חבל נחלתו טו נא
סימן נא
שאלות בענייני כתובה
שאלה א
אדם נטל הלואה לשם רפואת אשתו, אשתו נפטרה בבית החולים. האם נכסיו
משתעבדים וחייב להחזיר את ההלואה מנכסיו, והאם יכולים לגבות את ההלואה
אחר מותו?
תשובה
חובת רפואת אשה נשואה על בעלה.
כתב הרמב"ם (הל' אישות פי"ב הל' א ו-ב): "כשנושא אדם אשה בין בתולה בין
בעולה בין גדולה בין קטנה אחת בת ישראל ואחת הגיורת או המשוחררת יתחייב
לה בעשרה דברים ויזכה בארבעה דברים. והעשרה שלשה מהן מן התורה ואלו
הן שארה כסותה ועונתה, שארה אלו מזונותיה, כסותה כמשמעה, עונתה לבא
עליה כדרך כל הארץ: והשבעה מדברי סופרים וכולן תנאי בית דין הם, האחד
מהם עיקר כתובה, והשאר הם הנקראין תנאי כתובה ואלו הן, לרפאותה אם
חלתה"...
וכך פסק בשולחן ערוך (אה"ע סי' עט ס"א): "רפואתה כיצד, לקתה, חייב
לרפאותה, בין רפואה שיש לה קצבה בין רפואה שאין לה קצבה; אבל אלמנתו
אינה מתרפאת מנכסיו, אלא ברפואה שאין לה קצבה, שהיא דומה למזונות".
וכך כתב הב"ח (אה"ע סי' עט): "כתב בשלטי הגבורים (יט א אות ה) ע"ש ר"י
אחרון (פסקי ריא"ז עמ' קעו) ז"ל שאם אין הבעל רוצה לרפאות את אשתו וגם אינו
רוצה לגרשה מפני שבדעתו ליורשה כופין אותו שיתן משלו כל הצריך לרפואתה
או יגרשנה ויתן לה כל כתובתה משלם ואם לותה מאחרים לצורך רפואתה עד
שלא גירשה בעלה חייב ליתן הכל משלו עכ"ל".
ופסק הרמ"א (אה"ע סי' ע ס"ג): "וי"א עוד דחייב להשכיר עצמו כפועל ולזון אשתו
(טור בשם ר' אליה ומוהר"ם בשם רבי' שבצרפת). היה לו קרקעות, הרשות ביד
האשה ליקח מזונותיה מפירות הקרקעות או מגוף הקרקעות, או צריך למוכרן
(רשב"א סימן תת"ץ)". ודין רפואת אשתו כדין מזונות.
וא"כ בעל צריך להוציא את כל הממון לצורך רפואת אשתו, בין אם יש לו במזומן,
ובין אם משכר עבודתו, ובין אם צריך למכור נכסיו ולשלם.
הלואות שאדם נוטל – צריך לשלמן, בין אם נטל מבנק או מאדם פרטי, ואינו יכול
לטעון שום טענה שאינו רוצה לשלמן ובפרט אם יש לו נכסים.
כך כתב הרמב"ם (הל' מלוה ולווה פ"א ה"ד): "כשיתבע המלוה הלואתו אף על פי
שהוא עשיר והלוה דחוק וטרוד במזונות אין מרחמין בדין אלא גובין לו חובו עד
פרוטה אחרונה מכל מטלטלין שימצאו לו, ואם לא הספיקו המטלטלין גובין לו מן
הקרקע אחר שמחרימין על מי שיש לו מטלטלין או מי שידע לו מטלטלין ולא
יביאם לב"ד, וגובין מכל קרקע שיש לו אף על פי שהיא משועבדת לכתובת אשתו
או לבעל חובו שקדם גובין לזה ואם יבא הראשון ויטרוף יטרוף, טען הלוה
שמטלטלין אלו שבידי אינן שלי אלא פקדון הם בידי או שכורין או שאולין אין
שומעין לו או יביא ראיה או יגבה מהן בעל חובו".
