בתורה שלא כהלכה".
ה. ובחלק ב סימן יב מאו"ח השיב האג"מ על הראיה מהפנ"י וז"ל: "מה שהביא כתר"ה מהפנ"י ברכות דף י"ז בהא דר' יוחנן כד הוה מסיים ספרא דאיוב שכתב בהדיא כדברי שהוריתי דסיום ספר מקרא נמי נחשב סעודת מצוה, הנה מלמוד ר' יוחנן ספרא דאיוב אין ראיה לעובדא דידן שלומדין רק לפי פשטות הקרא שלא בעיון גדול בעומק הדברים ואף כשלומדים עם פירוש רש"י או מפרש גאון אחר נמי ידוע שאין הלמוד בשימת הלב ומחשבתו כמו בלמוד משנה וגמ' ול"ד ללמוד ר' יוחנן לתלמידיו שהוא לדרוש כל תיבה ואות וקרי וכתיב שזהו עיקר תורה שבע"פ לדרוש הקראי בין להלכה בין לאגדתא שסיום למוד ספר מקרא זה הוא עוד יותר ראוי להחשיב סעודת מצוה מסיום מסכת וכמפורש כן שם בפנ"י שכתב שסיום ספרא דאיוב לר' יוחנן הוא עוד כ"ש מסיום מסכת שנחשב סעודת מצוה וזה הא ברור אף לכתר"ה שלדידן לא יהיה כ"ש מלמודנו בגמ' שסיום מסכת היא סעודת מצוה על למודנו במקרא אלא מוכרחין לומר דרק למוד ר' יוחנן בספרא דאיוב שהוא לדרוש כל אות ואות כתב הפנ"י שהוא כ"ש מסיום מסכת וא"כ אפשר שגם על עיקר הדבר שסיום למוד ספר מקרא נחשב סעודת מצוה הוא רק כהא דר' יוחנן דשייך כה"ג לדידן כשנסיים מדרש חז"ל על ספר מקרא כמו שיגמור ספרא על ויקרא ואף ספר אגדה כמדרש רבה על בראשית וכדומה אף שליכא כ"ש מסיום מסכת מ"מ הוא הדין כסיום מסכת הוי אבל למוד המקרא לבד אף עם פירוש רש"י ואיזה גאון אחר אפשר שאין להחשיבו סעודת מצוה. אבל לדינא הא בארתי שם שג"ז נחשב סעודת מצוה. וספר מנחת פתים להגר"מ אריק ז"ל אין אצלי".
ו. בס' חזון עובדיה על הגש"פ לגרע"י זצ"ל כתב לגבי השתתפות בסיום: "ואפשר להקל בשעת הדחק גם בסיום משניות עם פי' רבינו עובדי' מברטנורא (וקצת מקיצור תויו"ט). אבל לימוד בלי הבנה אפילו גמרא שלמה אינו חשוב לימוד כראוי לפטור על ידו מתענית בכורות. ומיהו לימוד ספר אחד מהזוהר הקדוש, אע"פ שאינו מבין בעניני הסודות שבו נחשב לימוד, והסיום שלו פוטר מתענית בכורות. והמשתתפים בסעודת סיום מסכתא ישתדלו להקשיב לימוד הסיום (ומה טוב שהרב המסיים ישמיע גם דברי תורה במוסר ואגדה, דברים השוים לכל נפש, ולעורר על מצות קביעות עתים לתורה וכו', ולוקח נפשות חכם.) ואז מותר להם לטעום כזית מפירות וכיוצא בזה כדי לפטור עצמם מתענית. אבל מי ששולח אחר במקומו לקחת לו עוגה או יין ממקום הסיום, לא עשה כלום, ועודנו חייב בתענית".