ואף אם מת הלווה ההלואה מוטלת על נכסיו לשלמה. כך כתב השולחן ערוך
(חו"מ סי' קז ס"א): "מצוה על היורשים לפרוע חוב אביהם, וכופים אותם בכך כמו
שכופים את אביהם. במה דברים אמורים, כשהניח קרקעות. אבל אם לא הניח
אלא מטלטלים, אין כופין אותם לפרוע חוב אביהם מהם, אבל מצוה עליהם
לפרוע חוב אביהם מהם, זהו מן הדין. אבל הגאונים תקנו שיהא בעל חוב גובה
מהיורשים מטלטלים שהניח אביהם; הילכך כופין אותם לפרוע חובות אביהם,
אפילו הוא מלוה על פה, אף מהמטלטלים שהניח אביהם, אפילו קנאם הלוה אחר
שלוה ולא כתב: דאיקני, (ע"ל סי' קי"א) דיורש במקום אביו קאי"...
ולכן אף אם לוה מקרובי משפחה ומת קודם ששילם את חובו, מן הראוי שקודם
שתחולק הירושה ישולם החוב ואחרי כן יחלקו את הירושה.
שאלה ב
רנטה ששולמה לאשה לאחר נישואיה (כתוצאה מהיותה ניצולת שואה) ולא היה
ידוע בעת הנישואין שתקבלה בעתיד, איך היא נידונה כנכסי מלוג או כנכסי צאן
ברזל, האם האשה יכולה לקבוע שלא יהא לבעלה חלק בה?
תשובה
כתב הרמב"ם (הל' אישות פט"ז ה"א): "הנכסים שמכנסת האשה לבעלה בין
קרקע בין מטלטלין בין עבדים אף על פי שהן נכתבין בשטר כתובה אינן נקראין
כתובה אלא נדוניא שמם, ואם קיבל הבעל אחריות הנדוניא עליו ונעשית ברשותו
אם פחתה פחתה לו ואם הותירה הותירה לו הרי זו נקראת נכסי צאן ברזל, ואם לא
קיבל אחריות הנדוניא עליו אלא הרי היא ברשות האשה אם פחתה פחתה לה ואם
הותירה הותירה לה הרי זו נקראת נכסי מלוג".
היינו, הבעל יכול להחליט לגבי הנכסים הנכנסים עם האשה בנישואיה האם הם
יהיו נכסי צאן ברזל – אם התגרשה או שהוא מת והיא אלמנה להחזיר את מלוא
שווים שהכניסה לו בעת הנישואין, או להחליט שאינו רוצה לקבל אחריות הנכסים
עליו אלא ליהנות מפירותיהם ולהחזיר את הקרן כמות שהיא בגירושין או אלמנות.
בהלכה ב באר לגבי נכסי מלוג: "וכן כל נכסים שיש לאשה שלא הכניסה אותן
לבעלה ולא כתבה אותן בכתובה אלא נשארו לה לעצמה, או נפלו לה בירושה
אחר שנתארסה או נתנו לה במתנה, הכל נקראין נכסי מלוג שכולן ברשותה הן,
ואין נקרא כתובה אלא עיקר כתובה שהוא מאה או מאתים עם התוספת בלבד".
וא"כ כל נכסים שנפלו לחלקה אחר נישואיה הם נכסי מלוג ולא יכולה להבריח
אותם מבעלה, ולא יכולה להתנות שאין לבעלה רשות בהם.
שנינו במסכת נזיר (פ"ד מ"ד): "האשה שנדרה בנזיר והפרישה את בהמתה ואחר
כך הפר לה בעלה אם שלו היתה בהמתה תצא ותרעה בעדר ואם שלה היתה
בהמתה החטאת תמות ועולה תקרב עולה והשלמים תקרב שלמים ונאכלין ליום
אחד ואינן טעונין לחם"...
ופרש ר' עובדיה מברטנורא: "ואם שלה – כגון שנתן לה אחר במתנה ע"מ שאין
לבעלה רשות בהן. דנכסי מלוג ונכסי צאן ברזל כולן משועבדים לבעלה".
היינו האפשרות הכמעט יחידה שיהא לאשה נשואה ממון פרטי שאין לבעלה חלק
בו או שעבוד עליו, הוא אם ניתן לה במתנה על מנת שאין לבעלה רשות בו. אבל
בסתמא כל רכוש שהכניסה מלפני החתונה או שנפלו לחלקה אחר נישואיה
משועבד לבעלה אם מלפני החתונה או צאן ברזל או מלוג ואם לאחר החתונה כל
הנכסים הם נכסי מלוג.